✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן ע״ט · דין מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה
דין מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה — מאחריו מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח; מלפניו מלא עיניו אפילו בלילה או סומא; שינוי רשות ומקום גבוה עשרה טפחים; צואת בהמה; אשפה וריח רע
סימן ע״ט · ט׳ סעיפים
דין מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
סימן זה מלמד את ההרחקות מן הצואה בשעת הק״ש: מאחריו — ד׳ אמות ממקום שכלה הריח; מלפניו — מלא עיניו, אפילו בלילה או סומא; השינוי רשות (רשות אחרת, גבוה עשרה טפחים); צואת בהמה וחיה; והריח רע (אשפה, יצא ממנו רוח מלמטה). טקסט עברי, ביאור והסבר של ט׳ הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: הרחקות מצואה בק״ש — ד׳ אמות, מלא עיניו, שינוי רשות, ריח רע
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ע״ט · ט׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
נאמר בתורה (דברים כ״ג): והיה מחניך קדוש — ומכאן דרשו חז״ל (ברכות כ״ה.) להרחיק את הצואה ואת הריח רע מקריאת שמע ומדברי תורה. הסימן עוסק במי שנזדמן לו צואה בשעת קריאתו: כמה להרחיק, לפי מלפניו או מאחריו, לפי הריח והרשות. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון; ולהנהגה האישית — יפנה אל המנהג ואל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. ט׳ הסעיפים — ההרחקות (סעיף א׳), שינוי רשות (סעיף ב׳), החצרות (סעיף ג׳), צואת בהמה (סעיפים ד-ז), אשפה (סעיף ח׳) וריח רע (סעיף ט׳)
1. מקרה מעשי — מדידת ההרחקה: ד׳ אמות מאחריו, מלא עיניו מלפניו
2. מקרה מעשי — צואה ברשות אחרת בלא ריח
3. מקרה מעשי — הפחה וריח רע
+ שאלות להבנה ולהעמקה
א. מי שנזדמן לו צואה בק״ש — ט׳ הסעיפים
מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ צוֹאָה — שני גדרים קובעים את ההרחקה: הראייה והריח. מלפניו, ששם עיקר הראייה, מרחיק מלא עיניו; מאחריו ומצדדים, ששם עיקר המחנה (ד׳ אמות), מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח. והיסוד — «והיה מחניך קדוש»; ומכאן גם שינוי רשות המועיל כשאין ריח, ואיסור הריח רע (אשפה, יצא ממנו רוח מלמטה).
סעיף א׳ — ההרחקות: מאחריו, מלפניו, מצדו
היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח, אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח צריך להרחיק ד׳ אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח; ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה [או שהוא סומא] [תשובת הרשב״א סי׳ קס״ח ב״י בשם הר״י] שאינו רוא׳ אותה, צריך להרחיק עד מקו׳ שאינו יכול לראו׳ ביום; ואם הוא מצדו דינו כמלאחריו. הגה: ש״ץ המתפלל וצואה בבה״כ או בבית שמתפלל שם אפי׳ הוא לאחריו בכל הבית צריך לשתוק עד שיוציאנה מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא א׳ מן הקהל בתוך ד״א של הצואה [הגהות מרדכי החדשים פ׳ תפלת השחר] ועיין לקמן ס״ס צ׳ [ועיין לקמן סי׳ פ״ז בדין צואה בבית].
סעיף א׳: היתה צואת אדם מאחריו — צריך להרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח; ואפילו יש לו חולי שאינו מריח, מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח למי שמריח. ומלפניו — צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה [או שהוא סומא] ואינו רואה אותה, מרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא מצדו — דינו כמלאחריו. הגה: ש״ץ המתפלל וצואה בבה״כ או בבית שמתפלל שם אפי׳ הוא לאחריו בכל הבית צריך לשתוק עד שיוציאנה מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא א׳ מן הקהל בתוך ד״א של הצואה, ועיין לקמן ס״ס צ׳ [ועיין לקמן סי׳ פ״ז בדין צואה בבית].
שתי מדידות. מאחריו ומן הצדדים: ד׳ אמות (המחנה) הנמדדות ממקום שכלה הריח — ולעולם משערים למי שמריח כרגיל, אף שהוא עצמו אינו מריח. מלפניו: הראייה קובעת — מלא עיניו; ואפילו בלילה או סומא מרחיקים עד מקום שאינו יכול לראות ביום. והגה (רמ״א): הש״ץ המוציא את הרבים צריך לשתוק עד שיוציאו את הצואה מן הבית, שאי אפשר שלא יהיה אחד מן הקהל בתוך ד׳ אמות.
