מדוע רמה 4 ייחודית לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר (ר׳ יוסף קארו) — אלא שולחן ערוך עצמאי ומלא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: שילוב הלכה + טעמי המצוות + ממד פנימי בחיבור אחד, ופסיקה בחומרה תלמודית מיוחדת.
עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא הסמכות ההלכתית. הרבי הורה במפורש ללמוד את שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) ברצינות (ראה הקדמת בני המחבר ושיחות רבות). עמוד זה מקבץ, עבור כל סימן, את הטקסט המלא של הרב, ייחודו, מנהגי חב״ד, ודברי הרבי המאירים את הסוגיה.
שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ב
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן
סימן רמ״ב — לְהִזָּהֵר בִּכְבוֹד שַׁבָּת — וּבוֹ י״ג סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. בטקסט המודפס מופיעים בנוסף הגהות וציונים (סימוכין שוליים) שבגרסה הדיגיטלית מובאים כסימני הערות.
סעיף א שְׁנֵי דְבָרִים נִתְפָּרְשׁוּ בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים, וְהֵם כָּבוֹד וְעֹנֶג, שֶׁנֶּאֱמַר…
שְׁנֵי דְבָרִים נִתְפָּרְשׁוּ בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים, וְהֵם כָּבוֹד וְעֹנֶג, שֶׁנֶּאֱמַר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד".
וְעִקָּרָן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהַשַּׁבָּת הוּא בִּכְלַל מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וְגוֹ'". וּ"מִקְרָא קֹדֶשׁ" פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים: לְקַדְּשׁוֹ וּלְכַבְּדוֹ בִּכְסוּת נְקִיָּה, וּלְעַנְּגוֹ בְּעֹנֶג אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁ"מִּקְרָא קֹדֶשׁ" הוּא לְקַדְּשׁוֹ בְּאִסּוּר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֲבָל הַכָּבוֹד בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְהָעֹנֶג בְּשַׁבָּת הֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (אֲבָל הָעֹנֶג וְהַשִּׂמְחָה בְּיוֹם טוֹב בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה הוּא מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקכ"ט).
וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בָּהֶם מְאֹד, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וְכָל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שְׂכָרוֹ מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה: "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְגוֹ'", וּבְדִבְרֵי רַזַ"ל שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו וְנִצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם:
סעיף ב בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? בִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא הָיוּ מְעַנְּגִין בְּדָגִים גְּדוֹלִים וּבְתַבְשִׁיל שֶׁל…
בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? בִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא הָיוּ מְעַנְּגִין בְּדָגִים גְּדוֹלִים וּבְתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין, שֶׁמַּאֲכָלִים אֵלּוּ הָיוּ חֲשׁוּבִים עֹנֶג בִּימֵיהֶם. וְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ יְעַנְּגוּהוּ בְּמַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים הַחֲשׁוּבִים לָהֶם עֹנֶג.
וְאֵין חִיּוּב לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּת, אֶלָּא לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם יֵשׁ לְרֹב בְּנֵי אָדָם עֹנֶג בַּאֲכִילַת בָּשָׂר יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר מַאֲכָלִים וּבִשְׁתִיַּת יַיִן יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר מַשְׁקִים, לְכָךְ יֵשׁ לָהֶם לְהַרְבּוֹת בְּבָשָׂר וְיַיִן כְּפִי יְכָלְתָּם וְהַשָּׂגַת יָדָם:
סעיף ג וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְהוּא…
וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְהוּא שֶׁיָּדוֹ מַשֶּׂגֶת.
וְאַף אִם אֵין לוֹ עַכְשָׁו מָעוֹת מְזֻמָּנִים אֶלָּא חֲפָצִים — יְמַשְׁכְּנֵם וְיִלְוֶה עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַמְצִיא לוֹ לִפְרוֹעַ. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַזַ"ל: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְווּ עָלַי וַאֲנִי פוֹרֵעַ", כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הוֹצָאַת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב עוֹלֶה בְּחֶשְׁבּוֹן הַקִּצְבָה שֶׁנִּקְצַב לוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִמְזוֹנוֹת כָּל הַשָּׁנָה וּשְׁאָר צְרָכָיו, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מְזוֹנוֹתָיו וְהוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁקּוֹצְבִין לוֹ כַּמָּה יִשְׂתַּכֵּר בְּשָׁנָה זוֹ לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתָיו וּשְׁאָר צְרָכָיו שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, שֶׁאֵין קוֹצְבִין עָלֶיהָ כְּלוּם, אֶלָּא אִם מוֹסִיף בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב — מוֹסִיפִין לוֹ.
אֲבָל אִם אֵין לוֹ חֲפָצִים לְמַשְׁכְּנָם וְלִפְרוֹעַ בָּהֶם — לֹא יִלְוֶה וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְרַע, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ מִשֶּׁלּוֹ — אֵין עָלָיו חִיּוּב כְּלָל לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת יוֹתֵר מֵהַשָּׂגַת יָדוֹ:
סעיף ד וְאַף אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כְּלוּם וְרוֹצֶה לִטּוֹל מִן הַקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה הַמִּתְחַלֶּקֶת בְּכָל…
וְאַף אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כְּלוּם וְרוֹצֶה לִטּוֹל מִן הַקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה הַמִּתְחַלֶּקֶת בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת — לֹא יִטּוֹל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל יְמוֹת הַחֹל שֶׁל שָׁבוּעַ הַבָּא, וּבִשְׁבִיל מְזוֹנוֹת יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם כֵּן לֹא הָיָה צָרִיךְ לִטּוֹל אִם הָיָה נוֹהֵג כִּבְחֹל מַמָּשׁ לֶאֱכוֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בִּלְבָד פַּת וְקִטְנִיּוֹת כִּסְעֻדּוֹתָיו בְּחֹל, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן י"ד סְעֻדּוֹת לְשִׁבְעָה יָמִים, שֶׁעַד עֶרֶב שַׁבָּת הַבָּא סְעֻדָּה אַחַת לְכָל יוֹם וּסְעֻדָּה אַחַת לְכָל לַיְלָה, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לִטּוֹל כְּדֵי לֶאֱכוֹל שְׁלֹשָׁה סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת.
