מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן איננו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך עצמאי ומלא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממזריטש). ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + ממד פנימי בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.
עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא הסמכות ההכרעתית. הרבי הורה במפורש ללמוד ברצינות את שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) (ראה הקדמת בני המחבר ושיחות רבות). עמוד זה מקבץ, לכל סימן, את הטקסט המלא של הרב, חידושיו, מנהגי חב״ד, ודברי הרבי המאירים את הנושא.
שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ג
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז)
סימן רמ״ג — דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי — וּבוֹ ט״ז סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיעה ב-Sefaria. הטקסט המודפס כולל בנוסף את המהדורא בתרא (מהדורה שנייה מתוקנת של אדמו״ר הזקן על סימן זה — ייחודית להוצאת קה״ת, אינה זמינה ב-Sefaria) שתסוכם להלן, ואת ההגהות והציונים (הפניות הצולבות בשוליים).
סעיף א דִּין הַמַּשְׂכִּיר שָׂדֶה וּמֶרְחָץ לְנָכְרִי וּבוֹ ט"ז סְעִיפִים:אָסְרוּ חֲכָמִים לוֹמַר לְנָכְרִי…
דִּין הַמַּשְׂכִּיר שָׂדֶה וּמֶרְחָץ לְנָכְרִי וּבוֹ ט"ז סְעִיפִים:
אָסְרוּ חֲכָמִים לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת לָנוּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, בֵּין בְּחִנָּם בֵּין בְּשָׂכָר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר לוֹ מִקֹּדֶם הַשַּׁבָּת שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה עַד לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁכְּשֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת הוּא עוֹשֶׂה בִּשְׁלִיחוּת הַיִּשְׂרָאֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אוֹמְרִים "שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ" מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל הַנַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר בִּתְרוּמָה "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה'", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים "גַּם" לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם, מִכַּאן שֶׁ"שְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ", וּמָה "אַתֶּם" בְּנֵי בְרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית, אֲבָל הַנָּכְרִי אֵינוֹ בְּתוֹרַת שְׁלִיחוּת מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ שְׁלִיחוּת לְנָכְרִי לְחוּמְרָא.
וְיֵשׁ רֶמֶז לְאִסּוּר זֶה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם טוֹב "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם", מַשְׁמָע אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים שֶׁאֵין מְצֻוִּים עַל הַשְּׁבִיתָה בְּיוֹם טוֹב, וְקַל וָחֹמֶר לְשַׁבָּת.
וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין זוֹ אֶלָּא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וְעִקַּר הָאִסּוּר אֲמִירָה לְנָכְרִי בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵי הָעָם וְיָבֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָן, וְכֵן בְּיוֹם טוֹב, וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ בִּמְקוֹמָן:
סעיף ב וְהִפְלִיגוּ חֲכָמִים בְּאִסּוּר זֶה וְגָזְרוּ בוֹ גְּזֵרוֹת, כְּגוֹן אִם עָשָׂה הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ…
וְהִפְלִיגוּ חֲכָמִים בְּאִסּוּר זֶה וְגָזְרוּ בוֹ גְּזֵרוֹת, כְּגוֹן אִם עָשָׂה הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל — אָסְרוּ לֵהָנוֹת בְּשַׁבָּת מִמְּלַאכְתּוֹ וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת.
וְכֵן אִם רוֹאֵהוּ עוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִילוֹ — פְּעָמִים שֶׁצָּרִיךְ לִמְחוֹת, כְּגוֹן אִם יַגִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל רֶוַח מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת (וְאִם גַּם לוֹ מַגִּיעַ רֶוַח מִמֶּנָּה — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ד וְרנ"ב):
סעיף ג לְפִיכָךְ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶרְחָץ שֶׁרוֹחֲצִים בָּהּ הַכֹּל וְנוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ…
לְפִיכָךְ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶרְחָץ שֶׁרוֹחֲצִים בָּהּ הַכֹּל וְנוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּנּוּר שֶׁאוֹפִין בּוֹ הַכֹּל וְנוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵחַיִם שֶׁטּוֹחֲנִין בָּהֶן הַכֹּל וְנוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר, וְרוֹצֶה לִשְׂכּוֹר לוֹ נָכְרִי לְכָל הַשָּׁנָה שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּכָל הַמְּלָאכוֹת הַצְּרִיכוֹת בַּמֶּרְחָץ וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, וִיקַבֵּל הַשָּׂכָר מִן הָרוֹחֲצִים וְהַטּוֹחֲנִים וְהָאוֹפִים וִיבִיאֵהוּ לְהַיִּשְׂרָאֵל — צָרִיךְ הוּא לִמְחוֹת בְּהַנָּכְרִי וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהֶם בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל נָכְרִים שֶׁיִּרְחֲצוּ וְיִטְחֲנוּ וְיֹאפוּ שָׁם, לְפִי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מַרְוִיחַ בַּעֲבוֹדַת הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת, שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ שָׂכָר מִזֶּה.
(וַאֲפִלּוּ אִם הַנָּכְרִי אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲבוֹד כְּלוּם, שֶׁכְּבָר הֵכִין הַכֹּל מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם מַה שֶּׁהַנָּכְרִי הַזֶּה מְקַבֵּל הַשָּׂכָר מֵהַנָּכְרִים הוּא עוֹשֶׂה זֶה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, וּלְהַיִּשְׂרָאֵל עַצְמוֹ אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל הַשָּׂכָר שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת, לָכֵן אָסוּר גַּם כֵּן שֶׁיְּקַבֵּל הַנָּכְרִי בִּשְׁבִילוֹ).
