Daat HaRav — Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken sur le Siman ש"ה

בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצֵאת בְּשַׁבָּת וּבוֹ ל"ח סְעִיפִים

כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ו שֶׁאָדם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ מִן הַתּוֹרָה, וְאִם בְּהֶמְתּוֹ הוֹצִיאָה אֵיזֶה דָבָר לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף שֶׁיָּצָאת מֵאֵלֶיהָ — עָבַר הוּא עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה.

אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ מִקְצָת דְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּהֵמָה לָצֵאת בָּהֶם בְּחֹל אַף כְּשֶׁאֵינָהּ נוֹשֵׂאת מַשּׂוֹי, וּדְבָרִים אֵלּוּ חֲשׁוּבִים לָהּ תַּכְשִׁיט, וּמֻתָּר שֶׁתֵּצֵא בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאֵלּוּ הֵם: כָּל דָּבָר שֶׁהַבְּהֵמָה מִשְׁתַּמֶּרֶת עַל יָדוֹ שֶׁלֹּא תִבְרַח כְּשֶׁהוֹלֶכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּגוֹן רֶסֶן וְכַיּוֹצֵא בוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְאִי אֶפְשָׁר לְשָׁמְרָהּ בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה מִזּוֹ הַרְבֵּה. וְאַף שֶׁאֶפְשָׁר לְשָׁמְרָהּ בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה מִזּוֹ מְעַט — מֻתָּר שֶׁתֵּצֵא בִּשְׁמִירָה זוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לְפִי שֶׁכֵּן דַּרְכָּהּ בְּחֹל לָצֵאת אַף בִּשְׁמִירָה זוֹ, וְאַף שֶׁהִיא יְתֵרָה לָהּ קְצָת, שֶׁהֲרֵי אַף בִּפְחוּתָה מִזּוֹ דַּי לָהּ, מִכָּל מָקוֹם אֵין דֶּרֶךְ הָעוֹלָם לְכַוֵּן הַשְּׁמִירָה וּלְצַמְצְמָהּ, אִם כֵּן אַף שְׁמִירָה זוֹ שֶׁהִיא יְתֵרָה קְצָת — הִיא תַּכְשִׁיט לָהּ, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּהּ לָצֵאת כָּךְ בְּחֹל פְּעָמִים רַבּוֹת אַף כְּשֶׁאֵינָהּ נוֹשֵׂאת מַשּׂוֹי.

אֲבָל אִם דַּי לָהּ בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה מִזּוֹ הַרְבֵּה, שֶׁנִּמְצֵאת שְׁמִירָה זוֹ יְתֵרָה הַרְבֵּה — הֲרֵי הִיא מַשּׂוֹי לָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ בְּחֹל לָצֵאת בִּשְׁמִירָה יְתֵרָה הַרְבֵּה.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא תֵצֵא בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶרֶת בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ דָבָר דַּי לִשְׁמוֹר בּוֹ בְּהֵמָה אַחֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ דַי לִשְׁמוֹר בּוֹ בְּהֵמָה זוֹ — אֵין דֶּרֶךְ בְּהֵמָה זוֹ לְעוֹלָם לָצֵאת בְּדָבָר זֶה, וַהֲרֵי הוּא לָהּ מַשּׂוֹי גָּמוּר:

Avec quoi l'animal peut sortir Chabbat — et il comporte 38 sé'ifim.

Il a déjà été expliqué au siman 246 (רמ"ו) qu'une personne est tenue à la chvitat behema (repos de son animal) Chabbat par la Torah, et si son animal a fait sortir quelque chose au domaine public (rechout harabim) — même s'il est sorti de lui-même — elle a transgressé une mitsva positive de la Torah.

Cependant, il y a certaines choses que l'animal a coutume de porter en semaine même sans porter de fardeau, et ces choses lui sont considérées comme une parure (takhchit) ; il est alors permis qu'il sorte avec elles au domaine public Chabbat. Ce sont : tout objet par lequel l'animal est tenu pour ne pas s'enfuir lorsqu'il marche au domaine public, comme un licol (rèssen) et autres ; et même s'il était possible de le tenir avec une protection un peu moindre — il est permis qu'il sorte avec cette protection-ci, car telle est sa coutume en semaine ; en revanche, si une protection bien moindre suffirait — la protection en excès est alors un fardeau (massoï) pour lui. Et il va sans dire qu'il ne sortira pas avec un objet qui ne le retient pas (même s'il en retiendrait un autre animal) — c'est un fardeau pur et simple.

לְפִיכָךְ, הַנָּאקָה, וְהִיא גַמְלָא נְקֵבָה גְּדוֹלָה וּלְבָנָה, יוֹצֵאת בַּחֲטָם, וְהוּא טַבַּעַת שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁנּוֹקְבִין חָטְמָהּ וּמַכְנִיסִין לָהּ הַטַּבַּעַת, אֲבָל אֵינָהּ יוֹצֵאת בְּאַפְסָר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמֶרֶת בּוֹ — הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי לָהּ.

וְהַלּוּבְדְּקִים, וְהוּא חֲמוֹר הַבָּא מִן לוּב, וְכֵן הַסּוּס שֶׁלָּנוּ — יוֹצְאִים בֵּין בְּאַפְסָר (פֵּרוּשׁ קְבִישְׁטְר"וּ), בֵּין בִּפְרֻמְבְּיָא (פֵּרוּשׁ פְרִי"ג), וְהוּא רֶסֶן שֶׁל בַּרְזֶל. וְאַף שֶׁהָאַפְסָר דַּי לָהֶם — אֵין הַפְּרֻמְבְּיָא לָהֶם שְׁמִירָה יְתֵרָה הַרְבֵּה אֶלָּא יְתֵרָה קְצָת, וְדַרְכָּם בְּכָךְ פְּעָמִים רַבּוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יֵצְאוּ בִּשְׁנֵיהֶם יַחַד, בְּאַפְסָר וּבִפְרֻמְבְּיָא, אֶלָּא בְּאַחַת מֵהֶן.

אֲבָל הַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר יוֹצְאִין בְּאַפְסָר אֲבָל לֹא בִּפְרֻמְבְּיָא, מִפְּנֵי שֶׁהַפְּרֻמְבְּיָא לָהֶם שְׁמִירָה יְתֵרָה הַרְבֵּה, וְאֵין דַּרְכָּם בְּכָךְ (אֲבָל הַשּׁוֹר לֹא יֵצֵא בְּאַפְסָר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר):

C'est pourquoi la naka (chamelle blanche et grande) sort avec le hatam — un anneau de fer qu'on lui perce dans le museau — mais pas avec un licol (afsar), car il ne la retient pas et c'est un fardeau pour elle.

Les loubdékim (l'âne de Libye) et notre cheval sortent indifféremment avec un afsar ou avec une peroumbiya (mors de fer) — car même si l'afsar suffit, la peroumbiya n'est pas un excès considérable et leur usage en est fréquent. Cependant, on ne les fera pas sortir avec les deux ensemble, mais avec l'un ou l'autre.

Mais le mulet, le chameau et l'âne sortent avec un afsar, mais pas avec une peroumbiya, parce que la peroumbiya leur est une protection bien excessive et ce n'est pas leur usage (et le bœuf ne sort pas même avec un afsar, comme on l'expliquera).

וְכָל בְּהֵמָה הַיּוֹצֵאת בְּאַפְסָר — אֵין צָרִיךְ לְמָשְׁכָהּ בְּאַפְסָר, אֶלָּא מֻתָּר לִכְרוֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ לְנוֹי וְתֵצֵא בּוֹ, שֶׁנּוֹי זֶה דַּרְכָּהּ הוּא, שֶׁכֵּן רְגִילוּת בְּחֹל לִכְרוֹךְ הָאַפְסָר לְנוֹי.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּנוֹי כָּזֶה וְכַיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהוּא רָגִיל בַּכֹּל, אֲבָל נוֹי שֶׁאֵין רְגִילִין בּוֹ אֶלָּא מִקְצָת אֲנָשִׁים — לֹא תֵצֵא בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ נוֹי הָרָגִיל בַּכֹּל — אָסוּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ, שֶׁאֵין נוֹי לִבְהֵמָה, וְלֹא הִתִּירוּ לִכְרוֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ אֶלָּא בְּרִפְיוֹן קְצָת, שֶׁיּוּכַל לְהַכְנִיס יָדוֹ בִּמְהֵרָה בֵּין הַכְּרִיכָה לְצַוָּארָהּ כְּדֵי לְמָשְׁכָהּ כְּשֶׁתִּרְצֶה לְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ, שֶׁבְּעִנְיָן זֶה הוּא רְגִילוּת לָצֵאת בְּחֹל.

(וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — יֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. אֲבָל בְּכַרְמְלִית שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — יֵשׁ לְהָקֵל כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה).

(וְאַף עַל פִּי כֵן, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל — טוֹב לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם כִּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה):

Tout animal qui sort avec un afsar n'a pas besoin d'être tiré par l'afsar : il est permis d'enrouler la corde de l'afsar autour de son cou en guise de parure, et il sortira ainsi — car cette parure est habituelle (on enroule l'afsar pour la parure en semaine).

Cela vaut pour une parure usuelle ; mais une parure inhabituelle (seulement adoptée par une minorité) — il ne sortira pas avec.

Certains disent : même une parure usuelle est interdite à la sortie, car « il n'y a pas de parure pour un animal ». Ils n'ont permis d'enrouler la corde autour du cou qu'avec un peu de jeu, pour pouvoir glisser rapidement la main entre l'enroulement et le cou afin de le tirer lorsqu'il tente de s'échapper — c'est ainsi qu'on procède en semaine.

(En halakha : au rechout harabim on est strict comme la dernière opinion ; en karmélit (interdit rabbinique) on est indulgent comme la première opinion.)

(Cependant, puisque c'est sans aucune nécessité — il vaut mieux être strict en tout lieu comme la dernière opinion.)

מֻתָּר לְטַלְטֵל הָאַפְסָר אוֹ הָרֶסֶן וְלִתְּנוֹ עַל הַבְּהֵמָה הַיּוֹצְאָה בּוֹ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם אִסּוּר טִלְטוּל, מִפְּנֵי שֶׁמּוּכָן הוּא לִבְהֵמָה, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עַל רֹאשָׁהּ אוֹ גוּפָהּ כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

Il est permis de déplacer (tiltoul) l'afsar ou le mors et de les poser sur l'animal qui va sortir avec — il n'y a pas d'interdit de tiltoul car il est apprêté pour l'animal — pourvu qu'on ne s'appuie pas sur sa tête ou son corps en l'y déposant (comme on l'expliquera).

אִם קָשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסּוּס — הֲרֵי זֶה מַשּׂוֹי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בּוֹ, שֶׁהוּא נִשְׁמָט מִפִּיו, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְאַפְסָר שֶׁהוּא קָשׁוּר בְּרֹאשׁוֹ:

Si l'on attache une corde à la bouche du cheval, c'est un fardeau, car il n'est pas retenu par elle (elle glisse de sa bouche), et ce n'est pas comparable à l'afsar attaché à sa tête.

