Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ע״ד · דִּין שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ כְּשֶׁאֲבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה

שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ כְּשֶׁאֲבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה וּבוֹ ז׳ סְעִיפִים:כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ וְכו׳, כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וְגו׳, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְגו׳״. מִכָּאן לָמְדוּ חֲכָמִים שֶׁבְּכָל מְקוֹם שֶׁה׳ אֱלֹהֵינוּ מִתְהַלֵּךְ עִמָּנוּ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה אוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה — צָרִיךְ לִהְיוֹת הַמַּחֲנֶה קָדוֹשׁ, שֶׁלֹּא תְּהֵא צוֹאָה מְגֻלָּה שָׁם, וְשֶׁלֹּא יִרְאֶה ה׳ בָּנוּ עֶרְוַת דָּבָר, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה דְּבַר עֶרְוָה כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אָדָם הַקּוֹרֵא אוֹ מִתְפַּלֵּל כִּמְלֹא עֵינָיו, מִפְּנֵי שֶׁעִקָּר מַחֲנֵהוּ שֶׁל אָדָם הוּא כְּנֶגֶד פָּנָיו, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מַחֲנֶה זֶה קָדוֹשׁ, שֶׁלֹּא יִרְאֶה בּוֹ ה׳ עֶרְוַת דָּבָר. וְאִסּוּר זֶה הוּא מִן הַתּוֹרָה. וְהַחֲכָמִים הוֹסִיפוּ שֶׁהַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר ה׳ שׁוֹכֵן בָּהֶם בְּקִרְבֵּנוּ, שֶׁהֵם רֹאשׁוֹ וְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הַקּוֹרֵא אוֹ מִתְפַּלֵּל — צָרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִהְיוּ רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה עִם הָעֶרְוָה תַּחַת מִכְסֶה אֶחָד בְּלִי הֶפְסֵק וַחֲצִיצָה בֵּינֵיהֶם (אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַתּוֹרָה אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ״ כו׳, כֵּיוָן שֶׁעֶרְוָתוֹ מְכֻסָּה נֶגֶד בְּנֵי אָדָם). לְפִיכָךְ אִם הָיָה יָשֵׁן עָרֹם וּמִתְכַּסֶּה בְּטַלִּיתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לְטַלִּיתוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה עִם עֶרְוָתוֹ תַּחַת מִכְסֶה אֶחָד — הֲרֵי זֶה לֹא יִקְרָא עַד שֶּׁיָּחֹץ בְּטַלִּיתוֹ עַל לִבּוֹ לְהַפְסִיק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה, שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה אָסוּר. וְהוּא הַדִּין אִם לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת עֶרְוַת חֲבֵרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין הֶפְסֵק בֵּין לִבּוֹ לְעֶרְוַת חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹכְבִים עֲרֻמִּים וּמִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אֶחָד וְהֵם רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה שֶׁאֵין בְּשָׂרָם נוֹגֵעַ אֶלָּא שֶׁפְּנֵיהֶם זֶה כְּנֶגֶד זֶה:

וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר. La Torah dit « וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר » : lors du ק״ש, de la תפילה ou des דברי תורה, le מַחֲנֶה — surtout face à l’homme (כִּמְלֹא עֵינָיו) — doit être קָדוֹשׁ, sans nudité (ערוה) découverte ; c’est מן התורה. Les חכמים ont ajouté que le רֹאשׁ et le לֵב ne doivent pas « voir » la ערוה, c’est-à-dire ne pas se trouver avec elle sous un même מִכְסֶה sans הֶפְסֵק. Ainsi celui qui dort dévêtu, enveloppé de son טַלִּית, même la tête sortie — לא יקרא tant qu’il n’a pas séparé (יָחֹץ) le טַלִּית sur son לֵב : לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה — אָסוּר. De même s’il « voit » la ערוה de son prochain (deux hommes sous un même טַלִּית, sans contact des corps).