וְאֵין לְהַתִּיר לְפִי שֶׁהַנָּכְרִי טוֹרֵחַ לְעַצְמוֹ בִּשְׁבִיל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצַץ לוֹ, כֵּיוָן שֶׁאִם הָיָה הַיִּשְׂרָאֵל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ מֵרֶוַח הַשַּׁבָּת וְהָיָה אוֹמֵר לַנָּכְרִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְלָל בְּשַׁבָּת אֵצֶל הַמֶּרְחָץ וְרֵחַיִם וְתַנּוּר לֹא הָיָה מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם מִשְּׂכָרוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא שְׂכָרוֹ לְכָל יוֹם וְיוֹם בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא לְשָׁנָה אוֹ חֹדֶשׁ בְּבַת אַחַת.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי אֵינוֹ מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ מַכְרִיחוֹ לְהִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת וְשֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ אַף אִם לֹא יִתְעַסֵּק כְּלָל בְּשַׁבָּתוֹת, אֶלָּא הוּא עוֹסֵק לְפִי תֻמּוֹ לְהַשְׁלִים קַבְּלָנוּתוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בִּתְחִלַּת שְׂכִירוּתוֹ בִּסְתָם לְהִתְעַסֵּק כָּל הַשָּׁנָה אוֹ הַחֹדֶשׁ כְּדֵי שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם וְלֹא יִהְיֶה לוֹ עָלָיו שׁוּם תַּרְעוֹמוֹת, וְאִם כֵּן הַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַת עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן (שֶׁבֶּאֱמֶת) שֶׁאֵין לְהַנָּכְרִי טוֹבָה וְרֶוַח מֵעֵסֶק זֶה שֶׁבְּשַׁבָּת, שֶׁאַף אִם לֹא יִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת לֹא יְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם מִשְּׂכָרוֹ, וּלְהַיִּשְׂרָאֵל מַגִּיעַ רֶוַח מִזֶּה, אִם כֵּן נִרְאֶה הַדָּבָר כְּאִלּוּ עֵסֶק זֶה הוּא בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל בִּלְבָד:
סעיף ד וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאִם שָׂכַר הַנָּכְרִי לְיָמִים, שֶׁאָמַר לוֹ בְּעַד כָּל יוֹם וְיוֹם שֶׁתִּתְעַסֵּק…
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאִם שָׂכַר הַנָּכְרִי לְיָמִים, שֶׁאָמַר לוֹ בְּעַד כָּל יוֹם וְיוֹם שֶׁתִּתְעַסֵּק בַּמֶּרְחָץ אוֹ תַּנּוּר אוֹ רֵחַיִם אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת, וְהַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ הוֹלֵךְ וּמִתְעַסֵּק גַּם בְּשַׁבָּת — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ לְהִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת, שֶׁאַף שֶׁהַנָּכְרִי מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַת עַצְמוֹ כְּדֵי לִטּוֹל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצַץ לוֹ בְּעַד כָּל יוֹם, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵּן מֵחֲמַת דִּבּוּרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשְּׂכָרוֹ לְהִתְעַסֵּק אֵיזֶה יָמִים — הֲרֵי זֶה כְּעוֹסֵק בִּשְׁלִיחוּת הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁאַף שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל לֹא אָמַר לוֹ לְהִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת אֶלָּא שְׂכָרוֹ לְאֵיזֶה יָמִים סְתָם, מִכָּל מָקוֹם הַנָּכְרִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת מִתְעַסֵּק הוּא מֵחֲמַת הַשְּׂכִירוּת שֶׁשְּׂכָרוֹ הַיִּשְׂרָאֵל לְאֵיזֶה יָמִים, וַהֲרֵי בְּדַעְתּוֹ הַיּוֹם שֶׁהוּא שְׂכִירוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם וְהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּת הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אַף שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל טוֹבַת עַצְמוֹ — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁלְּעִנְיַן שְׁלִיחוּת אֵין לְחַלֵּק בֵּין עוֹשֶׂה לְטוֹבַת הַמְשַׁלֵּחַ בֵּין עוֹשֶׂה לְטוֹבַת הַשָּׁלִיחַ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שְׁלוּחוֹ הוּא:
סעיף ה אֲפִלּוּ אִם שָׂכַר הַנָּכְרִי לְשָׁנָה, אִם עָבַר וְלֹא מִחָה בְּיָדוֹ וְהִנִּיחוֹ לְהִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת…
אֲפִלּוּ אִם שָׂכַר הַנָּכְרִי לְשָׁנָה, אִם עָבַר וְלֹא מִחָה בְּיָדוֹ וְהִנִּיחוֹ לְהִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת וְהֵבִיא הַנָּכְרִי אֶת הַשָּׂכָר לְהַיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא לוֹ שָׂכָר שֶׁקִּבֵּל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא הֱבִיאוֹ בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים, כְּגוֹן שֶׁהֵבִיא לוֹ בְּבַת אַחַת שְׂכַר אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה יָמִים וְיוֹם הַשַּׁבָּת בֵּינֵיהֶם, שֶׁאֵין בָּזֶה אִסּוּר מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּסְעִיף י"א — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לְהַיִּשְׂרָאֵל לֵהָנוֹת מִן הַשָּׂכָר שֶׁקִּבֵּל הַנָּכְרִי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים:
סעיף ו אֲבָל אִם רוֹצֶה הַיִּשְׂרָאֵל לְהַשְׂכִּיר הַמֶּרְחָץ לַנָּכְרִי שֶׁיַּעֲבוֹד בּוֹ הַנָּכְרִי בְּכָל אֵימַת…
אֲבָל אִם רוֹצֶה הַיִּשְׂרָאֵל לְהַשְׂכִּיר הַמֶּרְחָץ לַנָּכְרִי שֶׁיַּעֲבוֹד בּוֹ הַנָּכְרִי בְּכָל אֵימַת שֶׁיִּרְצֶה וְלֹא יִהְיֶה מֻכְרָח בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיִטּוֹל כָּל הַשָּׂכָר לְעַצְמוֹ, רַק שֶׁיִּתֵּן לְהַיִּשְׂרָאֵל דָּבָר קָצוּב בְּכָל שָׁנָה אוֹ בְּכָל חֹדֶשׁ, בֵּין שֶׁיַּסִּיקֶנּוּ אוֹ לֹא יַסִּיקֶנּוּ — מִן הַדִּין הָיָה מֻתָּר, שֶׁאַף שֶׁהַנָּכְרִי יַעֲבוֹד בּוֹ בְּשַׁבָּת, הֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן בַּעֲבוֹדָתוֹ לְטוֹבַת הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא לְטוֹבַת עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי אַף אִם לֹא יַסִּיקֶנּוּ בְּשַׁבָּת לֹא יְנַכֶּה לְהַיִּשְׂרָאֵל כְּלוּם מִשְּׂכָרוֹ, וְאַף אִם הָיָה הַיִּשְׂרָאֵל מְנַכֶּה לוֹ אִם לֹא הָיָה מַסִּיקוֹ, אַף עַל פִּי כֵן הָיָה מַסִּיקוֹ כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר, נִמְצָא שֶׁעוֹשֶׂה רַק לְטוֹבַת עַצְמוֹ.
אַף עַל פִּי כֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, לְפִי שֶׁשֵּׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עַל הַמֶּרְחָץ, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁמֶּרְחָץ זֶה הוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּכְשֶׁיִּרְאוּ שֶׁנָּכְרִים רוֹחֲצִים בְּמֶרְחָצוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, וְנָכְרִי מִתְעַסֵּק בַּמֶּרְחָץ — יֹאמְרוּ שֶׁנָּכְרִי זֶה הוּא שְׂכִיר יוֹם אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל, וְיַחְשְׁדוּהוּ שֶׁעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּמַה שֶּׁמַּנִּיחַ אֶת הַנָּכְרִי לְהִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת (אוֹ אֶפְשָׁר יַחְשְׁדוּ אֶת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא שָׂכַר לוֹ נָכְרִי זֶה שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּמֶרְחָצוֹ בְּשַׁבָּת).
וְאַף שֶׁגַּם הַיִּשְׂרְאֵלִים רָחֲצוּ בְּתוֹכוֹ לִפְעָמִים בְּחֹל וְרָאוּ שֶׁנָּכְרִי זֶה הוּא הַמִּתְעַסֵּק גַּם בְּחֹל, מִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל הִשְׂכִּיר הַמֶּרְחָץ לְנָכְרִי זֶה שֶׁיִּטּוֹל כָּל הַשָּׂכָר לְעַצְמוֹ, וְנָכְרִי זֶה מִתְעַסֵּק בּוֹ לְדַעַת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁלִיחוּת הַיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב הָעוֹלָם לִשְׂכּוֹר הַמֶּרְחָץ, לְפִי שֶׁהוֹצָאוֹתָיו מְרֻבּוֹת וּשְׂכָרוֹ מוּעָט, וְאֵין הַשָּׂכָר מַסְפִּיק לְהַשּׂוֹכֵר לִתֵּן דָּבָר קָצוּב לְבַעַל הַמֶּרְחָץ וְשֶׁיִּשְׁתַּיֵּר לוֹ סַךְ חָשׁוּב יָתֵר עַל שְׂכַר טָרְחוֹ וַעֲמָלוֹ, לְפִיכָךְ דֶּרֶךְ הָעוֹלָם שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶרְחָץ שׂוֹכֵר לוֹ פּוֹעֵל שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ וְכָל הַשָּׂכָר הוּא לְבַעַל הַמֶּרְחָץ:
סעיף ז אֲבָל מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר שָׂדֶה לְנָכְרִי שֶׁיַּעֲבוֹד עֲבוֹדָתָהּ כָּל אֵימַת שֶׁיִּרְצֶה וְלֹא יִהְיֶה…
אֲבָל מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר שָׂדֶה לְנָכְרִי שֶׁיַּעֲבוֹד עֲבוֹדָתָהּ כָּל אֵימַת שֶׁיִּרְצֶה וְלֹא יִהְיֶה מֻכְרָח בַּעֲבוֹדָתוֹ וְיִטּוֹל כָּל הַפֵּרוֹת לְעַצְמוֹ, רַק שֶׁיִּתֵּן לְהַיִּשְׂרָאֵל דָּבָר קָצוּב בְּכָל שָׁנָה, בֵּין שֶׁיִּתֵּן לוֹ מָעוֹת בֵּין שֶׁיִּתֵּן לוֹ מִפֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ, וְהַנָּכְרִי עוֹבֵד אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת.
וְאֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁהַנָּכְרִי שְׂכִיר יוֹם הוּא אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁשְּׂכָרוֹ לַעֲבוֹד אַדְמָתוֹ בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ רֹב הָעוֹלָם הוּא לִתֵּן הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת לְאָרִיס, דְּהַיְנוּ אָדָם הַמְקַבֵּל הַשָּׂדוֹת לְחָרְשָׁן וּלְזָרְעָן וְלַעֲבוֹד כָּל עֲבוֹדָתָן, וְנוֹטֵל בִּשְׂכַר עֲבוֹדָתוֹ מֶחֱצָה אוֹ שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ הַפֵּרוֹת וְהַשְּׁאָר לְבַעַל הַשָּׂדֶה, לָכֵן מִן הַסְּתָם כְּשֶׁיִּרְאוּ נָכְרִי עוֹבֵד בְּשַׁבָּת בְּשָׂדֶה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יֹאמְרוּ שֶׁזֶּהוּ אֲרִיסוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, וְלִתֵּן הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת לְנָכְרִי אֵין בּוֹ שׁוּם אִסּוּר כְּלָל. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְהַיִּשְׂרָאֵל הֲנָאָה בַּמְּלָאכָה שֶׁהָאָרִיס עוֹשֶׂה בְּשָׂדֵהוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי רֹב הַפֵּרוֹת שֶׁל הַשָּׂדֶה הֵם שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁבִיל טוֹבַת הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבַת עַצְמוֹ, שֶׁיִּטּוֹל חֵלֶק הַמַּגִּיעַ לוֹ מִפֵּרוֹת הַשָּׂדֶה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאֵלָיו נֶהֱנֶה הַיִּשְׂרָאֵל — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּשַׁבָּת:
סעיף ח אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָכְרִי שָׂכִיר לְשָׁנָה שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל הַמְּלָאכוֹת הַצְּרִיכוֹת לְשָׂדֵהוּ…
אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נָכְרִי שָׂכִיר לְשָׁנָה שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל הַמְּלָאכוֹת הַצְּרִיכוֹת לְשָׂדֵהוּ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַדִּין הָיָה מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ לַעֲבוֹד שָׂדֵהוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי הַנָּכְרִי לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן, כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצַץ לוֹ, שֶׁאַף שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל יְשַׁלֵּם לוֹ אַף אִם לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּיוֹם אַחֵר, שֶׁהֲרֵי שְׂכָרוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת הַצְּרִיכוֹת לְשָׂדֵהוּ כָּל הַשָּׁנָה, לְכָךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּיוֹם אַחֵר (וְגַם אֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שְׂכִיר יוֹם, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ד), מִכָּל מָקוֹם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן צָרִיךְ הוּא לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הַנָּכְרִי עוֹבֵד בְּשַׁבָּת בְּשָׂדֶה שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא שְׂכִיר שָׁנָה, אֶלָּא יִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא שְׂכִיר יוֹם.
וְלֹא אָמְרוּ שֶׁבִּשְׂכִירוּת שָׂדֶה אֵין לֶאֱסוֹר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ רֹב הָעוֹלָם לִתֵּן הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, אֶלָּא כְּשֶׁהָאֱמֶת כֵּן הוּא, שֶׁנָּכְרִי זֶה הָעוֹבֵד יֵשׁ לוֹ זְכוּת בְּפֵרוֹת שָׂדֶה זוֹ כְּאָרִיס, וְיוֹתֵר מֵאָרִיס, שֶׁהֲרֵי שְׂכוּרָה הִיא אֶצְלוֹ וְכָל פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לְבַעַל הַשָּׂדֶה אֶלָּא דָּבָר קָצוּב, לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ עוֹבֵד בְּשַׁבָּת יִתְלוּ לוֹמַר שֶׁאָרִיס הוּא וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּפֵרוֹת הַשָּׂדֶה וּלְטוֹבַת עַצְמוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְיַחְקְרוּ אַחֲרָיו בְּעֵת הַקָּצִיר אִם הָאֱמֶת הוּא כֵּן, יִמְצְאוּ שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ לוֹ זְכוּת בְּפֵרוֹת הַשָּׂדֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנָכְרִי שֶׁהוּא שְׂכִיר שָׁנָה כְּשֶׁיַּחְקְרוּ אַחֲרָיו בְּעֵת הַקָּצִיר יִרְאוּ שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם בְּפֵרוֹת הַשָּׂדֶה, יִתְבָּרֵר לָהֶם לְמַפְרֵעַ שֶׁלֹּא הָיָה אָרִיס, וְיֹאמְרוּ שֶׁשְּׂכִיר יוֹם הָיָה.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַשָּׂדֶה הִיא חוּץ לַתְּחוּם — אֵין לֶאֱסוֹר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ד, עַיֵּן שָׁם:
סעיף ט הָרֵחַיִם דִּינָם כְּשָׂדֶה, שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׂכִּירָם לְנָכְרִי לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ שֶׁיַּעֲבוֹד…
הָרֵחַיִם דִּינָם כְּשָׂדֶה, שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׂכִּירָם לְנָכְרִי לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ שֶׁיַּעֲבוֹד וְיִתְעַסֵּק בָּהֶם כָּל אֵימַת שֶׁיִּרְצֶה וְיִטּוֹל כָּל הַשָּׂכָר לְעַצְמוֹ, רַק שֶׁיִּתֵּן לְהַיִּשְׂרָאֵל דָּבָר קָצוּב, וְהַנָּכְרִי עוֹבֵד אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וְאֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן, לְפִי שֶׁגַּם הָרֵחַיִם דֶּרֶךְ רֹב הָעוֹלָם לִתֵּן בַּאֲרִיסוּת כְּמוֹ שָׂדוֹת.
אֲבָל הַתַּנּוּר דִּינוֹ כְּמֶרְחָץ, שֶׁאָסוּר לְהַשְׂכִּירוֹ לְנָכְרִי יוֹתֵר מִלְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיַּעֲסוֹק בּוֹ הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת — יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁשְּׂכִיר יוֹם הוּא, שֶׁכֵּן הוּא דֶּרֶךְ הַתַּנּוּר לַעֲסוֹק בּוֹ עַל יְדֵי שְׂכִירֵי יוֹם וְלֹא לְהַשְׂכִּירוֹ וְלֹא לִתְּנוֹ בַּאֲרִיסוּת, לְפִי שֶׁיְּצִיאוֹתָיו מְרֻבּוֹת וּשְׂכָרוֹ מוּעָט כְּמוֹ מֶרְחָץ.
וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי מִנְהַג הַמְּדִינָה, שֶׁבִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר לְהַשְׂכִּיר הַתַּנּוּר אוֹ הַמֶּרְחָץ אוֹ לִתְּנָם בַּאֲרִיסוּת וְלֹא לַעֲסוֹק בָּהֶם עַל יְדֵי שְׂכִירֵי יוֹם — מֻתָּר לְהַשְׂכִּירָם שָׁם לְנָכְרִי אוֹ לִתְּנָם לוֹ בַּאֲרִיסוּת. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר לְהַשְׂכִּיר רֵחַיִם וְלֹא לִתְּנָם בַּאֲרִיסוּת אֶלָּא עוֹסְקִים בָּהֶם עַל יְדֵי שְׂכִירֵי יוֹם — אָסוּר לְהַשְׂכִּירָם שָׁם לְנָכְרִי אוֹ לִתְּנָם לוֹ בַּאֲרִיסוּת:
סעיף י וְאַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר לְהַשְׂכִּיר מֶרְחָץ אוֹ תַּנּוּר אוֹ רֵחַיִם אוֹ…
וְאַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר לְהַשְׂכִּיר מֶרְחָץ אוֹ תַּנּוּר אוֹ רֵחַיִם אוֹ לִתְּנָם בַּאֲרִיסוּת, מִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם שֶׁהִשְׂכִּירָם אוֹ נְתָנָם בַּאֲרִיסוּת שָׁנָה אַחַר שָׁנָה עַד שֶׁנִּתְפַּרְסֵם לָרַבִּים שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים אֶלָּא לְהַשְׂכִּירָם אוֹ לִתְּנָם בַּאֲרִיסוּת — מֻתָּר לוֹ לְהַשְׂכִּירָם לְנָכְרִי אוֹ לִתְּנָם לוֹ בַּאֲרִיסוּת:
סעיף יא אַף בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי מֶרְחָץ וְרֵחַיִם וְתַנּוּר לְיוֹתֵר מִלְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל…
אַף בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי מֶרְחָץ וְרֵחַיִם וְתַנּוּר לְיוֹתֵר מִלְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל — לֹא הִתִּירוּ לוֹ לִטּוֹל הַשָּׂכָר הַמַּגִּיעַ לוֹ בְּעַד יוֹם הַשַּׁבָּת אֶלָּא כְּשֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים, כְּגוֹן שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ, שֶׁאָמַר לוֹ בְּעַד כָּל שָׁבוּעַ תִּתֶּן לִי כָּךְ וְכָךְ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּעַד כָּל ג' יָמִים אוֹ כָּל ב' יָמִים תִּתֶּן לִי כָּךְ וְכָךְ, שֶׁנִּמְצָא שֶׁלֹּא הִשְׂכִּיר לוֹ לְיוֹם הַשַּׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא בְּהַבְלָעָה עִם יָמִים אֲחֵרִים, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהַנָּכְרִי מְשַׁלֵּם לוֹ הַשָּׂכָר מְשַׁלֵּם בְּעַד כָּל שָׁבוּעַ כָּךְ וְכָךְ, אוֹ בְּעַד כָּל ג' יָמִים אוֹ בְּעַד כָּל ב' יָמִים כָּךְ וְכָךְ, נִמְצָא שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם לוֹ שָׂכָר שֶׁל יוֹם הַשַּׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא בְּהַבְלָעָה עִם יוֹם אַחֵר:
סעיף יב אֲבָל אִם הִשְׂכִּיר לוֹ לְיָמִים נִפְרָדִים, שֶׁאָמַר לוֹ אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ…
אֲבָל אִם הִשְׂכִּיר לוֹ לְיָמִים נִפְרָדִים, שֶׁאָמַר לוֹ אֲנִי מַשְׂכִּיר לְךָ לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ וּבְעַד כָּל יוֹם וְיוֹם תִּתֶּן לִי כָּךְ וְכָךְ, נִמְצָא שֶׁיּוֹם הַשַּׁבָּת מֻשְׂכָּר לְהַנָּכְרִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי כָּל יוֹם וְיוֹם הוּא שְׂכִירוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ (וְיוּכַל לַחֲזוֹר בּוֹ בְּאֶמְצַע שָׁנָה אוֹ חֹדֶשׁ), לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ מְשַׁלֵּם לוֹ הַנָּכְרִי בְּעַד כָּל הַיָּמִים בְּבַת אַחַת — אָסוּר לוֹ לִטּוֹל שָׂכָר הַמַּגִּיעַ לִימֵי הַשַּׁבָּתוֹת, שֶׁהֲרֵי הַנָּכְרִי מְחַשֵּׁב עִמּוֹ סְכוּם יָמִים נִפְרָדִים, וּמְשַׁלֵּם לוֹ בְּעַד כָּל יוֹם וְיוֹם, נִמְצָא שֶׁמְּשַׁלֵּם בְּעַד יוֹם הַשַּׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה, וְאָסוּר לִטּוֹל שְׂכַר שַׁבָּת שֶׁלֹּא בְהַבְלָעָה, שֶׁאֵין מִשְׂתַּכְּרִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם גְּזֵרַת מִקָּח וּמִמְכָּר:
סעיף יג בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי מֶרְחָץ אוֹ תַּנּוּר וְרֵחַיִם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אִם…
בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי מֶרְחָץ אוֹ תַּנּוּר וְרֵחַיִם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אִם עָבַר וְהִשְׂכִּיר — מֻתָּר לוֹ לְקַבֵּל כָּל הַשָּׂכָר מֵהַנָּכְרִי, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא עָשָׂה אִסּוּר מֵעִקַּר הַדִּין אֶלָּא מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן — אֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ:
סעיף יד אַף בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי מֶרְחָץ תַּנּוּר וְרֵחַיִם — לֹא יַשְׂכִּירֵם לוֹ בְּעֶרֶב…
אַף בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׂכִּיר לְנָכְרִי מֶרְחָץ תַּנּוּר וְרֵחַיִם — לֹא יַשְׂכִּירֵם לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֶלָּא קֹדֶם לְכֵן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ו, עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם:
סעיף טו אַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָסְרוּ לְהַשְׂכִּיר מֶרְחָץ תַּנּוּר וְרֵחַיִם לְנָכְרִי — לֹא אָסְרוּ אֶלָּא…
אַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאָסְרוּ לְהַשְׂכִּיר מֶרְחָץ תַּנּוּר וְרֵחַיִם לְנָכְרִי — לֹא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁנִּקְרָא שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, שֶׁיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם לָרַבִּים שֶׁהֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ מִתְעַסֵּק בָּהֶם כַּמָּה פְעָמִים בִּימוֹת הַחֹל. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָה מִנָּכְרִי מֶרְחָץ תַּנּוּר וְרֵחַיִם וְלֹא הִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּלָל, אֶלָּא חָזַר וְהִשְׂכִּירוֹ מִיָּד לְנָכְרִי אַחֵר — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְרָא עֲלֵיהֶם שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל, וְאֵין כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן:
סעיף טז וְכֵן אִם יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל בֵּית דִּירָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁהוּא אֵינוֹ דָר בְּתוֹכָהּ, וְשָׁם יֵשׁ מֶרְחָץ…
וְכֵן אִם יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל בֵּית דִּירָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁהוּא אֵינוֹ דָר בְּתוֹכָהּ, וְשָׁם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּאוֹתָהּ הַדִּירָה, אִם כָּל יְמוֹת הַחֹל אֵין דֶּרֶךְ שׁוּם יִשְׂרָאֵל לִרְחוֹץ בְּאוֹתָהּ מֶרְחָץ רַק שְׁכֵנֵי הַדִּירָה — מֻתָּר לוֹ לְהַשְׂכִּירוֹ לְנָכְרִי אוֹ לִתְּנוֹ לוֹ בַּאֲרִיסוּת.
