Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ע״ה · דִּין גִּלּוּי שֵׂעָר וְקוֹל אִשָּׁה בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע

לְהִזָּהֵר מִגִּלּוּי וְשֵׂעָר [וְקוֹל אִשָּׁה] בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן שֶׁלֹּא לִקְרוֹתָהּ כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה וּבוֹ י׳ סְעִיפִים:טֶפַח מְגֻלֶּה בָּאִשָּׁה בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּהּ לְכַסּוֹת — עֶרְוָה הוּא אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ, וְלָכֵן אָסוּר לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדּוֹ (כְּמוֹ כְּנֶגֶד עֶרְוָה מַמָּשׁ, עַד שֶׁיַּחֲזֹר פָּנָיו לְצַד אַחֵר). וְיֵשׁ מַתִּירִין (א) אִם אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בּוֹ אֲפִלּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּהַעֲבָרָה בְּעָלְמָא, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עֶרְוָה אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר, וְאֵין לָחוּשׁ לְהִרְהוּר אֶלָּא כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ וְלֹא בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מַעֲצִים עֵינָיו וְאֵינוֹ רוֹאֵהוּ כְּלָל שֶׁמֻּתָּר, וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר פָּנָיו (וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר). (וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ב) דִּלְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לֹא אָמְרוּ טֶפַח אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ, אֲבָל בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִטֶּפַח אָסוּר. וְאֵין דִּבְרֵיהֶם עִקָּר).אֲבָל פָּנֶיהָ וְיָדֶיהָ שֶׁדַּרְכָּן לִהְיוֹת מְגֻלִּים — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָגִיל בָּהֶן אֵינוֹ בָּא לִידֵי הִרְהוּר. אֲבָל כְּנֶגֶד שׁוֹקָהּ אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהַשּׁוֹק אֵינוֹ מָקוֹם צָנוּעַ בָּאִישׁ שֶׁדַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מְגֻלֶּה (בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהוֹלְכִין בְּלֹא אַנְפִּילָאוֹת), כֵּיוָן שֶׁהוּא מָקוֹם צָנוּעַ בָּאִשָּׁה — עֶרְוָה הִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ פָּחוֹת מִטֶּפַח שֶׁמְּגֻלֶּה בְּשׁוֹקָהּ עֶרְוָה הִיא אֲפִלּוּ בְּאִשְׁתּוֹ. וְנָכוֹן לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם:

טֶפַח בָּאִשָּׁה. Un טֶפַח découvert chez la femme en un endroit qu’il est d’usage de couvrir est עֶרְוָה, même s’il s’agit de son épouse, car il induit au הִרְהוּר lorsqu’on le fixe du regard ; אָסוּר de lire le ק״ש ou de prier en y faisant face. יֵשׁ מַתִּירִין si l’on ne fixe pas le regard (vue de passage), וכל שכן s’il ferme les yeux. פָּנֶיהָ וְיָדֶיהָ, d’usage découverts — מֻתָּר, car l’accoutumance écarte le הִרְהוּר ; mais כְּנֶגֶד שׁוֹקָהּ — אָסוּר, et יֵשׁ אוֹמְרִים même moins d’un טֶפַח au שׁוֹק, וְנָכוֹן לָחוּשׁ.

וְכָל זֶה לָאֲנָשִׁים, אֲבָל הָאִשָּׁה עַצְמָהּ אֲפִלּוּ הִיא עֲרֻמָּה — מֻתֶּרֶת לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל אִם הִיא יוֹשֶׁבֶת שֶׁאֵין פָּנֶיהָ שֶׁלְּמַטָּה נִרְאִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע״ד. וְאֵין בְּגִלּוּי כָּל גּוּפָה מִשּׁוּם ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״, לְפִי שֶׁאֵינָהּ עֶרְוָה אֶלָּא לָאֲנָשִׁים וּמִשּׁוּם הִרְהוּר. וּלְפִיכָךְ אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מֻתֶּרֶת לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגֶד אִשָּׁה עֲרֻמָּה, אִם אֵין פָּנֶיהָ שֶׁלְּמַטָּה נִרְאִין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְאִשָּׁה אַחֶרֶת (וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה):

הָאִשָּׁה עַצְמָהּ. Tout cela vaut pour les hommes ; mais la femme elle-même, même dénudée, peut lire et prier si elle est assise de sorte que פָּנֶיהָ שֶׁלְּמַטָּה ne soient pas visibles (comme au סימן ע״ד). Le dévoilement de son corps n’entre pas dans « וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר », car il n’est עֶרְוָה que pour les hommes et à cause du הִרְהוּר. Ainsi une autre femme aussi peut lire et prier face à une femme dénudée, aux mêmes conditions. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר pour une autre femme, וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.