וְכָל שֶׁכֵּן אִם רוֹצֶה לִטּוֹל כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג קְצָת יוֹתֵר מִימוֹת הַחֹל, שֶׁאָסוּר לוֹ לִטּוֹל מִן הַקֻּפָּה בְּשָׁבוּעַ זוֹ, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת":
סעיף ה אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת הַבָּא נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן ט"ו סְעֻדּוֹת לְאוֹתָהּ שָׁבוּעַ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ…
אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת הַבָּא נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן ט"ו סְעֻדּוֹת לְאוֹתָהּ שָׁבוּעַ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁלֹשָׁה סְעֻדּוֹת לְאוֹתוֹ שַׁבָּת, וְגַם נוֹתְנִים לוֹ דָּגִים וְיָרָק לְאוֹתוֹ שַׁבָּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת נוֹתְנִים לוֹ כָּל צָרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
וְכֵן מִי שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִדֵּי שָׁבוּעַ בְּשָׁבוּעַ מִצְּדָקָה אַחֶרֶת, שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְקַבֵּל מִמֶּנָּה הַרְבֵּה כָּל שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר הַמְפֹרָשׁ בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רנ"ג — הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת כְּפִי עֶרֶךְ מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ.
(וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יוֹצִיא כָּל כָּךְ לְשַׁבָּתוֹת עַד שֶׁתֶּחְסַר פַּרְנָסָתוֹ בְּחֹל וְיִצְטָרְכוּ לְהוֹסִיף לוֹ מִן הַצְּדָקָה מֵחֲמַת הוֹצָאוֹתָיו לְשַׁבָּתוֹת, שֶׁנִּמְצָא מַטִּיל כְּבוֹד שַׁבְּתוֹתָיו עַל הַבְּרִיּוֹת, וּכְבָר אָמְרוּ "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת"):
סעיף ו וְאִם מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וְשֶׁיּוֹתִיר מִזֶּה…
וְאִם מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וְשֶׁיּוֹתִיר מִזֶּה לְפַרְנָסָתוֹ לְחֹל בְּעִנְיָן שֶׁיִּצְטָרְכוּ לְהוֹסִיף לוֹ, מִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מִשֶּׁלּוֹ — יְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ לְהוֹצִיא מָמוֹן בִּכְבוֹד הַשַּׁבָּת בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר.
אֲבָל אִם אֵין לוֹ כְּלוּם מִשֶּׁלּוֹ — אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵאֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כְּדֵי לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ כוּ'". וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ הוּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מוּעָט בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג.
וְאִם מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ אֲפִלּוּ לְדָבָר מוּעָט — צָרִיךְ הוּא לְצַמְצֵם מְעַט בִּשְׁאָר הַיָּמִים בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר מוּעָט לְעֹנֶג שַׁבָּת.
וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם מֵהַצְּדָקָה אֶלָּא מִסְתַּפֵּק בַּמּוּעָט שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵאֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כְּדֵי לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא יְצַמְצֵם מְעַט בִּשְׁאָר הַיָּמִים בְּעִנְיָן שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר מוּעָט לְעֹנֶג שַׁבָּת, וְזֶה טוֹב יוֹתֵר מִשֶּׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת:
סעיף ז אַף מִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָלֵי שַׁבָּת — טוֹב לוֹ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְחוֹת…
אַף מִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָלֵי שַׁבָּת — טוֹב לוֹ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי תַבְשִׁילִין. וְטוֹב לִזָּהֵר לֶאֱכוֹל דָּגִים בְּכָל סְעֻדָּה, אֶלָּא אִם כֵּן הַדָּגִים מַזִּיקִים לוֹ לְפִי טִבְעוֹ, אוֹ שֶׁשּׂוֹנְאָם, שֶׁאֵין לוֹ מֵהֶם עֹנֶג אֶלָּא צַעַר, וְהַשַּׁבָּת לְעֹנֶג נִתַּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רפ"ח.
וְאִם הַנָּכְרִים מְיַקְּרִים הַשַּׁעַר שֶׁל הַדָּגִים וּמֵחֲמַת זֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין יְכוֹלִים לִקַּח דָּגִים לְשַׁבָּת — נָכוֹן לְתַקֵּן שֶׁלֹּא יִקְנֶה שׁוּם יִשְׂרָאֵל מֵהֶם דָּגִים אֵיזֶה שַׁבָּתוֹת, כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ יוֹזִילוּ הַשַּׁעַר, וְיוּכְלוּ הַכֹּל לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת:
סעיף ח אִם שָׁלְחוּ לְאָדָם אֵיזֶה דְבַר מַאֲכָל שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בְּשַׁבָּת — אַל יֹאכְלֶנּוּ בְּחֹל (מִמִּדַּת…
אִם שָׁלְחוּ לְאָדָם אֵיזֶה דְבַר מַאֲכָל שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בְּשַׁבָּת — אַל יֹאכְלֶנּוּ בְּחֹל (מִמִּדַּת חֲסִידוּת, אֲבָל מִן הַדִּין אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, עַיֵּן סִמָּן תרצ"ד):
סעיף ט מֻתָּר לִלְווֹת בְּרִבִּית שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אוֹ לְצֹרֶךְ שְׁאָר…
מֻתָּר לִלְווֹת בְּרִבִּית שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אוֹ לְצֹרֶךְ שְׁאָר סְעֻדַּת מִצְוָה, אִם אִי אֶפְשָׁר לִלְווֹת בְּלֹא רִבִּית:
סעיף י "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וְגוֹ'", דָּרְשׁוּ בֵּית שַׁמַּאי שֶׁתְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד…
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וְגוֹ'", דָּרְשׁוּ בֵּית שַׁמַּאי שֶׁתְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד בַּשַּׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵלֶק יָפֶה תְּהֵא מְתַקְּנוֹ לְשַׁבָּת.
וְאָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת, כֵּיצַד? מָצָא בְּהֵמָה נָאָה — לוֹקְחָהּ וְאוֹמֵר "זוֹ לְשַׁבָּת", מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — לוֹקְחָהּ וּמַנִּיחָהּ לְשַׁבָּת, וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּחֹל, נִמְצָא אוֹכְלָהּ לְזוֹ כְּדֵי שֶׁהַיָּפָה תֵּאָכֵל בְּשַׁבָּת.
אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ צְרָכֵינוּ". וְאַף הִלֵּל מוֹדֶה שֶׁכְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי יוֹתֵר נָכוֹן לַעֲשׂוֹת, אֶלָּא שֶׁהָיָה בּוֹטֵחַ בַּה' שֶׁבְּוַדַּאי יַזְמִין לוֹ לְשַׁבָּת מָנָה יָפָה מִכָּל הַיָּמִים:
סעיף יא עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת,…
עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, כְּדֵי לִלְבּוֹשׁ לְבָנִים בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵין פְּנַאי לְכַבֵּס, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי שַׁבָּת:
סעיף יב נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה כָּל אֶחָד בְּבֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצוֹעַ עֲלֵיהֶם…
נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה כָּל אֶחָד בְּבֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצוֹעַ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת, וְלֹא לִקַּח לֶחֶם מִן הַשּׁוּק כְּמוֹ בִּשְׁאָר יָמִים, וְדָבָר זֶה מִכְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג:
סעיף יג (וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁאוֹכְלִים פַּת שֶׁל נָכְרִים כָּל יְמוֹת הַחֹל — טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת…
(וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁאוֹכְלִים פַּת שֶׁל נָכְרִים כָּל יְמוֹת הַחֹל — טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב כִּי אִם מִלְּחָמִים הַכְּשֵׁרִים שֶׁנִּלּוֹשׁוּ בְּבֵיתוֹ, שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב):
קונטרס אחרון — 5 אותות (לחץ לפתיחה)
הקונטרס אחרון הוא נספח הדיונים הפלפוליים של אדמו״ר הזקן — המעבדה ההלכתית שלו בשולי הדף. להלן 5 האותות של הקונטרס אחרון על סימן רמ״ב.
קונטרס אחרון, אות א — על סעיף א
בכלל מקראי כו'. בְּלָאו הָכִי נַמִּי מַשְׁמַע, מִדְּאִיקְרֵי קוֹדֶשׁ וְאַתְיָא בְּמִכָּל שֶׁכֵּן מִיו"ט. וְכֵן מוֹכָח מִפְּרַשִׁ"י עַל פָּסוּק "זָכוֹר וְגוֹ'" שֶׁפֵּרֵשׁ כְּבֵית שַׁמַּאי, מִכְּלַל דִּלְכַבְּדוֹ בְּמָנָה יָפָה הוּא מִדְּאוֹרָיְתָא, מִשּׁוּם דְּקוֹדֶשׁ הוּא לְקַדְּשׁוֹ בְּמַאֲכָל כו'. מַשָּׁ"כ לְהָרַמְבַּ"ם ז"ל שֶׁאֵין מִצְוָה אֶלָּא שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, כִּמְבוֹאָר בְּב"י סִי' תי"ח, וְנַפְקָא לֵיהּ מִדִּכְתִיב "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'" מִכְּלַל דִּבְשַׁבָּת אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת. וְלֹא חָשִׁיב לָהּ בְּתַרְיַ"ג, מִשּׁוּם דְּנַפְקָא מִכְּלַל מִצְוַת אֲכִילַת הַמָּן שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת לַדּוֹרוֹת. וּבְיו"ט שֶׁנֶּאֱמַר "מִקְרָא קוֹדֶשׁ יִהְיֶה" וְגוֹ' וְדָרְשׁוּ בְּסִפְרֵי "לְקַדְּשׁוֹ" כו', ס"ל דַּאַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הִיא, שֶׁהֲרֵי בְּמִנְיַן הַמִּצְוֹת מָנָה שֵׁשׁ מִצְוֹת לִשְׁבּוֹת מִמְּלָאכָה בְּשֵׁשֶׁת יָמִים טוֹבִים מִדִּכְתִיב "מִקְרָא קוֹדֶשׁ" בְּכָל חַד וְחַד עַיֵּין שָׁם, וְזֶהוּ כְּמ"ש הַב"י סִי' תפ"ז, וְלֹא מָנָה לְקַדְּשׁוֹ בְּמַאֲכָל כו'. וְגַם בְּשַׁבָּת אִי הָוֵה סָבִירָא לֵיהּ דְּהָא דְּאָסוּר לְהִתְעַנּוֹת הוּא מִדְּרָשַׁת הַסִּפְרָא "לְקַדְּשׁוֹ" כו', אִם כֵּן גַּם לְכַבְּדוֹ בִּכְסוּת נַפְקָא מִ"לְקַדְּשׁוֹ", וּמְנָא לָן לְחַלֵּק בֵּינֵיהֶם מִסְּבָרָא, וּבְהֶדְיָא מְבוֹאָר בָּרַמְבַּ"ם דִּלְכַבְּדוֹ בִּכְסוּת הוּא מִדְּרַבָּנָן:
קונטרס אחרון, אות ב — על סעיף א
הענג והשמחה כו'. רוֹצֶה לוֹמַר עֹנֶג שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה, כְּגוֹן בָּשָׂר וְיַיִן, שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְיַיִן, כִּמְבוֹאָר בָּרַמְבַּ"ם סוֹף פ"ו מֵהִלְכוֹת יו"ט. אֲבָל הָעֹנֶג בִּשְׁאָר דְּבָרִים מַשְׁמַע שָׁם דְּאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן בְּמַ"א סִי' תקכ"ט ס"ק ג' וְדוּ"ק:
קונטרס אחרון, אות ג — על סעיף ה
בערב שבת הבא כו'. זֶה פָּשׁוּט. וְנִלְמָד מִדִּתְנַן שַׁבָּת נוֹתְנִין ג' סְעוּדוֹת וְדָג וְיָרָק, כִּמְבוֹאָר בְּיו"ד סִי' ר"ן, מֵהַטַּעַם הַמְבוֹאָר בְּתוס'. וְאִם כָּךְ הוּא בֶּעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם — כָּל שֶׁכֵּן בַּעֲנִיֵּי הָעִיר, דַּעֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. וּמַ"ש בְּיו"ד סִי' רנ"ו דְּנוֹתְנִים לְכָל אֶחָד מָזוֹן ז' יָמִים — אֶפְשָׁר שֶׁהֵם ט"ו סְעוּדוֹת עִם דָּג וְיָרָק לְשַׁבָּת. וְאַף אִם הֵם מְזוֹן י"ד סְעוּדוֹת, כְּמוֹ מְזוֹן ז' יָמִים דְּסָמִיךְ לֵיהּ, יֵשׁ לוֹמַר דְּהַטּוּר וְשׁוּ"ע נִמְשְׁכוּ בָּזֶה אַחַר לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, שֶׁהֶעְתִּיקוּ לְשׁוֹנוֹ שָׁם, וְהָרַמְבַּ"ם לֹא ס"ל כְּסְבָרַת הַתּוֹס' הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּמ"ש [הַבֵּית הִלֵּל] סִי' רנ"ה עַיֵּין שָׁם. אֲבָל הַט"ז שָׁם סוֹף סִי' רנ"ג הֶעְתִּיק סְבָרַת הַתּוֹס' לְפֶסַק הֲלָכָה, וְכָאן כָּתַב דִּכְשֶׁאֵין נוֹתְנִים לוֹ מֵהַצְּדָקָה רַק שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לֹא יִטּוֹל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, וְלָכֵן הָיָה הַטּוּר פָּטוּר מִסְּעוּדָה ג' לְפִי שֶׁהָיָה מוּטָל הַכֹּל עַל הַצְּדָקָה וְצָרִיךְ עִיּוּן.
