סימן שי"ב · י' סעיפים

📑 תוכן הלימוד

1. טקסט השולחן ערוך

סימן שי"ב כולל י' סעיפים של המחבר (רבי יוסף קארו) המקודדים את הלכות הקינוח בשבת.

סעיף א — אבנים לקינוח: כבוד הבריות

הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת. ובו י סעיפים:
משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח אפי' להעלותם לגג עמו דהוי טירחא יתירא מותר ומי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא היד ואם אין לו מקום קבוע מכניס עמו כשיעור בוכנא קטנה ואם ניכר באבן שקנחו בו מותר להכניסו אפי' הוא גדול הרבה או אפי' הם הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך: הגה י"א דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י ס"פ המוציא יין ור' ירוחם ני"ב חי"ו ור"ן) וי"א דאפי' מכרמלית לרה"י נמי שרי דהא נמי אינו רק איסור דרבנן ומשום כבוד הבריות התירוהו. (תוספות פרק לולב הגזול והגהות מרדכי פרק הזורק):

סעיף ב — אבנים שירדו עליהן גשמים

אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו אם רישומן ניכר מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום סותר ולא משום טוחן:

סעיף ג

צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין היא:

סעיף ד

לא יטלטל רגב אדמה לקנח בו מפני שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת אסור לקנח בחרס אפי' בחול משום סכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא (פי' המעים התלוים בפי טבעת):

סעיף ה

היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים דכיון דחלקים הם ליכא משום סכנה מקנח באוזן החרס שהוא ראוי לכסות בו פי הכלים צרור ועשבים יקנח בעשבים אם הם לחים אבל ביבשים אין מקנחים מפני שהם חדים ומחתכין את הבשר:

סעיף ו

מקנחים בשבת בעשבים לחים אפי' הם מחוברים ובלבד שלא יזיזם ומשום משתמש במחובר ליכא דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק:

סעיף ז

היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד משום השרת נימין אלא ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור בשתי אצבעותיו וממשמש:

סעיף ח

למשמש בברזא בפי הטבעת דינה כצרור שלא יאחזנה אלא בב' אצבעותיו ואסור לצאת בברזא אפי' תחובה כולה בגוף:

סעיף ט

אסור לפנות בשדה ניר בשבת שמא יבא לאשווי גומות ואם היה שדה חבירו אפי' בחול אסור מפני שדש נירו ומקלקל:

סעיף י

אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהן בשדות במקום המיוחד לבה"כ מותר לצדדן ואע"ג דבנין עראי הוא לא גזרו ביה רבנן משום כבוד הבריות:

2. הקשר הכללי — כבוד הבריות בבית הכסא

במה עוסק הסימן?

סימן שי"ב עוסק בנושא צנוע אך יסודי: במה מקנחים בשבת לאחר עשיית צרכים. בזמן התלמוד השתמשו באבנים (שהן מוקצה) או בחומרים טבעיים. הסימן מראה כיצד ההלכה מתמודדת עם המתח שבין איסור מוקצה ובין כבוד האדם.

מקומו בהלכות שבת

סימן שי"ב נמשך באופן טבעי אחר בלוק המוקצה (שח-שיא): הוא יישום קונקרטי שלו להיגיינה גופנית. הוא גם מכין את סימן שי"ג (בונה/סותר) שכן הוא מזכיר את מלאכות מחתך וממחק.

3. מושגי היסוד ההלכתיים

4. מפת י' הסעיפים

5. משנה ברורה — ראשי פרקים

המשנה ברורה של רבי ישראל מאיר הכהן (חפץ חיים) מונה כ"ו ס"ק בסימן זה. הנה הראשונים:

משנה ברורה (א) — (א) אבנים - וה"ה צרורות או שאר דבר כה"ג דלאו בר טלטול הוא:

משנה ברורה (ב) — (ב) מקום מיוחד - פי' שהמקום קבוע לו לבהכ"ס דכיון שקבוע לו לכנוס שם תמיד א"כ אפילו אם ישתיירו לו אבנים ערבית יוכל לקנח בהם שחרית וע"כ התירו לו להכניס מלא היד ולא הוי טלטול שלא לצורך ואף דאותו המקום אינו מיוחד לו לעצמו ואפשר שיקחו אחרים את האבנים לקנח לית לן בה דמה לי הוא מה לי אחר ואפשר ג"כ שיצטרך לו אח"כ בעצמו ולהכי שרי ומש"כ אח"כ ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם הולך למקום אחר וע"כ אסור להכניס יותר ממה שצריך לו ודאי לפעם אחד דהיינו כשיעור בוכנא קטנה דאם יכניס יותר וישתייר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך וכתב המ"א בשם הפוסקים דהא דמתירין בבהכ"ס קבוע להכניס שם אבנים בשבת היינו דוקא בשאינו מיוחד לו לעצמו אלא נכנסין גם אחרים שם דלא היה לו להכין מע"ש דחשש שמא יטלוהו אחרים ובפרט אם הוא בבהכ"ס שבשדה דטרחא הוא להכין מע"ש דרחוקה היא אבל אם היה סמוך לו לביתו וגם מיוחד לו לעצמו דאין נכנסים אחרים לשם ואפילו מבני ביתו אין להתיר להכניס שם אבנים כלל דהיה לו להכין מאתמול והא"ר מצדד להקל בזה בכל גווני וכדעת הלבוש והטעם משום דלא מסיק אינש אדעתיה להכין שם אבנים מע"ש:

משנה ברורה (ג) — (ג) מלא היד - ואפילו ד' וה' אבנים [רש"י]:

לטקסט המלא של כ"ו הס"ק, עיין בספריא: משנה ברורה שי"ב.

6. שיטת הרמ"א

הרמ"א מוסיף הגהה לסעיף א בעניין היקף הטלטול המותר:

7. מקרים מעשיים בני זמננו

8. סיכום מעשי של הסימן

9. שאלות הבנה

להמשך