כָּל בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים — מֻתָּר שֶׁתֵּצֵא בִּשְׁמִירָה יְתֵרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּנוֹת מִינָהּ צְרִיכוֹת לְאוֹתָהּ שְׁמִירָה וּמַשּׂוֹי הוּא לָהֶן — אֵינָהּ מַשּׂוֹי לָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִיא צְרִיכָה לְכָךְ וְדַרְכָּהּ בְּכָךְ בְּחֹל. וּמֻתָּר שֶׁתֵּצֵא אֲפִלּוּ בב' מִינֵי שְׁמִירוֹת, כְּגוֹן אַפְסָר וְרֶסֶן יַחַד, אִם הִיא צְרִיכָה לְכָךְ, וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן:

Tout animal aux mœurs farouches (asakeha ra'im) — il est permis de le faire sortir avec une protection renforcée. Même si ses congénères n'ont pas besoin d'une telle protection et que pour elles ce serait un fardeau — ce n'en est pas un pour celui-ci, puisqu'il en a besoin et qu'il en a l'usage en semaine. Il est même permis de sortir avec deux modes de protection cumulés (par exemple afsar + mors), si c'est nécessaire — tout dépend des circonstances.

בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר, כְּגוֹן כְּלָבִים שֶׁל צַיָּדִים וְחַיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּמִין אֶצְעָדָה סְבִיב צַוָּארָהּ וְטַבַּעַת קָבוּעַ בָּהּ וּמַכְנִיסִין רְצוּעָה בַּטַּבַּעַת וּמוֹשְׁכִין אוֹתָהּ בָּהּ — מֻתָּר שֶׁיֵּצְאוּ בְּשֵׁיר זֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְיָכוֹל לְמָשְׁכָן בּוֹ כְּדַרְכּוֹ בְּחֹל. וּמֻתָּר גַּם כֵּן לִכְרוֹךְ הָרְצוּעָה סְבִיב צַוָּארָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

Les ba'alei hachéir — comme les chiens de chasseurs et les petits animaux pourvus d'une sorte de collier avec un anneau fixé auquel on passe une laisse pour les conduire — il est permis qu'ils sortent ainsi au domaine public. On peut les tirer comme on le fait en semaine. Et il est également permis d'enrouler la laisse autour de leur cou, comme expliqué plus haut.

אֵילִים יוֹצְאִים לְבוּבִים, וְהוּא עוֹר שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהֶם תַּחַת זַכְרוּתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּם לָצֵאת כָּךְ בְּחֹל, וַהֲרֵי זֶה כְּמַלְבּוּשׁ לָהֶם. וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּלַפֵּי מַעְלָה עַל גַּבָּן, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים. וְיוֹצְאוֹת כְּבוּלוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּבוּלוֹת לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים. וְיוֹצְאוֹת כְּבוּנוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין בֶּגֶד סְבִיבָן לִשְׁמוֹר הַצֶּמֶר שֶׁיִּהְיֶה נָקִי.

וְהָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין מַטְלִית עַל רָאשֵׁי דַדֵּיהֶן.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁקּוֹשְׁרָם שָׁם כְּדֵי שֶׁיִּצְטַמְּקוּ דַדֵּיהֶן וְלֹא יֵחָלְבוּ, שֶׁאָז דֶּרֶךְ לִהְיוֹת הַקֶּשֶׁר מְהֻדָּק יָפֶה. אֲבָל אִם קְשָׁרָם שָׁם כְּדֵי לִשְׁמוֹר חֲלָבָם בְּדַדֵּיהֶן שֶׁלֹּא יְטַפְטֵף מֵהֶן לָאָרֶץ, שֶׁאָז אֵין דֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד שֶׁיִּהְיֶה מְהֻדָּק יָפֶה — אָסוּר לְהַנִּיחָן לָצֵאת כָּךְ בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפּוֹל הַמַּטְלִית מֵעַל דַּדֵּיהֶן וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנָּה בְּיָדוֹ לְבֵיתוֹ:

Les béliers sortent levouvim — c'est une peau qu'on leur attache sous le membre afin qu'ils ne montent pas sur les femelles, car c'est leur usage et c'est comme un vêtement pour eux. Les brebis sortent chehouzot (queue attachée vers le haut sur le dos pour qu'on les saillisse), kévoulot (queue rabattue vers le bas pour qu'on ne les saillisse pas), et kévounot (un tissu enroulé autour pour garder la laine propre).

Les chèvres sortent tseroúrot — on leur attache un tissu sur les pis.

Cela vaut quand on les noue pour que les pis s'atrophient (et le nœud est alors bien serré). Mais si on les noue pour préserver le lait dans le pis (et le nœud n'est alors pas serré) — il est interdit de les laisser sortir ainsi Chabbat, par décret : de crainte que le tissu ne tombe et qu'on ne l'apporte à la maison.

הַחֲמוֹר דַּרְכּוֹ לָצֵאת בְּמַרְדַּעַת אַף כְּשֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא מַשּׂוֹי, מִפְּנֵי שֶׁטֶּבַע הַחֲמוֹר הוּא קַר, וַאֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז קַר לוֹ, וְלָכֵן נוֹתְנִין עָלָיו מַרְדַּעַת לְחַמְּמוֹ, וְאִם קָשַׁר לוֹ הַמַּרְדַּעַת מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מֻתָּר שֶׁיֵּצֵא בָּהּ בְּשַׁבָּת, שֶׁמַּלְבּוּשׁוֹ הִיא. אֲבָל אִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ — לֹא יֵצֵא בָּהּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּפּוֹל מֵעָלָיו וִיבִיאֶנָּה בְּיָדוֹ. וּבְשַׁבָּת אִי אֶפְשָׁר לְקָשְׁרָהּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר צָרִיךְ לְהִתְקָרֵב אֵלָיו וְלִשָּׁעֵן עָלָיו קְצָת, וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים, וְזֶה אָסוּר, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר:

L'âne a coutume de sortir avec une mardé'at (couverture-bât pour le réchauffer) même quand il ne porte pas de fardeau, parce que la nature de l'âne est froide (même au plus chaud de l'été il a froid). Donc on lui met la mardé'at pour le réchauffer. Si la mardé'at a été attachée la veille de Chabbat — il est permis qu'il sorte avec, c'est son vêtement. Mais si elle n'est pas attachée — il ne sortira pas avec, par décret de crainte qu'elle tombe et qu'on ne l'apporte à la main. Et Chabbat, il est impossible de l'attacher, car cela exige de s'approcher et de s'appuyer un peu sur lui — ce qui revient à utiliser un être vivant, interdit (motif à expliquer).

אֲבָל לֹא יֵצֵא הַחֲמוֹר בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאֻכָּף מְחַמֵּם אוֹתוֹ, וְאֵין דַּרְכּוֹ לָצֵאת בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹשֵׂא מַשּׂוֹי.

וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת אַף בְּמַרְדַּעַת לֹא יֵצְאוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכָּן בְּכָךְ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹשְׂאוֹת מַשּׂוֹי, לְפִי שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת לְהִתְחַמֵּם כְּמוֹ הַחֲמוֹר:

Mais l'âne ne sortira pas avec un oukaf (selle), même attaché depuis la veille de Chabbat, parce que l'oukaf ne le réchauffe pas et il n'a pas coutume de sortir avec sauf s'il porte un fardeau.

Et tous les autres animaux ne sortiront même pas avec la mardé'at, parce que ce n'est pas leur usage sauf s'ils portent un fardeau — n'ayant pas besoin d'être réchauffés comme l'âne.

מֻתָּר לִתֵּן מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר בְּחָצֵר מִפְּנֵי הַצִּנָּה, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יֵצֵא בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאָסוּר לְקָשְׁרָהּ לוֹ.

אֲבָל עַל הַסּוּס וּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת — אָסוּר לִתֵּן מַרְדַּעַת כָּלל אֲפִלּוּ בְּחָצֵר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ רוֹצֶה לְהַטְעִינוֹ מַשּׂוֹי, וְגַם הוּא טֹרַח שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ צַעַר מֵהַצִּנָּה. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּעֲנוּג מֵחִמּוּם הַמַּרְדַּעַת — לֹא הִתִּירוּ לִטְרוֹחַ בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל תַּעֲנוּג הַבְּהֵמָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל צַעֲרָהּ, כְּמוֹ הַחֲמוֹר שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר מִצִּנָּה אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, וּבְשָׁעָה שֶׁהַקֹּר גָּדוֹל, וְאָנוּ רוֹאִים שֶׁיֵּשׁ צַעַר לְהַסּוּס.

וְכֵן בִּימוֹת הַחַמָּה אִם הַזְּבוּבִים רַבִּים וּמְצַעֲרִים לְהַסּוּס — דִּינוֹ כַּחֲמוֹר, וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ עָלָיו מַרְדַּעַת.

אֲבָל אָסוּר לְהַנִּיחַ אֻכָּף עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְחַמְּמוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל גַּבֵּי סוּס וּשְׁאָר בְּהֵמוֹת, שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת חִמּוּם כְּלָל.

וּבְהֵמָה שֶׁהָיָה עָלֶיהָ אֻכָּף אוֹ מַרְדַּעַת — אָסוּר לַהֲסִירָן מֵעָלֶיהָ, בֵּין שֶׁהִיא חֲמוֹר אוֹ סוּס אוֹ מִשְּׁאָר בְּהֵמוֹת, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ טֹרַח שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. וַאֲפִלּוּ אֻכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי חֲמוֹר שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגֵּעַ וְצָרִיךְ לַהֲסִירוֹ מֵעָלָיו לְצַנְּנוֹ — לֹא יִטְּלֶנּוּ מֵעָלָיו בְּיָדוֹ, שֶׁאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְצָת צַעַר מֵחִמּוּם הַמַּשּׂוֹי שֶׁל הָאֻכָּף, מִכָּל מָקוֹם מֵאֵלָיו יִצְטַנֵּן כְּשֶׁיָּנוּחַ, שֶׁהַחֲמוֹר טִבְעוֹ קַר, שֶׁאַף בִּתְקוּפַת תַּמּוּז קַר לוֹ, אֶלָּא אִם הוּא רוֹצֶה לְצַנְּנוֹ מִיָּד — מַתִּיר מִתַּחְתָּיו אֶת הַחֶבֶל שֶׁהָאֻכָּף קָשׁוּר בּוֹ, וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא אֶת הַחֲמוֹר בְּחָצֵר עַד שֶׁיִּפּוֹל הָאֻכָּף מֵאֵלָיו:

Il est permis de poser une mardé'at sur l'âne dans la cour à cause du froid, à condition qu'il ne sorte pas avec (puisqu'il est interdit de la lui attacher Chabbat).

