✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דין צואה יבישה — עיונים מעמיקים
סימן פ״ב · ב׳ סעיפים
צואה יבישה · אם יזרקנה תתפרך · שלא יהא בה ריח רע · מי רגלים ומחלוקת
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן פ״ב — ב׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רש״י, רא״ש (פרק מי שמתו), רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳), מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות כ״ה. — פרק מי שמתו · «אם יזרקנה תתפרך» · שלא יהא בה ריח רע · מי רגלים · טופח על מנת להטפיח

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — גדר צואה יבישה ומקורותיה (ברכות כ״ה., פרק מי שמתו), צירי הסימן (ב׳ סעיפים)
  2. צואה יבישה — «אם יזרקנה תתפרך» הרי היא כעפר, ותנאי שלא יהא בה ריח רע (סעיף א׳)
  3. שיעור הייבוש — «נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה», הגהת הרמ״א (רש״י, רא״ש, טור), וצואה שנקרשה בקור
  4. מי רגלים שנבלעו בקרקע — «מרטיבין היד», טופח על מנת להטפיח (סעיף ב׳)
  5. גדר הצואה וקבלה למעשה — חפצא של צואה מול עפר · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּין צוֹאָה יְבֵישָׁה. וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: צואה יבישה כל כך שאם יזרקנה תתפרך — הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, והוא שלא יהא בה ריח רע. הגה: ויש אומרים דלא הוי כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר. ב׳: מי רגלים שנבלעו בקרקע — אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדה. הגה: ויש אומרים דאינו אסור רק בטופח על מנת להטפיח, ויש לסמוך על זה.

Concise summary:

ב׳ seifim: the siman regulates the דין צואה יבישה — how far the שם צואה extends and from when it becomes כעפר: צואה יבישה (« אם יזרקנה תתפרך » הרי היא כעפר ומותר, provided « שלא יהא בה ריח רע »); the שיעור of the drying per the הגהת הרמ״א (« רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר » — stricter, since ספק של תורה להחמיר); and the מי רגלים שנבלעו בקרקע (« אם היו מרטיבין היד » אסור, but per the Rem"a only בטופח על מנת להטפיח).

1. הקדמת הסוגיא — גדר צואה יבישה, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדין צואה יבישה — עד היכן שם צואה עליה ומאימתי נעשית כעפר, שאיסור הקריאה כנגד צואה יסודו במקרא «והיה מחניך קדוש». ראש הסימן: «צואה יבישה כל כך שאם יזרקנה תתפרך הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה» (סעיף א׳), ובו ב׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) גדר הצואה — עד מתי היא «צואה» ומאימתי «כעפר», ותנאי «שלא יהא בה ריח רע»; (ב) מי רגלים שנבלעו בקרקע — «אם היו מרטיבין היד» וגדר «טופח על מנת להטפיח». ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: שיעור הייבוש (בזריקה או בגלילה), צואה שנקרשה מחמת הקור, ולחלוחית מי רגלים שנבלעו.
הערה יסודית: ציר הסימן — מאימתי פוקע שם צואה. כל זמן ששם צואה עליה אסור לקרות כנגדה; ומשנעשית כעפר — הותרה. והמחבר תלה זאת בסימן הייבוש: «שאם יזרקנה תתפרך»; והרמ״א החמיר: «רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר». ולזה נפקא מינה בצואה יבישה שדרגתה בין זריקה לגלילה, ובצואה שנקרשה בקור וחוזרת לקדמותה על ידי חום.

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: איסור הקריאה כנגד צואה — האם מדין החפצא של הצואה (שהצואה עצמה חפץ מאוס האסור, וכל שגוף הצואה קיים אסור עד שתיעשה עפר גמור), או מדין הריח והמיאוס (שאין האיסור אלא מפני שהיא מסרחת ומאוסה, וכל שאין בה ריח רע הותרה)? ונפקא מינה ביבישה שנעשית כעפר ואין בה ריח כלל, ובצואה שנקרשה בקור (שאין בה ריח אך גופה קיים). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. צואה יבישה — «אם יזרקנה תתפרך» הרי היא כעפר, ותנאי שלא יהא בה ריח רע (ברכות כ״ה.)