אֲפִלּוּ אִם לִבּוֹ מְכֻסֶּה בְּבֶגֶד לְהַפְסִיק בֵּינוֹ לָעֶרְוָה — צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא עֶרְוָתוֹ גַּם כֵּן מְכֻסָּה. וְאִם הוּא מְגֻלֶּה — אָסוּר לִקְרוֹת מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ אִם הֶחֱזִיר פָּנָיו מִמֶּנָּה שֶׁלֹּא יִרְאֶנָּה אוֹ שֶׁעָצַם עֵינָיו, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר ״לֹא תִּרְאֶה עֶרְוַת דָּבָר״, אֶלָּא ״לֹא יִרְאֶה בְךָ״, כְּלוֹמַר שֶׁתְּהֵא מְכֻסֶּה בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תְּהֵא נִרְאֶה לְאַחֵר הָעוֹמֵד אֶצְלוֹ. לְפִיכָךְ הָעוֹמֵד בַּבַּיִת עָרֹם וְהוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַחַלּוֹן שֶׁלֹּא יִרְאֶה עֶרְוָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכִּסָּה לִבּוֹ בְּבֶגֶד — הֲרֵי זֶה לֹא יִקְרָא, כֵּיוָן שֶׁעֶרְוָתוֹ מִגֻלָּה וְנִרְאֵית בַּבַּיִת. אֲבָל הַיָּשֵׁן עָרֹם בְּכִלָּה שֶׁאֵינוֹ גָּבוֹהַּ י׳ טְפָחִים וְהוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּצָה לָהּ וְגַם כִּסָּה בְּבֶגֶד עַל לִבּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעֶרְוָתוֹ מִגֻלָּה בַּכִּלָּה — הֲרֵי זֶה כִּמְכֻסֶּה בְּטַלִּית, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַכִּלָּה גָּבוֹהַּ י׳ טְפָחִים שֵׁם כִּסּוּי עָלֶיהָ, וְאֵינָהּ דּוֹמָה לְבַיִת שֶׁהוּא חָלוּק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהָעֶרְוָה נִרְאֵית בְּתוֹכוֹ — אָסוּר:

הָעֶרְוָה מְגֻלָּה. Même le לֵב couvert, la ערוה elle-même doit l’être ; si elle est découverte — אָסוּר מן התורה, même s’il détourne le visage ou ferme les yeux, car il est dit « לֹא יִרְאֶה בְךָ » (et non « לֹא תִּרְאֶה ») : elle doit être couverte vis-à-vis d’autrui. Ainsi celui qui est dévêtu dans la maison et sort la tête par la fenêtre — לא יקרא, car sa ערוה reste visible dans la maison. Mais celui qui dort dévêtu dans une כִּלָּה de moins de י׳ טְפָחִים, tête sortie et לֵב couvert — c’est comme couvert d’un טַלִּית, la כִּלָּה basse n’étant pas une רְשׁוּת à part.

מַיִם אֲפִלּוּ הֵן צְלוּלִין חֲשׁוּבִים כִּסּוּי לָעֶרְוָה, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְלִבּוֹ חוּץ לַמַּיִם, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עִם עֶרְוָתוֹ תַּחַת מִכְסֶה אֶחָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף א׳. וְאִם לִבּוֹ תּוֹךְ הַמַּיִם, אִם הֵם צְלוּלִים — אָסוּר מִשּׁוּם לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה. וְאִם הֵן עֲכוּרִים שֶׁאֵין אֲבָרָיו נִרְאִים בָּהֶם — מֻתָּר לִקְרוֹת בְּתוֹכָם, וְהוּא מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים הֶפְסֵק בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה רֵיחָם רַע, שֶׁאָז צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם ד׳ אַמּוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. וּמַיִם צְלוּלִים שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע עוֹכְרָן בְּרַגְלָיו וּמֻתָּר. וְהָרוֹחֵץ בְּמַיִם צְלוּלִים שֶׁבַּכְּלִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְעָכְרָן וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, אִם לִבּוֹ תּוֹךְ הַמַּיִם — יְכַסֶּה בַּבֶּגֶד מִמַּטָּה לְלִבּוֹ וִיבָרֵךְ. אֲבָל אִם כִּסָּהוּ בְּיָדוֹ — אֵינוֹ חָשׁוּב כִּסּוּי, שֶׁהַלֵּב וְהַיָּד גּוּף אֶחָד הֵן וְאֵין הַגּוּף יָכוֹל לְכַסּוֹת אֶת עַצְמוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם מְכַסֶּה אֶת רֹאשׁוֹ בְּיָדָיו — אֵינוֹ חָשׁוּב כִּסּוּי שֶׁיּוּכַל לְבָרֵךְ כָּךְ בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסִימָן צ״א:

מַיִם כְּכִסּוּי. L’eau, même claire, vaut כִּסּוּי pour la ערוה, à condition de sortir רֹאשׁ et לֵב hors de l’eau (comme au séif א). Si le לֵב est dans une eau claire — אָסוּר (לִבּוֹ רוֹאֶה) ; dans une eau trouble où les membres ne se voient pas — מֻתָּר (elle vaut הֶפְסֵק), tant qu’elle ne dégage pas de mauvaise odeur (sinon ד׳ אַמּוֹת). Eau claire au sol : la troubler du pied. Dans un récipient qu’on ne peut troubler, s’il veut boire — couvrir d’un בֶּגֶד sous le לֵב ; la main n’est pas un כִּסּוּי (לֵב et יָד sont un même corps, et le corps ne se couvre pas lui-même), de même couvrir la tête de ses mains (סימן צ״א).