Mais sur le cheval et les autres animaux — il est interdit de poser une mardé'at, même dans la cour : on aurait l'air de vouloir le charger d'un fardeau, et c'est un effort sans nécessité, l'animal ne souffrant pas du froid. Même s'il y a un plaisir pour lui — on n'a pas permis l'effort Chabbat pour le seul plaisir de l'animal, mais seulement pour soulager sa souffrance — comme l'âne qui souffre du froid même en été. Toutefois, lorsque le froid est intense et qu'on voit que le cheval en souffre — il est traité comme l'âne.

De même en été, si les mouches abondent et tourmentent le cheval — son statut est comme celui de l'âne et il est permis de poser une mardé'at sur lui.

Mais il est interdit de poser un oukaf sur l'âne (il ne le réchauffe pas), et a fortiori sur le cheval et les autres animaux.

Un animal qui portait un oukaf ou une mardé'at — il est interdit de les retirer Chabbat (effort sans nécessité). Même un oukaf sur un âne revenu de la route, fatigué et qu'on voudrait soulager — on ne l'enlèvera pas à la main : on dénoue dessous la corde qui attache l'oukaf, et on fait marcher l'âne dans la cour jusqu'à ce que l'oukaf tombe de lui-même.

אֵין תּוֹלִין לַחֲמוֹר טְרַסְקָל, וְהוּא סַל מָלֵא שְׂעוֹרִים שֶׁתּוֹלִין לִבְהֵמָה בְּצַוָּארָהּ, וְנוֹתֵן פִּיהָ לְתוֹכוֹ וְאוֹכֶלֶת, וְתַעֲנוּג בְּעָלְמָא הוּא, שֶׁלֹּא תִצְטָרֵךְ לָשׁוּחַ צַוָּארָהּ לָאָרֶץ, וְאָסוּר לִטְרוֹחַ בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל תַּעֲנוּג הַבְּהֵמָה.

אֲבָל עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁצַּוָּארָן קָצֵר וּמִצְטַעֲרִים לָשׁוּחַ לֶאֱכוֹל מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע — מֻתָּר לִתְלוֹת לָהֶן טְרַסְקָל בְּצַוָּארָן בְּחָצֵר, אֲבָל לֹא יֵצְאוּ בּוֹ, שֶׁמַּשּׂוֹי הוּא לָהֶן:

On ne suspend pas à l'âne le trasqal (un panier rempli d'orge qu'on suspend au cou de l'animal pour qu'il mange sans se courber jusqu'au sol) — c'est un simple plaisir, et il est interdit de se donner du mal Chabbat pour le plaisir de l'animal.

Mais les veaux et les poulains au cou court qui souffrent de devoir se baisser pour manger — il est permis de leur suspendre un trasqal dans la cour, à condition qu'ils ne sortent pas avec (ce serait un fardeau).

לֹא יֵצֵא הַסּוּס בִּזְנַב שׁוּעָל שֶׁתּוֹלִין בֵּין עֵינָיו שֶׁלֹּא תִשְׁלוֹט בּוֹ עַיִן הָרָע, וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁבֵּין עֵינָיו שֶׁעוֹשִׂים לוֹ לְנוֹי, שֶׁנּוֹי זֶה אֵינוֹ רָגִיל בַּכֹּל, אֶלָּא מִקְצָת אֲנָשִׁים עוֹשִׂים כֵּן.

וְלֹא יֵצְאוּ עִזִּים בְּכִיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶן, שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסָרְטוּ דַדֵּיהֶן בְּקוֹצִים שֶׁהָיוּ דַדֵּיהֶן גַּסִּים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל הַכִּיס וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִקְשׁוֹר יָפֶה כִּיס זֶה בְּקֶשֶׁר מְהֻדָּק.

וְלֹא תֵצֵא פָּרָה בַּחֲסוֹם שֶׁבְּפִיהָ, שֶׁחוֹסְמִין פִּיהָ שֶׁלֹּא תִרְעֶה בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ שְׁמִירַת גּוּפָהּ — הֲרֵי זֶה מַשּׂוֹי.

וְלֹא תֵצֵא כָּל בְּהֵמָה בְּסַנְדָּל שֶׁנּוֹעֲלִים בְּרַגְלֶיהָ שֶׁלֹּא תִנָּגֵף, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל מֵרַגְלֶיהָ וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ.

אֲבָל יוֹצֵאת בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה וּבְקַשְׂקַשִּׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר, וְהֵם שְׁנֵי לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב עֶצֶם הַנִּשְׁבָּר שֶׁלֹּא יָנוּד אָנֶה וָאָנָה עַד שֶׁיִּתְחַבֵּר, וְיוֹצֵאת בְּשִׁלְיָא הַמְדֻלְדֶּלֶת בָּהּ שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ וּתְלוּיָה בָּהּ:

Le cheval ne sortira pas avec une queue de renard suspendue entre ses yeux (contre le mauvais œil), ni avec un fil écarlate (zehorit) entre ses yeux qu'on lui met pour l'orner — cette parure n'étant pas habituelle dans tous les milieux mais seulement chez quelques-uns.

Les chèvres ne sortiront pas avec une poche (kis) sur les pis (qu'on noue pour qu'elles ne s'égratignent pas aux épines), de crainte que la poche ne tombe et qu'on ne l'apporte à la main — car ce n'est pas l'usage d'attacher cette poche fermement.

La vache ne sortira pas avec un muselière sur la bouche (qu'on lui met pour qu'elle ne broute pas dans le champ d'autrui) — ce n'est pas une protection de son corps, c'est un fardeau.

Aucun animal ne sortira avec un sandale qu'on lui chausse pour qu'il ne se blesse pas, par décret : de crainte qu'il ne tombe et qu'on ne l'apporte à la main.

Mais il sort avec un pansement sur une plaie, et avec une attelle (kaskassim) — deux planchettes attachées autour de l'os fracturé pour qu'il ne bouge pas jusqu'à ce qu'il se ressoude — et avec une partie de placenta encore pendante.

זוּג הַתָּלוּי בְּצַוַּאר בְּהֵמָה, אוֹ כְּלָבִים וַחֲתוּלִים וְעוֹפוֹת אִם פּוֹקְקוֹ בְּצֶמֶר אוֹ בְּמוֹכִין, שֶׁלֹּא יְקַשְׁקֵשׁ הָעִנְבָּל בְּתוֹכוֹ, וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹל שֶׁל שִׁיר כְּדֶרֶךְ הַזּוּגִין — מֻתָּר שֶׁתְּטַיֵּל בְּזוּג זֶה בְּחָצֵר.

אֲבָל לֹא תֵצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ הִיא עִיר הַמְעֹרֶבֶת, בֵּין אִם הוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין אִם הוּא אָרוּג בִּכְסוּתָהּ (פֵּרוּשׁ כְּגוֹן סוּסִים מְעֻלִּים שֶׁמְּכַסִּים אוֹתָם בִּכְסוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ וְאֵין כְּסוּת זוֹ חֲשׁוּבָה מַשּׂוֹי, כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּם בְּכָךְ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה בִּרְחֵלוֹת הַכְּבוּנוֹת), מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ מוֹלִיכָהּ לַשּׁוּק לִמְכּוֹר, שֶׁאָז הוּא דֶרֶךְ לִתְלוֹת לְהַזּוּג לְנָאוֹתָהּ בִּפְנֵי הַקּוֹנִים, אֲבָל בְּחָצֵר אֵין שָׁם רוֹאִים שֶׁיַּחְשְׁדוּהוּ. וְאַף שֶׁכָּל דָבָר שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אָסְרוּ אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, מִכָּל מָקוֹם כַּאן שֶׁאַף אִם יַעֲשֶׂה כֵּן בִּמְקוֹם רוֹאִים לֹא יַחְשְׁדוּהוּ בְּאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בְּאִסּוּר מִקָּח וּמִמְכָּר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הֶחֱמִירוּ כָּל כָּךְ לֶאֱסוֹר אַף בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רוֹאִים. וְכֵן הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה.

(חָסֵר כַּאן. עַיֵּן מָגֵן אַבְרָהָם וְאֵלִיָּה זוּטָא וּמָרְדְּכַי וְדַרְכֵי מֹשֶׁה, וְצָרִיךְ עִיּוּן בְּסֵפֶר הַתְּרוּמָה):

Une cloche suspendue au cou d'un animal (ou d'un chien, chat, oiseau), si on bouche l'intérieur avec de la laine ou des tampons pour qu'elle ne tinte pas — il est permis de se promener avec dans la cour.

Mais on ne sortira pas avec au domaine public — même en ville mixte (ir hamé'orevet) — qu'elle soit au cou ou tissée dans la couverture (comme les couvertures qu'on met sur les chevaux de prix pour qu'ils ne se salissent pas — cette couverture n'est pas un fardeau, c'est leur usage), à cause de la mar'it ayin (apparence) : on dirait qu'on les conduit au marché pour les vendre — car c'est alors l'usage de suspendre la cloche pour les mettre en valeur devant les acheteurs ; or, dans la cour il n'y a pas de témoins extérieurs pour soupçonner. Et bien que tout ce que les Sages ont interdit pour mar'it ayin, ils l'ont interdit même dans la stricte intimité — ici, comme le soupçon ne porterait pas sur un interdit de la Torah mais sur l'interdit (de niveau rabbinique) d'acheter et vendre Chabbat, ils n'ont pas été aussi stricts pour l'interdire même dans la stricte intimité. Et de même pour tous les cas analogues.

(Lacune ici. Voir Maguen Avraham, Eliyahou Zouta, Mordekhaï et Darkhei Moché ; à étudier dans le Séfer Hatérouma.)

לֹא תֵצֵא בְּהֵמָה בְּחוֹתָם, בֵּין שֶׁהוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין שֶׁהוּא בִּכְסוּתָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפָּסֵק וְיִפּוֹל וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא אָרוּג בִּכְסוּתָהּ, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים:

L'animal ne sortira pas avec un hotam (sceau), que ce soit à son cou ou sur sa couverture, par décret : de crainte qu'il ne se rompe, ne tombe et qu'on ne l'apporte à la main. Même tissé dans la couverture (les Sages n'ont pas distingué).

לֹא יֵצֵא הַגָּמָל בִּמְטֻלְטֶלֶת, וְהוּא כְּמוֹ כַּר קָטָן מָלֵא מוֹכִין שֶׁנּוֹתְנִין תַּחַת זְנָבוֹ שֶׁלֹּא תַשְׁחִית הָרְצוּעָה אֶת הַבָּשָׂר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל מֵעָלָיו וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא קָשׁוּר לוֹ בִּזְנָבוֹ — חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִשָּׁמֵט וְיִפּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן קָשׁוּר לוֹ בִּזְנָבוֹ וּבַחֲטוֹטַרְתּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁקָּשׁוּר בִּשְׁנֵיהֶם — אֵין לָחוּשׁ שֶׁיִּפּוֹל. וְכֵן אִם קָשׁוּר בְּשִׁלְיָתָהּ — יוֹצְאָה בּוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא תְנַתְּחֶנּוּ שֶׁיִּפּוֹל מֵעָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁיִּכְאַב לָהּ אִם תְּנַתְּחֶנּוּ:

Le chameau ne sortira pas avec la métouletet — c'est comme un petit coussin rempli de tampons qu'on place sous sa queue pour que la lanière ne lui blesse pas la chair — par décret : de crainte qu'elle ne tombe et qu'on ne l'apporte à la main. Même si elle est attachée à la queue — on craint qu'elle ne glisse et tombe, sauf si elle est attachée à la fois à la queue et à la bosse (les deux attaches sécurisent). De même si elle est attachée au placenta — elle peut sortir avec, car certainement l'animal ne l'arrachera pas (lui causant douleur).

