שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות התלמוד, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים בדין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו
נושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שס״ו — ט״ו סעיפים בשולחן ערוך (המחבר); בשולחן ערוך הרב י״ח סעיפים
עם המקורות: גמרא עירובין, רמב״ם, טור, בית יוסף, מג״א, משנה ברורה, ביאור הלכה
משנה ברורה: 84 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- מקור השולחן ערוך — ט״ו סעיפים
- המקור והמסגרת — למה צריך עירוב בחצר (סעיף א)
- חקירת היסוד — עירוב משום קנין או משום דירה (עירובין מ״ט ע״א)
- אהלים, שיירא וספינה (סעיף ב והגהת הרמ״א)
- הבית שמניחים בו את העירוב — דירה ולא קנין (סעיף ג, רישא)
- דרכי שלום, קטן המקבץ ובית הכנסת (סעיף ג, המשך, והגהת הרמ״א)
- בכלי אחד (סעיף ד)
- שלא יקפיד (סעיף ה)
- פת שלמה וחשש איבה (סעיף ו והגהת הרמ״א, ואחריו סעיף ז)
- פת אורז, עדשים ודוחן (סעיף ח)
- אחד בשביל כולם — הזיכוי (סעיף ט)
- על ידי מי מזכים — המחלוקת שבסעיף י
- בני חבורה והאפוטרופוס (סעיפים יא-יב)
- המצוה, הברכה והנוסח (סעיפים יג-טו)
- סיכום השיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — ט״ו סעיפים
חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות שע״י כך אנו רואים כאלו כולם דרים באותו בית וכאלו כל החצר מיוחד לאותו בית:
תמצית : כותרת הסימן, ואחריה סעיף א׳. חצר שבתים רבים פתוחים לתוכה: אסרו חכמים לטלטל מן הבתים לחצר עד שיערבו — גובים פת מכל בית ונותנים אותה באחד מבתי החצר; ועל ידי כך רואים את כולם כאילו דרים באותו בית, ואת כל החצר כאילו מיוחדת לאותו בית.
תמצית : יושבי אהלים, סוכות או מחנה שהקיפום מחיצה אין מטלטלים מאהל לאהל עד שיערבו כולם; שיירא שהקיפוה מחיצה אינה צריכה לערב, שכולם מעורבים ואין האהלים קבועים להם. הגהת הרמ״א : בתים שבספינה צריכים עירוב אף שיש לספינה מחיצות; ואם אין לה מחיצות, אין מטלטלים בה אלא בארבע אמות.
תמצית : הבית שמניחים בו את העירוב אינו צריך לתת פת; אין צריך שיהיה בעירוב שווה פרוטה; אין מניחים אותו בחצר, אלא בבית הראוי לדירה — לא בבית שער, באכסדרה או במרפסת —, שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, ואפילו הוא של קטן; את הבית הרגיל אין משנים, מפני דרכי שלום; ואפילו קטן יכול לגבות את העירוב. הגהת הרמ״א : המנהג בזמנו להניחו בבית הכנסת, והוא מציע לכך טעם: שלעירובין שלנו יש דין שיתוף.
תמצית : נותנים את כל העירוב בכלי אחד; חילקוהו לשני כלים — אינו עירוב, אלא אם נתמלא הראשון, ובלבד ששני הכלים בבית אחד.
תמצית : צריך שלא יקפיד אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חברו; ואם מקפיד — אינו עירוב. ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שהכין לצורך השבת.
תמצית : אין מערבים בפרוסה, אפילו גדולה הרבה; בפת שלמה, אפילו קטנה מאוד, מערבים — ובלבד שיהיה בהן (בככרות) כשיעור. פת שניטל ממנה כשיעור חלת נחתום (אחד מארבעים ושמונה) כשרה, אפילו לא הייתה חייבת בחלה; ופת שנפרסה וחוברה בקיסם כשרה אם אין ניכר שנפרסה. הגהת הרמ״א : יש שפירשו שכל העירוב יחד צריך להיות פת שלמה — ולכן נהגו לקבץ קמח ולעשות חלה אחת, שצריך שיהיה בה השיעור (סימן שס״ח סעיף ג); ומה שנשתייר מן הקמח אינו מעכב את העירוב — כך נראה לו (כן נראה לי).
תמצית : כשאחד מזכה לכולם, יכול לערב בפרוסה.
תמצית : מערבים בפת אורז ועדשים, אבל לא בפת דוחן.
תמצית : אחד מבני החצר יכול לתת פת בשביל כולם, ובלבד שיזכה אותה להם על ידי אחר, המגביה אותה טפח; וצריך לזכות לכל בני החצר ולכל מי שיתוסף. ויש אומרים שאף בלא זיכוי מפורש למתוספים, לב בית דין מתנה עליהם. נתוספו דיורין אחר שנתמעט העירוב מן השיעור — צריך להוסיף מחמתם.