אִם הָאָדָם מְחַבֵּק גּוּפוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו — הֲרֵי זֶה חֲשׁוּבָה הַפְסָקָה בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה, שֶׁאַף שֶׁהַיָּד אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כִּסּוּי — חֲשׁוּבָה הַפְסָקָה, כֵּיוָן שֶׁמִּכָּל מָקוֹם אֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה:

מְחַבֵּק בִּזְרוֹעוֹתָיו. S’il enlace son corps de ses bras — c’est une הַפְסָקָה entre le לֵב et la ערוה : bien que la main ne soit pas un כִּסּוּי, elle vaut ici הַפְסָקָה, puisque de toute façon le לֵב ne « voit » plus la ערוה.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהֵן לְבוּשׁוֹת הֶחָלוּק אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַפְסִיקוֹת לְמַטָּה מִלִּבָּן, לְפִי שֶׁעֶרְוָתָן לְמַטָּה מְאֹד וְאֵין לִבָּם רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הֵן עֲרֻמּוֹת, כֵּיוָן שֶׁעֶרְוָתָן מִגֻלָּה וְנִרְאֵית לַאֲחֵרִים — אָסוּר מִשּׁוּם ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְגו׳״. וְאִם הִיא יוֹשֶׁבֶת שֶׁאָז אֵין פָּנֶיהָ שֶׁל מַטָּה נִרְאֵית — מֻתֶּרֶת לְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲרֻמָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ו:

הָאִשָּׁה וְהֶחָלוּק. יש אומרים : les femmes peuvent bénir et prier vêtues de la חָלוּק, même sans séparation sous le לֵב, car leur ערוה est très basse et le לֵב ne la « voit » pas. Mais dévêtues — אָסוּר, la ערוה étant visible à autrui (« וְלֹא יִרְאֶה בְךָ »). Assise, ses parties basses n’étant plus visibles — מֻתֶּרֶת de bénir même dévêtue (סימן ר״ו).

שְׁאָר אֲבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה — מֻתָּר. אֲבָל אִם אֵיזֶה מֵאֲבָרָיו נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ אוֹ בְּעֶרְוַת חֲבֵרוֹ — אָסוּר לִקְרוֹת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וְיַרְיכוֹתָיו שֶׁהָעֶרְוָה שׁוֹכֶבֶת עֲלֵיהֶן — צָרִיךְ לְהַפְסִיקָן בְּבֶגֶד, אוֹ לְהַרְחִיקָן בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִגַּע הַגִּיד בָּהֶן. אֲבָל בַּכִּיס אֵין לָחוּשׁ אִם נוֹגֵעַ בָּהֶן, לְפִי שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֲבָרָיו נוֹגְעִים בְּעֶרְוָתוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵירָה אַטּוּ יָדוֹ נוֹגַעַת בְּעֶרְוָתוֹ שֶׁאָז יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר, לְפִיכָךְ בַּכִּיס שֶׁאֵין לָחוּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם הִרְהוּר אַף אִם הָיְתָה נוֹגַעַת בּוֹ — אֵין לִגְזֹר בּוֹ מִשּׁוּם אֲבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֶרְוָה גְּמוּרָה לְעִנְיָן שֶׁאִם הוּא מְגֻלֶּה אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ מִשּׁוּם ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו׳״:

אֲבָרָיו נוֹגְעִים. Que les autres membres « voient » la ערוה — מֻתָּר. Mais qu’un membre touche sa ערוה ou celle d’autrui — אָסוּר de lire ou de prier. Les cuisses sur lesquelles repose la ערוה : séparer d’un בֶּגֶד ou éloigner. Pour le כִּיס, en revanche, aucun souci s’il touche : l’interdit des אֲבָרָיו נוֹגְעִים n’est qu’une גְּזֵירָה (crainte que la main ne mène au הִרְהוּר), sans objet pour le כִּיס — bien qu’il soit ערוה גְּמוּרָה quant à « לֹא יִרְאֶה בְךָ » s’il est découvert.

הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה לוֹ עַל מָתְנָיו לְכַסּוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה הוּא עָרֹם — מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, כֵּיוָן שֶׁעֶרְוָתוֹ מְכֻסָּה, וְגַם הַטַּלִּית מַפְסֶקֶת בֵּין לִבּוֹ לָעֶרְוָה. אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל אָסוּר עַד שֶׁיְּכַסֶּה לִבּוֹ, לְפִי שֶׁבַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד בְּאֵימָה, אֲבָל בִּקְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ מְדַבֵּר עִם הַמֶּלֶךְ:

חֲגוּרַת מָתְנַיִם. Le טַלִּית ceint sur les reins, couvrant du bas des reins vers le bas — même dévêtu au-dessus — מֻתָּר de lire le ק״ש, la ערוה étant couverte et le טַלִּית séparant לֵב et ערוה. Mais prier — אָסוּר tant qu’il n’a pas couvert le לֵב : dans la תפילה il doit se voir כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, debout בְּאֵימָה — ce qui n’est pas requis au ק״ש, où il ne « parle pas au Roi ».