אִם לְבוּשָׁהּ דַּק וְנִרְאֶה בָּשָׂר מִתּוֹכָהּ — אָסוּר, כְּמוֹ בָּעֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית כְּמוֹ (שֶׁנִּתְבָּאֵר) [שֶׁיִּתְבָּאֵר]:

לְבוּשׁ דַּק. Si son vêtement est fin et que la chair transparaît au travers — אָסוּר, comme pour la עֶרְוָה vue à travers une עֲשָׁשִׁית (lanterne), ainsi qu’il sera expliqué plus bas.

שֵׂעָר שֶׁל אִשָּׁה שֶׁדַּרְכָּהּ לְכַסּוֹתָהּ — עֶרְוָה הִיא, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא לִידֵי הִרְהוּר, וְאָסוּר לִקְרוֹת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּהּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. אֲבָל בְּתוּלוֹת שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ פְּרוּעוֹת רֹאשׁ, וְכֵן שְׂעָרוֹת שֶׁל נָשִׁים שֶׁרְגִילִין לָצֵאת מִחוּץ לְצַמָּתָן בִּקְצָת אֲרָצוֹת — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרְגִילִין בָּהֶן אֵינָן מְבִיאִין לִידֵי הִרְהוּר. וּפֵאָה נָכְרִית אֲפִלּוּ דַּרְכָּהּ לְכַסּוֹתָהּ — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, וְגַם מֻתָּר לְגַלּוֹתָהּ, וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם ״יָצְאָה וְרֹאשָׁהּ פְּרוּעָה״ שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּאֵשֶׁת אִישׁ:

שֵׂעָר בָּאִשָּׁה. Les cheveux d’une femme qu’il est d’usage de couvrir sont עֶרְוָה, car ils induisent au הִרְהוּר ; אָסוּר de lire ou de prier en y faisant face, même son épouse. Mais les בְּתוּלוֹת qui vont d’usage tête découverte, et les mèches que les femmes laissent d’ordinaire sortir de leur coiffe en certains pays — מֻתָּר, l’accoutumance écartant le הִרְהוּר. Une פֵאָה נָכְרִית (perruque), même d’usage couverte — מֻתָּר d’y faire face et même de la découvrir, sans « יָצְאָה וְרֹאשָׁהּ פְּרוּעָה » interdit מן התורה chez la femme mariée.

שֵׂעָר שֶׁל עֶרְוַת אִישׁ יוֹצֵא דֶּרֶךְ נֶקֶב שֶׁבְּבִגְדוֹ — מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ:

שֵׂעָר בָּאִישׁ. Le poil de la עֶרְוָה de l’homme qui sort par un trou de son vêtement — מֻתָּר d’y faire face pour la lecture.

קוֹל זֶמֶר שֶׁל אִשָּׁה בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ אֲפִלּוּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ — הוּא עֶרְוָה, וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁשּׁוֹמְעוֹ. וְהוּא הַדִּין לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל קוֹל דִּבּוּרָהּ כֵּיוָן שֶׁרָגִיל בּוֹ — אֵינוֹ עֶרְוָה אֲפִלּוּ שֶׁל אֵשֶׁת אִישׁ. וַאֲפִלּוּ קוֹל זֶמֶר, אִם יָכוֹל לְכַוֵּן לִבּוֹ לִתְפִלָּתוֹ בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמְעוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׂים לֵב אֵלָיו — מֻתָּר:

קוֹל אִשָּׁה. Le קוֹל זֶמֶר (chant) d’une femme, qu’elle soit célibataire ou mariée, même de son épouse — עֶרְוָה ; אָסוּר de lire le ק״ש en l’entendant, et de même pour la prière ou pour dire des paroles de Torah. Mais קוֹל דִּבּוּרָהּ (sa voix parlée), à laquelle on est accoutumé — n’est pas עֶרְוָה, même chez une femme mariée. Et même le chant, si l’on peut fixer son cœur à sa prière sans l’entendre ni y prêter attention — מֻתָּר.

עֶרְוַת בְּהֵמָה — אֵינוֹ נִקְרָא עֶרְוָה, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. אֲבָל הַגּוֹיִם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם ״בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״ — עֶרְוָתָם נִקְרָא עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ וְגו׳״, וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּם. וְכֵן כְּנֶגֶד עֶרְוַת קָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹמוֹ. וְיֵשׁ מַתִּירִין כְּנֶגֶד עֶרְוַת קָטָן כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה, דְּהַיְנוּ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן ט׳ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. וְכֵן עִקָּר. וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹת עֶרְוַת הַקָּטָן בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַמִּילָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּכָּל מָקוֹם לֹא יֶאֱחֹז הַמּוֹהֵל הָעֶרְוָה בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה:

עֶרְוַת בְּהֵמָה, גּוֹי וְקָטָן. La nudité d’un animal n’est pas nommée עֶרְוָה — מֻתָּר d’y faire face. Mais celle des non-Juifs est nommée עֶרְוָה (« וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ ») — אָסוּר. De même face à la עֶרְוָה d’un קָטָן, même âgé d’un jour. יֵשׁ מַתִּירִין tant qu’il n’est pas apte au rapport, soit jusqu’à בֶּן ט׳ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — וְכֵן עִקָּר ; d’où l’on n’a pas à couvrir le קָטָן lors de la בִּרְכַּת הַמִּילָה, et יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר que le מוֹהֵל ne tienne pas la עֶרְוָה en main pendant la bénédiction.

עֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית וְנִרְאֵית דֶּרֶךְ דָּפְנוֹתֶיהָ — אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וַאֲפִלּוּ הִיא בְּבַיִת אַחֵר וְנִרְאֵית דֶּרֶךְ עֲשָׁשִׁית שֶׁבַּחַלּוֹן, לְפִי שֶׁבִּרְאִיָּה תָּלָה הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו׳״, וַהֲרֵי הִיא נִרְאֵית:

עֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית. Une עֶרְוָה dans une עֲשָׁשִׁית (lanterne), visible à travers ses parois — אָסוּר d’y faire face ; et même si elle est dans une autre maison, vue à travers la עֲשָׁשִׁית de la fenêtre, car le verset conditionne à la vue (« וְלֹא יִרְאֶה בְךָ ») et elle est bien vue.

הָיְתָה עֶרְוָה כְּנֶגְדּוֹ וְהֶחֱזִיר פָּנָיו מִמֶּנָּה עִם כָּל גּוּפוֹ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית לוֹ מִן הַצַּד, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹמֵד בְּסָמוּךְ לָהּ מִן הַצַּד תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת — מֻתָּר לִקְרוֹת אֶצְלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו׳״, וּמַחֲנֵהוּ שֶׁל אָדָם הוּא ד׳ אַמּוֹת מִכָּל צַד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע״ט, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ״ — תָּלָה הַכָּתוּב בָּרְאִיָּה, וְלֹא אָסַר אֶלָּא עֶרְוָה הַנִּרְאִית. וּמִכָּל מָקוֹם אִם יְכוֹלָה לִהְיוֹת נִרְאֵית אֶלָּא שֶׁהוּא עוֹצֶם עֵינָיו מֵרְאוֹת בָּרַע אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא אוֹ בַּלַּיְלָה — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶאֱמַר ״לֹא תִּרְאֶה״ אֶלָּא ״לֹא יִרְאֶה״ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ע״ד. וְיֵשׁ מַתִּירִין בָּזֶה, לְפִי שֶּׁמִּ״לֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו׳״ אֵין לִלְמֹד אֶלָּא לְעֶרְוַת עַצְמוֹ, שֶׁכְּשֶׁעֶרְוָתוֹ מְגֻלָּה — אָסוּר לִקְרוֹת אֲפִלּוּ עָצַם עֵינָיו אוֹ סוּמָא אוֹ בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ וְגו׳״, אֲבָל לֹא לְעֶרְוַת חֲבֵרוֹ. וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

הֶחֱזִיר פָּנָיו. S’il a détourné son visage — avec tout son corps — de la עֶרְוָה, de sorte qu’elle se trouve sur le côté, même à proximité (תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת) — מֻתָּר de lire auprès d’elle. Bien qu’il soit dit « וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ », et que le מַחֲנֶה d’un homme soit de ד׳ אַמּוֹת de chaque côté (comme au סימן ע״ט), le verset tient à la vue (« וְלֹא יִרְאֶה בְךָ ») et n’interdit que la עֶרְוָה visible. Mais si elle pourrait être vue et qu’il se contente de fermer les yeux, ou qu’il soit aveugle, ou de nuit — cela ne sert de rien, car il est dit « לֹא יִרְאֶה » et non « לֹא תִּרְאֶה » (comme au סימן ע״ד). יֵשׁ מַתִּירִין en cela, distinguant sa propre עֶרְוָה de celle d’autrui ; וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.

מֻתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא עָרֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּנֶגֶד עֶרְוָה אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֶרְוַת דָּבָר״, דִּבּוּר — אָסוּר, הִרְהוּר — מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לוֹ לִשְׁמֹעַ בְּרָכָה מֵחֲבֵרוֹ (וְלָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ) (כִּי אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר) שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה (כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲנוֹת):

הַרְהוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. מֻתָּר de méditer des paroles de Torah (הִרְהוּר) lorsqu’on est dénudé, et a fortiori face à une autre עֶרְוָה, car il est dit « עֶרְוַת דָּבָר » : la parole (דִּבּוּר) est interdite, la pensée (הִרְהוּר) permise. Néanmoins il ne doit pas entendre une bénédiction d’autrui pour s’en acquitter par שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, car il ne peut répondre.