תמצית : על ידי מי מזכים — שתי דעות. הראשונה: אין מזכים על ידי בניו ובנותיו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, ומזכים על ידי בניו ובנותיו הגדולים אפילו סמוכים על שלחנו, על ידי עבדו ושפחתו העברים אפילו קטנים, ועל ידי אשתו. השנייה: אין מזכים על ידי בניו ובנותיו הסמוכים על שלחנו אפילו גדולים, על ידי בתו כל זמן שלא בגרה אפילו אינה סמוכה על שלחנו, ועל ידי אשתו שמעלה לה מזונות או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך; ומזכים על ידי בנו שאינו סמוך על שלחנו אפילו קטן, על ידי בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו, ועל ידי אשתו שאינו מעלה לה מזונות. לכתחילה טוב לחוש לשתיהן היכא דאפשר. הגהת הרמ״א : בדיעבד סומכים על דברי המקל; מזכים על ידי בן נשוי, אף שסמוך על שלחן אביו, ואפילו לכתחילה; ואין צריך להודיעם קודם השבת: אם מודיעם בשבת, מותר לטלטל.
תמצית : בני חבורה שהיו מסובים לאכול וקידש עליהם היום — סומכים על הפת שעל השלחן משום עירוב, אם מסובים בבית ולא בחצר. בסוגריים: והוא הדין אם יש להם פת בשותפות באחד הבתים.
תמצית : אפוטרופוס של קטן יכול לערב בעדו.
תמצית : מצוה לחזור אחר עירובי חצרות.
תמצית : מברכים על מצות עירוב.
תמצית : מתי מברכים — בשעה שגובים את העירוב, או בשעה שמזכים אותו — והנוסח הארמי שאומרים; גבו את העירוב ולא בירכו — אין הברכה מעכבת, ומותר לטלטל.
1. המקור והמסגרת — למה צריך עירוב בחצר (סעיף א)
מה שהתורה מתירה ומה שאסרו חכמים
סעיף א פותח בחצר שבתים רבים נפתחים אליה. הרמב״ם קובע תחילה שמדין תורה החצר כולה נחשבת רשות יחיד אחת, והטלטול בה מותר, ואחר כך כותב: « אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לִשְׁכֵנִים לְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲלוּקָה בְּדִיּוּרִין עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כָּל הַשְּׁכֵנִים כֻּלָּן מֵעֶרֶב שַׁבָּת » (הלכות עירובין פ״א ה״ב). האיסור מדרבנן, והוא חל על רשות היחיד שחלוקה לדירות של כמה בני אדם.
הטור נותן את הטעם: « והחצר רשות משותפת לכולם ודומה קצת לר״ה ואם היו מוציאין מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרה״י לר״ה » (טור או״ח שס״ו). החצר, המשותפת לכולם, יש בה דמיון מסוים לרשות הרבים; ואילו היו מוציאים אליה מן הבתים בלי עירוב, היו באים לומר שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. המשנה ברורה מרחיב את אותו טעם גם להוצאה מבית לבית: « דגזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרה״י לר״ה » (משנה ברורה שס״ו ס״ק ב).
התקנה כתובה בסעיף א עצמו: « שע״י כך אנו רואים כאלו כולם דרים באותו בית » (שו״ע או״ח שס״ו:א). העירוב אינו מבטל את ריבוי הבתים; הוא מראה אותם באופן אחר — כולם נחשבים כדרים בבית שבו מונחת הפת. ולמה דווקא פת? המשנה ברורה עונה במשפט אחד: « דעיקר דירתו של אדם במקום שפתו שם » (משנה ברורה שס״ו ס״ק ג). והרמב״ם מתאר את המעשה: « שֶׁיִּתְעָרְבוּ בְּמַאֲכָל אֶחָד שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת » (הלכות עירובין פ״א ה״ו).
2. חקירת היסוד — עירוב משום קנין או משום דירה (עירובין מ״ט ע״א)
חקירה: מה פועלת פת העירוב? הגמרא מביאה שתי הגדרות: « אָמַר שְׁמוּאֵל: עֵירוּב מִשּׁוּם קִנְיָן » (עירובין מ״ט ע״א); « רַבָּה אָמַר: עֵירוּב מִשּׁוּם דִּירָה » (עירובין מ״ט ע״א).
- צד א — קנין: העירוב הוא מעשה קנין; הטור מנסח זאת כאילו הבית שמניחים בו את העירוב קנוי לכולם. רש״י, שהביא הבית יוסף, מסיק את התוצאות: « למ״ד משום קנין יכולין לקנות בסודר כדרך שאר קנין ואין יכולין לקנות בפת שאין בו ש״פ » (בית יוסף או״ח שס״ו) — אפשר היה לקנות בכלי כבכל קנין, ופת שאין בה שווה פרוטה לא הייתה מועילה.
