דעת הרב — שולחן ערוך אדמו"ר הזקן על סימן ש"ה

בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצֵאת בְּשַׁבָּת וּבוֹ ל"ח סְעִיפִים
כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ו שֶׁאָדם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ מִן הַתּוֹרָה, וְאִם בְּהֶמְתּוֹ הוֹצִיאָה אֵיזֶה דָבָר לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף שֶׁיָּצָאת מֵאֵלֶיהָ — עָבַר הוּא עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה.
אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ מִקְצָת דְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּהֵמָה לָצֵאת בָּהֶם בְּחֹל אַף כְּשֶׁאֵינָהּ נוֹשֵׂאת מַשּׂוֹי, וּדְבָרִים אֵלּוּ חֲשׁוּבִים לָהּ תַּכְשִׁיט, וּמֻתָּר שֶׁתֵּצֵא בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאֵלּוּ הֵם: כָּל דָּבָר שֶׁהַבְּהֵמָה מִשְׁתַּמֶּרֶת עַל יָדוֹ שֶׁלֹּא תִבְרַח כְּשֶׁהוֹלֶכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּגוֹן רֶסֶן וְכַיּוֹצֵא בוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְאִי אֶפְשָׁר לְשָׁמְרָהּ בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה מִזּוֹ הַרְבֵּה. וְאַף שֶׁאֶפְשָׁר לְשָׁמְרָהּ בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה מִזּוֹ מְעַט — מֻתָּר שֶׁתֵּצֵא בִּשְׁמִירָה זוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לְפִי שֶׁכֵּן דַּרְכָּהּ בְּחֹל לָצֵאת אַף בִּשְׁמִירָה זוֹ, וְאַף שֶׁהִיא יְתֵרָה לָהּ קְצָת, שֶׁהֲרֵי אַף בִּפְחוּתָה מִזּוֹ דַּי לָהּ, מִכָּל מָקוֹם אֵין דֶּרֶךְ הָעוֹלָם לְכַוֵּן הַשְּׁמִירָה וּלְצַמְצְמָהּ, אִם כֵּן אַף שְׁמִירָה זוֹ שֶׁהִיא יְתֵרָה קְצָת — הִיא תַּכְשִׁיט לָהּ, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּהּ לָצֵאת כָּךְ בְּחֹל פְּעָמִים רַבּוֹת אַף כְּשֶׁאֵינָהּ נוֹשֵׂאת מַשּׂוֹי.
אֲבָל אִם דַּי לָהּ בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה מִזּוֹ הַרְבֵּה, שֶׁנִּמְצֵאת שְׁמִירָה זוֹ יְתֵרָה הַרְבֵּה — הֲרֵי הִיא מַשּׂוֹי לָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ בְּחֹל לָצֵאת בִּשְׁמִירָה יְתֵרָה הַרְבֵּה.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא תֵצֵא בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶרֶת בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ דָבָר דַּי לִשְׁמוֹר בּוֹ בְּהֵמָה אַחֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ דַי לִשְׁמוֹר בּוֹ בְּהֵמָה זוֹ — אֵין דֶּרֶךְ בְּהֵמָה זוֹ לְעוֹלָם לָצֵאת בְּדָבָר זֶה, וַהֲרֵי הוּא לָהּ מַשּׂוֹי גָּמוּר:

אדמו"ר הזקן פותח בעיקרון: מצוות שביתת בהמתו היא מן התורה. הקריטריון להבחנה בין תכשיט (מותר) למשאוי (אסור) הוא פונקציונלי-תרבותי: כל דבר שהבהמה נשמרת בו ושכך הוא מנהגה בחול — תכשיט. שמירה יתירה הרבה מהצורך — משאוי. הרב מדגיש שאין להקפיד לצמצם את השמירה אם דרכה בכך, אך שמירה שאינה מועילה כלל (אף שתועיל לבהמה אחרת) — משאוי גמור.

לְפִיכָךְ, הַנָּאקָה, וְהִיא גַמְלָא נְקֵבָה גְּדוֹלָה וּלְבָנָה, יוֹצֵאת בַּחֲטָם, וְהוּא טַבַּעַת שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁנּוֹקְבִין חָטְמָהּ וּמַכְנִיסִין לָהּ הַטַּבַּעַת, אֲבָל אֵינָהּ יוֹצֵאת בְּאַפְסָר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶרֶת בּוֹ — הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי לָהּ.
וְהַלּוּבְדְּקִים, וְהוּא חֲמוֹר הַבָּא מִן לוּב, וְכֵן הַסּוּס שֶׁלָּנוּ — יוֹצְאִים בֵּין בְּאַפְסָר (פֵּרוּשׁ קְבִישְׁטְר"וּ), בֵּין בִּפְרֻמְבְּיָא (פֵּרוּשׁ פְרִי"ג), וְהוּא רֶסֶן שֶׁל בַּרְזֶל. וְאַף שֶׁהָאַפְסָר דַּי לָהֶם — אֵין הַפְּרֻמְבְּיָא לָהֶם שְׁמִירָה יְתֵרָה הַרְבֵּה אֶלָּא יְתֵרָה קְצָת, וְדַרְכָּם בְּכָךְ פְּעָמִים רַבּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יֵצְאוּ בִּשְׁנֵיהֶם יַחַד, בְּאַפְסָר וּבִפְרֻמְבְּיָא, אֶלָּא בְּאַחַת מֵהֶן.
אֲבָל הַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר יוֹצְאִין בְּאַפְסָר אֲבָל לֹא בִּפְרֻמְבְּיָא, מִפְּנֵי שֶׁהַפְּרֻמְבְּיָא לָהֶם שְׁמִירָה יְתֵרָה הַרְבֵּה, וְאֵין דַּרְכָּם בְּכָךְ (אֲבָל הַשּׁוֹר לֹא יֵצֵא בְּאַפְסָר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר):

הרב מיישם את הכלל לפי המין: הנאקה (גמלא לבנה) — חוטם כן, אפסר לא (שאינו מחזיק). הסוס שלנו — אפסר או פרומביא (לא שניהם יחד). הפרד, גמל וחמור — אפסר בלבד, שהפרומביא היא שמירה יתרה מדי. הסיכום: כל בהמה לפי טבעה.

וְכָל בְּהֵמָה הַיּוֹצֵאת בְּאַפְסָר — אֵין צָרִיךְ לְמָשְׁכָהּ בְּאַפְסָר, אֶלָּא מֻתָּר לִכְרוֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ לְנוֹי וְתֵצֵא בּוֹ, שֶׁנּוֹי זֶה דַּרְכָּהּ הוּא, שֶׁכֵּן רְגִילוּת בְּחֹל לִכְרוֹךְ הָאַפְסָר לְנוֹי.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּנוֹי כָּזֶה וְכַיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהוּא רָגִיל בַּכֹּל, אֲבָל נוֹי שֶׁאֵין רְגִילִין בּוֹ אֶלָּא מִקְצָת אֲנָשִׁים — לֹא תֵצֵא בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ נוֹי הָרָגִיל בַּכֹּל — אָסוּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ, שֶׁאֵין נוֹי לִבְהֵמָה, וְלֹא הִתִּירוּ לִכְרוֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ אֶלָּא בְּרִפְיוֹן קְצָת, שֶׁיּוּכַל לְהַכְנִיס יָדוֹ בִּמְהֵרָה בֵּין הַכְּרִיכָה לְצַוָּארָהּ כְּדֵי לְמָשְׁכָהּ כְּשֶׁתִּרְצֶה לְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ, שֶׁבְּעִנְיָן זֶה הוּא רְגִילוּת לָצֵאת בְּחֹל.
(וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — יֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. אֲבָל בְּכַרְמְלִית שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — יֵשׁ לְהָקֵל כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה).
(וְאַף עַל פִּי כֵן, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל — טוֹב לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם כִּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה):

בהמה היוצאת באפסר — מותר לכרוך את חבל האפסר סביב צווארה לנוי, שזה דרך חול. אך נוי שאינו רגיל בכל אסור. יש אומרים שאף נוי רגיל אסור (אין נוי לבהמה), והתירו רק כריכה רפויה שאפשר להכניס יד למשוך. למעשה ברה"ר יש להחמיר כדעה האחרונה, ובכרמלית להקל; וטוב להחמיר תמיד.

