✦ ❖ ✦

דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין צואת קטן — עיונים מעמיקים

סימן פ״א · ב׳ סעיפים

שיעור האכילה · כזית דגן בכדי אכילת פרס · הרחקת ד׳ אמות

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פ״א — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות כ״ה. · כזית דגן בכדי אכילת פרס · בני מעיים מסריחים · הרחקת ד׳ אמות

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

Introduction to the sugya — גדר דין צואת קטן ומקורותיו (ברכות כ״ה.), צירי הסימן (ב׳ סעיפים)
שיעור האכילה — «כזית דגן בכדי אכילת פרס», גיל ההרחקה ו«אחֵר כיוצא בו»
טעם הדין — ריח והכשר, «בני מעיים מסריחים», למה דגן דווקא ואפילו לא אכל מעולם
גדרי הקטן — חלש שאינו יכול, היה יכול ונחלש, ולכתחילה מצואת תינוק בן יומו
ראה צואה בקריאת שמע — הרחקת ד׳ אמות, חוזר למקום שפסק, שיטת רבינו יונה (ועיין סי׳ ע״ו ס״ח) · טבלאות ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּין צוֹאַת קָטָן. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס — מרחיקין מצואתו וממימי רגליו כמו מגדול. ב׳: היה קורא וראה צואה כנגדו — ילך כדי שיזרקנה מאחריו ד׳ אמות; ואם אי אפשר (נהר וכיוצא בו) — לצדדין ד׳ אמות, ואינו צריך לחזור אלא למקום שפסק; ולרבינו יונה אם היה במקום שהיה לו לתת אל לבו — חוזר לראש (ועיין סי׳ ע״ו ס״ח).

Concise summary:

ב׳ seifim: the siman regulates the צואת קטן — a child s excrement: (א׳) the threshold — « קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס » — once the child can digest a כזית דגן, בני מעיו מסריחים and his צואה (and his מימי רגלים) is like an adult s; (ב׳) one who sees a צואה during ק״ש distances it ד׳ אמות (מאחריו or לצדדין), and resumes only at the מקום שפסק, ולרבינו יונה במקום שהיה לו לבדוק — חוזר לראש.

1. הקדמת הסוגיא — דין צואת קטן, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין צואת קטן — מאיזה גיל דין צואתו ומימי רגליו כשל גדול, שצריך להרחיק מהם בקריאת שמע ובתפילה. ראש הסימן: «קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיכול גדול לאכול אכילת פרס — מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו» (סעיף א׳), ובו ב׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) שיעור הכושר — «כזית דגן בכדי אכילת פרס», שמשהגיע הקטן לכלל אכילה זו הוכשרו בני מעיו וצואתו מסרחת כשל גדול; (ב) ההרחקה למעשה — הרואה צואה כנגדו בקריאת שמע מרחיק ממנה ד׳ אמות. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: מדוע דגן דווקא, מה דין קטן חלש, ומה דין הרואה צואה באמצע קריאתו.

הערה יסודית: ציר הסימן — עד היכן צואת קטן «צואה» לענין הרחקה. צואת קטן שאין מאכלו מסריח אינה בכלל צואה שמרחיקין ממנה; ומשהגיע לכלל אכילת כזית דגן בכדי אכילת פרס — בני מעיו מסריחים ודין צואתו כשל גדול. ולזה נפקא מינה בקטן שעדיין לא הגיע, בקטן חלש, ובמימי רגליו שדינם כצואתו.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: «מרחיקין מצואת קטן משהגיע לכלל אכילת כזית דגן» — האם הגדר תלוי במאכל (שריח הדגן שבצואה הוא המחייב, ולא הוצרך אלא כשאכל דגן בפועל), או בגוף הקטן (שמשהוכשר לאכול כזית דגן נתבשלו בני מעיו ומסריחים כל מאכל שיאכל)?

(א) אם הגדר במאכל — לא הוצרך להרחיק אלא כשאכל דגן, וצואה שאינה מדגן אין מרחיקין ממנה.
(ב) אם הגדר בגוף — כל שהגיע לכלל אכילת כזית דגן, אף שלא אכל דגן מעולם, בני מעיו מסריחים כל מאכל, ומרחיקין.

ונפקא מינה בקטן שלא אכל דגן מימיו, ובאכל מאכל אחר לבד. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. שיעור האכילה — «כזית דגן בכדי אכילת פרס», גיל ההרחקה ו«אחֵר כיוצא בו»

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיכול גדול לאכול אכילת פרס — מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו.»