- צד ב — דירה: הפת אינה מעבירה דבר; היא עושה את כל הדיורים כדרים במקום אחד, כמו שכתוב בסעיף א בשולחן ערוך: שכולם נחשבים כדרים בבית אחד.
הגמרא עצמה מונה מה בין שתי ההגדרות, והבית יוסף מעתיקה ברצף: « אמר שמואל עירוב משום קנין רבה אמר עירוב משום דירה מאי בינייהו כלי ופחות משוה פרוטה וקטן » (בית יוסף או״ח שס״ו). ומסיק: « ופסקו הפוסקים כרבה » (בית יוסף או״ח שס״ו) — הפוסקים פסקו כרבה, שהעירוב משום דירה.
השווה פרוטה והקטן כתובים בסעיף ג; הכלי נלמד מאותה הגדרה בטור ובמשנה ברורה (ס״ק י״ט). הם יבואו במקומם, לפי סדר הסעיף, בפרקים 4 ו-5.
3. אהלים, שיירא וספינה (סעיף ב והגהת הרמ״א)
השיירא — פטור שנוי במחלוקת. המשנה בפרק קמא דעירובין מונה בין הדברים שפטרו במחנה את חובת העירוב, והגמרא מפרשת: « לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֲבָל עֵירוּבֵי תְּחוּמִין חַיָּיבִין » (עירובין י״ז ע״ב). הבית יוסף כותב שמשמע בגמרא שהפטור הוא דווקא במחנה היוצא למלחמה, וכן כתב ה״ר יונתן: « ובגמ' משמע דהיינו דוקא במחנה היוצא להלחם אבל שיירא ההולכת ממקום למקום דינה כדין כל אדם » (בית יוסף או״ח שס״ו).
הביאור הלכה, אחרי שדן בדברי הרב המגיד, כותב: « ודע דעיקר דינא דשיירא אינו ברור ורוב הפוסקים הראשונים חולקים ע״ז » (ביאור הלכה שס״ו). ועוד הוא מעיר שהמחבר סתם כאן כהרמב״ם, ובסימן ש״ס סעיף ג הלך בעקבות לשון רש״י, ומציע חילוק בין שני המקרים.
4. הבית שמניחים בו את העירוב — דירה ולא קנין (סעיף ג, רישא)
סעיף ג פותח בשני דינים: « הבית שמניחים בו העירוב א״צ ליתן פת ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה » (שו״ע או״ח שס״ו:ג).
יסוד: שניהם מתבארים לפי הגדרתו של רבה.
- הבית שמניחים בו אינו נותן פת. הדין הוא של שמואל; הגמרא מעמידה אותו מול מימרא אחרת שלו (החולק את עירובו, סעיף ד): « וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ עֵירוּב — אֵינוֹ צָרִיךְ לִיתֵּן אֶת הַפַּת » (עירובין מ״ט ע״א) — ומתרצת: « הָתָם — אַף עַל פִּי שֶׁאֵין פַּת, מַאי טַעְמָא — דְּכוּלְּהוּ הָכָא דָּיְירִי » (עירובין מ״ט ע״א): שם, אף בלי פת, הטעם הוא שכולם דרים כאן. המשנה ברורה: « שהרי אין העירוב אלא שיחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם » (משנה ברורה שס״ו ס״ק י״ח).
- אין צריך שווה פרוטה. המשנה ברורה: « קמ״ל דלאו משום קנין הוא אלא שיתוף דירה בעלמא הוא » (משנה ברורה שס״ו ס״ק י״ט); והטור מפורש יותר: « ואינו משום קנין שנחשוב כאילו זה הבית קנוי לכולם הלכך א״צ שיהא בעירוב שוה פרוטה ואין מערבין בכלי » (טור או״ח שס״ו). והשולחן ערוך הרב (שס״ו:ד) כותב בלשונו: « אֶלָּא דַּי בְּמַה שֶּׁנֶּחְשָׁבִים שֶׁהֵם דָּרִים בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָנוּי לָהֶם לָדוּר בּוֹ » (שו״ע הרב שס״ו:ד).
- הכלי. מאותו טעם מסיק המשנה ברורה שצריך דווקא פת: « ומזה הטעם ג״כ צריך ליתן דוקא פת ולא סגי בד״א כגון כלי וכי״ב שאינו מאכל » (משנה ברורה שס״ו ס״ק י״ט).