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «צואה יבישה כל כך שאם יזרקנה תתפרך — הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, והוא שלא יהא בה ריח רע.»
שורש הדין — סוגיית צואה יבישה (ברכות כ״ה., פרק מי שמתו): נחלקו בגמרא בצואה יבישה, וסוף דבר תלוי בשיעור ייבושה; ופירשו הראשונים ששיעורה שאם יזרקנה תתפרך ונעשית כעפר, שאז פקע ממנה שם צואה. וכן הביא הטור, ומרן בבית יוסף. וכתב הרמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳) דיני המקומות שאסור לקרות בהם מפני הצואה ומי רגלים. ותנאי הדבר — תמצית : שלא יהא בה ריח רע, שאם יש בה ריח אסור אף שנתייבשה, מדין ריח רע שיש לו עיקר.
קושיא — למה בעינן תרתי, ייבוש והעדר ריח? אם נעשית כעפר ואין בה ממשות צואה — מה לי ריח? ואם עיקר האיסור מן הריח — מה לי ייבוש, תיסגי בהעדר ריח לחוד? ותרתי דסתרי בגדר הדין.
תירוץ: תרי גווני איסורא נינהו — יש איסור מחמת עצם הצואה (חפצא), הפוקע כשנעשית עפר על ידי ייבוש; ויש איסור מחמת הריח, שאף מקום שאין בו ממשות אסור כשעולה ממנו ריח רע (ריח רע שיש לו עיקר). לפיכך הצריך המחבר תרתי: שתתייבש כדי שיפקע שם צואה, ושלא יהא בה ריח כדי שלא תיאסר מדין הריח. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — «הרי היא כעפר»: דקדק מרן ולא אמר «בטלה» אלא «כעפר», ללמד שאין כאן ביטול ברוב או בפחיתת כמות, אלא שינוי מהות — שנעשה גופה כעפר ופקע ממנה שם צואה לגמרי. ומכאן שאין השיעור בכמות הצואה אלא באיכות הייבוש: כל שנתייבשה עד שתתפרך — הרי היא בריה אחרת. ולזה נפקא מינה בצואה גדולה שנתייבשה כולה לעומת מקצתה.
נפקא מינה — צואה יבישה: (א) יבישה שתתפרך בזריקה ואין בה ריח — מותר לקרות כנגדה (לדעת המחבר). (ב) יש בה ריח רע — אסור אף שנתייבשה. (ג) לחה שאינה מתפרכת כלל — צואה גמורה ואסורה. (ד) שיעור הייבוש (זריקה או גלילה) — עי׳ הגהת הרמ״א להלן. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
צואה יבישה כל כך שאם יזרקנה תתפרך — הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, ובלבד שלא יהא בה ריח רע (סעיף א׳; ברכות כ״ה., פרק מי שמתו; רמב״ם הלכות קריאת שמע פרק ג׳).

3. שיעור הייבוש — «נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה»: הגהת הרמ״א (רש״י, רא״ש, טור)

לשון השלחן ערוך

הגהת הרמ״א (על סעיף א׳): «ויש אומרים דלא הוי כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר» (רש״י והרא״ש פרק מי שמתו וטור).
שורש הדין — רש״י והרא״ש (פרק מי שמתו) והטור: פירשו ששיעור הייבוש חמור יותר — שאין דנים אותה כעפר עד שתהא נפרכת על ידי גלילה גרידא, בלא כח זריקה. שהזריקה מוסיפה כח חיצוני ומפרכת אף שאינה יבישה כל צרכה, ואין בכך ראיה שנעשית עפר; מה שאין כן הנפרכת בגלילה גרידא — הרי היא יבישה לגמרי. ולזה פסק הרמ״א «וכן עיקר».
קושיא — במאי פליגי המחבר והרמ״א? הרי המחבר נקט «יזרקנה תתפרך», והרמ״א נקט גלילה בלא זריקה — וכי לא שוו בשיעורא? ומאי טעמייהו לכאן ולכאן?
תירוץ: פליגי בשיעור הייבוש הקובע פקיעת שם צואה. למחבר די בייבוש שהזריקה תפרכנו — ייבוש קל; ולרמ״א (רש״י ורא״ש) בעינן ייבוש גמור, שתתפרך בגלילה בלא זריקה, שהזריקה בכחה מפרכת אף לחה מקצת ואין בה הוכחה שנעשית עפר. וכיון שהוא ספק של תורה, נקט הרמ״א לחומרא «וכן עיקר». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — שיעור הייבוש וצואה שנקרשה בקור: דעת רש״י, הרא״ש, הטור והרמ״א להחמיר כגלילה, וכן העלו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה) שספק של תורה להחמיר. והוסיף בעל שולחן ערוך הרב, שאף בזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן — יש להסתפק ולהחמיר, שמא עדיין שם צואה עליה, שהרי חוזרת לקדמותה על ידי חום; ודימה זאת לבית הכסא שאין בו צואה שאסור מפני שעדיין שמו עליו (עי׳ סי׳ פ״ג). ולענין ספק בשיעור — ספק דאורייתא להחמיר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — שיעור הייבוש: (א) מתפרכת בזריקה אך לא בגלילה — למחבר כעפר, ולרמ״א עדיין צואה. (ב) נפרכת בגלילה בלא זריקה — לכולי עלמא כעפר (בהעדר ריח). (ג) נקרשה בקור וחוזרת בחום — יש להחמיר (שולחן ערוך הרב). (ד) ספק בשיעור — ספק דאורייתא להחמיר. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
לדעת הרמ״א (רש״י, רא״ש, טור) לא הוי כעפר אלא אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, «וכן עיקר»; שהזריקה בכחה מפרכת אף שאינה יבישה כל צרכה, וספק של תורה להחמיר.