סעיף ב׳ — שינוי רשות: רשות אחרת וגבוה עשרה
היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והי׳ מחניך קדוש להרא״ש אבל להרשב״א דוקא כשאינו רואה אותה; ואם יש לה ריח לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות וי״א דכי היכי דהפסקה מועל׳ לצואה עצמ׳ ה״נ מועיל׳ לריח רע שלה.
סעיף ב׳: היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר — אפילו הפתח פתוח והוא יושב בצדה ורואה אותה — אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והי׳ מחניך קדוש להרא״ש אבל להרשב״א דוקא כשאינו רואה אותה. ואם יש לה ריח, לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות; וי״א דכי היכי דהפסקה מועל׳ לצואה עצמ׳ ה״נ מועיל׳ לריח רע שלה.
מדרגה של עשרה טפחים (בגובה או בעומק) או בית אחר עושים את הצואה רשות בפני עצמה (רשות אחרת): מחנהו נשאר קדוש והוא קורא — ובלבד שאין לה ריח. שהריח בוקע: כל שיש ריח רע, לא הפסקה ולא שינוי רשות מועילים. וסעיף ג׳ מיישם זאת בחצרות: צואה בגדולה — אסור לקרות בקטנה; צואה בקטנה — מותר בגדולה בלא הרחקה אם אין מגיע לו ריח רע.
סעיף ג׳ — חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה
חצר קטנה שנפרצה במלוא׳ לגדול׳ והגדול׳ עודפת עליה מן הצדדים קטנה לא חשיבה כבית בפני עצמה כיון שנפרצה במלואה לגדולה אבל הגדולה כיון שכתליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה חשיבה כבית בפ״ע הלכך אם צואה בגדולה אסו׳ לקרות בקטנה עד שירחיק כשיעו׳ ואם צואה בקטנה מות׳ לקרות בגדולה בלא הרחקה אם אין מגיע לו ריח רע.
סעיף ג׳: חצר קטנה שנפרצה במלוא׳ לגדול׳ והגדול׳ עודפת עליה מן הצדדים קטנה לא חשיבה כבית בפני עצמה כיון שנפרצה במלואה לגדולה אבל הגדולה כיון שכתליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה חשיבה כבית בפ״ע הלכך אם צואה בגדולה אסו׳ לקרות בקטנה עד שירחיק כשיעו׳ ואם צואה בקטנה מות׳ לקרות בגדולה בלא הרחקה אם אין מגיע לו ריח רע.
סעיף ד׳ — צואת בהמה (כלב, חזיר, חמור, חתול)
צואת כלב וחזיר אם נתן בהם עורות מרחיקים מהם כמו מצואת אדם, ואם לאו דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כמו צואת אדם.
סעיף ד׳: צואת כלב וחזיר — אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם; ואם לאו, דינם כצואת שאר בהמה חיה ועוף, שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם.
הכלל: צואת בהמה חיה ועוף אינה מחייבת הרחקה כל עוד אין בה ריח. כלב וחזיר שנתן בהם עורות (שנותנים ריח), וכן בסעיף ה׳ — צואת חמור הרכה הבא מן הדרך, החתול, הנמיה ונבילה מסרחת — הרי הן כצואת אדם. סעיפים ו-ז מוסיפים (מן הירושלמי) מי רגלי חמור הבא מן הדרך, צואת תרנגולים אדומה, והלול שיש בו סרחון ודינו כצואת אדם.
סעיף ה׳ — צואת חמור, חתול ונמיה, ונבילה מסרחת
צואת חמו׳ הרכה לאחר שבא מהדרך וצואת חתול ונמיה ונבילה מסרחת דינם כצואת אדם וההולך בדרך אע״פ שרואה צואת בהמה כנגדו אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. הגה: במקום דשכיחי חמורי׳.
סעיף ה׳: צואת חמו׳ הרכה לאחר שבא מהדרך וצואת חתול ונמיה ונבילה מסרחת דינם כצואת אדם וההולך בדרך אע״פ שרואה צואת בהמה כנגדו אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. הגה: במקום דשכיחי חמורי׳.
סעיף ו׳ — מי רגלי חמור וצואת תרנגולים אדומה
בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך וכנגד צואת תרנגולים אדומה.