בית הראוי לדירה
סעיף ג מוציא את החצר, וכן בית שער, אכסדרה ומרפסת. זו המשנה: « הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת — אֵינוֹ עֵירוּב » (עירובין פ״ה ע״ב). המשנה ברורה נותן את הטעם: « הואיל והן דריסת הרגל לכל בני החצר לא חשיבי דירה » (משנה ברורה שס״ו ס״ק כ׳).
בית שער של יחיד. בגמרא אומר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת: « כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ הַדָּר שָׁם אֵינוֹ אוֹסֵר — הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ אֵינוֹ עֵירוּב, חוּץ מִבֵּית שַׁעַר דְּיָחִיד » (עירובין פ״ה ע״ב). הרמב״ם אינו עושה חילוק זה: « אֲבָל אִם נָתְנוּ בְּבֵית שַׁעַר אֲפִלּוּ בֵּית שַׁעַר שֶׁל יָחִיד אוֹ בְּאַכְסַדְרָה אוֹ בְּמִרְפֶּסֶת אוֹ בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ עֵרוּב » (הלכות עירובין פ״א הט״ז).
הביאור הלכה: « המחבר סתם בזה ולא חילק בין בית שער דיחיד לרבים ונמשך בזה אחר דעת הרמב״ם » (ביאור הלכה שס״ו); ומביא שכמה פוסקים — רש״י, התוספות, הרא״ש והרשב״א — מתירים בבית שער של יחיד, ושלפי ביאור הגר״א סעיף ג אינו עוסק אלא בבית שער של רבים.
שיעור ארבע אמות על ארבע אמות, שסעיף ג קובע אחר כך, מקורו, לפי הבית יוסף, בפרק קמא דסוכה.
ביתו של קטן. מהו הקטן שבגמרא שם? הבית יוסף: « כתבו התוס' שאין נראה להם פירש״י על וקטן ונראה לר״ת כמו שפר״ח דבבית של קטן מיירי הכא » (בית יוסף או״ח שס״ו) — התוספות דוחים את פירוש רש״י, ור״ת, בעקבות ר״ח, מפרש בביתו של קטן. כך מבאר המשנה ברורה את לשון סעיף ג: « קמ״ל דלא משום קנין היא אלא משום דירה וע״כ מותר להניח אפילו בבית קטן » (משנה ברורה שס״ו ס״ק כ״ג). לפי הקנין, הקטן אינו יכול להקנות את ביתו; לפי הדירה, ביתו דירה ככל דירה.
5. דרכי שלום, קטן המקבץ ובית הכנסת (סעיף ג, המשך, והגהת הרמ״א)
המשנה של הדברים שאמרו מפני דרכי שלום מונה: « מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין נ״ט ע״א). סעיף ג קובע זאת להלכה: אין משנים את הבית שבו רגילים להניח את העירוב.
מהו החשש? המשנה ברורה (ס״ק כ״ז) מביא את פירוש רש״י ואת פירוש התוספות: לרש״י, הנכנסים לבית ואינם רואים שם את העירוב יחשבו שבני החצר מטלטלים ללא עירוב; לתוספות, יחשדו את בעל הבית שגנב מפת העירוב, ויבואו לידי מחלוקת. הנפקא מינה: « ולפירש״י בודאי יש להחמיר אפילו מכר בית לאחר שלא לשנות מקום העירוב אכן לפירוש התוספות אפשר לומר דעל הלוקח לא יבוא לידי חשד » (משנה ברורה שס״ו ס״ק כ״ז). המגן אברהם (ס״ק ז) מביא עוד את טעם הרמב״ם בפירוש המשנה, וכותב שלפי טעם הגמרא — החשד — מניחים את העירוב אף בבית שנמכר.
הגהת הרמ״א. הרמ״א כותב שהמנהג בזמנו (בזמן הזה) להניח את העירוב בבית הכנסת, ומציע לו טעם: « ונראה לי הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שתוף ואין צריך להניח בבית דירה » (שו״ע או״ח שס״ו:ג). הב״ח מקשה, כפי שמביא הביאור הלכה: « כיון דבעירוב זה מערבין כל הבתים של דירה דהוי עירוב ושיתוף ביחד ודאי דצריך להניחו בבית דירה ולא בבהכ״נ » (ביאור הלכה שס״ו) — עירוב אחד משמש גם שיתוף וגם עירוב לבתים; ולחלק העירוב שבו, האם אין צריך בית דירה?
הגר״א, לפי הביאור הלכה, מיישב:
« דהבתים ניתרין מטעם מיגו דמהני עירוב זה שמניחין בבהכ״נ להתיר החצרות שבמבוי מהני נמי להתיר הבתים שבחצר » (ביאור הלכה שס״ו).
הביאור הלכה מוסיף שכעין זה נמצא בגמרא, וכן כתב הפרי מגדים בסימן שפ״ז.