4. מי רגלים שנבלעו בקרקע — «מרטיבין היד» וגדר טופח על מנת להטפיח (סעיף ב׳)

לשון השלחן ערוך

סעיף ב׳: «מי רגלים שנבלעו בקרקע — אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדה.» הגה: «ויש אומרים דאינו אסור רק בטופח על מנת להטפיח, ויש לסמוך על זה.»
שורש הדין: מי רגלים שנבלעו בקרקע ואינם ניכרים בעין — כל זמן שהמקום מרטיב את היד הנוגעת בו, עדיין יש בהם לחלוחית ולא נתייבשו, והרי הם כמי רגלים בעין ואסור לקרות כנגדם. והביא הרמ״א שיטת הראשונים שאין איסור אלא בטופח על מנת להטפיח — לחות גמורה שהנוגע בה מקבל ממנה ומעביר לחות לדבר אחר — «ויש לסמוך על זה».
קושיא — נבלעו בקרקע, למה אסור? הרי אין כאן מי רגלים בעין! ומאידך, אם עדיין לחין, למה הקיל הרמ״א שאין אסור אלא בטופח על מנת להטפיח?
תירוץ: כל שמרטיבין היד — עדיין לחלוחית מי הרגלים בהם ולא נתייבשו, והרי הם כמי רגלים בעין (כדין הצואה שכל שלא נעשית עפר שמה עליה). והרמ״א צירף שיטת הראשונים שאין איסור אלא בטופח על מנת להטפיח, ובטופח בלבד (שאינו מטפיח לאחר) כבר נחשב כמיובש, «ויש לסמוך על זה» להקל, שאיסור מי רגלים מדברי סופרים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — מי רגלים לעומת צואה: בצואה השיעור בייבוש (זריקה או גלילה), ובמי רגלים בלחלוחית (מרטיב היד / טופח על מנת להטפיח) — ושניהם ענין אחד: מאימתי פקע שם המיאוס. בצואה גדר הפקיעה בהתפרכות הגוף, ובמי רגלים (שאין להם גוף אלא לחות) גדר הפקיעה בייבוש הלחלוחית. ולכן נקטו במי רגלים לשון «מרטיבין היד», שהוא שיעור הלחות.
נפקא מינה — מי רגלים: (א) מרטיבין היד — אסור לקרות כנגדם (מחבר). (ב) טופח על מנת להטפיח — אסור; ובטופח בלבד (שאינו מטפיח) — מותר (רמ״א, ויש לסמוך). (ג) נתייבשו לגמרי — מותר. (ד) ספק בדבר — כיון שדברי סופרים, יש לסמוך על המקילין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
מי רגלים שנבלעו בקרקע — אם מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם; ולהרמ״א אין אסור אלא בטופח על מנת להטפיח, «ויש לסמוך על זה», שדברי סופרים הם (סעיף ב׳).