[המשך: דיון ארוך בעמדת הטור מול התוספות מול הרמב״ם — כ-5 פסקאות — מופיע במהדורת קה״ת המודפסת, ראה ספריא לגרסה הדיגיטלית המלאה.]
קונטרס אחרון, אות ד — על סעיף ז
נכון לתקן כו'. הִנֵּה בְּנוֹ שֶׁל הַבֵּית הִלֵּל כָּתַב בְּהַגָּ"ה דְּדַוְקָא עַד שְׁלִישׁ, דְּהִידּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ, וְסִיֵּם דְּדָגִים הוּא חִיּוּב גָּמוּר מִדְּאוֹרָיְתָא עַיֵּין שָׁם, וְהוּא תָּמוּהַּ מְאֹד, שֶׁהָרַמְבַּ"ם וְהַשּׁוּ"ע הִשְׁמִיטוּ חִיּוּב דְּאוֹרָיְתָא, וְעוֹד מִי כְתִיבֵי דָּגִים בְּאוֹרָיְתָא, וְגַם מִדְּרַבָּנָן אֵין טַעַם בְּדֶרֶךְ הַנִּגְלֶה שֶׁיְּתַקְּנוּ דַּוְקָא דָּגִים, וּמַה שֶּׁהִזְכִּירוּ דָּגִים בַּגְּמָרָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת הַיְנוּ לְמִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר, וְלָכֵן מִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת פָּטוּר. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, אֵין דִּמְיוֹנוֹ עוֹלֶה יָפֶה מֵהִידּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ, דְּהָתָם אֶתְרוֹג הָרִאשׁוֹן מְחוּיָּב הוּא לִקְנוֹתוֹ חִיּוּב גָּמוּר, לָכֵן צָרִיךְ לְהוֹסִיף שְׁלִישׁ עַל חִיּוּב זֶה מִשּׁוּם הִידּוּר מִצְוָה. אֲבָל הָכָא עִקַּר חִיּוּב הַדָּגִים הוּא מִשּׁוּם הִידּוּר מִצְוַת עֹנֶג, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לְעַנֵּג גַּם כֵּן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים חֲשׁוּבִים, וְאַף אִם הַדָּגִים יוֹתֵר חֲשׁוּבִים — מִכָּל מָקוֹם נִקְרָא זֶה הִידּוּר מִצְוָה. וּמְנַיִן לָנוּ לְהוֹסִיף עוֹד שְׁלִישׁ עַל הַהִידּוּר (לָכֵן לֹא הֶעְתַּקְתִּי דְּבָרָיו):
קונטרס אחרון, אות ה — על סעיף ט
ברבית של דבריהם. הִנֵּה יְרוּשַׁלְמִי זֶה הוּבָא בִּתְשׁוּבַת מַהֲרִ"ל סִימָן ל"ז, לִלְמוֹד מִמֶּנּוּ לְהַלְווֹת צְדָקָה בְּרִבִּית, וְהוּא הַדִּין לִמְעוֹת יְתוֹמִים עַיֵּין שָׁם. וַאֲנַן קַיְמָא לָן בְּיו"ד סִימָן ק"ס דְּאֵין לְהַלְווֹת צְדָקָה וּמְעוֹת יְתוֹמִים אֶלָּא בְּרִבִּית דְּרַבָּנָן. וְעַיֵּין שָׁם בְּב"י דְּאַף הָרַשְׁבָּ"א לֹא עָלָה בְּדַעְתּוֹ לְהָקֵל בִּצְדָקָה אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאֵין לָהּ בְּעָלִים מְיֻחָדִים. וְעַיֵּין שָׁם בְּט"ז סִי' קע"ב סק"ג דְּאֵין לְהַתִּיר בְּרִבִּית קְצוּצָה מִשּׁוּם דָּבָר מִצְוָה, וְכֵן הוּא בְּשַׁ"ךְ שָׁם סק"ח. וְרַמָּ"א שָׁם שֶׁהֵבִיא דַּעַת הַמְקִילִין לְהַלְווֹת עַל מְקוֹמוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּלֹא נְכַיְיתָא, הַיְנוּ מִשּׁוּם דְּסָבִיר וּלֵיה דִּבְלֹא נְכַיְיתָא הִיא אֲבַק רִבִּית עַיֵּין שָׁם.
[המשך: פיתוח עמדות הט״ז והש״ך בנוגע להלוואות צדקה ויתומים — ראה מהדורת קה״ת לטקסט המלא.]