מֻתָּר לְטַלְטֵל הָאַפְסָר אוֹ הָרֶסֶן וְלִתְּנוֹ עַל הַבְּהֵמָה הַיּוֹצְאָה בּוֹ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם אִסּוּר טִלְטוּל, מִפְּנֵי שֶׁמּוּכָן הוּא לִבְהֵמָה, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עַל רֹאשָׁהּ אוֹ גוּפָהּ כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מותר לטלטל אפסר או רסן ולתת אותם על הבהמה שיוצאת בהם, ואין בכך טלטול מוקצה כי מוכן הוא לבהמה. רק שלא ישען עליה בשעה שמלביש אותה — שאסור להשתמש בבעלי חיים.

אִם קָשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסּוּס — הֲרֵי זֶה מַשּׂוֹי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בּוֹ, שֶׁהוּא נִשְׁמָט מִפִּיו, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְאַפְסָר שֶׁהוּא קָשׁוּר בְּרֹאשׁוֹ:

קשר חבל בפי הסוס — משאוי. הטעם: החבל נשמט מפיו ואינו משמש שמירה, ואינו דומה לאפסר הקשור בראש.

כָּל בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים — מֻתָּר שֶׁתֵּצֵא בִּשְׁמִירָה יְתֵרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּנוֹת מִינָהּ צְרִיכוֹת לְאוֹתָהּ שְׁמִירָה וּמַשּׂוֹי הוּא לָהֶן — אֵינָהּ מַשּׂוֹי לָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִיא צְרִיכָה לְכָךְ וְדַרְכָּהּ בְּכָךְ בְּחֹל. וּמֻתָּר שֶׁתֵּצֵא אֲפִלּוּ בב' מִינֵי שְׁמִירוֹת, כְּגוֹן אַפְסָר וְרֶסֶן יַחַד, אִם הִיא צְרִיכָה לְכָךְ, וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן:

בהמה שעסקיה רעים (נוטה לברוח) — מותרת בשמירה יתירה, אף בשני סוגי שמירה יחד (אפסר + רסן), כיון שצריכה לכך ודרכה בכך בחול. אף שלבנות מינה השני יחד הוא משאוי, היחיד נמדד לפי טבעו.

בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר, כְּגוֹן כְּלָבִים שֶׁל צַיָּדִים וְחַיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּמִין אֶצְעָדָה סְבִיב צַוָּארָהּ וְטַבַּעַת קָבוּעַ בָּהּ וּמַכְנִיסִין רְצוּעָה בַּטַּבַּעַת וּמוֹשְׁכִין אוֹתָהּ בָּהּ — מֻתָּר שֶׁיֵּצְאוּ בְּשֵׁיר זֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְיָכוֹל לְמָשְׁכָן בּוֹ כְּדַרְכּוֹ בְּחֹל. וּמֻתָּר גַּם כֵּן לִכְרוֹךְ הָרְצוּעָה סְבִיב צַוָּארָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

בעלי השיר (כלבי ציד וחיות קטנות עם קולר ורצועה) — יוצאים כדרכם ברה"ר. מותר למשוך אותם ברצועה ואף לכרוך הרצועה סביב הצוואר, כמו שהותר באפסר.

אֵילִים יוֹצְאִים לְבוּבִים, וְהוּא עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהֶם תַּחַת זַכְרוּתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּם לָצֵאת כָּךְ בְּחֹל, וַהֲרֵי זֶה כְּמַלְבּוּשׁ לָהֶם. וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּלַפֵּי מַעְלָה עַל גַּבָּן, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים. וְיוֹצְאוֹת כְּבוּלוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּבוּלוֹת לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים. וְיוֹצְאוֹת כְּבוּנוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין בֶּגֶד סְבִיבָן לִשְׁמוֹר הַצֶּמֶר שֶׁיִּהְיֶה נָקִי.
וְהָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין מַטְלִית עַל רָאשֵׁי דַדֵּיהֶן.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁקּוֹשְׁרָם שָׁם כְּדֵי שֶׁיִּצְטַמְּקוּ דַדֵּיהֶן וְלֹא יֵחָלְבוּ, שֶׁאָז דֶּרֶךְ לִהְיוֹת הַקֶּשֶׁר מְהֻדָּק יָפֶה. אֲבָל אִם קְשָׁרָם שָׁם כְּדֵי לִשְׁמוֹר חֲלָבָם בְּדַדֵּיהֶן שֶׁלֹּא יְטַפְטֵף מֵהֶן לָאָרֶץ, שֶׁאָז אֵין דֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד שֶׁיִּהְיֶה מְהֻדָּק יָפֶה — אָסוּר לְהַנִּיחָן לָצֵאת כָּךְ בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפּוֹל הַמַּטְלִית מֵעַל דַּדֵּיהֶן וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנָּה בְּיָדוֹ לְבֵיתוֹ:

אילים יוצאים "לבובים" (עור הקשור תחת אבר הזכר לסכל רביה), כדרך חול והרי זה כמלבוש. רחלות יוצאות "שחוזות" (זנב למעלה), "כבולות" (זנב למטה), ו"כבונות" (מטלית סביב לשמר הצמר). עזים — "צרורות" (מטלית על הדדים) רק כשנקשרים היטב לצמוקי הדדים; אך אם נקשרו רק לשמר החלב — אסור גזירה שמא תיפול.

הַחֲמוֹר דַּרְכּוֹ לָצֵאת בְּמַרְדַּעַת אַף כְּשֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא מַשּׂוֹי, מִפְּנֵי שֶׁטֶּבַע הַחֲמוֹר הוּא קַר, וַאֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז קַר לוֹ, וְלָכֵן נוֹתְנִין עָלָיו מַרְדַּעַת לְחַמְּמוֹ, וְאִם קָשַׁר לוֹ הַמַּרְדַּעַת מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מֻתָּר שֶׁיֵּצֵא בָּהּ בְּשַׁבָּת, שֶׁמַּלְבּוּשׁוֹ הִיא. אֲבָל אִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ — לֹא יֵצֵא בָּהּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפּוֹל מֵעָלָיו וִיבִיאֶנָּה בְּיָדוֹ. וּבְשַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לְקָשְׁרָהּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר צָרִיךְ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו וְלִשָּׁעֵן עָלָיו קְצָת, וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים, וְזֶה אָסוּר, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר:

החמור דרכו לצאת ב"מרדעת" (כיסוי-חימום) אף בלא משא, כי טבעו קר, ואפילו בתקופת תמוז קר לו. אם נקשרה מערב שבת — יוצא בה כמלבושו. אך אם אינה קשורה — לא יצא, גזירה שמא תיפול ויביאנה ביד; ובשבת אי אפשר לקשרה כי צריך להישען עליו ונאסר משתמש בבעל חיים.

אֲבָל לֹא יֵצֵא הַחֲמוֹר בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאֻכָּף מְחַמֵּם אוֹתוֹ, וְאֵין דַּרְכּוֹ לָצֵאת בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹשֵׂא מַשּׂוֹי.
וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת אַף בְּמַרְדַּעַת לֹא יֵצְאוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכָּן בְּכָךְ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹשְׂאוֹת מַשּׂוֹי, לְפִי שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת לְהִתְחַמֵּם כְּמוֹ הַחֲמוֹר:

אבל לא יצא החמור באוכף (אף אם נקשר מערב שבת), כי האוכף אינו מחמם והוא רק לרכיבה/משא. ושאר הבהמות לא יוצאות אף במרדעת, שאינן צריכות לחימום כחמור.