לֹא יֵצֵא הַגָּמָל עָקוּד וְלֹא רָגוּל, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת. וְאֵיזֶהוּ עָקוּד? שֶׁקּוֹשֵׁר יָדוֹ אַחַת עִם רַגְלוֹ וְרָגוּל שֶׁכּוֹפֵף רַגְלוֹ אַחַת לְמַעְלָה וְקוֹשְׁרָהּ שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אֶלָּא עַל ג' רַגְלַיִם, שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְרוֹחַ (גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל הַחֶבֶל מֵעַל רַגְלָיו וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ):

Le chameau ne sortira pas akoud ni ragoul, ainsi que tous les autres animaux. Qu'est-ce qu'akoud ? Quand on attache une patte avant à une patte arrière. Et ragoul : quand on plie une patte vers le haut et qu'on la noue ainsi, pour qu'il ne marche que sur trois pattes (pour qu'il ne s'échappe pas). Par décret : de crainte que la corde ne tombe des pattes et qu'on ne l'apporte à la main.

לֹא יִקְשׁוֹר גְּמַלִּים זֶה בְּזֶה וְהוּא תּוֹפֵס בְּיָדוֹ אַפְסָר הָרִאשׁוֹן וְכֻלָּם נִמְשָׁכִים עַל יָדוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינָן אֶלָּא שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ הָיוּ קְשׁוּרִים זֶה בְּזֶה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לֹא יִמְשְׁכֵם כֵּן בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הִיא עִיר הַמְעֹרֶבֶת, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ מוֹלִיכֵם לַשּׁוּק לִמְכּוֹר. אֲבָל אִם תּוֹפֵס כַּמָּה אַפְסָרֵי גְמַלִּים בְּיָדוֹ — מֻתָּר, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת (וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רצ"ז):

On n'attachera pas plusieurs chameaux à la file en tenant à la main l'afsar du premier, tous suivant — même s'ils ne sont que deux, et même s'ils étaient attachés depuis la veille de Chabbat — on ne les conduira pas ainsi Chabbat, même en ville mixte, parce qu'on aurait l'air de les conduire au marché pour les vendre. Mais on peut tenir plusieurs afsars de chameaux séparément dans sa main — c'est permis. Et de même pour tous les animaux (voir Yoré Dé'a, siman 297).

הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה וּמוֹשְׁכָהּ בְּחֶבֶל הָאַפְסָר — צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא רֹאשׁ הַחֶבֶל מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח לְמַטָּה, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁנּוֹשֵׂא חֶבֶל טֶפַח זֶה בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ נִרְאֶה שֶׁהוּא מֵהָאַפְסָר שֶׁעַל הַבְּהֵמָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוֹצִיא טֶפַח אֶחָד מִתַּחַת יָדוֹ — לֹא עָשָׂה אִסּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹצִיא ב' טְפָחִים.

אֶלָּא שֶׁלְּעִנְיַן מַעֲשֶׂה צָרִיךְ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא יֵצֵא אֲפִלּוּ טֶפַח אֶחָד מִיָּדוֹ. וְצָרִיךְ שֶׁהַחֶבֶל שֶׁבֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה יִהְיֶה גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ טֶפַח אוֹ יוֹתֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַרְבֵּה מִן הַחֶבֶל בֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְבִּיד כָּל כָּךְ בְּאֶמְצָעוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית הַבְּהֵמָה נִמְשֶׁכֶת בּוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין נִרְאֶה שֶׁאוֹחֵז רֹאשׁ הָאַפְסָר בְּיָדוֹ אֶלָּא חֶבֶל אַחֵר. וְאִם הַחֶבֶל אָרֹךְ הַרְבֵּה — יִכְרוֹךְ אוֹתוֹ סְבִיב צַוָּארָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

Celui qui fait sortir un animal en le tirant par la corde de l'afsar doit veiller à ce que l'extrémité de la corde ne dépasse pas d'un téfah sous sa main — il aurait alors l'air de porter une corde et l'on ne verrait plus qu'il s'agit du prolongement de l'afsar. S'il dépasse d'un téfah, il n'a pas transgressé d'interdit (mais s'il dépasse de deux téfahim — interdit).

Mais en pratique il faut être strict : pas même un téfah qui dépasse. Et la corde entre sa main et l'animal doit être maintenue à plus d'un téfah au-dessus du sol — c'est-à-dire ne pas en laisser pendre trop entre soi et l'animal, pour qu'elle ne s'affaisse pas au point d'arriver à un téfah du sol, sans quoi on ne verrait plus que l'animal est tiré par cet afsar (mais par une corde quelconque). Si la corde est très longue — on l'enroulera autour de son cou (comme dit plus haut).

לֹא יֵצֵא הַחֲמוֹר בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְהֵם לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְחַכֵּךְ מַכָּתוֹ בְּשִׁנָּיו, וְלוּחוֹת אֵלּוּ חֲשׁוּבִים יוֹתֵר מִקַּשְׂקַשִּׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר, וְאִם יִפְּלוּ מֵעָלָיו יָחוּס עֲלֵיהֶם וִיבִיאֵם בְּיָדוֹ, לָכֵן לֹא יֵצֵא בָּהֶם.

וְכֵן לֹא יֵצֵא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְהוּא כְּמִין טַבַּעַת עָבָה שֶׁעוֹשִׂים מִקַּשׁ וְקוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁפְּסִיעוֹתֶיהָ קְצָרוֹת וּמַכָּה רַגְלֶיהָ זוֹ בְּזוֹ, וְעוֹשִׂים לָהּ זֶה לְהָגֵן שֶׁלֹּא תַכֶּה זוֹ בְּזוֹ.

וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִים בְּחוּטִין שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְחַלְּפוּ בַּאֲחֵרִים, וְלֹא בִּרְצוּעָה קְצָרָה שֶׁקּוֹשְׁרִים בָּהּ שְׁתֵּי רַגְלֵיהֶם יַחַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהָרִים רַגְלֵיהֶם לְהַתִּיז שֶׁלֹּא יְשַׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין הָאֵילִים יוֹצְאִים בַּעֲגָלָה קְטַנָּה שֶׁתַּחַת אַלְיוֹתֵיהֶם, שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם כֵּן שֶׁלֹּא תִלְקֶה הָאַלְיָה בִּסְלָעִים וּטְרָשִׁים כְּשֶׁתְּהֵא נִגְרֶרֶת בָּאָרֶץ, וְאֵין הָעִזִּים יוֹצְאִים בְּעֵץ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתְנִים בְּחָטְמֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ הַתּוֹלָעִים שֶׁבְּרָאשֵׁיהֶן, שֶׁבְּכָל אֵלּוּ יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִפְּלוּ וִיבִיאֵם בְּיָדוֹ.

וְלֹא יֵצֵא הָעֵגֶל בְּעֹל קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים עַל צַוָּארוֹ שֶׁיְּהֵא לָמוּד לָכֹף רֹאשׁוֹ לִכְשֶׁיִּגְדַּל, וְלֹא בִּזְמָם שֶׁמַּנִּיחִים בְּפִיו שֶׁל עֵגֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק מֵהַפָּרָה כְּשֶׁהִיא בְּמִרְעֶה (שֶׁכֵּיון שֶׁאֵינוֹ לִשְׁמִירַת גּוּפוֹ — מַשּׂוֹי הוּא לוֹ).

וְלֹא תֵצֵא פָּרָה בְּעוֹר שֶׁרֶץ שֶׁנִּימָיו חַדִּין כְּמַחַט, וְקוֹשְׁרִים עוֹרוֹ בְּדַדֵּי הַבְּהֵמָה שֶׁלֹּא יִינְקוּהָ שְׁרָצִים. וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהּ בֵּין קַרְנֶיהָ, בֵּין שֶׁקְּשָׁרָהּ לְשִׁמּוּר, דְּהַיְנוּ לְאָחֳזָהּ וּלְמָשְׁכָהּ בָּהּ כְּשֶׁתִּרְצֶה לִבְרוֹחַ, בֵּין שֶׁצְּבָעָהּ וּקְשָׁרָהּ לָהּ לְנוֹי, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹי זֶה אֵינוֹ רָגִיל בַּכֹּל, וַהֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי, וְשִׁמּוּר אֵין הַפָּרָה צְרִיכָה כְּלָל, שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לִבְרוֹחַ. וְכֵן הַדִּין בְּשׁוֹר.

וְלָכֵן לֹא יֵצְאוּ שׁוֹר וּפָרָה בְּחֶבֶל שֶׁבְּצַוָּארָם, שֶׁמַּשּׂוֹי הוּא לָהֶם, אֲבָל עֲגָלִים מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹרְדִים בְּקַל וּצְרִיכִים שְׁמִירָה, וְדַרְכָּם לָצֵאת בְּאַפְסָר לִפְעָמִים:

L'âne ne sortira pas avec un soulam à son cou (des planchettes qu'on noue autour pour qu'il ne se gratte pas la plaie avec les dents) : elles sont plus importantes que les kaskassim sur une fracture, et s'ils tombent on aurait pitié d'eux et on les apporterait à la main.

De même, il ne sortira pas avec une lanière à la patte (une sorte de gros anneau de paille qu'on noue aux pattes d'un animal aux pas courts qui se cogne les pattes).

Les poules ne sortiront pas avec des fils attachés aux pattes (pour qu'on ne les confonde pas), ni avec une lanière courte attachant leurs deux pattes ensemble (pour qu'elles ne se cabrent pas et ne brisent les ustensiles). Les béliers ne sortiront pas avec un petit chariot sous leur queue (pour que celle-ci ne soit pas blessée en se traînant à terre). Les chèvres ne sortiront pas avec un certain bâton qu'on leur met dans le museau (pour qu'elles éternuent et que les vers de leur tête tombent). Dans tous ces cas, on craint qu'ils ne tombent et qu'on ne les apporte à la main.

Le veau ne sortira pas avec un petit joug à son cou (qu'on lui met pour qu'il s'habitue à baisser la tête), ni avec un mors qu'on lui met dans la bouche pour qu'il ne tète pas la vache au pâturage (n'étant pas la protection de son corps, c'est un fardeau).