שורש הדין — הרחקה מצואה: יסוד דיני ההרחקה מצואה וממימי רגלים בקריאת שמע ובתפילה בסוגיית ברכות (כ״ה.), שאסור לקרות ולהתפלל כנגד צואה או מימי רגלים. ובצואת קטן כתבו הראשונים (רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ג׳, רא״ש) שאין דינה כצואה גמורה אלא משהגיע הקטן לכלל אכילת כזית דגן בכדי אכילת פרס. ומרן העתיק לשונם, וכתב הבית יוסף מקורו מן הטור. ושיעור הכזית נתבאר בסימן תפ״ו, ושיעור פרס בסימן תרי״ב.

קושיא — למה תלו הדבר באכילת כזית דגן, ולא בגיל שנים? הרי הקטנים משתנים, וזה אוכל וזה אינו אוכל; והיה להם לקבוע גיל קבוע להרחקה, ולמה תלאוהו בכושר האכילה?

תירוץ: ההרחקה תלויה בהכשר הצואה וריחה, לא בשנים. וכל שהגיע הקטן לכלל אכילת כזית דגן בכדי אכילת פרס — הוכשרו בני מעיו והצואה מסרחת, ואין הדבר תלוי אלא בכושר האכילה. ולכן נקטו שיעור «שאחר כיוצא בו יכול לאכול» — בני גילו הרגילים, ולא הקטן שלפנינו דווקא. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

פלפול — «שאחר כיוצא בו יכול לאכול»: דקדק מרן שאין הדבר תלוי בקטן שלפנינו אלא בבני גילו — «אחר כיוצא בו». ומכאן שהמדד כלל, לא פרט; ולכן אף קטן חלש הנמדד לפי בני גילו יתכן שדינו כגדול, כל שבני גילו יכולים. ולשיעור «בכדי אכילת פרס» — שיאכל הכזית ברציפות בכדי אכילת פרס, שאם שהה בין תחילת הכזית לסופו יותר משיעור זה אין האכילה מצטרפת. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — שיעור האכילה: (א) הגיע לכלל אכילת כזית דגן בכדי אכילת פרס — מרחיקין מצואתו וממימי רגליו כגדול. (ב) לא הגיע — אין מרחיקין. (ג) המדד «אחר כיוצא בו» — בני גילו, לא הקטן שלפנינו. (ד) שהה באכילת הכזית יותר מכדי אכילת פרס — אין מצטרף. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
מרחיקין מצואת קטן וממימי רגליו משהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס — שאז הוכשרו בני מעיו והצואה מסרחת כשל גדול (סעיף א׳; רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ג׳).

3. טעם הדין — ריח והכשר, «בני מעיים מסריחים», למה דגן דווקא

טעם ההרחקה — הכשר בני המעיים

הטעם: מאכל הדגן — הם ה׳ מיני תבואה — צואתו מסרחת. ומשהגיע הקטן לכלל אכילת כזית דגן בכדי אכילת פרס, בני מעיו מסריחים כל מאכל שיאכל, ולכן דין צואתו ומימי רגליו כשל גדול. וקודם לכן אין צואתו מסרחת, ואינה בכלל צואה שמרחיקין ממנה. וכן ביאר האדמו״ר הזקן בשולחן ערוך שלו (עיין רמה 4 — דעת הרב).

שורש הדין: טעם השיעור — שדגן (ה׳ מיני תבואה) עיקר מאכל אדם, וצואת מאכל זה מסרחת. ומשהגיע הקטן לעכל כזית דגן — הוכשרו בני מעיו, וכל מאכל שיאכל מסריח בבטנו. ולכן אף אם אינו יכול לאכול הדגן אלא על ידי בישול (כגון דייסא וכיוצא בה) — כל שאין צריך לשהות באכילתו יותר מכדי אכילת פרס, מרחיקין (דעת הרב).

קושיא — למה נקטו דגן דווקא? הרי אף שאר מאכלין צואתן מסרחת, ומה שנא דגן משאר מיני מאכל שתלו בו את ההרחקה?