6. בכלי אחד (סעיף ד)
שמואל: « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַחוֹלֵק אֶת עֵירוּבוֹ — אֵינוֹ עֵירוּב » (עירובין מ״ט ע״א). בברייתא, בית שמאי פוסלים עירוב שניתן בשני כלים ובית הלל מכשירים; והגמרא מתרצת שאף בית הלל לא אמרו אלא במקרה מסוים: « עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָתָם אֶלָּא דְּמָלְיָין לְמָנָא וְאִיַּיתַּר, אֲבָל הֵיכָא דְּפַלְגֵיהּ מִיפְלָג — לָא » (עירובין מ״ט ע״א) — הכלי נתמלא ונשאר מן העירוב; אבל מי שחילק במתכוון — לא. הרמב״ם: « אֲבָל אִם מִלְּאוּ אֶת הַכְּלִי מִן הָעֵרוּב וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ מְעַט וְהִנִּיחוּהוּ בִּכְלִי אַחֵר מֻתָּר » (הלכות עירובין פ״א הי״ח). זה החריג שבסעיף ד, כשנתמלא הכלי הראשון.
מדוע החלוקה פוסלת את העירוב? הבית יוסף מביא כמה טעמים:
- רש״י: « דמה שמו עירוב שמו כלומר שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה » (בית יוסף או״ח שס״ו).
- ה״ר יהונתן: המחלק רוצה שלחמו לא יתערב בלחם חברו, וכל אחד יחזור ויטול את שלו.
- הבית יוסף עצמו: « ונ״ל דלאו דוקא מטעם זה אלא שכל שכלי אחד מכיל אותו וחלקו בשני כלים מאיזה טעם שיהיה אינו עירוב דלא פלוג רבנן במילתייהו » (בית יוסף או״ח שס״ו).
המזכה בשביל כולם. המשנה ברורה מסתפק: « ונראה לכאורה דדוקא אם כ״א נותן חלק בעירוב אבל אם אחד מזכה בעד כולם יכול ליתנו בשני כלים אכן מדלא הזכירו הפוסקים ד״ז משמע דס״ל דלא פלוג רבנן במלתייהו וצ״ע » (משנה ברורה שס״ו ס״ק ל״א). ה״לא פלוג״ שבדבריו הוא לשון הבית יוסף שלעיל, והוא נשאר בצריך עיון.
התנאי שבסוף סעיף ד — ששני הכלים יהיו בבית אחד — הוא, לפי הבית יוסף, דברי המגיד משנה והרשב״א.
7. שלא יקפיד (סעיף ה)
שמואל ורבי חנינא. הגמרא: « הַמַּקְפִּיד עַל עֵירוּבוֹ — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב. מָה שְׁמוֹ — עֵירוּב שְׁמוֹ » (עירובין מ״ט ע״א). וכנגדו: « רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: עֵירוּבוֹ עֵירוּב, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא מֵאַנְשֵׁי וַרְדִּינָא » (עירובין מ״ט ע״א) — העירוב כשר, אלא שהמקפיד נקרא בשם אנשי ורדינא.
הבית יוסף: « ואע״ג דפליג ר' חנינא עליה פסקו הפוסקים כשמואל » (בית יוסף או״ח שס״ו). סעיף ה פוסק כשמואל, שאם מקפיד — העירוב פסול.
8. פת שלמה וחשש איבה (סעיף ו והגהת הרמ״א, ואחריו סעיף ז)
המשנה: « רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כִּכָּר הוּא עֵירוּב, אֲפִילּוּ מַאֲפֶה סְאָה, וְהוּא פְּרוּסָה — אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. כִּכָּר כְּאִיסָּר וְהוּא שָׁלֵם — מְעָרְבִין בּוֹ » (עירובין פ׳ ע״ב). הגמרא נותנת את הטעם: « וּפְרוּסָה מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי: מִשּׁוּם אֵיבָה » (עירובין פ״א ע״א). ואם כולם עירבו בפרוסות: « עֵירְבוּ כּוּלָּן בִּפְרוּסוֹת מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שֶׁמָּא יַחְזוֹר דָּבָר לְקִלְקוּלוֹ » (עירובין פ״א ע״א). המשנה ברורה מתאר את האיבה: « משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה » (משנה ברורה שס״ו ס״ק ל״ז).
יסוד: טעם האיבה קובע את החריגים שבסעיף ו ואת הדין שבסעיף ז.
- חלת נחתום: הגמרא מיישבת בין דברי רבי יוחנן בן שאול לברייתא: « לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּחַלַּת נַחְתּוֹם, הָא — בְּחַלַּת בַּעַל הַבַּיִת » (עירובין פ״א ע״א) — ככר שניטל ממנה חלק הנחתום (אחד ממ״ח) נחשבת שלמה.