La vache ne sortira pas avec une peau de musaraigne (aux poils piquants) qu'on noue aux pis pour que les rongeurs n'y tètent pas ; ni avec une lanière entre les cornes — pour la maintenir ou la tirer si elle s'enfuit, ou colorée pour la parure (cette parure n'étant pas universelle, c'est un fardeau ; et le maintien — la vache n'en a pas besoin, elle n'a pas coutume de s'enfuir). Idem pour le bœuf.

Donc le bœuf et la vache ne sortiront pas avec une corde au cou (c'est un fardeau). Mais les veaux : permis — ils sont facilement rebelles et ont besoin d'être tenus ; il leur arrive de sortir avec un afsar.

הַבְּהֵמָה יוֹצְאָה בְּקָמֵיעַ שֶׁהוּא מֻמְחֶה, אֲבָל לֹא בְּקָמֵיעַ שֶׁלֹּא נִתְמַחֶה עֲדַיִן לִבְהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְמַחֶה לְאָדָם, מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם יֵשׁ לוֹ מַזָּל וּמַלְאָךְ הַמֵּלִיץ עָלָיו לְמַעְלָה, וּמַזָּלוֹ מְסַיֵּעַ לוֹ שֶׁיּוֹעִיל לוֹ הַקָּמֵיעַ הַזֶּה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לִבְהֵמָה:

L'animal sort avec une amulette éprouvée (kaméa moumhé), mais pas avec une amulette qui n'a pas encore été éprouvée pour les animaux, même si elle l'a été pour des humains. La raison : l'homme a un mazal et un ange-avocat en sa faveur en haut, et son mazal contribue à l'efficacité de l'amulette — ce qui n'est pas le cas pour l'animal.

כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר שֶׁתֵּצֵא בוֹ הַבְּהֵמָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשּׂוֹי לָהּ — אָסוּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְכַרְמְלִית מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְדִבְרֵי הַכֹּל, אַף שֶׁהִיא הוֹצָאָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג בִּיצִיאַת הָאִשָּׁה.

וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לָהּ לְפִי שֶׁדַּרְכָּהּ לָצֵאת בּוֹ בְּחֹל אֶלָּא שֶׁאָסוּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ בְּשַׁבָּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפּוֹל וִיבִיאֶנּוּ — מֻתָּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ לְכַרְמְלִית לְהַמַּתִּירִין כֵּן בְּתַכְשִׁיטֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, אֲבָל לְהָאוֹסְרִים שָׁם הוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר גַּבֵּי בְהֵמָה, וּכְבָר נִתְבָּאֵר שָׁם שֶׁכָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ לְהַחֲמִיר לְעַצְמוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹסְרִים.

אֲבָל לְדִבְרֵי הַכֹּל מֻתָּר שֶׁתֵּצֵא הַבְּהֵמָה בְּחָצֵר (אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאָסוּר שֶׁתֵּצֵא בּוֹ מִן הַתּוֹרָה), שֶׁאַף שֶׁיֵּשׁ אוֹסְרִים בְּאָדָם אַף בְּחָצֵר מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא בוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, מִכָּל מָקוֹם בִּבְהֶמְתּוֹ לֹא הֶחֱמִירוּ לִגְזוֹר כָּל כָּךְ לְדִבְרֵי הַכֹּל:

Tout ce qui est interdit à un animal de porter au domaine public parce que c'est un fardeau — est aussi interdit en karmélit (interdit rabbinique), de l'avis de tous, même si c'est une hotsaa non-conforme — comme on l'a expliqué au siman 303 pour la sortie de la femme.

Tout ce qui est une parure pour lui (usuelle en semaine) mais interdit Chabbat par décret rabbinique (de crainte qu'il ne tombe et qu'on ne l'apporte) — est permis en karmélit selon ceux qui permettent les parures de l'homme là-bas (comme expliqué) ; selon ceux qui y interdisent — c'est interdit aussi pour l'animal. Et il a déjà été dit qu'il convient à chacun d'être strict pour lui-même comme les rigoristes.

Mais dans la cour : permis de l'avis de tous (même avec un objet interdit de la Torah à l'extérieur), car bien qu'on interdise pour l'homme dans la cour de peur qu'il n'oublie et n'aille au domaine public — pour son animal on n'a pas été aussi strict, de l'avis de tous.

אֵין רוֹכְבִים עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא נִתְלִים עָלֶיהָ, וְלֹא נִשְׁעָנִים עָלֶיהָ, שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַעֲלֵי חַיִּים כָּל עִקָּר, שֶׁכָּלְלוּ חֲכָמִים כָּל שִׁמּוּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים בִּכְלַל גְּזֵרַת הָרְכִיבָה, שֶׁגָּזְרוּ עָלֶיהָ מִשּׁוּם שֶׁמָּא יָבֹא לַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה מֵאִילָן הַמְּחֻבָּר כְּדֵי לְהַנְהִיג בָּהּ הַבְּהֵמָה שֶׁרוֹכֵב עָלֶיהָ.

וַאֲפִלּוּ בְּצִדֵּי הַבְּהֵמָה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ, כְּגוֹן לְשַׁפְשֵׁף הַתִּינוֹק בְּצִדֵּי גַבָּהּ כְּדֵי לְשַׁעְשְׁעוֹ, וְכֵן לְהִסָּמֵךְ לְצִדָּהּ. אֲבָל צִדֵּי צְדָדִין, כְּגוֹן שֶׁדָּבָר אַחֵר מֻנָּח עַל צִדֵּי גַבָּהּ אוֹ עַל שְׁאָר צְדָדֶיהָ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצִדֵּי אוֹתוֹ דָבָר — הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַל גַּבֵּי אוֹתוֹ דָבָר הַמֻּנָּח עַל צִדָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמִשְׁתַּמֵּשׁ עַל צִדָּהּ מַמָּשׁ.

לְפִיכָךְ, קָרוֹן שֶׁהַבְּהֵמָה מוֹלִיכָה אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אַף עַל פִּי שֶׁנָּכְרִי מַנְהִיג הַבְּהֵמָה — אָסוּר לִכָּנֵס לַקָּרוֹן, מִפְּנֵי שֶׁיְּדוֹת הַקָּרוֹן הֵן עַל צִדֵּי הַבְּהֵמָה, וְהַיָּדוֹת עִם גּוּף הַקָּרוֹן הַכֹּל דָּבָר אֶחָד, וְהַנִּכְנָס לַקָּרוֹן — הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדָבָר הַמֻּנָּח עַל צִדֵּי הַבְּהֵמָה, וְלֹא הִתִּירוּ אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּצִדֵּי אוֹתוֹ דָבָר. וְגַם עַל הַדַּף הַיּוֹצֵא מֵאֲחוֹרֵי הַקָּרוֹן אָסוּר לֵישֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּרוֹן עִם כָּל הַמְּחֻבָּר בּוֹ וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ הַכֹּל נֶחְשָׁב לְדָבָר אֶחָד, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַל גַּבֶּיהָ אֶלָּא בְּצִדֵּיהֶם.

אֲבָל סְפִינָה שֶׁמּוֹלִיכוֹת אוֹתָהּ בְּהֵמוֹת הַהוֹלְכוֹת בִּשְׂפַת הַנָּהר — מֻתָּר לֵילֵךְ בָּהּ בְּשַׁבָּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמוֹת הוֹלְכוֹת רָחוֹק מִמֶּנָּה — הֲרֵי הוּא צִדֵּי צְדָדִים. וְגַם אֵין לָחוּשׁ בְּהוֹלֵךְ בִּסְפִינָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיג הַבְּהֵמוֹת כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ בְּיוֹשֵׁב בְּקָרוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ח:

On ne monte pas sur un animal Chabbat ; on ne s'y suspend pas ; on ne s'appuie pas sur lui — on n'utilise pas du tout les êtres vivants. Les Sages ont englobé tout usage des êtres vivants dans le décret contre la monte (par crainte qu'on ne coupe une branche pour diriger l'animal qu'on monte).

Même les côtés de l'animal sont interdits à l'usage — par exemple frotter un enfant sur les flancs pour le distraire, ou s'y appuyer. Mais les « côtés des côtés » — par exemple un autre objet posé sur les flancs et dont on utilise les côtés — sont permis. En revanche, utiliser le dessus dudit objet posé sur les flancs — interdit (équivaut à utiliser ses flancs directement).

Donc, un chariot tiré par un animal à l'intérieur du tehoum Chabbat — même si c'est un non-juif qui le conduit — il est interdit de monter dans le chariot, parce que les brancards reposent sur les flancs et que le chariot avec ses brancards est un seul objet : monter dans le chariot équivaut à utiliser un objet posé sur les flancs de l'animal. On n'a permis que d'utiliser les côtés dudit objet. Et il est aussi interdit de s'asseoir sur le marchepied à l'arrière du chariot (même raison).

Mais une barque tractée par des animaux marchant sur la berge — il est permis de monter dans la barque Chabbat : les animaux étant loin d'elle, c'est « côtés des côtés ». Et il n'y a pas à craindre dans la barque qu'on coupe une branche pour diriger les animaux, contrairement au chariot (comme expliqué au siman 248).

מִי שֶׁעָלָה עַל גַּבֵּי בְהֵמָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עָלָה בְּמֵזִיד שֶׁהָיָה רָאוּי לְקָנְסוֹ שֶׁיֵּשֵׁב עָלֶיהָ כָּל הַשַּׁבָּת וְלֹא יֵרֵד מִמֶּנָּה עַד לָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁקָּנְסוּ בְּעוֹלֶה עַל גַּבֵּי אִילָן בְּשַׁבָּת — אַף עַל פִּי כֵן מִשּׁוּם צַעַר הַבְּהֵמָה לֹא רָצוּ לִגְזוֹר עַל זֶה, וְצָרִיךְ לֵירֵד מִמֶּנָּה מִיָּד.

וְכֵן פּוֹרְקִין הַמַּשּׂוֹי מֵעַל גַּבֵּי הַבְּהֵמָה, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמַּשּׂוֹי דָּבָר שֶׁהוּא מֻקְצֶה וְאָסוּר בְּטִלְטוּל — הֲרֵי זֶה מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחַת הַמַּשּׂוֹי וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו, שֶׁאֵין אִסּוּר טִלְטוּל מֻקְצֶה אֶלָּא בְּיָדָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"א. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַנִּיחַ הַמַּשּׂוֹי עָלֶיהָ עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִפְּנֵי צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים (וְאִם יַגִּיעַ לוֹ הֶפְסֵד אִם יִפּוֹל הַמַּשּׂוֹי — נִתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו):

Celui qui est monté sur un animal Chabbat — même intentionnellement (situation où l'on serait fondé à le sanctionner en lui faisant rester monté toute la journée, comme pour celui qui monte à un arbre Chabbat) — néanmoins, à cause de la tsa'ar ba'alei hayim (souffrance de l'animal), on n'a pas décrété cela : il doit descendre immédiatement.