וְאֵין כַּאן חֲשַׁשׁ מַרְאִית הָעַיִן, לְפִי שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹחֵץ בְּאוֹתוֹ מֶרְחָץ כְּלָל בִּימוֹת הַחֹל אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁמֶּרְחָץ זֶה הוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּחָצֵר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵין שׁוּם יִשְׂרָאֵל דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר, וּשְׁכֵנֵי הַמֶּרְחָץ שֶׁרוֹחֲצִין בָּהּ בְּחֹל יוֹדְעִין הֵן שֶׁאֵין הַנָּכְרִי שְׂכִיר יוֹם אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל וְכָל הַשָּׂכָר שֶׁנּוֹתְנִים בְּעַד הָרְחִיצָה נוֹתְנוֹ הַנָּכְרִי לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הִשְׂכִּירוֹ לוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בַּאֲרִיסוּת וְכָל הַשָּׂכָר שֶׁנּוֹתְנִין בְּעַד הָרְחִיצָה הוּא לְהַנָּכְרִי.
אֲבָל אִם דֶּרֶךְ שׁוּם יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מִשְּׁכֵנֵי הַמֶּרְחָץ לִרְחוֹץ בּוֹ בְּחֹל, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס בּוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיַּעֲבוֹר שָׁם לִפְעָמִים בְּשַׁבָּת וְיִרְאֶה נָכְרִים רוֹחֲצִין בּוֹ — יַחְשׁוֹד אֶת יִשְׂרָאֵל בַּעַל הַמֶּרְחָץ לוֹמַר שֶׁנָּכְרִי הַמִּתְעַסֵּק בַּמֶּרְחָץ בְּשַׁבָּת הוּא שְׂכִיר יוֹם אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל:
קונטרס אחרון — 2 ערכים (להקלקה להרחבה)
הקונטרס אחרון הוא נספח הדיונים הפלפוליים של אדמו״ר הזקן — מעבדת ההלכה האישית שלו בתחתית העמוד. להלן שני ערכי הקונטרס אחרון לסימן רמ״ג.
קונטרס אחרון, אות א — על סעיף א
אם שכרו לימים כו'. אף שבשו"ע כאן י"ל דצוהו לעשות בשבת, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם הועתק בשו"ע סי' רמ"ד ס"א, מכל מקום הרי פירש שם המ"א סק"ג כלומר ששכרו לימים (ור"ל כמ"ש בפנים כאן). וכך הוא בהדיא בריא"ז סוף פ"ק. וכן משמע בכל הפוסקים הובאו ב"י סי' רמ"ד שהביאו הירושלמי לחלק בין שכיר יום לקבלנות, ואי כשצוהו לעשות בשבת אף בקבלנות אסור כמבואר בסי' רנ"ב. ועיין בב"י שם שכתב ודומה כאילו כו' משמע בהדיא כמ"ש. וכן מוכח בהדיא בספר התרומה סי' רכ"ב ע"ש. וכ"מ בהדיא במרדכי הובא ב"י סוף סי' רמ"ד, דאף כשקובע לו לעשות בשבת יש חילוק בין שכיר יום לקבלנות. וכן פסק בש"ע שם. וע"כ הוא מהטעם שכתבתי בפנים.
ולפי זה הטעם אתי שפיר מ"ש בסי' רמ"ז ס"ג, דכהאי גוונא מקרי קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה, שבודאי לא יחזור באמצע הדרך. והוא הדין במרחץ אם שכרו לשנה ומשלם לו בעד כל היסק והיסק ואינו מקפיד עמו מתי יסיק, בזה צדקו דברי בעל תוספת שבת. וכן אפילו אם אינו משלם לו בעד כל היסק אלא בעד כל יום רק שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות, אינו דומה לשכיר יום שלא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעמול כל היום בלבד, אבל זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן כמבואר בב"י לגירסא דבקבלנות, ואף שמשלם לו בעד כל יום לא נפיק מתורת קבלן בהכי כמ"ש בסי' רמ"ז ס"ג, ולהכי הוצרך הרא"ש לפי גירסא זו לאסור כששכרו לימים משום שכר שבת ולא משום שכיר יום. וכן כשהתירו ספר התרומה והגהות מרדכי להניח לשכיר שנה שיעשה בשבת היינו שקיבל עליו לעשות כל המלאכות שיצטרך לו בתוך שנתו כמ"ש הב"י סי' רמ"ד, אלא דמטעם אחר לא קיי"ל הכי. אבל אם לא היה כקבלן לא היה מועיל מה שהוא שכיר לשבת בהבלעה, שהבלעה אינה מועלת אלא לשכר שבת בלבד כמו שיתבאר בסי' (רמ"ה) [רמ"ו].
ובהא אתי שפיר מ"ש הב"י סי' רמ"ה על הגהות אשרי גבי מטבע כיון שאינו שוכרו אלא לשבת כו', ר"ל שאם היה שוכרו לשבוע או לחודש היה אפשר לומר דס"ל כספר התרומה וסיעתו, דזה נמי קבל עליו כל המלאכות והעסקים המצטרכים בבית המטבע בתוך משך זמן שכירותו.
והא דהצריך מהר"ם גבי מכס שיתן לו מכל מאה, ולא די לו ששוכרו לכל המלאכות המצטרכות באותו יום, היינו לפי שהמלאכה הצריכה אין לה גמר והפסק כלל מצד עצמה, ואין לה גבול וסכום ידוע לומר כך וכך מכס תקבל, אלא גמר מלאכה הוא גמר היום, שכשיצא היום ששכרו לו פטור הוא מלהתעסק עוד, ואין חיובו אלא ביום ששכרו לו, וכיון שיום זה הוא שבת הרי שכרו לשבת ממש ואסור אפילו במקום הפסד מרובה. משא"כ כששכרו לכל המלאכות הצריכות לחדש או לשנה, שגמר סכום המלאכות הוא גמר השנה וחדש, והרי הוא שכור לשנה ולחדש לעשות כל המלאכות המצטרכות בהם, והרי הוא דומה לקבלן. אבל כשאומר לו מכל מאה אתן לך כך וכך הרי הוא שכור לסכום המאות, אלא שקובע לו סכום המאות בשבת, וזה התירו משום פסידא ודו"ק:
קונטרס אחרון, אות ב — על סעיף ה
שקנסוהו כו'. הנה דעת הב"י ורמ"א להחמיר אף אם לא עבר אלא על מראית עין. ואף המ"א שהעתיק דעת הב"ח מודה בכאן שעשה איסור מעיקר הדין. ולא דמי למ"ש בסי' רמ"ד ס"ג דאין איסור בדיעבד מעיקר הדין אף בשכיר יום כמשמעות הט"ז, דיש לומר כמ"ש המ"א סי' שכ"ה ס"ק ל"א דכיון דקצץ שרי מדינא, משא"כ כאן דאין קציצה זו מועלת כיון שאף אם לא יעשה לא ינכה לו כלום מקציצתו כמ"ש המ"א. וכששכרו לימים ג"כ אסור בדיעבד בלאו הכי משום שכר שבת כמ"ש הב"י לגירסא שניה ע"ש:
מהדורא בתרא — המהדורה השנייה המתוקנת (להקלקה להרחבה)
אדמו״ר הזקן כתב מהדורה שנייה של כמה סימנים בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז), שבה תיקן את עמדותיו לאור עיון מאוחר יותר. סימן רמ״ג נמנה עם הסימנים המכוסים במהדורא בתרא זו.
תכונה ייחודית: בניגוד לפוסקים אחרים השומרים על עמדותיהם מטעמי סמכות, אדמו״ר הזקן מפרסם את תיקוניו — סימן נדיר של חמרה אינטלקטואלית שבה האמת ההלכתית גוברת על העקביות האישית. מהדורא בתרא זו אינה משוחזרת ב-Sefaria — היא מופיעה רק במהדורה המודפסת של קה״ת.