ככר שלא הייתה טבולה לחלה. הבית יוסף מביא: « וכתבו התוס' דנראה לר״י דדוקא בטבולה לחלה דאי לא בעיא תיקון איכא איבה ומיהו לשון כדי קשה ואומר ר״י דנקט כדי לאשמועינן דאפילו ניטל לשם חלה אם הפריש יותר מכדי צורך איכא איבה » (בית יוסף או״ח שס״ו) — הר״י מוסיף אפוא שגם כשהחלק הוסר לשם חלה, אם הוסר יותר מן הנדרש — יש איבה; וכנגדו: « והרא״ש כתב ולפי הסברא נ״ל דכיון דטעמא משום איבה אין חילוק בין ניטל לשם חלה לניטל שלא לשם חלה » (בית יוסף או״ח שס״ו) — השכנים אינם יודעים לשם מה הוסר החלק. סעיף ו כותב: « אפי' לא היתה טבולה לחלה » (שו״ע או״ח שס״ו:ו) — המקרה עצמו שהר״י מוציא.
- ככר שחוברה בקיסם: « הָא — דִּידִיעַ תִּיפְרָהּ, הָא — דְּלָא יְדִיעַ תִּיפְרָהּ » (עירובין פ״א ע״א) — הכל תלוי אם הפריסה ניכרת.
הגהת הרמ״א — חלה אחת לכולם. הרמ״א מביא שיש שפירשו את דין הפת השלמה על כל העירוב ביחד, ומכאן המנהג לקבץ מכל בית מעט קמח ולעשות חלה אחת. אך אם כל אחד תורם רק קמח, היכן האיבה?
הביאור הלכה מקשה ומתרץ ברצף אחד: « אף דלכאורה לא שייך כאן משום איבה כיון שאין לוקחין מכ״א כ״א קמח וליתכשר אף בפרוסה צ״ל כיון דעכ״פ כ״א נותן חלק בעירוב וחל עלייהו התקנתא שאין מערבין בפרוסה » (ביאור הלכה שס״ו) — מאחר שכל אחד משתתף בעירוב, התקנה חלה עליו; מה שאין כן בסעיף ז, שיובא להלן, שאחד נותן בשביל כולם.
הקמח שנשתייר. הרמ״א, כדעתו שלו: « דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה כן נראה לי » (שו״ע או״ח שס״ו:ו). המגן אברהם מדייק: « משמע דאין השמש צריך לזכות לכולם » (מגן אברהם שס״ו ס״ק י״ג); ומוסיף שכן כתב הלבוש כאן, אך בסימן שצ״ה כתב להפך, ומסיק להחמיר לכתחילה: « וכ״כ הלבוש כאן ובסי' שצ״ה כתב דאם לא זיכה לא הוי עירוב וטוב להחמיר לכתחל' לזכות בפרט אם עשהו מקמח שלו » (מגן אברהם שס״ו ס״ק י״ג). השולחן ערוך הרב (שס״ו:י) מביא את שתי הדעות ואת המנהג שהשמש נותן את העירוב לרב — ראה רמה 4.
- סעיף ז: כשאחד מזכה לכולם, מותר בפרוסה; הבית יוסף: « וטעמו משום דתו ליכא איבה » (בית יוסף או״ח שס״ו); המשנה ברורה: « דלא שייך כאן כלל משום איבה » (משנה ברורה שס״ו ס״ק מ״ו).
9. פת אורז, עדשים ודוחן (סעיף ח)
10. אחד בשביל כולם — הזיכוי (סעיף ט)
המשנה עוסקת בשיתופי מבואות: « וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ » (עירובין ע״ט ע״ב). רב נחמן משווה לכך את עירובי החצרות: « נָקְטִינַן, אֶחָד עֵירוּבֵי תְחוּמִין, וְאֶחָד עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת, אֶחָד שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת צָרִיךְ לְזַכּוֹת » (עירובין פ׳ ע״א). ברייתא מחלקת: « אִם מִשֶּׁלּוֹ — צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וְאִם מִשֶּׁלָּהֶן — צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ » (עירובין פ׳ ע״א). ורב יהודה: « חָבִית שֶׁל שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח » (עירובין ע״ט ע״ב).
קושיית אביי (עירובין מ״ט:). כשחמישה מעבירים את עירובם למקום אחר, אחד מעביר בשביל כולם; ואביי מקשה על שתי ההגדרות כאחת: « אֶחָד מוֹלִיךְ לְכוּלָּן. הוּא נִיהוּ דְּקָא קָנֵי, וְתוּ לָא. הוּא נִיהוּ דְּקָא דָּיַיר, וְתוּ לָא » (עירובין מ״ט ע״ב).