סעיף ו׳: בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך וכנגד צואת תרנגולים אדומה.
סעיף ז׳ — צואת תרנגולים והלול
צואת תרנגולים ההולכים בבית דינם כצואת בהמה חיה ועוף אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם.
סעיף ז׳: צואת תרנגולים ההולכים בבית דינם כצואת בהמה חיה ועוף אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם.
סעיף ח׳ — אשפה שריחה רע
אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.
סעיף ח׳: אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.
סעיף ט׳ — ריח רע: אשפה והפחה
יצא ממנו רוח מלמטה אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח, ואם יצא מחבירו מותר בדברי תורה, משום דאי אפשר שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה, אבל לקרות קריאת שמע אסור עד שיכלה הריח.
סעיף ט׳: יצא ממנו רוח מלמטה — אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחבירו — מותר בדברי תורה (שאי אפשר שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה), אבל לקרות קריאת שמע אסור עד שיכלה הריח.
הריח רע עוצר את הלימוד ואת הקריאה. חילוק: הרוח שמעצמו אוסרת אף דברי תורה עד שיכלה הריח; הרוח מחבירו אינה אוסרת דברי תורה (שאי אפשר להיזהר ממנה בבית המדרש), אבל אוסרת קריאת שמע עד שיכלה הריח. וכן סעיף ח׳: אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.
הסימן במשפט אחד: כנגד הצואה — מאחריו ומן הצדדים מרחיק ד׳ אמות ממקום שכלה הריח, ומלפניו מלא עיניו (אפילו בלילה או סומא); רשות אחרת (עשרה טפחים, בית אחר) מועילה רק בלא ריח; צואת בהמה מותרת בלא ריח, אבל כלב וחזיר בעורות, חמור, חתול ונבילה — כצואת אדם; וכל ריח רע (אשפה, יצא ממנו רוח) אוסר עד שיכלה הריח.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — מדידת ההרחקה
מצב: ראה צואה בשעת ק״ש. כמה עליו להתרחק ?
הנהגה: אם היא מאחריו או מצדו, מרחיק ד׳ אמות הנמדדות ממקום שכלה הריח. אם היא מלפניו, מרחיק מלא עיניו — עד כמה שיכול לראותה (ואפילו בלילה או סומא, עד מקום שאינו יכול לראות ביום). ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 2 — צואה ברשות אחרת
מצב: הצואה בחדר סמוך, או על מקום גבוה עשרה טפחים. האם מותר לקרות ?
הנהגה: כל עוד אין ריח מגיע אליו, מדרגה של עשרה טפחים או חדר אחר (רשות אחרת) מתירים — אף שרואה אותה. אבל מכיוון שיש ריח רע, לא הפסקה ולא שינוי רשות מועילים, ועליו להתרחק. ולמקרי הגבול — כהוראת הרב.
מקרה 3 — הפחה וריח רע
מצב: יצאה ממנו רוח, או מחבירו, בשעת לימוד או ק״ש. מה יעשה ?
הנהגה: הרוח שיוצאת ממנו עצמו אוסרת דברי תורה עד שיכלה הריח; והבאה מחבירו אינה אוסרת דברי תורה, אבל אוסרת קריאת שמע עד שיכלה הריח. וכן אין לקרות כנגד אשפה שריחה רע. ולפרטים — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- כמה צריך להרחיק מאחריו, ומהיכן מודדים (סעיף א׳) ?
- למה מלפניו השיעור הוא מלא עיניו ולא ד׳ אמות (סעיף א׳) ?
- מתי רשות אחרת (עשרה טפחים, בית אחר) מתירה לקרות, ומתי אינה מועילה (סעיף ב׳) ?
- איזו צואת בהמה היא כצואת אדם, ואיזו מותרת בלא ריח (סעיפים ד-ה) ?
- מה החילוק בין רוח שיצאה ממנו לרוח מחבירו לדברי תורה ולק״ש (סעיף ט׳) ?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — והיה מחניך קדוש (ברכות כ״ה.), גדר מלא עיניו וד׳ אמות ממקום שכלה הריח ; רואה אותה ברשות אחרת — מחלוקת הרא״ש והרשב״א ; ריח רע שיש לו עיקר ושאין לו עיקר, צואה עוברת וחמור הבא מן הדרך
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת השולחן ערוך הרב — ההרחקות, רשות אחרת, ריח רע וצואת בהמה