נושאים המטופלים במהדורא בתרא של סימן רמ״ג (מזיכרון תמונות מהדורת קה״ת שסופקו):
- דיון מתוקן של הרשב״א על עמדת התוספות פרק י״ז (בסוגיית שבת)
- קריאה חוזרת של ספר התרומה על מקרה האגרת לאור הרשב״א
- עמדה מתוקנת על מרחץ במקרה מיוחד של מראית עין
- הבחנת הרמב״ם על מלאכה צריכה — מדוע הרמב״ם דורש מלאכה מיוחדת
- מקרה המרדכי והגהות אשרי על אופה גוי
⚠ מקום שמור להשלמה עם קבלת תמונות באיכות גבוהה של מהדורת קה״ת. הנושאים לעיל זוהו על פי התמונות שכבר סופקו, אך התעתיק המלא סעיף סעיף של המהדורא בתרא טרם הושלם.
מקור: Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim רמ״ג — נערך מול מהדורת קה״ת. מהדורא בתרא והגהות וציונים יתועתקו מתמונות המהדורה המודפסת של קה״ת עם קבלתן.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
תוקף הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המרכזיות של סימן רמ״ג. השורה של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן מובלטת — היא חושפת מה הרב מוסיף באופן ייחודי מעבר להסכמה הכללית.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן |
|---|---|---|---|---|
| מרחץ המושכר לנכרי | או״ח רמ״ג:א — « מֶרְחָץ וְתַנּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל אָסוּר לְהַשְׂכִּירָן לְעַכּוּ"ם, שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה בְּפַרְהֶסְיָא, וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְיֹאמְרוּ שֶׁהָעַכּוּ"ם שָׂכִיר יוֹם שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל ». טעם הדבר: מראית עין + שם היהודי קשור לעסק. | — (על סעיף מרכזי זה, הרמ״א אינו מוסיף הגהה; ראה הגהתו על רמ״ג:ב לתנור / רחיים) | מ״ב רמ״ג:א-ג — מפרט את התנאים שבהם מראית העין חלה: (1) הרכוש חייב להיות ידוע כשייך ליהודי (אחרת אין חשד); (2) חייב להיות מקום שבו המלאכה נראית בפרהסיא; (3) עבודת הנכרי חייבת להיות נראית. החפץ חיים מציין שבמקומות סגורים (ללא ציבור צופה), האיסור לא חל לפי חלק מהפוסקים, אך הדעה הרווחת היא להחמיר — מקור: שבת י״ז ע״ב–י״ח ע״א (סוגיא של שביתת כלים). | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:ג — שיטתי: אסור במקומות שבהם המרחץ מושכר בדרך כלל בימי חול (שכירות); אך מותר באריסות או בקבלנות על השנה. חידוש הרב: אינו שופט רק לפי טבע הרכוש אלא לפי המנהג המקומי ואופן ההתקשרות. |
| שדה המושכר לנכרי | או״ח רמ״ג:ב — « אֲבָל שָׂדֶה — מֻתָּר לְהַשְׂכִּירוֹ לְעַכּוּ"ם שֶׁיַּעֲבוֹד בּוֹ הָעַכּוּ"ם, וְיִטּוֹל הַשָּׂכָר לְעַצְמוֹ ». טעם: « אַדַעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עָבִיד » — הנכרי עובד לטובת עצמו (אריסות = שותפות-מטעים), לכן אין שליחות משתמעת. המחבר קובע את הכלל ללא הסבר המסגרת. | — (אין הגהה על בסיס העיקרון; ראה פרטים על תנור / רחיים בסעיף הבא) | מ״ב רמ״ג:ד-ו — דן ביישום המודרני של העיקרון: (1) הנוסחה החוזית חייבת להיות באמת אריסות, ולא שכירות מוסווית; (2) דמי שכירות באחוזים מהפירות נחשבים אריסות; (3) שכר קבוע ליום אינו נחשב אריסות. הגבול הקונספטואלי: מי נושא בסיכון המסחרי? החפץ חיים פוסק שכל עוד לנכרי יש אינטרס ישיר משלו בעבודה (תגמול משתנה), הוא אדעתא דנפשיה. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:ב + רמ״ג:ז-ח — נותן את המסגרת הקונספטואלית המלאה: (1) אריסות היא הנורמה לשדות; (2) אפשר להשכיר בסכום קצוב; (3) « אין לחוש למראית העין » כי האריסות מוכרת אוניברסלית לשדות; (4) אפילו עובד שנתי (שכיר שנה) יכול לעבוד בשבת כי האינטרס שלו עצמו מצדיק. עמדה מובנית שהמחבר מציג רק במשתמע. |
| תנור ורחיים | או״ח רמ״ג:ב — מזכיר תנור (אסור כמו מרחץ) ללא פירוט רחיים. המחבר נוטה לקבץ תנור ומרחץ יחד כסטיות מהכלל הכללי של האריסות. | הגהה על או״ח רמ״ג:ב: « דַּוְקָא תַּנּוּר וּמֶרְחָץ אֲסוּרִים, אֲבָל רֵחַיִם מֻתָּר לְהַשְׂכִּירוֹ לְעַכּוּ"ם ». ההבחנה תלויה בטבע השימוש: התנור והמרחץ הם מקומות שימוש המוני וציבורי; הרחיים מושכר באופן רגיל גם באריסות (כמו שדה). | מ״ב רמ״ג:ה-ז — מבסס את ההבחנה על השימוש המקובל של השוק המקומי: (1) אם באזור הרחיים מושכרים בדרך כלל באריסות → הולכים אחר הרמ״א (מותר); (2) אחרת → הולכים אחר המחבר (אסור); (3) מה שמכריע הוא הדימוי הציבורי של המקצוע. החפץ חיים מדגיש את העיקרון הכללי: מראית עין נמדדת לפי המוסכמות החברתיות העכשוויות. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:ט — מקודד את עמדת הרמ״א בגוף שולחן ערוך אדמו״ר הזקן ונותן את הסיבה המבנית: « שגם הרחיים דרך רוב העולם ליתן באריסות כמו שדות; אבל התנור דינו כמרחץ במקום שאסור להשכירו לנכרי ». השימוש העולמי הממוצע קובע את ההלכה. |
| הבלעה — תשלום הכולל שבת | או״ח רמ״ג:א — משתמע: המחבר קובע את איסור שכר שבת אך ללא פירוט מנגנון ההבלעה (מיזוג שכר השבת עם זה של שאר הימים). המנגנון בא מן התוספות שבת י״ז ע״ב. | — (אין הגהה על מנגנון זה) | מ״ב רמ״ג:ח-י — מפרט את תנאי ההבלעה: (1) התשלום חייב להיות עבור מספר ימים יחד, לא בנפרד עבור שבת; (2) אם השכר מחושב יום ביום אבל משולם בקבוצה, זה מסופק לפי חלק מהפוסקים; (3) משמעות המנגנון: לנטרל את הסיבה הישירה לרווח השבת. החפץ חיים פוסק לטובת העמדה המתירה אם החוזה מתוכנן באופן כולל. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:ה — ניסוח מפורש: « אלא הביאו בהבלעה עם שאר הימים, כגון שהביא לו בבת אחת שכר ארבעה וחמשה ימים ויום השבת ביניהם, שאין בזה איסור משום שכר שבת ». נותן את המנגנון המדויק של שכר שבת ואת תרופתו. |
| מבחן ה״נקרא על שמו״ (מראית עין מקומית) | או״ח רמ״ג:א — משתמע: המחבר קובע את הכלל הכללי (איסור מרחץ ותנור) אך הקריטריון של פרסום (פרסום מותקן של פרקטיקה אינדיבידואלית) אינו מקודד במפורש. הפניה מרומזת לסוגיא בעבודה זרה. | — (אין הגהה המפרטת מבחן זה) | מ״ב רמ״ג:יא-יב — מסביר את יישום מבחן הפרקטיקה הציבורית המותקנת: (1) אם הפרט הקים בפרהסיא ובאופן חוזר את אופן ניהולו (למשל, הוא תמיד משכיר באריסות), אז השכנים יודעים ואין יותר חשד; (2) הפרסום חייב לעבור מעבר לשכנות המידית; (3) אם הפרקטיקה השתנתה לאחרונה, שומרים על החמרה. מעמד: ההלכה מסתגלת למציאות החברתית הקונקרטית במקום לסטנדרט אוניברסלי מופשט. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:י + רמ״ג:טז — הופך את המבחן לאופרטיבי: « אם יש שם אדם שהשכירם או נתנם באריסות שנה אחר שנה עד שנתפרסם לרבים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם — מותר ». הפרקטיקה הציבורית המותקנת של הפרט קובעת את ההלכה עבורו — לא רק את פרקטיקת השוק הכללי. |
| מקרה מיוחד: מרחץ בחצר מגורים | — (מקרה מעשי לא מקודד בשולחן ערוך הקלאסי — המחבר מסתפק במקרה הסטנדרטי של מרחץ סמוך לדירה) | — (במקביל למחבר, הרמ״א לא מטפל בתת-מקרה זה של מרחץ בחצר נפרדת) | — (החפץ חיים לא דן במפורש במקרה זה של מרחץ בחצר אחרת; השאלה מטופלת בספרות התשובות, אך נשארת בשוליים של הקודקס) | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:טז — חידוש עצמי של אדמו״ר הזקן: אם מחזיקים מרחץ בחצר אחרת מזו שבה גרים, ושכני אותה חצר אחרת משתמשים לבד במרחץ — אפשר להשכירו לנכרי ללא בעיית מראית עין, כי « כל מי שאינו רוחץ באותו מרחץ כל ימות החל אינו יודע שמרחץ זה הוא של ישראל ». הלכה הקשרית של אדמו״ר הזקן. |
ההשוואה נקבעה מן הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג (16 סעיפים) + הקונטרס אחרון שלו. ההפניות בסוגריים מצביעות לסעיף המדויק.