רבה משיב: « לָא לְדִידִי קַשְׁיָא, וְלָא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא, שְׁלִיחוּת דְּכוּלְּהוּ קָא עָבֵיד » (עירובין מ״ט ע״ב). נמצא שאחד יכול לפעול בשביל כולם, לפי שתי ההגדרות. המשנה ברורה מבאר מדוע בסעיף ט צריך לזכות על ידי אחר: « דעל ידי עצמו אינו יכול לזכות להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו » (משנה ברורה שס״ו ס״ק מ״ט).
למה מגביהים טפח? הבית יוסף: « ופירש״י צריך להגביה מן הקרקע כשהוא מזכה להם דכל כמה דמנח ברשותיה לא הוי זכייה » (בית יוסף או״ח שס״ו) — זה מעשה הקנין. הרמב״ם, בענין שיתוף: « וְאִם הִנִּיחַ הַכְּלִי בֶּחָצֵר צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ הַכְּלִי מִן הַקַּרְקַע טֶפַח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר » (הלכות עירובין פ״א הי״ז) — כדי שיהיה ניכר. את הנפקא מינה מדייק הבית יוסף מלשון הרמב״ם: « ומשמע מדבריו דאפילו בשלהן צריך להגביה טפח » (בית יוסף או״ח שס״ו) — אף כשהעירוב כבר של כולם.
המתוספים. הבית יוסף מביא את המגיד משנה בשם הרשב״א: « וכשהוא מזכה אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לכל בני החצר והמבוי ולכל מי שניתוסף מיום זה ואילך במבוי » (בית יוסף או״ח שס״ו); ואחר כך את הריטב״א בשם רבו, בעירוב שמכינים פעם אחת לכל השנה: « ואע״פ שאין מזכין להם בפירוש לב הציבור מתנה עליהן ומיהו אם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור אפשר שצריך להוסיף מחמתן » (בית יוסף או״ח שס״ו) — ובאותו משפט ההסתייגות שבסוף סעיף ט; במקום שהריטב״א כותב אפשר, סעיף ט כותב צריך. החלק הראשון הוא הדעה שסעיף ט מביא בלשון וי״א. המשנה ברורה: « הלשון מקוצר דמעיקר הדין בודאי אינו כן אלא דבזמנינו יש לסמוך ע״ז » (משנה ברורה שס״ו ס״ק נ״ג); ומסיים: « וכן הוא הלשון באמת בב״י וכן כונת המחבר בכאן » (משנה ברורה שס״ו ס״ק נ״ג) — הרי שהוא מפרש את סעיף ט שבזמנינו יש לסמוך על דעה זו. השולחן ערוך הרב (שס״ו:יב) כותב שיש לסמוך על דעה זו בדיעבד — ראה רמה 4.
יסוד: סוף סעיף ט — אם נוספו דיירים אחרי שהעירוב פחת מן השיעור, צריך להוסיף בעירוב בשבילם. השולחן ערוך הרב נותן את הטעם לפי הגדרתו של רבה: « כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הָיוּ דָרִים כַּאן לֹא הָיָה לָהֶם עֵרוּב כְּלָל, שֶׁעֵרוּב הוּא מִשּׁוּם דִּירָה » (שו״ע הרב שס״ו:יב).
11. על ידי מי מזכים — המחלוקת שבסעיף י
המשנה (עירובין ע״ט:, שהובאה בפרק 10) מוציאה את הבנים הקטנים ואת העבדים הכנענים, משום שידם כידו. מיהו גדול ומיהו קטן?
שתי הדעות שבסעיף י.
- המשנה כפשוטה: הבית יוסף מביא את הרי״ף, הרמב״ם, בעל הלכות גדולות ועוד, ומסיק: « וכיון דהרי״ף והרמב״ם והני רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן » (בית יוסף או״ח שס״ו).
- כדין מציאה: הרא״ש בשם ר״ח מחיל על העירוב את הגדרת רבי יוחנן במציאה (בפרק קמא דבבא מציעא): « ה״ה נמי הכא אין לזכות העירוב ע״י בנו הגדול הסומך על שולחן אביו דידו כיד אביו דמי » (בית יוסף או״ח שס״ו). המשנה ברורה: « סבירא להו דדמיא עירוב לענין מציאה » (משנה ברורה שס״ו ס״ק ס״א).
חקירה: ידו של הבן הסמוך על שולחן אביו — האם היא מצד עצמה יד האב, או שאינה כיד האב אלא לענין מציאה? הבית יוסף מביא את תשובת הרמב״ן: « דמציאה אין האב זוכה אלא כדי שלא תהא לו איבה כיון שהבן סומך על שולחנו אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים על ידי בניו זוכים הם לאחרים כאיניש דעלמא » (בית יוסף או״ח שס״ו). בזה מבאר הבית יוסף את הדעה הראשונה.