מֻתָּר לִתֵּן מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר בְּחָצֵר מִפְּנֵי הַצִּנָּה, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יֵצֵא בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאָסוּר לְקָשְׁרָהּ לוֹ.
אֲבָל עַל הַסּוּס וּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת — אָסוּר לִתֵּן מַרְדַּעַת כָּלל אֲפִלּוּ בְּחָצֵר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ רוֹצֶה לְהַטְעִינוֹ מַשּׂוֹי, וְגַם הוּא טֹרַח שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ צַעַר מֵהַצִּנָּה. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּעֲנוּג מֵחִמּוּם הַמַּרְדַּעַת — לֹא הִתִּירוּ לִטְרוֹחַ בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל תַּעֲנוּג הַבְּהֵמָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל צַעֲרָהּ, כְּמוֹ הַחֲמוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר מִצִּנָּה אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, וּבְשָׁעָה שֶׁהַקֹּר גָּדוֹל, וְאָנוּ רוֹאִים שֶׁיֵּשׁ צַעַר לְהַסּוּס.
וְכֵן בִּימוֹת הַחַמָּה אִם הַזְּבוּבִים רַבִּים וּמְצַעֲרִים לְהַסּוּס — דִּינוֹ כַּחֲמוֹר, וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ עָלָיו מַרְדַּעַת.
אֲבָל אָסוּר לְהַנִּיחַ אֻכָּף עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְחַמְּמוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל גַּבֵּי סוּס וּשְׁאָר בְּהֵמוֹת, שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת חִמּוּם כְּלָל.
וּבְהֵמָה שֶׁהָיָה עָלֶיהָ אֻכָּף אוֹ מַרְדַּעַת — אָסוּר לַהֲסִירָן מֵעָלֶיהָ, בֵּין שֶׁהִיא חֲמוֹר אוֹ סוּס אוֹ מִשְּׁאָר בְּהֵמוֹת, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ טֹרַח שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. וַאֲפִלּוּ אֻכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי חֲמוֹר שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגֵּעַ וְצָרִיךְ לַהֲסִירוֹ מֵעָלָיו לְצַנְּנוֹ — לֹא יִטְּלֶנּוּ מֵעָלָיו בְּיָדוֹ, שֶׁאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְצָת צַעַר מֵחִמּוּם הַמַּשּׂוֹי שֶׁל הָאֻכָּף, מִכָּל מָקוֹם מֵאֵלָיו יִצְטַנֵּן כְּשֶׁיָּנוּחַ, שֶׁהַחֲמוֹר טִבְעוֹ קַר, שֶׁאַף בִּתְקוּפַת תַּמּוּז קַר לוֹ, אֶלָּא אִם הוּא רוֹצֶה לְצַנְּנוֹ מִיָּד — מַתִּיר מִתַּחְתָּיו אֶת הַחֶבֶל שֶׁהָאֻכָּף קָשׁוּר בּוֹ, וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא אֶת הַחֲמוֹר בְּחָצֵר עַד שֶׁיִּפּוֹל הָאֻכָּף מֵאֵלָיו:

מותר להניח מרדעת על החמור בחצר מפני הצינה (אך לא לקשור, ולכן לא יוצא בה). על הסוס ושאר בהמות אסור להניח מרדעת אף בחצר, כי נראה כמטעין משאוי וגם טורח שלא לצורך. בחום גדול או כשהזבובים מציקים — דין הסוס כדין החמור. בכל הבהמות אסור להסיר אוכף או מרדעת בשבת, אף לחמור עייף מן הדרך: מתיר את החבל ומסובב את החמור בחצר עד שיפול האוכף מאליו.

אֵין תּוֹלִין לַחֲמוֹר טְרַסְקָל, וְהוּא סַל מָלֵא שְׂעוֹרִים שֶׁתּוֹלִין לִבְהֵמָה בְּצַוָּארָהּ, וְנוֹתֵן פִּיהָ לְתוֹכוֹ וְאוֹכֶלֶת, וְתַעֲנוּג בְּעָלְמָא הוּא, שֶׁלֹּא תִצְטָרֵךְ לָשׁוּחַ צַוָּארָהּ לָאָרֶץ, וְאָסוּר לִטְרוֹחַ בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל תַּעֲנוּג הַבְּהֵמָה.
אֲבָל עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁצַּוָּארָן קָצֵר וּמִצְטַעֲרִים לָשׁוּחַ לֶאֱכוֹל מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע — מֻתָּר לִתְלוֹת לָהֶן טְרַסְקָל בְּצַוָּארָן בְּחָצֵר, אֲבָל לֹא יֵצְאוּ בּוֹ, שֶׁמַּשּׂוֹי הוּא לָהֶן:

אין תולים לחמור "טרסקל" (סל מאכל בצוואר) — תענוג בעלמא, ואסור לטרוח בשבת לצורך תענוג בהמה. אבל לעגלים וסייחים שצוואריהם קצרים ומצטערים להתכופף — מותר לתלות בחצר (לא לצאת בו ברה"ר, שזה משאוי).

לֹא יֵצֵא הַסּוּס בִּזְנַב שׁוּעָל שֶׁתּוֹלִין בֵּין עֵינָיו שֶׁלֹּא תִשְׁלוֹט בּוֹ עַיִן הָרָע, וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁבֵּין עֵינָיו שֶׁעוֹשִׂים לוֹ לְנוֹי, שֶׁנּוֹי זֶה אֵינוֹ רָגִיל בַּכֹּל, אֶלָּא מִקְצָת אֲנָשִׁים עוֹשִׂים כֵּן.
וְלֹא יֵצְאוּ עִזִּים בְּכִיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶן, שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסָרְטוּ דַדֵּיהֶן בְּקוֹצִים שֶׁהָיוּ דַדֵּיהֶן גַּסִּים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל הַכִּיס וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִקְשׁוֹר יָפֶה כִּיס זֶה בְּקֶשֶׁר מְהֻדָּק.
וְלֹא תֵצֵא פָּרָה בַּחֲסוֹם שֶׁבְּפִיהָ, שֶׁחוֹסְמִין פִּיהָ שֶׁלֹּא תִרְעֶה בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ שְׁמִירַת גּוּפָהּ — הֲרֵי זֶה מַשּׂוֹי.
וְלֹא תֵצֵא כָּל בְּהֵמָה בְּסַנְדָּל שֶׁנּוֹעֲלִים בְּרַגְלֶיהָ שֶׁלֹּא תִנָּגֵף, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל מֵרַגְלֶיהָ וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ.
אֲבָל יוֹצֵאת בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּבְקַשְׂקַשִּׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר, וְהֵם שְׁנֵי לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב עֶצֶם הַנִּשְׁבָּר שֶׁלֹּא יָנוּד אָנֶה וָאָנָה עַד שֶׁיִּתְחַבֵּר, וְיוֹצֵאת בְּשִׁלְיָא הַמְדֻלְדֶּלֶת בָּהּ שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ וּתְלוּיָה בָּהּ:

לא יצא הסוס בזנב שועל (תליה בין עיניו נגד עין הרע) ולא בזהורית (חוט אדום לנוי) — נוי שאינו רגיל בכל. ואין הסוס יוצא בקשקושים על השברים — אבל יוצא בתחבושת על המכה. ועזים אינן יוצאות בכיס על הדדים אלא כשנקשר היטב, ופרה אינה יוצאת בלוחית הפה.

זוּג הַתָּלוּי בְּצַוַּאר בְּהֵמָה, אוֹ כְּלָבִים וַחֲתוּלִים וְעוֹפוֹת אִם פּוֹקְקוֹ בְּצֶמֶר אוֹ בְּמוֹכִין, שֶׁלֹּא יְקַשְׁקֵשׁ הָעִנְבָּל בְּתוֹכוֹ, וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹל שֶׁל שִׁיר כְּדֶרֶךְ הַזּוּגִין — מֻתָּר שֶׁתְּטַיֵּל בְּזוּג זֶה בְּחָצֵר.
אֲבָל לֹא תֵצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ הִיא עִיר הַמְעֹרֶבֶת, בֵּין אִם הוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין אִם הוּא אָרוּג בִּכְסוּתָהּ (פֵּרוּשׁ כְּגוֹן סוּסִים מְעֻלִּים שֶׁמְּכַסִּים אוֹתָם בִּכְסוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ וְאֵין כְּסוּת זוֹ חֲשׁוּבָה מַשּׂוֹי, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּם בְּכָךְ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה בִּרְחֵלוֹת הַכְּבוּנוֹת), מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ מוֹלִיכָהּ לַשּׁוּק לִמְכּוֹר, שֶׁאָז הוּא דֶרֶךְ לִתְלוֹת לְהַזּוּג לְנָאוֹתָהּ בִּפְנֵי הַקּוֹנִים, אֲבָל בְּחָצֵר אֵין שָׁם רוֹאִים שֶׁיַּחְשְׁדוּהוּ. וְאַף שֶׁכָּל דָבָר שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אָסְרוּ אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, מִכָּל מָקוֹם כַּאן שֶׁאַף אִם יַעֲשֶׂה כֵּן בִּמְקוֹם רוֹאִים לֹא יַחְשְׁדוּהוּ בְּאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאִסּוּר מִקָּח וּמִמְכָּר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הֶחֱמִירוּ כָּל כָּךְ לֶאֱסוֹר אַף בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רוֹאִים. וְכֵן הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה.
(חָסֵר כַּאן. עַיֵּן מָגֵן אַבְרָהָם וְאֵלִיָּה זוּטָא וּמָרְדְּכַי וְדַרְכֵי מֹשֶׁה, וְצָרִיךְ עִיּוּן בְּסֵפֶר הַתְּרוּמָה):

זוג (פעמון) על צוואר בהמה, כלב או עוף — אם נסתם בצמר שלא יקשקש, מותר; שאם משמיע קול נראה כמוליך למכירה (מראית עין). ברה"ר אסור אף כשהוא פקוק, גזירה שמא יפסק; בחצר מותר. ולא יצא העוף בחוטים על רגליו, ולא כבש בעגלה תחת זנבו, ועוד.