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים רמ״ב — נערך מול מהדורת קה״ת. בטקסט המודפס מופיעים גם הגהות וציונים (סימוכין שוליים) לעיון במהדורה המודפסת.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
תוקף הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואה בין עמדת אדמו״ר הזקן לבין עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המרכזיות של סימן רמ״ב. שורת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) מודגשת — היא חושפת מה הרב מוסיף מעבר להסכמה הכללית.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) |
|---|---|---|---|---|
| חיוב עונג שבת — דאורייתא או דרבנן? | או״ח רמ״ב:א — מציב את החיוב: ״יִזָּהֵר לִקְנוֹת בְּשַׂר וְיַיִן וּפֵירוֹת וְכָל מַטְעַמִּים לְפִי מָמוֹנוֹ״. המחבר מקנן את החיוב ככל יכולתו אבל אינו פוסק במפורש את מעמדו הפורמלי (דאורייתא או דברי סופרים). עמדה: מתמקדת ביישום מעשי. | — (אין הגהה על סעיף זה במיוחד) | מ״ב רמ״ב:א — מבאר את המחלוקת היסודית: רש״י ביצה ט״ו ע״ב → כבוד שבת מן התורה (דאורייתא, נלמד מ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״); רמב״ם הלכות שבת ל:א → מדברי סופרים, והפסוק רק אסמכתא. החפץ חיים מבהיר: אף לפי הרמב״ם, החיוב נשאר חמור משום שהוא מיסודות האמונה — רוח הוויכוח הפורמלי מסתירה דרישה מעשית זהה. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:א — מציג את שתי העמדות (רש״י: דאורייתא; רמב״ם: דברי סופרים) ופוסק: ״חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה״ — להישמר באותה רצינות. ראה קונטרס אחרון אות א שם הוא מוכיח על פי פשט הראשונים שמעמד הדאורייתא מתחייב. |
| ״לוו עלי״ — הלוואה לצורך שבת (ביצה ט״ו ע״ב) | או״ח רמ״ב:א — מצטט גמ׳ ביצה ט״ו ע״ב: ״כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה״. ואז: ״אִם פּוֹחֵת — פּוֹחֲתִין לוֹ; אִם מוֹסִיף — מוֹסִיפִין לוֹ״. עמדה: מציב את העיקרון בלי לפרט תנאי יישום. | — (הרמ״א אינו פוסק במפורש את מחלוקת תנאי היישום; ראה הגהתו הכללית רמ״ב:א על המנהגים) | מ״ב רמ״ב:ג-ד — מבאר את תנאי יישום העיקרון: (1) מי שיש לו נכסים למשכן או הכנסה צפויה חייב ללוות — ההבטחה האלקית מבטיחה את הפרעון; (2) מי שאין לו כלום ולא יוכל לפרוע אינו לווה ונשאר עם מה שיש לו; (3) לווים עבור החיובים העיקריים (ג׳ סעודות, יין), לא להידורים. עמדה: יישום קזואיסטי של הבטחת הגמרא. |
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ג — נותן את המסגרת הרעיונית הנדירה: ההכנסות השנתיות נקצבות בראש השנה חוץ מהוצאות שבת / יום טוב / חינוך תורה, שאינן נכללות בתקציב. תוצאה: התחייבות להוצאות שבת אינה ממצה את התקציב השנתי — ההבטחה האלקית מבנית, לא ניסית. הבחנה: חל רק על מי שיש לו נכסים למשכן; ללא כלום, נמנעים. |
| 3 דרגות עוני (י״ד / ט״ו סעודות) | או״ח רמ״ב:א — מציב את הנוסחה הכללית (״אִם פּוֹחֵת פּוֹחֲתִין לוֹ״) בלי לדרג במפורש את הרמות. המחבר מפנה במשתמע לפאה ח:ז (משנה) ולרמות קופת העיר בלי לקבעם כרשת מבצעית. | — (אין הגהה הבונה את הרמות; בנקודה זו, הרמ״א ממשיך את המנהג האשכנזי בלי לפרמלו) | מ״ב רמ״ב:א + ביאור הלכה — מפרט את הרשת התלמודית (פאה ח:ז, בבא בתרא ט ע״א): (1) מי שיש לו י״ד סעודות — אינו נוגע בקופה אפילו לסעודה ג׳; (2) מי שאין לו כלום ומקבל מהקופה — מקבל ט״ו סעודות + דג + ירק; (3) מי שיש לו מעט — צריך לצמצם בשבוע להוסיף לשבת. עמדה: מסדר את רשת ההקצאה בלי לחבר אותה למסגרת הרעיונית של ביצה ט״ו ע״ב. |
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ד-ו — סינתזה ב-3 דרגות מפורשות: ① מי שיש לו י״ד סעודות — אסור ליטול מהקופה, אפילו לסעודה ג׳. ② מי שאין לו כלום ומקבל מהקופה — נותנים לו ט״ו סעודות + דג + ירק. ③ מי שיש לו מעט — צריך לצמצם בימים אחרים להוסיף לשבת. פוסק בין הטור, התוספות והרמב״ם (קונטרס אחרון אות ג). |
| פעולה ציבורית נגד הפקעת מחירים | או״ח רמ״ב — שתיקה. שאלת החרם הציבורי נגד ספקולציה במחירים אינה נפסקת על ידי המחבר בסימן זה. הכלל הכללי של המחבר מצומצם לרובד האישי: צריך לקנות את הדגים לפי יכולתו. | — (שתיקה מקבילה למחבר על הרובד הקהילתי) | מ״ב רמ״ב בסוף — מציין בשוליים את אפשרות הפנייה לתקנת הקהל מול ספקולציית מחירים, אבל בלי לפסוק אותה כהוראה הלכתית מדויקת. הדיון נשאר היקפי אצל החפץ חיים — בדרך כלל מטופל בספרות התשובות, לא בשולחן ערוך עצמו. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ז — מנסח הלכה קהילתית: אם הנכרים מייקרים את שער הדגים עד שכמה בני אדם אינם יכולים לקנות, ראוי לתקן חרם זמני — ״שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות״ — להוריד את המחירים ולאפשר לכולם לקיים מצוות עונג. חידוש הלכתי-חברתי: נדיר אצל הפוסקים האחרים. |