5. גדר הצואה וקבלה למעשה — חפצא של צואה מול עפר · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

תמצית עיקרי הסימן: צואה יבישה שאם יזרקנה תתפרך — כעפר ומותר, והוא שלא יהא בה ריח רע (א׳); ולהרמ״א לא הוי כעפר אלא אם נפרכת בגלילה בלא זריקה, וכן עיקר; מי רגלים שנבלעו בקרקע — מרטיבין היד אסור, ולהרמ״א רק בטופח על מנת להטפיח, ויש לסמוך על זה (ב׳).
שורש הדין — גדר החפצא וקבלה למעשה: נמצא ששני צירי הסימן ענין אחד — מאימתי פקע שם המיאוס: בצואה על ידי ייבוש עד התפרכות (וכעפר), ובמי רגלים על ידי ייבוש הלחלוחית. ולהלכה: המחבר תלה שיעור הצואה בזריקה, והרמ״א (רש״י, רא״ש, טור) בגלילה בלא זריקה — «וכן עיקר», שספק של תורה להחמיר; ובמי רגלים הקיל הרמ״א בטופח על מנת להטפיח, «ויש לסמוך» מדין ספק דברי סופרים. ועי׳ סי׳ פ״ג בגדר בית הכסא ושם צואה.
קושיא — למה בצואה החמיר הרמ״א ובמי רגלים הקיל? תרוייהו ספיקא נינהו בגדר פקיעת המיאוס — ומאי שנא דבצואה נקט «וכן עיקר» להחמיר, ובמי רגלים «ויש לסמוך» להקל?
תירוץ: צואה איסורה מן התורה («והיה מחניך קדוש»), וספק של תורה להחמיר — ולכן «וכן עיקר» כגלילה. אבל מי רגלים איסורם מדברי סופרים, וספק דברי סופרים להקל — ולכן «ויש לסמוך» על המקילין בטופח על מנת להטפיח. ומכאן שהחומרא והקולא נובעות מדרגת האיסור, לא מגדר הספק לבדו. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

סיכום ההנהגות למעשה

ענין הלכה למעשה
צואה יבישה שאם יזרקנה תתפרך — כעפר ומותר; ובלבד שלא יהא בה ריח רע (ברכות כ״ה., מחבר).
שיעור הייבוש להרמ״א לא הוי כעפר אלא בנפרכת בגלילה בלא זריקה, «וכן עיקר» (רש״י, רא״ש, טור).
יש בה ריח רע אסור אף שנתייבשה, מדין ריח רע שיש לו עיקר.
צואה שנקרשה בקור יש להסתפק ולהחמיר, שחוזרת לקדמותה בחום (שולחן ערוך הרב; ספק דאורייתא).
מי רגלים שנבלעו מרטיבין היד — אסור; ולהרמ״א רק בטופח על מנת להטפיח, «ויש לסמוך על זה».
גדר בית הכסא ושם צואה עי׳ סי׳ פ״ג (מקום שאין בו צואה ושמו עליו).

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
צואה יבישה כעפר אם יזרקנה תתפרך — כעפר ומותר, בהעדר ריח רע פ״ב סעיף א׳ (ברכות כ״ה., פרק מי שמתו; רמב״ם קריאת שמע פרק ג׳; טור; בית יוסף)
שיעור הייבוש נפרכת בגלילה בלא זריקה, וכן עיקר פ״ב הגהת הרמ״א (רש״י והרא״ש פרק מי שמתו; טור)
תנאי הריח יש בה ריח רע — אסור אף יבישה פ״ב סעיף א׳ (ריח רע שיש לו עיקר)
מי רגלים שנבלעו מרטיבין היד אסור; ולהרמ״א טופח על מנת להטפיח פ״ב סעיף ב׳ (מחבר; הגהת הרמ״א)
צואה שנקרשה ושם צואה יש להחמיר, חוזרת בחום; בית הכסא פ״ב (שולחן ערוך הרב; עי׳ סי׳ פ״ג)
גמרא: ברכות כ״ה. — פרק מי שמתו · «והיה מחניך קדוש» (יסוד איסור הקריאה כנגד צואה ומי רגלים; צואה יבישה ושיעור התפרכותה)
ראשונים ומרן: רש״י · רא״ש (פרק מי שמתו) · טור · בית יוסף · רמב״ם (הלכות קריאת שמע פרק ג׳) · שלחן ערוך · רמ״א
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן פ״ב · דין צואה יבישה · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן פ״ב · ♥ Support

📖Join a 'havrouta