תירוץ: דגן עיקר מזון האדם, ובו תלו חכמים את כושר בני המעיים; ומשיכול לעכל כזית דגן — נתבשלו בני מעיו, וכל מאכל שיאכל מסריח בהם. ולזה, אף אם לא אכל דגן מעולם, כל שהגיע לכלל אכילת כזית דגן בכדי אכילת פרס — מרחיקין, שאין הגדר בדגן שאכל אלא בהכשר בני מעיו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — טעם ההרחקה: (א) אכל דגן בפועל — מרחיקין. (ב) לא אכל דגן מעולם אבל הגיע לכלל אכילה — מרחיקין (בני מעיו מסריחים). (ג) אינו יכול לאכלו אלא מבושל (דייסא) — כל שאין שוהה יותר מכדי פרס, מרחיקין. (ד) מימי רגליו — כצואתו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
הטעם — משהגיע הקטן לכלל אכילת כזית דגן בכדי אכילת פרס, בני מעיו מסריחים כל מאכל שיאכל, ולכן דין צואתו ומימי רגליו כשל גדול — ואפילו לא אכל דגן מעולם.

4. גדרי הקטן — חלש שאינו יכול, היה יכול ונחלש, ולכתחילה מצואת תינוק בן יומו

לשון הפוסקים (דעת הרב)

גדרי הקטן: «אם הקטן חלש ואינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס — אף על פי שהגיע לשנים שאחר כיוצא בו יכול לאכול — אין צריך להרחיק מצואתו וממימי רגליו, אפילו הוא בן ג׳ וד׳ שנים; אבל אם היה יכול לאכול פעם אחת ואחר כך נחלש — דינו כגדול, שצריך להרחיק. וכל זה מן הדין, אבל טוב וישר לקרות ולהתפלל במקום נקי לגמרי אפילו מצואת תינוק בן יומו.» (שולחן ערוך הרב סימן פ״א)

שורש הדין: חילקו הפוסקים (ובראשם האדמו״ר הזקן) בין קטן חלש שמעולם לא הגיע לכושר האכילה — שאין מרחיקין מצואתו אף שהגיע לשנים; לבין מי שכבר היה יכול לאכול פעם אחת ואחר כך נחלש — שכבר הוכשרו בני מעיו, ודינו כגדול. ולכתחילה טוב לקרות במקום נקי אף מצואת תינוק בן יומו, אם אפשר בקל, אף על פי שאין בו איסור.

קושיא — אם הגדר בכושר האכילה, למה בנחלש מרחיקין? הרי עכשיו אינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס, וכשם שקטן חלש שלא הגיע אין מרחיקין — כך זה שנחלש; ומה בין זה לזה?

תירוץ: כיון שכבר היה יכול פעם אחת — הוכשרו בני מעיו, ושוב אין חוזרים לקלקולם, אלא מסריחים כל מאכל אף בעת חולשתו. מה שאין כן קטן שמעולם לא הגיע לכושר זה — בני מעיו לא נתבשלו כלל, ואין צואתו מסרחת. הרי שהגדר בהכשר בני המעיים, וזה כבר הוכשר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

גדרי הזהירות — «טוב וישר» מדין ולפנים משורת הדין: אף שמן הדין אין מרחיקין מצואת קטן שלא הגיע לכושר האכילה, כתבו הפוסקים (מגן אברהם, משנה ברורה, ובדעת הרב) שטוב וישר לקרות ולהתפלל במקום נקי לגמרי, אפילו מצואת תינוק בן יומו, אם אפשר בקל — אף על פי שאין בזה איסור. ולענין שיעורי הכזית והפרס — עיין סי׳ תפ״ו וסי׳ תרי״ב. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — גדרי הקטן: (א) חלש שלא היה יכול מעולם — אין מרחיקין אף בן ג׳-ד׳ שנים. (ב) היה יכול ונחלש — מרחיקין, שכבר הוכשרו בני מעיו. (ג) לכתחילה טוב וישר לקרות במקום נקי אף מצואת תינוק בן יומו. (ד) מימי רגליו — כצואתו לכל דבר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
קטן חלש שלא היה יכול מעולם לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס — אין מרחיקין; היה יכול ונחלש — מרחיקין, שכבר הוכשרו בני מעיו; ולכתחילה טוב וישר לקרות במקום נקי אף מצואת תינוק בן יומו (דעת הרב).