לֹא תֵצֵא בְּהֵמָה בְּחוֹתָם, בֵּין שֶׁהוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין שֶׁהוּא בִּכְסוּתָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפָּסֵק וְיִפּוֹל וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא אָרוּג בִּכְסוּתָהּ, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים:

לא תצא בהמה ב"חותם" (סימן הזיהוי של הבעלים), אם על הצוואר או על הכסות — גזירה שמא יפסק ויביאנו ביד. אפילו ארוג בכסות — לא חילקו חכמים.

לֹא יֵצֵא הַגָּמָל בִּמְטֻלְטֶלֶת, וְהוּא כְּמוֹ כַּר קָטָן מָלֵא מוֹכִין שֶׁנּוֹתְנִין תַּחַת זְנָבוֹ שֶׁלֹּא תַשְׁחִית הָרְצוּעָה אֶת הַבָּשָׂר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל מֵעָלָיו וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא קָשׁוּר לוֹ בִּזְנָבוֹ — חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִשָּׁמֵט וְיִפּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר לוֹ בִּזְנָבוֹ וּבַחֲטוֹטַרְתּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁקָּשׁוּר בִּשְׁנֵיהֶם — אֵין לָחוּשׁ שֶׁיִּפּוֹל. וְכֵן אִם קָשׁוּר בְּשִׁלְיָתָהּ — יוֹצְאָה בּוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא תְנַתְּחֶנּוּ שֶׁיִּפּוֹל מֵעָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁיִּכְאַב לָהּ אִם תְּנַתְּחֶנּוּ:

לא יצא הגמל ב"מטלטלת" (כר קטן תחת זנבו שלא ישחית הרצועה את הבשר) — גזירה שמא תיפול ויביאה ביד. אפילו קשורה רק לזנב או רק לחטוטרת — אסור; אבל קשורה לשתיהן יחד = שלא תיפול = מותר.

לֹא יֵצֵא הַגָּמָל עָקוּד וְלֹא רָגוּל, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת. וְאֵיזֶהוּ עָקוּד? שֶׁקּוֹשֵׁר יָדוֹ אַחַת עִם רַגְלוֹ וְרָגוּל שֶׁכּוֹפֵף רַגְלוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְקוֹשְׁרָהּ שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אֶלָּא עַל ג' רַגְלַיִם, שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְרוֹחַ (גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל הַחֶבֶל מֵעַל רַגְלָיו וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ):

לא יצא הגמל "עקוד" (יד עם רגל קשורות) ולא "רגול" (רגל אחת כפופה למעלה) — וכן שאר הבהמות. גזירה שמא תיפול הקשירה.

לֹא יִקְשׁוֹר גְּמַלִּים זֶה בְּזֶה וְהוּא תּוֹפֵס בְּיָדוֹ אַפְסָר הָרִאשׁוֹן וְכֻלָּם נִמְשָׁכִים עַל יָדוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינָן אֶלָּא שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ הָיוּ קְשׁוּרִים זֶה בְּזֶה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לֹא יִמְשְׁכֵם כֵּן בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הִיא עִיר הַמְעֹרֶבֶת, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ מוֹלִיכֵם לַשּׁוּק לִמְכּוֹר. אֲבָל אִם תּוֹפֵס כַּמָּה אַפְסָרֵי גְמַלִּים בְּיָדוֹ — מֻתָּר, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת (וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רצ"ז):

לא יקשור גמלים זה בזה ויחזיק אפסר הראשון וכולם נמשכים אחריו (נראה כמוליך לשוק). אפילו רק שניים, ואפילו נקשרו מערב שבת — לא ימשכם כך בשבת. אבל יכול לאחוז כמה אפסרים בידו (כל אחד נפרד).

הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה וּמוֹשְׁכָהּ בְּחֶבֶל הָאַפְסָר — צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא רֹאשׁ הַחֶבֶל מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח לְמַטָּה, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁנּוֹשֵׂא חֶבֶל טֶפַח זֶה בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נִרְאֶה שֶׁהוּא מֵהָאַפְסָר שֶׁעַל הַבְּהֵמָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוֹצִיא טֶפַח אֶחָד מִתַּחַת יָדוֹ — לֹא עָשָׂה אִסּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹצִיא ב' טְפָחִים.
אֶלָּא שֶׁלְּעִנְיַן מַעֲשֶׂה צָרִיךְ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא יֵצֵא אֲפִלּוּ טֶפַח אֶחָד מִיָּדוֹ. וְצָרִיךְ שֶׁהַחֶבֶל שֶׁבֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה יִהְיֶה גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ יוֹתֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַרְבֵּה מִן הַחֶבֶל בֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְבִּיד כָּל כָּךְ בְּאֶמְצָעוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית הַבְּהֵמָה נִמְשֶׁכֶת בּוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין נִרְאֶה שֶׁאוֹחֵז רֹאשׁ הָאַפְסָר בְּיָדוֹ אֶלָּא חֶבֶל אַחֵר. וְאִם הַחֶבֶל אָרֹךְ הַרְבֵּה — יִכְרוֹךְ אוֹתוֹ סְבִיב צַוָּארָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

המוציא בהמה ומושכה בחבל האפסר — צריך להזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה, שדומה כנושא חבל בידו. וגם החבל בין ידו לבהמה צריך להיות גבוה טפח מן הארץ (לא נגרר).

לֹא יֵצֵא הַחֲמוֹר בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְהֵם לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְחַכֵּךְ מַכָּתוֹ בְּשִׁנָּיו, וְלוּחוֹת אֵלּוּ חֲשׁוּבִים יוֹתֵר מִקַּשְׂקַשִּׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר, וְאִם יִפְּלוּ מֵעָלָיו יָחוּס עֲלֵיהֶם וִיבִיאֵם בְּיָדוֹ, לָכֵן לֹא יֵצֵא בָּהֶם.
וְכֵן לֹא יֵצֵא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְהוּא כְּמִין טַבַּעַת עָבָה שֶׁעוֹשִׂים מִקַּשׁ וְקוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁפְּסִיעוֹתֶיהָ קְצָרוֹת וּמַכָּה רַגְלֶיהָ זוֹ בְּזוֹ, וְעוֹשִׂים לָהּ זֶה לְהָגֵן שֶׁלֹּא תַכֶּה זוֹ בְּזוֹ.
וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִים בְּחוּטִין שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְחַלְּפוּ בַּאֲחֵרִים, וְלֹא בִּרְצוּעָה קְצָרָה שֶׁקּוֹשְׁרִים בָּהּ שְׁתֵּי רַגְלֵיהֶם יַחַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהָרִים רַגְלֵיהֶם לְהַתִּיז שֶׁלֹּא יְשַׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין הָאֵילִים יוֹצְאִים בַּעֲגָלָה קְטַנָּה שֶׁתַּחַת אַלְיוֹתֵיהֶם, שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם כֵּן שֶׁלֹּא תִלְקֶה הָאַלְיָה בִּסְלָעִים וּטְרָשִׁים כְּשֶׁתְּהֵא נִגְרֶרֶת בָּאָרֶץ, וְאֵין הָעִזִּים יוֹצְאִים בְּעֵץ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתְנִים בְּחָטְמֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ הַתּוֹלָעִים שֶׁבְּרָאשֵׁיהֶן, שֶׁבְּכָל אֵלּוּ יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִפְּלוּ וִיבִיאֵם בְּיָדוֹ.
וְלֹא יֵצֵא הָעֵגֶל בְּעֹל קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים עַל צַוָּארוֹ שֶׁיְּהֵא לָמוּד לָכֹף רֹאשׁוֹ לִכְשֶׁיִּגְדַּל, וְלֹא בִּזְמָם שֶׁמַּנִּיחִים בְּפִיו שֶׁל עֵגֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק מֵהַפָּרָה כְּשֶׁהִיא בְּמִרְעֶה (שֶׁכֵּיון שֶׁאֵינוֹ לִשְׁמִירַת גּוּפוֹ — מַשּׂוֹי הוּא לוֹ).
וְלֹא תֵצֵא פָּרָה בְּעוֹר שֶׁרֶץ שֶׁנִּימָיו חַדִּין כְּמַחַט, וְקוֹשְׁרִים עוֹרוֹ בְּדַדֵּי הַבְּהֵמָה שֶׁלֹּא יִינְקוּהָ שְׁרָצִים. וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהּ בֵּין קַרְנֶיהָ, בֵּין שֶׁקְּשָׁרָהּ לְשִׁמּוּר, דְּהַיְנוּ לְאָחֳזָהּ וּלְמָשְׁכָהּ בָּהּ כְּשֶׁתִּרְצֶה לִבְרוֹחַ, בֵּין שֶׁצְּבָעָהּ וּקְשָׁרָהּ לָהּ לְנוֹי, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹי זֶה אֵינוֹ רָגִיל בַּכֹּל, וַהֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי, וְשִׁמּוּר אֵין הַפָּרָה צְרִיכָה כְּלָל, שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לִבְרוֹחַ. וְכֵן הַדִּין בְּשׁוֹר.
וְלָכֵן לֹא יֵצְאוּ שׁוֹר וּפָרָה בְּחֶבֶל שֶׁבְּצַוָּארָם, שֶׁמַּשּׂוֹי הוּא לָהֶם, אֲבָל עֲגָלִים מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹרְדִים בְּקַל וּצְרִיכִים שְׁמִירָה, וְדַרְכָּם לָצֵאת בְּאַפְסָר לִפְעָמִים:

לא יצא החמור בסולם (לוחות סביב צוואר שלא יחכך מכותו), ולא בלוחיות על השברים — שיש לחוש שיפול ויבוא לאסור. וכן עוד פרטים: לא יצא תרנגול בחוטים על רגליו, ולא רחלים בעגלה תחת הזנב, ולא עז במקל שבחוטם, ולא עגל בעול קטן, ולא פרה ברצועה בין הקרניים — שאינו דרך כל, וכן שוורים בחבל. אבל עגלים יוצאים בחבל (נוטים למרוד).

הַבְּהֵמָה יוֹצְאָה בְּקָמֵיעַ שֶׁהוּא מֻמְחֶה, אֲבָל לֹא בְּקָמֵיעַ שֶׁלֹּא נִתְמַחֶה עֲדַיִן לִבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַחֶה לְאָדָם, מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם יֵשׁ לוֹ מַזָּל וּמַלְאָךְ הַמֵּלִיץ עָלָיו לְמַעְלָה, וּמַזָּלוֹ מְסַיֵּעַ לוֹ שֶׁיּוֹעִיל לוֹ הַקָּמֵיעַ הַזֶּה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לִבְהֵמָה:

הבהמה יוצאה ב"קמיע מומחה" (שהוכח שיעיל לבהמות) — אך לא בקמיע שהוכח לאדם בלבד, שאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו והקמיע מסייעת למזלו, ולבהמה אין מזל.

כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר שֶׁתֵּצֵא בוֹ הַבְּהֵמָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשּׂוֹי לָהּ — אָסוּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְכַרְמְלִית מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְדִבְרֵי הַכֹּל, אַף שֶׁהִיא הוֹצָאָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג בִּיצִיאַת הָאִשָּׁה.
וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לָהּ לְפִי שֶׁדַּרְכָּהּ לָצֵאת בּוֹ בְּחֹל אֶלָּא שֶׁאָסוּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל וִיבִיאֶנּוּ — מֻתָּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְכַרְמְלִית לְהַמַּתִּירִין כֵּן בְּתַכְשִׁיטֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, אֲבָל לְהָאוֹסְרִים שָׁם הוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר גַּבֵּי בְהֵמָה, וּכְבָר נִתְבָּאֵר שָׁם שֶׁכָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ לְהַחֲמִיר לְעַצְמוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹסְרִים.
אֲבָל לְדִבְרֵי הַכֹּל מֻתָּר שֶׁתֵּצֵא הַבְּהֵמָה בְּחָצֵר (אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאָסוּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ מִן הַתּוֹרָה), שֶׁאַף שֶׁיֵּשׁ אוֹסְרִים בְּאָדָם אַף בְּחָצֵר מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא בוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, מִכָּל מָקוֹם בִּבְהֶמְתּוֹ לֹא הֶחֱמִירוּ לִגְזוֹר כָּל כָּךְ לְדִבְרֵי הַכֹּל:

כל מה שאסור שתצא בו בהמה לרה"ר משום משאוי — אסור גם בכרמלית מדברי סופרים, אף שזו הוצאה שלא כדרכה. אבל בחצר (שאינה משותפת לכל) — לעולם מותר, שאין כאן גזירה.

אֵין רוֹכְבִים עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא נִתְלִים עָלֶיהָ, וְלֹא נִשְׁעָנִים עָלֶיהָ, שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַעֲלֵי חַיִּים כָּל עִקָּר, שֶׁכָּלְלוּ חֲכָמִים כָּל שִׁמּוּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים בִּכְלַל גְּזֵרַת הָרְכִיבָה, שֶׁגָּזְרוּ עָלֶיהָ מִשּׁוּם שֶׁמָּא יָבֹא לַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה מֵאִילָן הַמְּחֻבָּר כְּדֵי לְהַנְהִיג בָּהּ הַבְּהֵמָה שֶׁרוֹכֵב עָלֶיהָ.
וַאֲפִלּוּ בְּצִדֵּי הַבְּהֵמָה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ, כְּגוֹן לְשַׁפְשֵׁף הַתִּינוֹק בְּצִדֵּי גַבָּהּ כְּדֵי לְשַׁעְשְׁעוֹ, וְכֵן לְהִסָּמֵךְ לְצִדָּהּ. אֲבָל צִדֵּי צְדָדִין, כְּגוֹן שֶׁדָּבָר אַחֵר מֻנָּח עַל צִדֵּי גַבָּהּ אוֹ עַל שְׁאָר צְדָדֶיהָ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצִדֵּי אוֹתוֹ דָבָר — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַל גַּבֵּי אוֹתוֹ דָבָר הַמֻּנָּח עַל צִדָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִשְׁתַּמֵּשׁ עַל צִדָּהּ מַמָּשׁ.
לְפִיכָךְ, קָרוֹן שֶׁהַבְּהֵמָה מוֹלִיכָה אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אַף עַל פִּי שֶׁנָּכְרִי מַנְהִיג הַבְּהֵמָה — אָסוּר לִכָּנֵס לַקָּרוֹן, מִפְּנֵי שֶׁיְּדוֹת הַקָּרוֹן הֵן עַל צִדֵּי הַבְּהֵמָה, וְהַיָּדוֹת עִם גּוּף הַקָּרוֹן הַכֹּל דָּבָר אֶחָד, וְהַנִּכְנָס לַקָּרוֹן — הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדָבָר הַמֻּנָּח עַל צִדֵּי הַבְּהֵמָה, וְלֹא הִתִּירוּ אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצִדֵּי אוֹתוֹ דָבָר. וְגַם עַל הַדַּף הַיּוֹצֵא מֵאֲחוֹרֵי הַקָּרוֹן אָסוּר לֵישֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּרוֹן עִם כָּל הַמְּחֻבָּר בּוֹ וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ הַכֹּל נֶחְשָׁב לְדָבָר אֶחָד, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַל גַּבֶּיהָ אֶלָּא בְּצִדֵּיהֶם.
אֲבָל סְפִינָה שֶׁמּוֹלִיכוֹת אוֹתָהּ בְּהֵמוֹת הַהוֹלְכוֹת בִּשְׂפַת הַנָּהר — מֻתָּר לֵילֵךְ בָּהּ בְּשַׁבָּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמוֹת הוֹלְכוֹת רָחוֹק מִמֶּנָּה — הֲרֵי הוּא צִדֵּי צְדָדִים. וְגַם אֵין לָחוּשׁ בְּהוֹלֵךְ בִּסְפִינָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיג הַבְּהֵמוֹת כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ בְּיוֹשֵׁב בְּקָרוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ח:

אין רוכבים על בהמה ואין נשענים עליה — שאסור להשתמש בבעלי חיים כלל, גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה. גם "צידי בהמה" (כיסוי שעליה) אסור, ואפילו "צידי צידי בהמה" אסור אלא בדבר חוצץ. בחצר שעירבו בה — מותר לעלות עליה רק לצורך, ואף שלא לצורך הקל.