| הידור — דגים בכל סעודה | או״ח רמ״ב:א — לא נפסק במפורש סעיף אחר סעיף, אבל הערכת הדגים לשבת משתמעת בנוסחה הכללית ״בְּשַׂר וְיַיִן וּפֵירוֹת וְכָל מַטְעַמִּים״. מקור תלמודי: שבת קי״ח ע״ב — ״כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת... עַל יְדֵי דָּגִים״. | — (הרמ״א מדגיש את חשיבות הכללית של מטעמים בלי לבודד את הדגים בהגהתו) | מ״ב רמ״ב:ב — מצטט במפורש שבת קי״ח ע״ב ואת מרכזיות הדג בעונג שבת. דן: האם צריך לאכול דג בכל ג׳ הסעודות או רק באחת? מסכם שהמנהג המקובל הוא לפחות בסעודת היום של שבת, מחמת הפסוק ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״ שמשמעותו בגזרה־שווה קושרת את העונג לדג (משחק באותיות). | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ז + קונטרס אחרון אות ד — מבהיר: ״טוב לזהר לאכול דגים בכל סעודה, אלא אם כן הדגים מזיקים לו לפי טבעו, או ששונאם״. וכן, בקונטרס אחרון, הוא דוחה את החלת עיקרון ״הידור עד שליש״ על מקרה זה: הדג עצמו הוא הידור (לא חיוב), ולכן אין מוסיפים עוד שליש מעליו. הבחנה נדירה וייחודית. |
| תקנת עזרא — כביסה ביום ה׳ | או״ח רמ״ב:א — אזכור קצר: ״יַחְלִיף בְּגָדָיו לִכְבוֹד שַׁבָּת״. מקנן את חיוב החלפת בגדים לשבת בלי לפרט מתי לכבס (תקנת עזרא). המחבר מפנה בשתיקה למנהגים המסורתיים. | — (אין הגהה על תזמון הכביסה ברמ״ב; ראה רמ״א ר״ן על ההכנות לערב שבת) | מ״ב רמ״ב:ה — מפרט את יישום התקנה: כביסת הבגדים נעשית באמצע השבוע (חמישי באופן טיפוסי) למנוע עומס בערב שבת. החפץ חיים מנמק את הטעם: צריך להקדיש את יום ו׳ להכנות הישירות לשבת (בישול, הדלקה וכו׳), לכן הכביסה מוכנה קודם. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:יא — קושר במפורש את התקנה לתכליתה: ״כדי ללבוש לבנים בשבת״. ומסביר מדוע לא בערב שבת: ״אין פנאי לכבס מפני שצריך להתעסק בצרכי שבת״. האוריינטציה החב״דית המעשית של ההכנות מעוגנת בניסוח זה. |
| לישת חלות בבית | — (המחבר אינו פוסק מנהג זה בגוף השולחן ערוך — שתיקה משמעותית שכן מדובר במנהג אשכנזי) | הגהה על או״ח רמ״ב:א: ״וְנוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה בַּבַּיִת לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצוֹעַ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְהוּא מִכְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת״. שלוש פונקציות: (1) קיום מצוות חלה בבית; (2) לחם משנה טרי; (3) כבוד שבת. הרמ״א ממקם את המנהג בהגהה (אשכנז) — לא בגוף השולחן ערוך. | מ״ב רמ״ב:ו-ח — מפרט את טעמי המנהג: (1) פרישת החלה — הרמת העיסה (מצווה נשית סמלית); (2) חלות טריות ללחם משנה; (3) ביסוס אופי הכשרות של השולחן. גם דן: אם לא לשו ביום ו׳, האם אפשר לקנות פת נכרים? החפץ חיים פוסק שהמנהג חל על עקרות הבית, אבל בעדר זאת, קניית פת ישראל מהאופה ממלאת את החובה. |
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:יב-יג — פוסק את המנהג בגוף השולחן ערוך (לא בהגהה): ״ואין לשנות המנהג״. ומרחיב (רמ״ב:יג): אפילו במקומות שאוכלים פת נכרים בימי החול, צריך להימנע בשבת — זה עצמו כבוד שבת. עמדה מבנית שיטתית יותר. |
ההשוואה נערכה על בסיס הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב + הקונטרס אחרון שלו. להעמקה נוספת בכל שורה: ראה את ההפניות בסוגריים המצביעות לסעיף המדויק או לאות בקונטרס אחרון.
חידושים מיוחדים של הרב
החידושים העצמיים לאדמו״ר הזקן על סימן זה
ארבעה ייחודים שמבדילים את אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ב — מעבר לקומפילציה הפשוטה של העמדות הקודמות. כל חידוש עוקב אחר המבנה: עמדה קלאסית ← חידוש הרב ← תוצאה מעשית.
חידוש א — מסגרת מבנית של ״לוו עלי״ (רמ״ב:ג)
המסגרת המבנית של ה״לוו עלי״
עמדה קלאסית: הראשונים והגמרא ביצה ט״ו ע״ב מצטטים את הלימוד ״לוו עלי ואני פורע״ כהבטחה אלקית של פרעון להוצאות שבת. אבל נשארים ברובד הניסי — הקב״ה פורע למי שמתחייב מתוך אמונה.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן הופך זאת למבנה הלכתי של התקציב השנתי. הוא מציב כעיקרון שכל הכנסות האדם נקצבות בראש השנה — חוץ משלושה סעיפים: שבת / יום טוב / חינוך תורה. שלושה אלה הם מחוץ לתקציב: אם מוסיף להוצאות שבת, מוסיפים להכנסותיו השנתיות (ולהיפך).
תוצאה מעשית: ה״לוו עלי״ אינו עוד תקווה אלא לוגיקה מבנית. החסיד משקיע בשבת בלי חשש — לא משום שהוא מאמין בנס, אלא משום שההלכה אומרת לו שסעיף הוצאות זה מתפצה מכאנית על ידי הגדלה מקבילה של ההכנסות. תוצאה נגזרת: חל רק על מי שיש לו נכסים למשכן; ללא כלום, נמנעים (הבחנה מפורשת של הרב מול הקריאות הנאיביות של ״לוו עלי״).
חידוש ב — שלוש דרגות עניות (רמ״ב:ד-ו)
היררכיה ב-3 רמות של עוני
עמדה קלאסית: המקורות (פסחים קי״ג ע״א, טור, בית יוסף) מטפלים בשאלת ״עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות״ באופן מקוטע — מי לוקח מהקופה, מי לא, וכו׳. המסקנות אינן ממוסדות.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח היררכיה ב-3 רמות מפורשות המסכמת ופוסקת בין הטור, התוספות והרמב״ם (מפותחת בהרחבה בקונטרס אחרון אות ג):
- ① מי שיש לו 14 סעודות לשבוע (רמ״ב:ד) — אסור ליטול מהקופה, אפילו להוסיף סעודה ג׳ של שבת. סעודה ג׳ צריכה לבוא מצמצום ימי החול.
- ② מי שאין לו כלום ומקבל מהקופה (רמ״ב:ה) — נותנים לו 15 סעודות (= 14 + סעודה ג׳ של שבת) וגם דג וירק לשבת. הצדקה: ״כיון שכבר נצרך לבריות, נותנים לו כל צרכו״ (דברים ט״ו:ח).
- ③ מי שיש לו מעט (רמ״ב:ו) — צריך לצמצם בימים אחרים להוסיף לשבת. אין זכות לקופה להשלים.
תוצאה מעשית: הרב הופך למבצעית הלכה שנשארה מופשטת. המחליט הקהילתי (פרנס, גבאי צדקה) יודע במדויק איזו עזרה לתת למי. חב״ד: סכמה זו מבססת את כל מדיניות הסיוע לשבת בקהילה.