De même, on décharge le fardeau du dos de l'animal, à cause de tsa'ar ba'alei hayim. Même si ce fardeau est moutsé (interdit au tiltoul) — on glisse la tête sous le fardeau, on le fait basculer sur le côté, et il tombe de lui-même (l'interdit de tiltoul de moutsé ne concerne que la main directe, comme on l'expliquera au siman 311). On n'est pas autorisé à laisser le fardeau jusqu'à l'issue de Chabbat, à cause de tsa'ar ba'alei hayim (si c'est un cas de perte, voir siman 266).

וְצָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁפּוֹרֵק הַמַּשּׂוֹי שֶׁלֹּא יִסְמוֹךְ עַצְמוֹ לְצִדֵּי הַבְּהֵמָה.

(וְאִם ב' שַׂקִּין מֻנָּחִים עַל הַחֲמוֹר, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וּבְרֹאשׁ כָּל אֶחָד מֵהַשַּׂקִּין רְצוּעָה אַחַת וְקוֹשְׁרִים אוֹתָן שְׁתֵּי הָרְצוּעוֹת יַחַד, וְעַכְשָׁו מֻנָּח הַקֶּשֶׁר כְּנֶגֶד גַּבּוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר וְהַשַּׂקִּין מַכְבִּידִין לְכַאן וּלְכַאן וְאִי אֶפְשָׁר לְהַתִּיר הַקֶּשֶׁר אִם לֹא יַגְבִּיהַּ הַשַּׂקִּין מְעַט, וְנִמְצָא שֶׁנִּסְמָכִים הַשַּׂקִּין עַל צִדֵּי הַבְּהֵמָה כְּשֶׁמַּגְבִּיהַּ אוֹתָם — אָסוּר לְפָרְקָם בְּשַׁבָּת מֵעַל הַחֲמוֹר):

Il faut veiller, en déchargeant le fardeau, à ne pas s'appuyer sur les flancs de l'animal.

(Et si deux sacs sont posés sur l'âne — un à droite et un à gauche — avec à chaque sac une lanière qu'on attache ensemble par-dessus le dos, et qu'à présent le nœud se trouve face au dos et les sacs pèsent vers le bas de part et d'autre, de sorte qu'on ne peut défaire le nœud sans soulever un peu les sacs, et qu'alors les sacs s'appuient sur les flancs en les soulevant — il est interdit de les défaire ainsi Chabbat de dessus l'âne.)

בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם, אִם יָכוֹל לִתֵּן לָהּ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמָהּ — מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְאִם הַמַּיִם עֲמֻקִּים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְפַרְנְסָהּ שָׁם — מֵבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וּמַנִּיחַ תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָלְתָה — עָלְתָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנִּשְׁרוּ הַכָּרִים בַּמַּיִם שׁוּב אֵינָן רְאוּיִים לִכְלוּם בּוֹ בַיּוֹם (שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשָׁטְחָן לְנַגְּבָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א) — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים עַל זֶה בִּמְקוֹם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁצַּעַר בַּעֲלֵי חַיִּים הוּא מִן הַתּוֹרָה.

אֲבָל אָסוּר לְהַעֲלוֹת הַבְּהֵמָה בְּיָדוֹ אִם לֹא עָלְתָה עַל גַּבֵּי הַכָּרִים, אֲפִלּוּ אִם תָּמוּת שָׁם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מֻקְצֶה, וְלֹא הִתִּירוּ טִלְטוּל מֻקְצֶה אַף בִּמְקוֹם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיַד חֲכָמִים לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה בְּ"שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה".

(וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהַעֲלוֹתָהּ בְּיָדַיִם מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דַּעְתָּם בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה).

אֲבָל (לְדִבְרֵי הַכֹּל) מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לְהַעֲלוֹתָהּ:

Un animal tombé dans un canal d'eau : si l'on peut le nourrir sur place — on le nourrit jusqu'à l'issue de Chabbat. Si l'eau est profonde et qu'on ne peut pas le nourrir là — on apporte des coussins et des oreillers qu'on place sous lui : s'il en sort, il en sort. Bien qu'on annule un ustensile de son usage (les coussins trempés ne servent plus ce jour-là, comme expliqué au siman 301), les Sages n'ont pas décrété cela en cas de tsa'ar ba'alei hayim (qui est de la Torah).

Mais il est interdit de hisser l'animal à la main s'il n'est pas monté sur les coussins, même s'il y mourrait, parce qu'il est moutsé ; et l'interdit de tiltoul de moutsé n'a pas été suspendu, même pour la tsa'ar ba'alei hayim — car les Sages ont le pouvoir de suspendre une mitsva de la Torah par « rester assis et ne pas agir ».

(Certains permettent de le hisser à la main pour la tsa'ar ba'alei hayim, et l'on peut se fier à leur avis en cas de perte considérable.)

Mais (de l'avis de tous) il est permis de dire à un non-juif de le hisser.

וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לוֹ לְהַמְרוֹת הָאַוָּזוֹת פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁאֵינָן יְכוֹלוֹת לֶאֱכוֹל. וְאִם אֵין שָׁם נָכְרִי — מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַמְרוֹתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָסְרוּ הַמְרָאָה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ"ד, מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים הִתִּירוּ. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי קָטָן:

Et de même, il est permis de dire au non-juif de gaver les oies une fois par jour, à cause de la tsa'ar ba'alei hayim (elles ne peuvent pas manger seules). S'il n'y a pas de non-juif disponible — il est permis au Juif lui-même de les gaver, malgré l'interdit de gavage Chabbat (siman 324) : à cause de la tsa'ar ba'alei hayim, on a permis. Néanmoins, il vaut mieux le faire faire par un enfant.

הַדָּשׁ הוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, וְכָל הַמְפָרֵק אֹכֶל אוֹ מַשְׁקֶה מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְכַּסֶּה בּוֹ, כְּגוֹן הַחוֹלֵב אֶת הַבְּהֵמָה, שֶׁמְּפָרֵק הֶחָלָב מֵהַדַּד — הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת הַדָּשׁ, שֶׁהַדָּשׁ גַּם כֵּן מְפָרֵק הַתְּבוּאָה מֵהַשִּׁבֹּלֶת.

וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא כְּשֶׁחוֹלֵב לְתוֹךְ כְּלִי רֵיקָן, אֲבָל אִם חוֹלֵב לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֹכָלִין — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁקֶה הַבָּא לָאֹכֶל הֲרֵי הוּא כְּאֹכֶל, וְנִמְצָא שֶׁאֵין שֵׁם מַשְׁקֶה עַל חָלָב זֶה אֶלָּא שֵׁם אֹכֶל, וְדַדֵּי הַבְּהֵמָה הֵם גַּם כֵּן אֹכֶל, וַהֲרֵי זֶה כְּמַפְרִיד אֹכֶל מֵאֹכֶל, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מְפָרֵק.

וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְדָשׁ, שֶׁמְּפָרֵק הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא אֹכֶל מֵהַשִּׁבֹּלֶת שֶׁהִיא פְּסֹלֶת, וְהֵם שְׁנֵי דְבָרִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה, וְשַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁמְּפָרֵק דָּבָר אֶחָד מִתּוֹךְ דָּבָר אַחֵר הַמְכַסֶּה עָלָיו. וְכֵן הַחוֹלֵב לִכְלִי רֵיקָן, שֶׁהֶחָלָב הוּא מַשְׁקֶה וּמְפָרְקוֹ מֵהַבְּהֵמָה שֶׁהִיא אֹכֶל, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְבָרִים חֲלוּקִים זֶה מִזֶּה וּמְדֻבָּקִין זֶה בָּזֶה, וִיפָרֵק אֶחָד מִתּוֹךְ חֲבֵרוֹ הַמְכַסֶּה עָלָיו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהֶחָלָב הוּא אֹכֶל — הֲרֵי הוּא כְּמוֹ דָּבָר אֶחָד עִם גּוּף הַבְּהֵמָה שֶׁנִּתְפָּרֵק מִמֶּנָּה שֶׁהוּא גַם כֵּן אֹכֶל, וַהֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵל מַאֲכָל עָב וְחוֹקֵק מִתּוֹכָהּ מְעַט אֹכֶל, שֶׁאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מְפָרֵק אֹכֶל מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְכַּסֶּה בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה נֶחְשָׁב כִּסּוּי לָזֶה.

וּמִכָּל מָקוֹם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לַחֲלוֹב אֲפִלּוּ לְתוֹךְ הָאֹכָלִים, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמָה אֵינָהּ רְאוּיָה לַאֲכִילָה בְּשַׁבָּת מֵחֲמַת אִסּוּר שְׁחִיטָה — אֵין שֵׁם אֹכֶל עָלֶיהָ, וַהֲרֵי הִיא כִּפְסֹלֶת, וְהַמְפָרֵק מִתּוֹכָהּ הֶחָלָב שֶׁהִיא אֹכֶל — הֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְדָשׁ, שֶׁמְּפָרֵק אֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֶׁהִיא רְאוּיָה לַאֲכִילָה — מֻתָּר לַחֲלוֹב לְתוֹךְ הָאֹכָלִין, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ה:

Le dach (battage) est une des avot melakhot. Tout ce qui sépare un aliment ou un liquide de l'endroit où il était couvert — comme la traite (qui sépare le lait du pis) — est une tolada (dérivé) de dach (qui sépare le grain de l'épi).

On n'est passible que si l'on trait dans un récipient vide. Mais si l'on trait dans un récipient contenant déjà des aliments — exempté, parce qu'un liquide qui se déverse dans un aliment est considéré comme aliment ; le lait ainsi n'a pas le statut de liquide mais d'aliment, et les pis de la vache sont aussi aliment — c'est comme séparer un aliment d'un aliment, ce n'est pas méfaréq.

Ce n'est pas comparable au battage qui sépare le grain (aliment) de l'épi (déchet) — deux choses distinctes. De même la traite dans un récipient vide : le lait (liquide) séparé de la vache (aliment) — deux choses distinctes accolées. Mais quand le lait devient aliment, il est unifié au corps de la vache (aliment lui aussi) ; c'est comme prendre un aliment épais et y creuser un peu d'aliment — pas de méfaréq.

Cependant, par décret rabbinique, il est interdit de traire même dans des aliments : parce que l'animal n'étant pas apte à être mangé Chabbat (interdit de schehita), il n'a pas le statut d'aliment mais de déchet, et le lait étant aliment — séparer l'aliment du déchet ressemble au battage. Mais Yom Tov, où l'animal est apte à être abattu — il est permis de traire dans des aliments (à expliquer siman 505).

מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַחֲלוֹב הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְטַעֶרֶת מֵרֹב הֶחָלָב, וְלֹא גָזְרוּ עַל אֲמִירָה לְנָכְרִי בִּמְקוֹם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה. וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ שֶׁיִּטּוֹל הַנָּכְרִי אֶת הֶחָלָב לְעַצְמוֹ, אוֹ יַחֲזוֹר וְיִקְנֶה הֶחָלָב מֵהַנָּכְרִי בְּדָבָר מוּעָט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אֶלָּא הָאֲמִירָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, אֲבָל לֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, שֶׁכְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הוּא שְׁלוּחוֹ מַמָּשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ עָשָׂה הַיִּשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ, שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. וְאַף שֶׁאֵין אוֹמְרִים כֵּן אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְיִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם חֲכָמִים הֶחֱמִירוּ כֵּן גַּבֵּי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְכַיּוֹצֵא בָהֶן אַף בְּנָכְרִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהֵא נֶחְשָׁב כְּמוֹתוֹ מַמָּשׁ כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ — לֹא הֶחֱמִירוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסוֹף סִמָּן ש"ז, וְכַאן הִתִּירוּ מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים:

Il est permis de dire au non-juif de traire l'animal Chabbat (l'animal souffre du trop-plein), et les Sages n'ont pas décrété la amira l'akoum en cas de tsa'ar ba'alei hayim (de la Torah). Toutefois, le non-juif doit prendre le lait pour lui-même, ou alors on rachète le lait au non-juif pour une somme modique — pour qu'il n'apparaisse pas comme trayant pour le compte du Juif, mais pour son propre compte : on n'a permis que la amira, pas qu'il agisse pour le Juif (sinon il devient son agent direct, et l'agent d'un homme est comme lui-même). Et bien qu'on ne dise « l'agent d'un homme est comme lui-même » qu'avec un agent juif, les Sages ont étendu cela à un non-juif agent pour Chabbat et Yom Tov. Mais quand le non-juif agit pour lui-même, on n'a interdit que de lui dire de faire (comme expliqué fin siman 307) — et ici on a permis à cause de la tsa'ar ba'alei hayim.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאָמַר לְהַנָּכְרִי לַחֲלוֹב, אֲבָל אִם נָכְרִי חָלַב מֵעַצְמוֹ — מֻתָּר לִטּוֹל מִמֶּנּוּ הֶחָלָב בְּחִנָּם, וְאֵין צָרִיךְ לִקְנוֹתוֹ מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ בְּדָבָר מוּעָט (מִפְּנֵי שֶׁכָּל נָכְרִי הָעוֹשֶׂה מֵעַצְמוֹ בְּוַדַּאי מִתְכַּוֵּן לְטוֹבָתוֹ שֶׁיְּקַבֵּל טוֹבַת הֲנָאָה מֵהַיִּשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ב, וַהֲרֵי זֶה כְּחוֹלֵב לְעַצְמוֹ):

Cela vaut quand on a dit au non-juif de traire. Mais si le non-juif a trait de lui-même — il est permis de lui prendre le lait gratuitement, sans même devoir le racheter pour une somme modique (car tout non-juif agissant de lui-même vise certainement son propre intérêt — recevoir une faveur du Juif en retour, comme expliqué siman 252 — et c'est comme s'il avait trait pour lui-même).

וְכָל זֶה בְּנָכְרִי שֶׁאֵינוֹ עַבְדּוֹ, אֲבָל עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַשְּׂכוּרִים לוֹ לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁנָתַיִם — אֵין צָרִיךְ לִקְנוֹת מֵהֶם הֶחָלָב אַף אִם אָמַר לָהֶם לַחֲלוֹב בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים בִּמְלַאכְתָּם לְטוֹבָתָם, כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ כָּל שְׂכָרָם בְּסוֹף שְׁנָתָם, שֶׁכְּשֶׁנִּשְׂכְּרוּ בַּתְּחִלָּה לְדַעַת כֵּן נִשְׂכְּרוּ, שֶׁיַּחְלְבוּ בְּכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ לַחֲלוֹב:

Tout ceci concerne un non-juif qui n'est pas son employé. Mais son serviteur ou sa servante non-juifs engagés à l'année ou aux deux ans — pas besoin de racheter le lait même si on leur a dit de traire Chabbat, parce qu'ils ont en vue leur propre intérêt (recevoir tout leur salaire à la fin de l'année) — ils se sont engagés en sachant cela (qu'ils trairaient au besoin).

וְכָל זֶה לֶאֱכוֹל הֶחָלָב לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אָסוּר אֲפִלּוּ לְטַלְטְלוֹ, אֲפִלּוּ חֲלָבָהּ הַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בֶּהֱמַת הַנָּכְרִי, מִפְּנֵי שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים עַל מַשְׁקִים שֶׁזָּבוּ מֵהַפֵּרוֹת בְּשַׁבָּת מֵאֲלֵיהֶם אוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי לְאָסְרָם עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"כ וְשכ"ה, וּבִכְלַל גְּזֵרָה זוֹ הוּא גַם כֵּן הֶחָלָב שֶׁנֶּחְלַב בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא גַם כֵּן מַשְׁקֶה הַנּוֹלָד בְּשַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה — אָסוּר גַּם כֵּן בְּטִלְטוּל, שֶׁמֻּקְצֶה הוּא, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבוֹ בַיּוֹם.

וְאַף אִם חֲלָבָהּ לְתוֹךְ הָאֹכָלִין שֶׁאֵין עַל הֶחָלָב תּוֹרַת מַשְׁקֶה וְאֵינוֹ בִּכְלַל גְּזֵרַת מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר עַד הָעֶרֶב, אִם לֹא נֶחְלַב מִיָּד בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת אֶלָּא לְאַחַר זְמַן בְּעִנְיָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁרֹב הֶחָלָב שֶׁבְּדַד הוּא נוֹלַד שָׁם בְּשַׁבָּת, שֶׁאוֹתוֹ הֶחָלָב שֶׁנִּתּוֹסֵף בָּהּ בְּשַׁבָּת הוּא מֻקְצֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה חָדָשׁ שֶׁנּוֹלַד בְּשַׁבָּת, שֶׁדָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב. וְאַף שֶׁהָיָה דַעְתּוֹ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה אָז עֲדַיִן בָּעוֹלָם. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִשְׁאָר נוֹלָד בְּשַׁבָּת שֶׁמֻּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה כְּבָר בָּעוֹלָם מִבְּעוֹד יוֹם אֶלָּא שֶׁנִּשְׁתַּנָּה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח.

וּמַה שֶּׁהִתִּירוּ בְּיוֹם טוֹב לַחֲלוֹב לְתוֹךְ הָאֹכָלִין, הוּא מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמָה רְאוּיָה לַאֲכִילָה בְּיוֹם טוֹב עִם הֶחָלָב שֶׁבָּהּ, שֶׁאִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה שׁוֹחֲטָהּ וְאוֹכֵל גַּם הֶחָלָב שֶׁנִּתּוֹסֵף בָּהּ בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָפֵל אֵלֶיהָ וּבָטֵל אֶצְלָהּ, אִם כֵּן גַּם כְּשֶׁנֶּחְלַב מִמֶּנָּה בְּחַיֶּיהָ — אֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם נוֹלָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֹכֶל הַנִּפְרָד מֵאֹכֶל, שֶׁהוּא עִם גּוּף הַבְּהֵמָה הֵם כְּמוֹ דָּבָר אֶחָד, שֶׁשְּׁנֵיהֶם תּוֹרַת אֹכֶל עֲלֵיהֶם, וַהֲרֵי זֶה אֹכֶל שֶׁנִּפְרָד מֵאֹכֶל, וְאֵין תּוֹרַת נוֹלָד עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה חָדָשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה רְאוּיָה לַאֲכִילָה — הֲרֵי הֶחָלָב שֶׁנֶּחְלַב מִמֶּנָּה נִקְרָא נוֹלָד גָּמוּר, שֶׁנּוֹלַד בָּעוֹלָם בְּשַׁבָּת:

Tout ceci concerne la consommation du lait à l'issue de Chabbat ; mais Chabbat même, il est interdit de simplement le déplacer (moutsé) — même trait par le non-juif de lui-même, même si c'est l'animal du non-juif. En effet, les Sages ont décrété sur les liquides qui s'écoulent des fruits Chabbat (d'eux-mêmes ou par un non-juif) d'être interdits jusqu'à l'issue de Chabbat (motif à expliquer simanim 320 et 325), et dans ce décret entre aussi le lait trait Chabbat (liquide « né » Chabbat). Étant interdit à la consommation, il l'est aussi au tiltoul (moutsé, car non apte ce jour).

Même trait dans des aliments (donc sans statut de liquide et hors du décret machkin che-zavou) — c'est tout de même interdit jusqu'au soir, sauf s'il a été trait juste à l'entrée de Chabbat ; sinon, il est probable que la majeure partie du lait dans le pis ait été produite Chabbat — or ce lait nouvellement produit Chabbat est nolad (chose nouvelle née Chabbat) et donc moutsé (« sang transformé en lait »). Même si on en avait l'intention dès la veille — cela ne sert à rien, puisqu'il n'existait pas alors. Et ce n'est pas comparable aux autres choses « nées » Chabbat qui sont permises, lesquelles existaient déjà et n'ont fait que changer Chabbat (à expliquer siman 308).

Ce qui est permis Yom Tov (traire dans des aliments), c'est parce que l'animal est apte à la consommation Yom Tov avec le lait qu'il contient : on aurait pu l'abattre et manger aussi le lait additionnel — celui-ci est annexe et subsumé. De même quand on trait de l'animal vivant — pas de nolad : c'est comme un aliment qui se sépare d'un aliment (l'animal et le lait étant tous deux aliments). Mais Chabbat, où l'animal n'est pas apte à la consommation, le lait qu'on en trait est nolad complet — produit dans le monde Chabbat.

הַגְּבִינוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת הַשְּׁפָחוֹת בְּשַׁבָּת מֵחָלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם עוֹשׂוֹת בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשׂוֹת מֵעַצְמָן שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁבְּוַדַּאי מִתְכַּוְּנוֹת לְטוֹבַת עַצְמָן לִמְצוֹא חֵן בְּעֵינֵי הַיִּשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ד"ש — אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדָן, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁלְּדַעְתּוֹ הֵן עוֹשׂוֹת, כֵּיוָן שֶׁעוֹשׂוֹת בְּבֵיתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ב. וְעוֹד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעוֹשׂוֹת מֵחָלָב שֶׁלּוֹ וְהוּא רוֹאֶה וְשׁוֹתֵק לָהֶן — הֵן מְבִינוֹת שֶׁהוּא חָפֵץ בְּכָךְ וּלְדַעְתּוֹ הֵן עוֹשׂוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם:

Les fromages que fabriquent les servantes Chabbat avec du lait d'un Juif, si elles travaillent dans la maison du Juif — bien qu'elles agissent d'elles-mêmes à l'insu du Juif (visant certainement leur intérêt propre — trouver grâce aux yeux du Juif, comme expliqué siman 304) — il faut néanmoins les en empêcher, à cause de la mar'it ayin : on dirait qu'elles agissent à sa demande, puisque c'est dans sa maison (comme expliqué siman 252). De plus, puisqu'elles utilisent son lait et qu'il les voit et se tait, elles comprennent qu'il agrée et qu'elles agissent à son su (comme expliqué là-bas).