חידושים מיוחדים של הרב
החידושים העצמיים של אדמו״ר הזקן בסימן זה
ארבעה חידושים המייחדים את אדמו״ר הזקן בסימן רמ״ג — מעבר לקומפילציה הפשוטה של עמדות קודמות. כל חידוש עוקב אחר המבנה: עמדה קלאסית → חידוש הרב → השלכה מעשית.
חידוש א — מבחן המנהג המקומי האישי (רמ״ג:י + רמ״ג:טז)
מבחן המנהג המקומי האינדיבידואלי
עמדה קלאסית: המחבר והרמ״א שופטים את מראית העין בהפניה לפרקטיקת השוק: אם כולם יודעים שמשכירים שדות באריסות, אין חשד. ההפניה היא אוניברסלית או מקומית במובן הרחב.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח מבחן עדין יותר (רמ״ג:י) — הפרקטיקה הציבורית המותקנת של היחיד עצמו עשויה להספיק לנטרל את מראית העין: « אם יש שם אדם שהשכירם או נתנם באריסות שנה אחר שנה עד שנתפרסם לרבים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם או לתתן באריסות ». ובסעיף טז, הוא מרחיב: מרחץ הממוקם בחצר אחרת מזו שבה גרים, שבה רק שכני אותה חצר אחרת מבקרים — אין מראית עין כי « כל מי שאינו רוחץ באותו מרחץ כל ימות החל אינו יודע שמרחץ זה הוא של ישראל ».
השלכה מעשית: הלכת מראית העין אינה נורמה אוניברסלית עיוורת — היא מכוילת להקשר האנושי האפקטיבי. ליישום העכשווי: עסק מסחרי המושכר לנכרי בשכונה שבה איש אינו יודע שזהו רכוש של יהודי אינו אותו מצב כמו עסק נומינלי של היהודי בעין הציבור. הלכה הקשרית.
חידוש ב — סיווג ארבע צורות עבודה (רמ״ג:ג-ט)
טקסונומיה שיטתית של 4 דרכי התקשרות
עמדה קלאסית: המקורות (תלמוד, טור, בית יוסף) מצטטים את הדרכים השונות של התקשרות (שכיר יום, קבלנות, שכירות, אריסות) ללא היררכיה שיטתית. הקורא חייב לשחזר את הסכמה.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח טקסונומיה ב-4 דרכים נפרדות עם השלכותיהן ההלכתיות:
- ① שכיר יום (פועל יומי) — אסור כי כל יום הוא חוזה נפרד; השבת מושכרת בבירור עבור עצמה (רמ״ג:ד).
- ② קבלנות — מותר כי הנכרי עובד לטובת עצמו (« עביד אדעתא דנפשיה ») והסכום כולל.
- ③ שכירות — תלוי: מותרת לשדה/רחיים (אדעתא דנפשיה אוניברסלי), אסורה למרחץ/תנור (מראית עין).
- ④ אריסות — מותרת לסוגי רכוש שבהם זוהי הנורמה העולמית (שדות, רחיים).
השלכה מעשית: בפני מצב עכשווי (השכרת רכב, מיקור-חוץ של שירות, חוזה מסחרי עם פעילות בשבת), ניתן לאבחן הלכתית את צורת ההתקשרות ולהחיל את הכלל. כלי חשיבה אופרטיבי.
חידוש ג — עקרון ה״הבלעה״ ככלי הלכתי (רמ״ג:ה)
ההבלעה ככלי הלכתי מבני
עמדה קלאסית: התוספות והרא״ש רומזים לעיקרון ההבלעה כדי לנטרל את שכר שבת, אך ללא ניסוח הכלל הכללי. המחבר מצטט במשתמע.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מקודד את ההבלעה כעיקרון הלכתי כללי מפורש בסעיף ה: « אלא הביאו בהבלעה עם שאר הימים, כגון שהביא לו בבת אחת שכר ארבעה וחמשה ויום השבת ביניהם, שאין בזה איסור משום שכר שבת ». ובהמשך (רמ״ג:יא-יב), הוא מבחין באופן הנכון של ההבלעה: לשלם עבור ימים רציפים (שבוע, חודש, שנה) — לא ימים נפרדים.
השלכה מעשית: עיקרון זה מזין את כל הלכת העבודה המודרנית של עובד נכרי: מדוע בייביסיטר על השנה תקין אך לפי מפגש אסור; מדוע השכרת רכב על השבוע אינה בעיית שכר שבת אפילו אם נוסעים בשבת; וכו'. יישום מודרני ישיר של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:ה.
חידוש ד — מהדורא בתרא: כנות אינטלקטואלית (מהדורת קה״ת)
המהדורא בתרא: יושר אינטלקטואלי ופסק חי
עמדה קלאסית: הפוסקים המרכזיים (מחבר, רמ״א, משנה ברורה) שומרים על עמדותיהם בסמכות עריכה — כשהם מגלים ניואנס, הם מוסיפים אותו בהערה או משאירים למפרש מאוחר יותר לתקן. המונוליטיות של המהדורה הראשונה מקודשת.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן כותב מהדורה שנייה מתוקנת (מהדורא בתרא) של סימן רמ״ג, שבה הוא מפרסם את תיקוניו. הוא חוזר במיוחד על קריאת הרשב״א כנגד התוספות של פרק 17 בשבת, ועל העמדה לגבי האגרת במקביל לספר התרומה. מהדורא בתרא זו נשמרת לצד הטקסט הראשוני במהדורה המודפסת של קה״ת — הקורא ההלכתי רואה את שתי העמדות ואת ההתפתחות.