חידוש ג — הלכה ציבורית נגד הפקעת מחירים (רמ״ב:ז)
הלכה קולקטיבית נגד ספקולציה
עמדה קלאסית: אין! המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה אינם מטפלים בשאלת הפעולה הקולקטיבית מול המחירים המנופחים על ידי הנכרים. זה בדיוק סוג המקרה המעשי שנשאר מחוץ לשולחן ערוך הקלאסי.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מקנן הלכה חברתית-כלכלית: ״ואם הנכרים מייקרים השער של הדגים ומחמת זה יש כמה בני אדם שאין יכולים ליקח דגים לשבת — נכון לתקן שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות, כדי שאחר כך יוזילו השער, ויוכלו הכל לקיים מצות עונג שבת״ (רמ״ב:ז). חרם קהילתי זמני לשמירה על אפשרות המצווה לכולם.
תוצאה מעשית: קהילת חב״ד מכירה בכך שאפשרות המצווה לרבים גוברת על הנוחות האישית הנקודתית. יישום עכשווי: סירוב קולקטיבי לספק כשר מנצל, התנגדות למונופולי מחירים על דגים כשרים, וכו׳. הלכה של אהבת ישראל פעילה מאוד חב״דית.
חידוש ד — הוכחת מעמד דאורייתא של כבוד ועונג (קונטרס אחרון אות א)
הוכחת מעמד הדאורייתא של כבוד ועונג
עמדה קלאסית: הרמב״ם (הלכות שבת ל:א) סובר שהמצווה אינה לאכול דברים טובים בשבת, אלא פשוט לא להתענות. מעמד הדאורייתא מינימלי. הבית יוסף (סימן תי״ח) הולך בקו זה.
חידוש הרב: בקונטרס אחרון אות א, אדמו״ר הזקן בונה הוכחה פלפולית נגד הצמצום הזה. שלושה שלבים:
- השבת נכללת בקטגוריית ״מקראי קודש״ — לכן צריך לקדשו חיובית באוכל ובלבוש (לא רק על ידי העדר תענית).
- רש״י על ״זכור״ (שמות כ׳:ח) פוסק כבית שמאי — הדורש הכנה חיובית — מוכיח שמעמד הדאורייתא כולל ״לכבדו במנה יפה״.
- הרמב״ם אינו יכול לומר שמקור איסור התענית הוא מדרשת ״לקדשו״, כי אז אותה דרשה הייתה מחייבת גם להתלבש בכבוד; אבל הרמב״ם עצמו מכיר שכסות צריכה מעמד מדרבנן נפרד. אם כן הרמב״ם מודה במשתמע שקיים חיוב מדאורייתא נפרד לכבוד-עונג.
תוצאה מעשית: עבור חב״ד, מצוות כבוד-עונג אינה nice-to-have דרבנן אלא חיוב דאורייתא חזק, לכבד באותה רצינות כשאר מצוות התורה. לכן מנהגי חב״ד של הכנת השבת (בגדים לבנים, מאכלים מטופחים וכו׳) נחווים כאילוצים מבניים, לא כקישוטים אופציונליים.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי המאירים את סימן רמ״ב
להלן המקורות של הרבי מליובאוויטש (רבי מנחם מענדל שניאורסון) הנוגעים ישירות בנושאי כבוד ועונג שבת שטופלו על ידי אדמו״ר הזקן בסימן רמ״ב — וכן בשיטה הכללית של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז). מקורות מאומתים בהצלבה עם shulchanaruchharav.com.
📖 ליקוטי שיחות — על כבוד ועונג שבת
| מקור | נושא הלכתי | מה אומר הרבי (בקצרה) |
|---|---|---|
| ליקוטי שיחות כרך ד', עמ' 1091 |
מצוות כבוד ועונג שבת — מקור מסגרת | דיון מרכזי על המצווה עצמה: כיצד היא קשורה לקדושת השבת ולממד הפנימי של קדושת היום. |
| ליקוטי שיחות כרך ד', עמ' 1035–1038 |
שבת ועונגים גשמיים (עונג) | שיחה על ה״מאכל שמימי״ — כיצד העונג החומרי של השבת הוא למעשה עונג רוחני מוסווה, ומשמעותה של הבנה זו לקיום המעשי. |
| ליקוטי שיחות כרך י"א, עמ' 66 |
שורשים מקראיים של כבוד / עונג | ניתוח יסוד החיוב בתורה עצמה — הרבי חוזר על המחלוקת על מעמד החיוב (דאורייתא מול דברי קבלה) ופוסק לפי שיטת אדמו״ר הזקן. |
| ליקוטי שיחות כרך ט"ו, עמ' 374; עמ' 528 |
״מקרא קודש״ — פירושים | על משמעות הפסוק ״מקרא קודש״ וקשרו לחיוב הכבוד והעונג — מסביר את ויכוח התנאים / הראשונים על דרשה זו. |
| ליקוטי שיחות כרך ט"ז, עמ' 522 |
ישעיהו נ״ח:יג (וקראת לשבת ענג) | הפסוק-המקור למצוות העונג בישעיהו — הרבי מפתח את משמעותו העמוקה של ״וקראת״ ואת ממד ההכרזה הפעילה במצווה. |
| ליקוטי שיחות כרך כ"א, בשלח שיחה ב' |
סעודה שלישית | על מעמדה הייחודי של סעודה שלישית — מדוע ניתן לאכול אותה אפילו בלי פת, וחידושו של אדמו״ר הזקן המסדר עמדה זו. |
✉️ אגרת הקודש, שיחות ומאמרים
| מקור | נושא הלכתי | קשר לסימן רמ״ב |
|---|---|---|
| אגרת הקודש פרק כ"ו (תניא, חלק ד') |
אכילת מטעמים לשם מצווה | אגרת הקודש — חלק ד׳ של התניא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן עצמו — דנה בעבודת ה׳ על ידי אכילה ושתייה ונותנת את היסוד הפנימי לעונג שבת כפי שמקונן בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב. |
| שיחת חיי שרה תשי"ב (1951), סעיף י"ח | הכוונה באכילה לשם מצווה | שיחה בה הרבי מפתח: אכילה לשם מצווה אינה רק מסגרת פורמלית אלא טרנספורמציה פנימית של העונג הגשמי — יישום ישיר לסעיף ב׳ של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז). |
| שיחת כ"ד כסלו תשל"ב | התייחסות לעונג / כבוד שבת | שיחה כללית הנוגעת בנושאי סימן רמ״ב במסגרת הרחבה יותר של הכנת השבת. |
| ספר המאמרים סמ"ע (סמך וו), עמ' 154 | אכילת שבת = עונג רוחני | מאמר של הרבי הרש״ב (האדמו״ר החמישי לחב״ד) — היסוד החסידי של עונג שבת: אכילת השבת היא במהותה עונג רוחני המתגלה בחומר. מצוטט על ידי הרבי כרקע רעיוני לשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב. |
| ליקוטי תורה, בשלח ב' ע"א | עבודה והעלאה בשבת | מאמר חסידי של אדמו״ר הזקן עצמו המאיר את הממד הפנימי של השבת — כיצד עבודת הגשם של השבוע מועלית ומשתנה על ידי עונג השבת. |
📜 על שיטת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) (הקדמה כללית)
ליקוטי שיחות, כרך ו', עמ' 40 — הרבי מציג את המטרה הכפולה של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן: לפסוק הלכה (פסק) וגם להציג את הטעמים ההלכתיים (טעמים) — דבר ההופך אותו לשולחן ערוך מעשי ופדגוגי כאחד, בניגוד לסיכומים המקודדים הנותנים רק את הפסק.