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַעַר נָכְרִי וְרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָנְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ, וְאֵין אִסּוּר אַף לְאָדָם לְהוֹצִיא אֶת הַחַי לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּבִבְהֶמְתּוֹ לֹא גָזְרוּ. אֲבָל צָרִיךְ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלֶיהָ בְּגָדָיו שֶׁפְּשָׁטָם מֵעָלָיו וְלֹא שׁוּם דָּבָר:

Celui qui a un jeune non-juif qui monte sur l'animal pour le conduire à l'abreuvoir — pas besoin de l'en empêcher : « le vivant porte lui-même » (et l'interdit pour un homme de sortir un vivant au domaine public n'est que rabbinique, et pour son animal on n'a pas décrété). Mais il faut l'empêcher de mettre sur l'animal ses propres vêtements (qu'il aurait retirés) ni quoi que ce soit d'autre.

מֻתָּר לִמְסוֹר סוּס אוֹ חֲמוֹר לְרוֹעֶה נָכְרִי, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁלֹּא יְהֵא נִתְפָּס כְּגַנָּב אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלָאכָה בְּחֹל וּמַתְנֶה עִמּוֹ שֶׁתָּנוּחַ בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי כֵן אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַנָּכְרִי נֶאֱמָן עַל כָּךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ו, לְפִי שֶׁשָּׁם אֵינוֹ נִתְפָּס כְּגַנָּב אִם יַעֲשֶׂה בָּהּ גַּם בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן שְׁאֵלָתוֹ שֶׁהִיא מְסוּרָה לוֹ לִמְלָאכָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָרוֹעֶה שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה מְסוּרָה לוֹ כְּלָל לִמְלָאכָה אַף בְּחֹל אֶלָּא לִרְעוֹתָהּ בִּלְבָד — הֲרֵי הוּא נִתְפָּס כְּגַנָּב אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. וְאִם רוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹ נוֹדַע לוֹ שֶׁעוֹשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת — חַיָּב לִמְחוֹת בְּיָדוֹ:

Il est permis de confier un cheval ou un âne à un berger non-juif, sans craindre qu'il en fasse un travail Chabbat — il craint d'être pris pour un voleur s'il s'en servait. Ce n'est pas comparable au prêt à un non-juif pour faire une mélakha en semaine en stipulant qu'il s'arrêtera Chabbat (où c'est interdit parce que le non-juif n'est pas fiable, comme expliqué siman 246) : là-bas, il n'est pas un voleur en travaillant Chabbat (l'animal lui ayant été confié pour la mélakha, dans une période qui contient Chabbat). Mais le berger — l'animal ne lui est pas du tout confié pour la mélakha, mais seulement pour le pâturage : il serait alors voleur. Et si l'on voit ou apprend qu'il fait travailler l'animal Chabbat — on doit l'en empêcher.

מִי שֶׁקָּנְתָה בְהֶמְתּוֹ שְׁבִיתָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת אֵצֶל הָרוֹעֶה הַשּׁוֹבֵת חוּץ לִתְחוּם הָעִיר, וּבְשַׁבָּת יָצְאָה מִתְּחוּם הָרוֹעֶה לִתְחוּם שֶׁלּוֹ — אָסוּר לְהָבִיא בְּיָדוֹ לְבֵיתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ שָׁם אֶלָּא ד' אַמּוֹת, כְּדִין אָדָם הַיּוֹצֵא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁקָּנָה בּוֹ שְׁבִיתָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שצ"ו. אֲבָל מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹתָהּ שֶׁתָּבֹא אַחֲרָיו עַד בֵּיתוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיכָהּ בְּיָדַיִם אֶלָּא הִיא הוֹלֶכֶת מֵעַצְמָהּ עַל יְדֵי קְרִיאָתוֹ, וְאֵינֶנּוּ מֻזְהָר לְמָנְעָהּ מִזֶּה, שֶׁאֵין אָדָם מֻזְהָר עַל אִסּוּרֵי תְּחוּמֵי בְהֶמְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

וַאֲפִלּוּ אִם יָצָאתָה חוּץ לִתְחוּם שֶׁלּוֹ וְחוּץ לִתְחוּם שֶׁלָּהּ — יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ שֶׁתָּבֹא אֶצְלוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים אִם נַתִּיר לוֹ זֶה שֶׁמָּא יָבֹא לֵילֵךְ אֶצְלָהּ חוּץ לַתְּחוּם כְּדֵי לַהֲבִיאָהּ לְבֵיתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהוּל עַל בְּהֶמְתּוֹ כָּל כָּךְ לַעֲשׂוֹת אִסּוּר בִּשְׁבִילָהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ב:

Celui dont l'animal a « acquis sa demeure » (kanat chéviita) au bein hachmachot chez le berger qui demeure hors du tehoum de la ville, et qui, Chabbat, est sorti du tehoum du berger vers le tehoum du propriétaire — il est interdit au propriétaire de le ramener à la main jusqu'à la maison, parce qu'il n'a là que quatre coudées (comme pour un homme sorti hors du tehoum où il a acquis sa demeure, à expliquer siman 396). Mais il est permis de l'appeler pour qu'il vienne tout seul jusqu'à la maison (puisqu'on ne le conduit pas à la main mais qu'il vient par l'appel) — on n'est pas tenu de l'empêcher (on n'est pas tenu sur les interdits de tehoum de son animal, à expliquer).

Et même si l'animal est sorti hors de son tehoum et hors de celui du propriétaire — on peut l'appeler pour qu'il vienne (sans craindre qu'on n'aille soi-même hors du tehoum pour le ramener à la maison, car on n'est pas si pressé de l'animal au point de transgresser pour lui, à expliquer siman 332).

מֻתָּר לִמְסוֹר בְּהֵמָה לְרוֹעֶה אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת קָנְתָה הַבְּהֵמָה שְׁבִיתָה אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל בַּעְלָהּ אַלְפַּיִם לְכָל רוּחַ וּבְשַׁבָּת יוֹלִיכֶנָּה הָרוֹעֶה לִרְעוֹת חוּץ לַתְּחוּם — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁאֵין אָדָם מֻזְהָר עַל תְּחוּם בְּהֶמְתּוֹ.

וַאֲפִלּוּ אִם יוֹלִיכֶנָּה חוּץ לְי"ב מִיל שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁתְּחוּם זֶה מִן הַתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֶלָּא הוּא אִסּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מְצֻוֶּה אֶלָּא שֶׁתִּשְׁבּוֹת בְּהֶמְתּוֹ מֵעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְלֹא מֵהֲלִיכָה חוּץ לַתְּחוּם.

וְלֹא קָנְתָה הַבְּהֵמָה שְׁבִיתָה אֶצְלוֹ אֶלָּא לְעִנְיָן שֶׁאָסוּר לְכָל אָדָם לְהוֹלִיכָהּ בְּיָדַיִם חוּץ לִתְחוּם שֶׁלָּהּ אֲפִלּוּ מִי שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ שָׁם בְּעַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין שָׁם, אֲבָל מַה שֶּׁהַנָּכְרִי מוֹלִיכָהּ חוּץ לַתְּחוּם מֵעַצְמוֹ בְּלֹא אֲמִירַת הַיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מְסָרָהּ לוֹ — אֵין זֶה חָמוּר מִמַּה שֶּׁהוּא קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה אַחֲרָיו שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים.

וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְמָסְרָהּ לוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ שֶׁלֹּא יוֹלִיכֶנָּה חוּץ לְי"ב מִיל אֶלָּא חוּץ לְאַלְפַּיִם. וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.

וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִמְסוֹר אַף בְּיוֹם ו', אִם נָהֲגוּ כֵּן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגָדֵר — אֵין לְהַתִּיר לָהֶם. וְאִם נָהֲגוּ כֵּן מֵחֲמַת טָעוּת שֶׁהָיוּ סְבוּרִים שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר בַּדָּבָר — מַתִּירִים בִּפְנֵיהֶם, וּמוֹדִיעִים לָהֶם שֶׁהוּא מֻתָּר גָּמוּר.

וְאַף אִם הָרוֹעֶה מוֹלִיךְ הַבְּהֵמָה מִבֵּית הַיִּשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ כֵּיוָן שֶׁמְּסָרָהּ לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לֹא קָנְתָה שְׁבִיתָה כְּלָל אֵצֶל הַיִּשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שצ"ז. וְאַף שֶׁקָּנְתָה שְׁבִיתָה כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה הַנָּכְרִי, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁחֶפְצֵי נָכְרִי אֵין קוֹנִין שְׁבִיתָה אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁגָּזְרוּ עַל בְּעָלִים נָכְרִים מִשּׁוּם בְּעָלִים יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת"א — אֵין לְהַחֲמִיר כָּל כָּךְ לִגְזוֹר אַף כְּשֶׁהַנָּכְרִי מוֹלִיכָהּ חוּץ לַתְּחוּם מֵעַצְמוֹ אַף שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מוֹסְרָהּ לוֹ, כֵּיוָן שֶׁרַבִּים מַתִּירִים בְּכָל עִנְיָן:

Il est permis de confier un animal au berger même Chabbat, bien qu'au bein hachmachot l'animal ait acquis sa demeure chez son propriétaire juif (2000 amot dans chaque direction) et que Chabbat le berger l'emmène paître hors du tehoum — sans inquiétude : on n'est pas tenu sur le tehoum de son animal.

Et même si le berger l'emmène au-delà de 12 mil (que certains tiennent comme tehoum biblique), cela ne s'appelle pas 'asiyat melakha (accomplissement d'œuvre interdite), c'est un interdit indépendant — et on est seulement tenu que l'animal se repose des melakhot, pas qu'il ne marche pas hors du tehoum.

L'animal n'acquiert sa demeure chez le propriétaire qu'à l'effet d'interdire à quiconque de le mener à la main hors de son tehoum — même quelqu'un qui pourrait y aller lui-même (ayant fait un érouv tehoumin là-bas). Mais que le non-juif l'emmène hors du tehoum de lui-même (sans demande du Juif) — même si le Juif le lui a confié — ce n'est pas plus grave que l'appeler pour qu'il vienne (que les Sages ont permis).

Certains interdisent de le confier au berger Chabbat même quand on sait qu'il ne dépassera pas 2000 amot. Il est bon de tenir compte de cet avis.

Et là où l'usage est de s'abstenir même le vendredi : si c'est par souci de « clôture » — on ne le leur permettra pas. Si c'est par erreur (ils pensaient l'acte interdit) — on permet en leur présence et on les avertit que c'est entièrement permis.

Même si le berger emmène l'animal de la maison du Juif Chabbat même — puisqu'il le lui a confié dès la veille — l'animal n'a pas acquis du tout sa demeure chez le Juif (à expliquer siman 397). Et bien qu'il l'ait acquise « aux pieds du berger non-juif », puisque les biens d'un non-juif n'acquièrent leur demeure que par décret (étendu aux propriétaires non-juifs à cause des propriétaires juifs, à expliquer siman 401) — on ne sera pas si strict au point d'interdire même quand le non-juif l'emmène hors du tehoum de lui-même, le Juif l'ayant confié, dès lors que beaucoup permettent en tout cas.