השלכה מעשית: עבור חב״ד, ההלכה היא תהליך חי, לא קודיפיקציה קפואה. אדמו״ר הזקן מדגים את מה שצריך להיות פוסק רציני: להכיר בפומבי כשעיון מאוחר יותר משנה את קריאתו. עבור החסיד החב״די: העמדה ה״נכונה״ על סימן רמ״ג היא זו של המהדורא בתרא, היכן שהיא קיימת; אחרת הטקסט הראשי. השלכה עריכה ייחודית לשולחן ערוך אדמו״ר הזקן.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
שיחות ואגרות הרבי בנושאי סימן רמ״ג
📖 מקורות קשורים של הרבי על אמירה לעכו״ם
| הפניה | נושא | הקשר לסימן רמ״ג |
|---|---|---|
| שערי הלכה ומנהג אורח חיים, סימן רמ״ג |
קומפילציה הלכתית של הרבי על ידי הרב שלום בער לוין | חיבור זה מקבץ את התשובות וההוראות המעשיות של הרבי לפי סימן. לסימן רמ״ג, הוא אוסף את תשובות הרבי על המקרים הקונקרטיים (השכרה לנכרי, מכבסה, תנור קהילתי) עם ציטוט מקורות שולחן ערוך אדמו״ר הזקן. הפניה עדיפה לעיון במהדורת קה״ת. |
| אגרות קודש הפניות מרובות |
תשובות מעשיות של הרבי על אמירה לעכו״ם מודרנית | הרבי השיב על שאלות קונקרטיות רבות: פועלים גויים, בייביסיטר, מכבסה, מעבדת צילום וכו'. תשובות אלו מיישמות את עקרונות סימן רמ״ג (הבלעה, קבלנות, מראית עין). סימנים: לחפש באגרות קודש בבקשה « נכרי שכיר », « קבלנות », « שבת בית עסק ». |
| ליקוטי שיחות כרך כ״א, פרשת בא-בשלח |
על המושג הכללי של אמירה לעכו״ם | דיון קונספטואלי של הרבי על מעמד אמירה לעכו״ם (« שלוחו של אדם כמותו ») ועל ההבחנה בין עבודה מצווה לעבודה ספונטנית של הנכרי. מנסח את שיטת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן מול שאר הפוסקים. |
| תורת מנחם התוועדויות תשמ״ה-תשמ״ז |
רמיזות לעקרונות שולחן ערוך אדמו״ר הזקן | התוועדויות הרבי מזכירות באופן קבוע את חמרת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן כדגם. הפניה עקיפה לסימן רמ״ג דרך עקרונות מראית עין ופסק עם טעמים. |
📜 מושגים חסידיים נלווים
אמירה לעכו״ם בשיטת חב״ד — הרבי מדגיש את חמרת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) בענייני אמירה לעכו״ם: עמדת אדמו״ר הזקן (טקסונומיה ב-4 דרכי התקשרות, עיקרון ההבלעה, מבחן מראית עין הקשרי) צריכה להנחות את החסיד בפני שאלות מודרניות (עובדים גויים, שירותים מאוטמטים, השכרות).
הקדמת בני המחבר לשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (מהדורת קה״ת) — המהדורא בתרא של סימן רמ״ג היא סמלית למה שבני המחבר מדגישים בהקדמתם: « ולא ראה אדמו״ר הזקן להניח דבר אחד בכלל אילו היה משתנה קצת מדבריו הראשונים בלא שיורה אצלנו ». אדמו״ר הזקן לא משאיר אף נקודה מעורפלת — כאשר מחשבתו מתפתחת, הוא מפרסם את התיקון במקום לשמרו בהערה פרטית.
⚠ אימות: ההפניות לעיל הן סימני מחקר לאימות מול הכרכים הפיזיים של מהדורת קה״ת. לפרסום ביקורתי, מומלץ לצטט את הכרכים הספציפיים עם עימוד מדויק. עבור סימן רמ״ג במיוחד, המקור הישיר ביותר נותר שערי הלכה ומנהג המקבץ את תשובות הרבי לפי סימן של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
הפסק למעשה במנהג חב״ד
שש נקודות פסק הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) סימן רמ״ג, ברגישות חב״ד — מעוגנות בשיטת אדמו״ר הזקן ובחומרת מבחן מראית עין לפי ההקשר המקומי.
לחסיד חב״ד — סימן רמ״ג (השכרה לנכרי)
- ① מרחץ, תנור, מכבסה: לא להשכיר לנכרי ללא הבלעה. המבחן הראשון של הרב (רמ״ג:א, רמ״ג:ט): אם הרכוש מוּפעל בדרך כלל על ידי בעליו (מרחץ, תנור, מכבסה), השכרה לנכרי יוצרת בעיית מראית עין. יישום מודרני: אל תפקיד עסק מסחרי לנכרי שיפעיל אותו בשבת עם שמך עליו. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:א, רמ״ג:ג, רמ״ג:ט.
- ② שדה, רחיים, סוגי רכוש באריסות: בסדר אפילו אם הנכרי עובד בשבת. עמדת הרב (רמ״ג:ב, רמ״ג:ז-ט): לרכוש שבו האריסות היא הנורמה העולמית (שדות, רחיים, ומקבילותיהם המודרניות — חוות, בניינים בחכירה מסחרית), אפשר להשכיר לנכרי ללא לחשוש למראית עין. הנכרי עובד « אדעתא דנפשיה » (לטובת עצמו). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:ב, רמ״ג:ז-ט.
- ③ עבודה ליום (שכיר יום): אסור בשבת. עמדה קריטית של הרב (רמ״ג:ד, רמ״ג:יא-יב): אי-אפשר לעולם להעסיק נכרי יום-יום אם השבת כלולה, כי כל יום הוא חוזה נפרד ושכר שבת בולט. יישום מודרני: בייביסיטר במפגש, גנן ליום, פרילנסר שמחייב לפי יום — להימנע ברגע שהשבת מעורבת. תמיד להעדיף חוזה שבועי/חודשי/שנתי עם הבלעה. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:ד, רמ״ג:יא-יב.
- ④ תמיד לשלם בהבלעה כשהשירות כולל את השבת. החידוש האופרטיבי של הרב (רמ״ג:ה): שכר שבת מתנטרל באמצעות תשלום הכולל מספר ימים. יישום מודרני: השכרת רכב לשבוע — תקין אפילו אם נוהגים שישי/ראשון; מנוי חדר כושר שנתי — תקין אפילו אם המכון פתוח בשבת; בייביסיטר על השבוע — תקין עם תכנון הכולל את השבת. הכלל: התשלום אינו מזהה את השבת בנפרד. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:ה.
- ⑤ מבחן מראית עין הקשרי: לשפוט את המצב המקומי שלך. חידוש א של הרב (רמ״ג:י, רמ״ג:טז): מראית עין אינה כלל אוניברסלי אלא מכוילת להקשר האנושי האפקטיבי. אם בשכונתך, הסביבה אינה יודעת שעסק מסחרי זה שייך לך (חצר אחרת, השכרת-משנה וכו'), מראית העין נופלת. יישום מודרני: השקעה בקרן, חלק מיעוטי בחברה הפועלת בשבת — לנתח את מראית העין לפי הנראות הממשית שלך, לא לפי כלל מופשט. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג:י, רמ״ג:טז.
- ⑥ מהדורא בתרא: למקרי-גבול, יש להתייעץ עם המהדורה השנייה. חידוש מתודולוגי של הרב: בסימן זה, אדמו״ר הזקן פרסם מהדורה שנייה מתוקנת (מהדורא בתרא) המשנה חלק מעמדותיו הראשוניות. למקרי-גבול (אגרת/דואר, מרחץ בחצר מעורבת, מיקור-חוץ מורכב), העמדה ה״נכונה״ של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן היא זו של המהדורא בתרא. עבור החסיד החב״די: בסימן מסוים זה, אל תסתפק בטקסט הראשי — לאמת את מהדורת קה״ת המלאה הכוללת את שניהם. הפניה: מהדורה מודפסת של קה״ת של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן, סימן רמ״ג — סעיף מהדורא בתרא.
⚠ סעיף זה מציג את הפסק למעשה של חב״ד המבוסס על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ג. היישומים המודרניים (בייביסיטר, השכרת רכב, קרן השקעה) הם הרחבות סבירות של עקרונות הרב — רב יכול להבחין במקרה קונקרטי. לכל שאלה קונקרטית: לפנות לרב שלך.