ליקוטי שיחות, כרך י"א, עמ' 246 — דיון על תאריך פרסום הסידור של אדמו״ר הזקן וקשרו לעריכת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז). חשוב להבנת הכרונולוגיה והקוהרנטיות של היצירה ההלכתית-תפילתית של בעל התניא.
הקדמת בני המחבר לשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) (מהדורת קה״ת) — הקדמת בני אדמו״ר הזקן: ההרכבה הוזקקה למשך שנתיים שלמות, במבנה כפול (״הלוח הפנימי״ עם הטעמים, ״הלוח החיצוני״ עם הפסקים), והפרויקט הוזה במפורש על ידי המגיד ממעזריטש שאמר לאדמו״ר הזקן: ״אין מי כמותו בכושר לרדת לעמקי ההלכה ולעשות מלאכת הקודש״ — אין אדם דומה לו ביכולת לרדת לעמקי ההלכה ולעשות מלאכת קודש זו.
⚠ אימות: מקורות אלה באים ממקורות משניים אמינים (shulchanaruchharav.com, המצטט ישירות את כרכי קה״ת). לפרסום ביקורתי, מומלץ לאמת את העימוד המדויק מול כרכי המהדורה המודפסת של קה״ת — העימוד יכול להשתנות מעט בין מהדורות.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה החב״דית למעשה
ששה נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) סימן רמ״ב, ברגישות חב״ד — מעוגנות בשיטת אדמו״ר הזקן ובהוראה המעשית של הרבי.
לחסיד חב״ד — סימן רמ״ב (כבוד ועונג שבת)
- ① הכן את השבת באופן אישי, לא על ידי האצלה. הרב מקנן שרשרת של הכנות אישיות: לישת חלות בבית (רמ״ב:יב), כביסת הבגדים ביום ה׳ (רמ״ב:יא) ״כדי ללבוש לבנים בשבת״. יישום חב״ד: לא מוציאים את השבת לקבלן — קניית החלות, היין, הדג היא מעשה התחייבות, לא טרחה מואצלת. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:יא-יב.
- ② השקע בשבת בלי חשש תקציבי — אך בגבולות נכסיך. חידושו המבני של הרב (רמ״ב:ג): הוצאות השבת הן מחוץ לתקציב השנתי. לכן מתחייבים במשאבים הנדרשים לכבוד ועונג ראויים ללא היסוס, בגבול נכסיו. הבחנה ביקורתית של הרב: מי שאין לו כלום למשכן אינו מקבל חובות לשבת — ההבטחה האלקית של פרעון (״לוו עלי״) חלה רק על מי שמשקיע מנכסיו שלו. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ג.
- ③ שני תבשילין לפחות, דגים בכל 3 הסעודות — אלא במניעה. תקן הסף של הרב (רמ״ב:ז): ״שלא יפחות משני תבשילין״ ו״טוב לזהר לאכול דגים בכל סעודה״. יוצא מן הכלל: אם הדג מזיק לבריאות או שנוא, נמנעים ממנו — ״שאין לו מהם עונג אלא צער, והשבת לעונג ניתן״. חב״ד: שואפים ל-3 סעודות עם דג, מחליפים בדבר אחר אם באמת בלתי אפשרי, לא הופכים את הדג לתכלית בפני עצמו. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ז + קונטרס אחרון אות ד.
- ④ צדקה לשבת: לקחת רק אם באמת אין לך כלום. ההיררכיה ב-3 רמות של הרב (רמ״ב:ד-ו) המתחייבת לחסיד: אם יש לו 14 סעודות לשבוע, אינו לוקח כלום מהקופה לשבת — אפילו לא לסעודה ג׳ — מצמצם בימים אחרים. אם אין לו כלום, הקופה נותנת 15 סעודות + דגים + ירקות. אם יש לו מעט, מצמצם בשבוע להוסיף לשבת. ללא הקצאה עצמית של נדיבות קהילתית. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ד-ו.
- ⑤ פעולה קולקטיבית מול הפקעות מחירים. הלכה קהילתית הנפסקת על ידי הרב (רמ״ב:ז): אם ספקים מספסרים במחיר הדג הכשר עד ש״כמה בני אדם״ אינם יכולים עוד לקנות, הקהילה מארגנת חרם זמני להוריד מחירים ולאפשר לכולם לקיים מצוות עונג. יישום עכשווי: סירוב קולקטיבי לספק מנצל, תמיכה ביצרני כשרות מקומיים, ערנות למונופולים. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ז.
- ⑥ פת השבת = פת הנילושה בבית או על ידי יהודי, אפילו במקומות שאוכלים פת נכרים בחול. עמדה מבנית של הרב (רמ״ב:יב-יג) הפוסקת את מנהג הרמ״א בגוף השולחן ערוך עצמו: ״ואין לשנות המנהג״ — ומרחיב למקרה שאוכלים פת נכרים בחול, בכפיית חלות כשרות לשבת ויום טוב. חב״ד: מתכננים את החלות ביום ה׳, לא נופלים על לחם תעשייתי בערב שבת. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:יב-יג.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד המבוססת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב. הוא אינו מחליף הכרעת רב למקרה ספציפי. לכל שאלה קונקרטית: היוועץ ברב שלך.