מִי שֶׁעָלָה עַל גַּבֵּי בְהֵמָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עָלָה בְּמֵזִיד שֶׁהָיָה רָאוּי לְקָנְסוֹ שֶׁיֵּשֵׁב עָלֶיהָ כָּל הַשַּׁבָּת וְלֹא יֵרֵד מִמֶּנָּה עַד לָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁקָּנְסוּ בְּעוֹלֶה עַל גַּבֵּי אִילָן בְּשַׁבָּת — אַף עַל פִּי כֵן מִשּׁוּם צַעַר הַבְּהֵמָה לֹא רָצוּ לִגְזוֹר עַל זֶה, וְצָרִיךְ לֵירֵד מִמֶּנָּה מִיָּד.
וְכֵן פּוֹרְקִין הַמַּשּׂוֹי מֵעַל גַּבֵּי הַבְּהֵמָה, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמַּשּׂוֹי דָּבָר שֶׁהוּא מֻקְצֶה וְאָסוּר בְּטִלְטוּל — הֲרֵי זֶה מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחַת הַמַּשּׂוֹי וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו, שֶׁאֵין אִסּוּר טִלְטוּל מֻקְצֶה אֶלָּא בְּיָדָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"א. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַנִּיחַ הַמַּשּׂוֹי עָלֶיהָ עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים (וְאִם יַגִּיעַ לוֹ הֶפְסֵד אִם יִפּוֹל הַמַּשּׂוֹי — נִתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו):

מי שעלה במזיד על בהמה בשבת — חייב לרדת מיד מפני צער בעלי חיים (אף שראוי היה לקנסו לישב כל השבת). וגם פורקין משא מעל בהמה משום צער בעלי חיים, אפילו אם המשא מוקצה — ע"י הכנסת ראשו תחת המשא והטייתו עד שיפול מאליו.

וְצָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁפּוֹרֵק הַמַּשּׂוֹי שֶׁלֹּא יִסְמוֹךְ עַצְמוֹ לְצִדֵּי הַבְּהֵמָה.
(וְאִם ב' שַׂקִּין מֻנָּחִים עַל הַחֲמוֹר, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וּבְרֹאשׁ כָּל אֶחָד מֵהַשַּׂקִּין רְצוּעָה אַחַת וְקוֹשְׁרִים אוֹתָן שְׁתֵּי הָרְצוּעוֹת יַחַד, וְעַכְשָׁו מֻנָּח הַקֶּשֶׁר כְּנֶגֶד גַּבּוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר וְהַשַּׂקִּין מַכְבִּידִין לְכַאן וּלְכַאן וְאִי אֶפְשָׁר לְהַתִּיר הַקֶּשֶׁר אִם לֹא יַגְבִּיהַּ הַשַּׂקִּין מְעַט, וְנִמְצָא שֶׁנִּסְמָכִים הַשַּׂקִּין עַל צִדֵּי הַבְּהֵמָה כְּשֶׁמַּגְבִּיהַּ אוֹתָם — אָסוּר לְפָרְקָם בְּשַׁבָּת מֵעַל הַחֲמוֹר):

יש להיזהר בעת פריקה שלא ישען על צידי הבהמה. אם שני שקים תלויים על החמור משני צידיו — מתיר חבל אחד והשק נופל מאליו (לפי דין צידי בהמה).

בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם, אִם יָכוֹל לִתֵּן לָהּ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָהּ — מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְאִם הַמַּיִם עֲמֻקִּים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְפַרְנְסָהּ שָׁם — מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָלְתָה — עָלְתָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנִּשְׁרוּ הַכָּרִים בַּמַּיִם שׁוּב אֵינָן רְאוּיִים לִכְלוּם בּוֹ בַיּוֹם (שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשָׁטְחָן לְנַגְּבָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א) — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים עַל זֶה בִּמְקוֹם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁצַּעַר בַּעֲלֵי חַיִּים הוּא מִן הַתּוֹרָה.
אֲבָל אָסוּר לְהַעֲלוֹת הַבְּהֵמָה בְּיָדוֹ אִם לֹא עָלְתָה עַל גַּבֵּי הַכָּרִים, אֲפִלּוּ אִם תָּמוּת שָׁם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מֻקְצֶה, וְלֹא הִתִּירוּ טִלְטוּל מֻקְצֶה אַף בִּמְקוֹם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיַד חֲכָמִים לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה בְּ"שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה".
(וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהַעֲלוֹתָהּ בְּיָדַיִם מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דַּעְתָּם בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה).
אֲבָל (לְדִבְרֵי הַכֹּל) מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לְהַעֲלוֹתָהּ:

בהמה שנפלה לאמת המים — אם יכול לפרנסה במקומה עד מוצאי שבת, מפרנס. אם המים עמוקים — מביא כרים וכסתות תחתיה (ביטול כלי מהיכנו נדחה מפני צער בעלי חיים שהוא מן התורה). אסור להעלותה בידיו (מוקצה), אבל באמירה לגוי מותר להעלותה.

וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לוֹ לְהַמְרוֹת הָאַוָּזוֹת פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לֶאֱכוֹל. וְאִם אֵין שָׁם נָכְרִי — מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַמְרוֹתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָסְרוּ הַמְרָאָה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ"ד, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים הִתִּירוּ. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי קָטָן:

מותר לומר לגוי להאכיל בכוח את האווזים פעם אחת ביום, מפני צער בעלי חיים שאינן יכולות לאכול. ואם אין גוי — מותר לישראל עצמו, אף שאסרו לרגיל.

הַדָּשׁ הוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, וְכָל הַמְפָרֵק אֹכֶל אוֹ מַשְׁקֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְכַּסֶּה בּוֹ, כְּגוֹן הַחוֹלֵב אֶת הַבְּהֵמָה, שֶׁמְּפָרֵק הֶחָלָב מֵהַדַּד — הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַדָּשׁ, שֶׁהַדָּשׁ גַּם כֵּן מְפָרֵק הַתְּבוּאָה מֵהַשִּׁבֹּלֶת.
וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּשֶׁחוֹלֵב לְתוֹךְ כְּלִי רֵיקָן, אֲבָל אִם חוֹלֵב לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֹכָלִין — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁקֶה הַבָּא לָאֹכֶל הֲרֵי הוּא כְּאֹכֶל, וְנִמְצָא שֶׁאֵין שֵׁם מַשְׁקֶה עַל חָלָב זֶה אֶלָּא שֵׁם אֹכֶל, וְדַדֵּי הַבְּהֵמָה הֵם גַּם כֵּן אֹכֶל, וַהֲרֵי זֶה כְּמַפְרִיד אֹכֶל מֵאֹכֶל, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מְפָרֵק.
וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְדָשׁ, שֶׁמְּפָרֵק הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא אֹכֶל מֵהַשִּׁבֹּלֶת שֶׁהִיא פְּסֹלֶת, וְהֵם שְׁנֵי דְבָרִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה, וְשַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁמְּפָרֵק דָּבָר אֶחָד מִתּוֹךְ דָּבָר אַחֵר הַמְכַסֶּה עָלָיו. וְכֵן הַחוֹלֵב לִכְלִי רֵיקָן, שֶׁהֶחָלָב הוּא מַשְׁקֶה וּמְפָרְקוֹ מֵהַבְּהֵמָה שֶׁהִיא אֹכֶל, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְבָרִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה וּמְדֻבָּקִין זֶה בָּזֶה, וִיפָרֵק אֶחָד מִתּוֹךְ חֲבֵרוֹ הַמְכַסֶּה עָלָיו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהֶחָלָב הוּא אֹכֶל — הֲרֵי הוּא כְּמוֹ דָּבָר אֶחָד עִם גּוּף הַבְּהֵמָה שֶׁנִּתְפָּרֵק מִמֶּנָּה שֶׁהוּא גַם כֵּן אֹכֶל, וַהֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵל מַאֲכָל עָב וְחוֹקֵק מִתּוֹכָהּ מְעַט אֹכֶל, שֶׁאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מְפָרֵק אֹכֶל מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְכַּסֶּה בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה נֶחְשָׁב כִּסּוּי לָזֶה.
וּמִכָּל מָקוֹם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לַחֲלוֹב אֲפִלּוּ לְתוֹךְ הָאֹכָלִים, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמָה אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה בְּשַׁבָּת מֵחֲמַת אִסּוּר שְׁחִיטָה — אֵין שֵׁם אֹכֶל עָלֶיהָ, וַהֲרֵי הִיא כִּפְסֹלֶת, וְהַמְפָרֵק מִתּוֹכָהּ הֶחָלָב שֶׁהִיא אֹכֶל — הֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְדָשׁ, שֶׁמְּפָרֵק אֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֶׁהִיא רְאוּיָה לַאֲכִילָה — מֻתָּר לַחֲלוֹב לְתוֹךְ הָאֹכָלִין, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ה:

דש הוא אב מלאכה, וחליבה (פירוק החלב מהדד) היא תולדת דש — חייב מן התורה רק כשחולב לתוך כלי ריק. אבל חולב לתוך מאכל — פטור מן התורה (אינו דרך פירוק), אבל אסור מדברי סופרים. ויש מתירים בשעת הדחק לתוך מאכל.

מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַחֲלוֹב הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְטַעֶרֶת מֵרֹב הֶחָלָב, וְלֹא גָזְרוּ עַל אֲמִירָה לְנָכְרִי בִּמְקוֹם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה. וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל הַנָּכְרִי אֶת הֶחָלָב לְעַצְמוֹ, אוֹ יַחֲזוֹר וְיִקְנֶה הֶחָלָב מֵהַנָּכְרִי בְּדָבָר מוּעָט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אֶלָּא הָאֲמִירָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, אֲבָל לֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, שֶׁכְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הוּא שְׁלוּחוֹ מַמָּשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ עָשָׂה הַיִּשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ, שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. וְאַף שֶׁאֵין אוֹמְרִים כֵּן אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְיִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם חֲכָמִים הֶחֱמִירוּ כֵּן גַּבֵּי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְכַיּוֹצֵא בָהֶן אַף בְּנָכְרִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהֵא נֶחְשָׁב כְּמוֹתוֹ מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ — לֹא הֶחֱמִירוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסוֹף סִמָּן ש"ז, וְכַאן הִתִּירוּ מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:

מותר לומר לגוי לחלוב את הבהמה בשבת, מפני צער בעלי חיים שמצטערת מרוב חלב. אך הגוי צריך לחלוב לטובת עצמו (קונה הוא או יקבל את החלב), שיהיה במלאכת עצמו ולא של ישראל.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאָמַר לְהַנָּכְרִי לַחֲלוֹב, אֲבָל אִם נָכְרִי חָלַב מֵעַצְמוֹ — מֻתָּר לִטּוֹל מִמֶּנּוּ הֶחָלָב בְּחִנָּם, וְאֵין צָרִיךְ לִקְנוֹתוֹ מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ בְּדָבָר מוּעָט (מִפְּנֵי שֶׁכָּל נָכְרִי הָעוֹשֶׂה מֵעַצְמוֹ בְּוַדַּאי מִתְכַּוֵּן לְטוֹבָתוֹ שֶׁיְּקַבֵּל טוֹבַת הֲנָאָה מֵהַיִּשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ב, וַהֲרֵי זֶה כְּחוֹלֵב לְעַצְמוֹ):

אם הגוי חלב מעצמו — מותר לקבל ממנו החלב חינם, ואין צריך לקנותו אפילו בדבר מועט; כל גוי "אדעתא דנפשיה עביד" (לטובת עצמו פועל).

וְכָל זֶה בְּנָכְרִי שֶׁאֵינוֹ עַבְדּוֹ, אֲבָל עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַשְּׂכוּרִים לוֹ לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁנָתַיִם — אֵין צָרִיךְ לִקְנוֹת מֵהֶם הֶחָלָב אַף אִם אָמַר לָהֶם לַחֲלוֹב בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים בִּמְלַאכְתָּם לְטוֹבָתָם, כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ כָּל שְׂכָרָם בְּסוֹף שְׁנָתָם, שֶׁכְּשֶׁנִּשְׂכְּרוּ בַּתְּחִלָּה לְדַעַת כֵּן נִשְׂכְּרוּ, שֶׁיַּחְלְבוּ בְּכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ לַחֲלוֹב:

עבד או שפחה גויים השכורים לשנה — אינו צריך לקנות מהם החלב אף אם אמר להם לחלוב, מפני שכבר מקבלים שכרם ומתכוונים לטובת עצמם.

וְכָל זֶה לֶאֱכוֹל הֶחָלָב לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אָסוּר אֲפִלּוּ לְטַלְטְלוֹ, אֲפִלּוּ חֲלָבָהּ הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בֶּהֱמַת הַנָּכְרִי, מִפְּנֵי שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים עַל מַשְׁקִים שֶׁזָּבוּ מֵהַפֵּרוֹת בְּשַׁבָּת מֵאֲלֵיהֶם אוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי לְאָסְרָם עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"כ וְשכ"ה, וּבִכְלַל גְּזֵרָה זוֹ הוּא גַם כֵּן הֶחָלָב שֶׁנֶּחְלַב בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא גַם כֵּן מַשְׁקֶה הַנּוֹלָד בְּשַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה — אָסוּר גַּם כֵּן בְּטִלְטוּל, שֶׁמֻּקְצֶה הוּא, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבוֹ בַיּוֹם.
וְאַף אִם חֲלָבָהּ לְתוֹךְ הָאֹכָלִין שֶׁאֵין עַל הֶחָלָב תּוֹרַת מַשְׁקֶה וְאֵינוֹ בִּכְלַל גְּזֵרַת מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר עַד הָעֶרֶב, אִם לֹא נֶחְלַב מִיָּד בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת אֶלָּא לְאַחַר זְמַן בְּעִנְיָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁרֹב הֶחָלָב שֶׁבְּדַד הוּא נוֹלַד שָׁם בְּשַׁבָּת, שֶׁאוֹתוֹ הֶחָלָב שֶׁנִּתּוֹסֵף בָּהּ בְּשַׁבָּת הוּא מֻקְצֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה חָדָשׁ שֶׁנּוֹלַד בְּשַׁבָּת, שֶׁדָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב. וְאַף שֶׁהָיָה דַעְתּוֹ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה אָז עֲדַיִן בָּעוֹלָם. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִשְׁאָר נוֹלָד בְּשַׁבָּת שֶׁמֻּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה כְּבָר בָּעוֹלָם מִבְּעוֹד יוֹם אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּנָּה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח.
וּמַה שֶּׁהִתִּירוּ בְּיוֹם טוֹב לַחֲלוֹב לְתוֹךְ הָאֹכָלִין, הוּא מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמָה רְאוּיָה לַאֲכִילָה בְּיוֹם טוֹב עִם הֶחָלָב שֶׁבָּהּ, שֶׁאִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה שׁוֹחֲטָהּ וְאוֹכֵל גַּם הֶחָלָב שֶׁנִּתּוֹסֵף בָּהּ בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָפֵל אֵלֶיהָ וּבָטֵל אֶצְלָהּ, אִם כֵּן גַּם כְּשֶׁנֶּחְלַב מִמֶּנָּה בְּחַיֶּיהָ — אֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם נוֹלָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֹכֶל הַנִּפְרָד מֵאֹכֶל, שֶׁהוּא עִם גּוּף הַבְּהֵמָה הֵם כְּמוֹ דָּבָר אֶחָד, שֶׁשְּׁנֵיהֶם תּוֹרַת אֹכֶל עֲלֵיהֶם, וַהֲרֵי זֶה אֹכֶל שֶׁנִּפְרָד מֵאֹכֶל, וְאֵין תּוֹרַת נוֹלָד עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה רְאוּיָה לַאֲכִילָה — הֲרֵי הֶחָלָב שֶׁנֶּחְלַב מִמֶּנָּה נִקְרָא נוֹלָד גָּמוּר, שֶׁנּוֹלַד בָּעוֹלָם בְּשַׁבָּת:

כל היתרי החלב הם לאחר השבת. בשבת עצמה — אסור אפילו לטלטל החלב, אפילו חלבה הגוי מעצמו ואפילו בהמת הגוי, כיון שגזרו על משקין שזבו מהמחובר (מוקצה).

[סעיף ל"ג חסר במהדורת קה"ת.]

הַגְּבִינוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת הַשְּׁפָחוֹת בְּשַׁבָּת מֵחָלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם עוֹשׂוֹת בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשׂוֹת מֵעַצְמָן שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁבְּוַדַּאי מִתְכַּוְּנוֹת לְטוֹבַת עַצְמָן לִמְצוֹא חֵן בְּעֵינֵי הַיִּשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ד"ש — אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדָן, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁלְּדַעְתּוֹ הֵן עוֹשׂוֹת, כֵּיוָן שֶׁעוֹשׂוֹת בְּבֵיתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ב. וְעוֹד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעוֹשׂוֹת מֵחָלָב שֶׁלּוֹ וְהוּא רוֹאֶה וְשׁוֹתֵק לָהֶן — הֵן מְבִינוֹת שֶׁהוּא חָפֵץ בְּכָךְ וּלְדַעְתּוֹ הֵן עוֹשׂוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם:

גבינות שעושות השפחות בשבת מחלב של ישראל בבית ישראל — אף שעושות מעצמן (לטובת עצמן למצוא חן), חייב למחות בידן מפני מראית עין. אם בבית הגויה — אין למחות, אבל אסור לישראל לאכול הגבינות.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַעַר נָכְרִי וְרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָנְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ, וְאֵין אִסּוּר אַף לְאָדָם לְהוֹצִיא אֶת הַחַי לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּבִבְהֶמְתּוֹ לֹא גָזְרוּ. אֲבָל צָרִיךְ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלֶיהָ בְּגָדָיו שֶׁפְּשָׁטָם מֵעָלָיו וְלֹא שׁוּם דָּבָר:

מי שיש לו נער גוי הרוכב על בהמתו כשמובילה להשקות — אינו צריך למנעו, ש"החי נושא את עצמו" (ואין איסור הוצאה לחי), ואין לחוש להשתמשות בבעלי חיים בכך. אבל ימנעו מלהניח בגדיו עליה.

מֻתָּר לִמְסוֹר סוּס אוֹ חֲמוֹר לְרוֹעֶה נָכְרִי, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁלֹּא יְהֵא נִתְפָּס כְּגַנָּב אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלָאכָה בְּחֹל וּמַתְנֶה עִמּוֹ שֶׁתָּנוּחַ בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי כֵן אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַנָּכְרִי נֶאֱמָן עַל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ו, לְפִי שֶׁשָּׁם אֵינוֹ נִתְפָּס כְּגַנָּב אִם יַעֲשֶׂה בָּהּ גַּם בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן שְׁאֵלָתוֹ שֶׁהִיא מְסוּרָה לוֹ לִמְלָאכָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָרוֹעֶה שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה מְסוּרָה לוֹ כְּלָל לִמְלָאכָה אַף בְּחֹל אֶלָּא לִרְעוֹתָהּ בִּלְבָד — הֲרֵי הוּא נִתְפָּס כְּגַנָּב אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. וְאִם רוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹ נוֹדַע לוֹ שֶׁעוֹשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת — חַיָּב לִמְחוֹת בְּיָדוֹ:

מותר למסור סוס או חמור לרועה גוי, ואין חוששים שיעשה בהם מלאכה בשבת — שמתיירא להיתפס כגנב. אינו דומה למשאיל בהמתו לגוי (שאז אסור).

מִי שֶׁקָּנְתָה בְהֶמְתּוֹ שְׁבִיתָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת אֵצֶל הָרוֹעֶה הַשּׁוֹבֵת חוּץ לִתְחוּם הָעִיר, וּבְשַׁבָּת יָצְאָה מִתְּחוּם הָרוֹעֶה לִתְחוּם שֶׁלּוֹ — אָסוּר לְהָבִיא בְּיָדוֹ לְבֵיתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ שָׁם אֶלָּא ד' אַמּוֹת, כְּדִין אָדָם הַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁקָּנָה בּוֹ שְׁבִיתָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שצ"ו. אֲבָל מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹתָהּ שֶׁתָּבֹא אַחֲרָיו עַד בֵּיתוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיכָהּ בְּיָדַיִם אֶלָּא הִיא הוֹלֶכֶת מֵעַצְמָהּ עַל יְדֵי קְרִיאָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ מֻזְהָר לְמָנְעָהּ מִזֶּה, שֶׁאֵין אָדָם מֻזְהָר עַל אִסּוּרֵי תְּחוּמֵי בְהֶמְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וַאֲפִלּוּ אִם יָצָאתָה חוּץ לִתְחוּם שֶׁלּוֹ וְחוּץ לִתְחוּם שֶׁלָּהּ — יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ שֶׁתָּבֹא אֶצְלוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים אִם נַתִּיר לוֹ זֶה שֶׁמָּא יָבֹא לֵילֵךְ אֶצְלָהּ חוּץ לַתְּחוּם כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לְבֵיתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהוּל עַל בְּהֶמְתּוֹ כָּל כָּךְ לַעֲשׂוֹת אִסּוּר בִּשְׁבִילָהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ב:

מי שקנתה בהמתו שביתה בבין השמשות אצל הרועה השובת חוץ לתחום העיר, ובשבת יצאה מתחום הרועה לתחום שלו — אסור להביאה בידו לביתו (שאין לה שם לכאן). אבל מותר לקרוא לה והיא תלך אחריו.

מֻתָּר לִמְסוֹר בְּהֵמָה לְרוֹעֶה אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת קָנְתָה הַבְּהֵמָה שְׁבִיתָה אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל בַּעְלָהּ אַלְפַּיִם לְכָל רוּחַ וּבְשַׁבָּת יוֹלִיכֶנָּה הָרוֹעֶה לִרְעוֹת חוּץ לַתְּחוּם — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁאֵין אָדָם מֻזְהָר עַל תְּחוּם בְּהֶמְתּוֹ.
וַאֲפִלּוּ אִם יוֹלִיכֶנָּה חוּץ לְי"ב מִיל שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁתְּחוּם זֶה מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֶלָּא הוּא אִסּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מְצֻוֶּה אֶלָּא שֶׁתִּשְׁבּוֹת בְּהֶמְתּוֹ מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְלֹא מֵהֲלִיכָה חוּץ לַתְּחוּם.
וְלֹא קָנְתָה הַבְּהֵמָה שְׁבִיתָה אֶצְלוֹ אֶלָּא לְעִנְיָן שֶׁאָסוּר לְכָל אָדָם לְהוֹלִיכָהּ בְּיָדַיִם חוּץ לִתְחוּם שֶׁלָּהּ אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ שָׁם בְּעַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין שָׁם, אֲבָל מַה שֶּׁהַנָּכְרִי מוֹלִיכָהּ חוּץ לַתְּחוּם מֵעַצְמוֹ בְּלֹא אֲמִירַת הַיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מְסָרָהּ לוֹ — אֵין זֶה חָמוּר מִמַּה שֶּׁהוּא קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה אַחֲרָיו שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים.
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְמָסְרָהּ לוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ שֶׁלֹּא יוֹלִיכֶנָּה חוּץ לְי"ב מִיל אֶלָּא חוּץ לְאַלְפַּיִם. וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִמְסוֹר אַף בְּיוֹם ו', אִם נָהֲגוּ כֵּן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגָדֵר — אֵין לְהַתִּיר לָהֶם. וְאִם נָהֲגוּ כֵּן מֵחֲמַת טָעוּת שֶׁהָיוּ סְבוּרִים שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר בַּדָּבָר — מַתִּירִים בִּפְנֵיהֶם, וּמוֹדִיעִים לָהֶם שֶׁהוּא מֻתָּר גָּמוּר.
וְאַף אִם הָרוֹעֶה מוֹלִיךְ הַבְּהֵמָה מִבֵּית הַיִּשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ כֵּיוָן שֶׁמְּסָרָהּ לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לֹא קָנְתָה שְׁבִיתָה כְּלָל אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שצ"ז. וְאַף שֶׁקָּנְתָה שְׁבִיתָה כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה הַנָּכְרִי, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁחֶפְצֵי נָכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁגָּזְרוּ עַל בְּעָלִים נָכְרִים מִשּׁוּם בְּעָלִים יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת"א — אֵין לְהַחֲמִיר כָּל כָּךְ לִגְזוֹר אַף כְּשֶׁהַנָּכְרִי מוֹלִיכָהּ חוּץ לַתְּחוּם מֵעַצְמוֹ אַף שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מוֹסְרָהּ לוֹ, כֵּיוָן שֶׁרַבִּים מַתִּירִים בְּכָל עִנְיָן:

מותר למסור בהמה לרועה אפילו בשבת עצמה, אף שכבר קנתה הבהמה שביתה אצל בעליה לאלפיים אמה לכל רוח. הטעם: האדם אינו מצווה על תחום בהמתו אלא על שביתת מלאכתה. ויש אוסרים, וטוב להחמיר.