5. ראה צואה בקריאת שמע — הרחקת ד׳ אמות, חוזר למקום שפסק, שיטת רבינו יונה

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «היה קורא וראה צואה כנגדו — ילך כדי שיזרקנה מאחריו ארבע אמות; ואם אי אפשר, כגון שיש לפניו נהר או דבר אחר המעכב — ילך כדי שיניחנה לצדדין ד׳ אמות, ואינו צריך לחזור אלא למקום שפסק; ולה״ר יונה, אם היה במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה — צריך לחזור לראש.» (ועיין לעיל סימן ע״ו סעיף ח׳)

שורש הדין: הרואה צואה כנגדו בשעת קריאת שמע (או בתפילה) — חייב להרחיקה ד׳ אמות, שיזרקנה מאחריו ד׳ אמות; ואם יש מעכב לפניו (נהר וכיוצא בו) — לצדדין ד׳ אמות. ואינו חוזר אלא למקום שפסק, שהרי קרא שלא כנגדה בהיתר. ולרבינו יונה, אם היה במקום שראוי להסתפק בצואה — היה לו לבדוק, ומשלא בדק פושע הוא וחוזר לראש. וכל דיני ההרחקה מצואה מבוארים לעיל סימן ע״ו.

קושיא — למה אינו חוזר לראש (לדעת מרן), ולרבינו יונה חוזר? הרי קרא כנגד הצואה, ומאי שנא ממי שקרא במקום מטונף שלא יצא? ואם יצא — למה לרבינו יונה חוזר לראש?

תירוץ: כל שלא היתה צואה בתוך ד׳ אמות סביבותיו — אין קריאתו «זבח רשעים תועבה», שהרי לא נתחייב לבדוק אלא ד׳ אמות שסביבו; ומשקרא כנגד צואה שברחוק ד׳ אמות — יצא, ואינו חוזר אלא למקום שפסק. אבל לרבינו יונה, במקום הראוי להסתפק בצואה — היה לו לתת אל לבו ולבדוק, ומשלא בדק פושע הוא, ותפילתו תועבה, וחוזר לראש. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

מחלוקת — היקף חובת הבדיקה: נחלקו במקום הראוי להסתפק בצואה: לדעת מרן (סתם) אינו חוזר אלא למקום שפסק; ולרבינו יונה, כל שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה ולא בדק — חוזר לראש. וביאר האדמו״ר הזקן שאין חובת בדיקה אלא בד׳ אמות שסביבו, לא כמלוא עיניו לפניו — אף במקום הראוי להסתפק. ולענין המשך הקריאה וההפסק — עיין סי׳ ע״ו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

נפקא מינה — ראה צואה בק״ש: (א) ראה צואה כנגדו — ילך שיזרקנה מאחריו ד׳ אמות. (ב) יש מעכב (נהר) — לצדדין ד׳ אמות. (ג) אינו חוזר אלא למקום שפסק. (ד) ולרבינו יונה במקום שהיה לו לבדוק — חוזר לראש (ועיין סי׳ ע״ו ס״ח). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

היסוד:
הרואה צואה כנגדו בק״ש — ילך כדי שיזרקנה מאחריו (או לצדדין) ד׳ אמות, ואינו צריך לחזור אלא למקום שפסק; ולרבינו יונה, במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה — חוזר לראש (ועיין סי׳ ע״ו ס״ח).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין	הדין	המקור
שיעור האכילה	כזית דגן בכדי אכילת פרס — מרחיקין כגדול	פ״א סעיף א׳ (רמב״ם קריאת שמע פרק ג׳; רא״ש; בית יוסף)
טעם ההרחקה	בני מעיים מסריחים, ואפילו לא אכל דגן מעולם	פ״א סעיף א׳ (רמב״ם; שולחן ערוך הרב; ברכות כ״ה.)
קטן חלש ונחלש	לא הגיע — אין מרחיקין; היה יכול ונחלש — מרחיקין	פ״א (שולחן ערוך הרב; מגן אברהם; משנה ברורה)
ראה צואה בק״ש	הרחקת ד׳ אמות, חוזר למקום שפסק	פ״א סעיף ב׳ (ברכות כ״ה.; רבינו יונה; סי׳ ע״ו ס״ח)
שיעורי כזית ופרס	שיעור הכזית והפרס להרחקה	פ״א (סי׳ תפ״ו לכזית; סי׳ תרי״ב לפרס)

גמרא: ברכות כ״ה. (דיני ההרחקה מצואה ומימי רגלים בקריאת שמע ובתפילה)

ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳) · רא״ש · רבינו יונה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך

פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)

← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →

~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן פ״א · דין צואת קטן · ⚡ רמה 2 — למדן

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

📖Join a 'havrouta