היכן הדעות חלוקות, בין השאר (לשון סעיף י):
- הבן הגדול הסמוך על שולחן אביו — מזכים על ידו לדעה הראשונה, ואין מזכים על ידו לדעה השנייה;
- הבת הגדולה הסמוכה על שולחנו — מזכים על ידה לדעה הראשונה, ואין מזכים על ידה לדעה השנייה;
- הבן הקטן שאינו סמוך על שולחנו — אין מזכים על ידו לדעה הראשונה, ומזכים על ידו לדעה השנייה;
- הבת שעדיין לא בגרה, גם כשאינה אוכלת על שולחנו — אין מזכים על ידה לדעה השנייה;
- האשה שמעלה לה מזונות — מזכים על ידה לדעה הראשונה, ואין מזכים על ידה לדעה השנייה;
- האשה שאמר לה « צאי מעשה ידיך במזונותיך » (שו״ע או״ח שס״ו:י) — אין מזכים על ידה לדעה השנייה.
לכתחילה, טוב לחוש לשתיהן היכא דאפשר; בדיעבד, כדברי המקל (רמ״א). השולחן ערוך הרב (שס״ו:יג) מוסיף שכאשר אין דרך אחרת יש להקל אף לכתחילה כדעה הראשונה, « כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהוּא עִקָּר » (שו״ע הרב שס״ו:יג) — ראה רמה 4.
12. בני חבורה והאפוטרופוס (סעיפים יא-יב)
רב יהודה בשם שמואל: « בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם, פַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם עֵירוּב. וְאָמְרִי לַהּ: מִשּׁוּם שִׁיתּוּף » (עירובין פ״ה ע״ב). רבה מיישב: « וְלָא פְּלִיגִי: כָּאן — בִּמְסוּבִּין בַּבַּיִת, כָּאן — בִּמְסוּבִּין בֶּחָצֵר » (עירובין פ״ה ע״ב). רש״י, שהביא הבית יוסף, נותן טעם: « דעירוב משום דירה וחצר לאו בר דירה הוא » (בית יוסף או״ח שס״ו) — שוב הגדרת הדירה.
של מי הפת? הבית יוסף מביא את המגיד משנה על הרמב״ם: « ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש בבני חבורה. שקנו פת בשיתוף והיו מסובין ואוכלין ממנו » (בית יוסף או״ח שס״ו); אבל הרשב״א מפרש אחרת: « אבל הרשב״א מפרש בבני חבורה שהיו מסובין אצל אחד שזימנן לאכול משלו » (בית יוסף או״ח שס״ו).
סעיף יא עוסק בבני חבורה המסובים; והסוגריים באותיות קטנות שאחריו מוסיפים: « וה״ה אם יש להם פת בשותפות בא' מן הבתים סומכין עליו משום עירוב » (שו״ע או״ח שס״ו:יא). המשנה ברורה: « דין זה הוא זו ואצ״ל זו » (משנה ברורה שס״ו ס״ק ע״ה) — והוא מפרש את סעיף יא כרשב״א: אף אם הפת שייכת לבעל הבית בלבד, שהזמין אותם לאכול איתו (ס״ק ע״ב).
13. המצוה, הברכה והנוסח (סעיפים יג-טו)
סעיף יג קובע: מצוה לחזור אחר עירובי חצרות; המשנה ברורה: « כדי שלא יבואו לטלטל באיסור » (משנה ברורה שס״ו ס״ק ע״ח). סעיף יד: מברכים על מצות עירוב. הרמב״ם קובע את הברכה בשעת הקיבוץ: « וּכְשֶׁמְּקַבֵּץ הָעֵרוּב מְבָרֵךְ » (הלכות עירובין פ״א הט״ז), ונותן את הנוסח בלשון הקודש: « וְאוֹמֵר בְּעֵרוּב זֶה יִהְיֶה מֻתָּר לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבַּיִת לְבַיִת בְּשַׁבָּת » (הלכות עירובין פ״א הט״ז).
מתי מברכים? המשנה ברורה נותן את הכלל: « מפני שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן » (משנה ברורה שס״ו ס״ק פ׳); ולפי מנהג הקמח שהביא הרמ״א בסעיף ו, אין לברך בשעת הקיבוץ, שהרי הפת עדיין לא נאפתה (ס״ק פ׳). הבית יוסף והב״ח הצריכו לברך בתחילת הקיבוץ; אבל « והאחרונים הסכימו דיוכל לכתחלה לברך אחר שכבר נגמר הקיבוץ » (משנה ברורה שס״ו ס״ק פ״א) — שעדיין צריך לזכות. ובמי שמערב משלו בשביל כולם, הביאור הלכה מוסיף: « ואפילו לכתחלה יש לעיין דאולי יותר עדיף לברך אחר הזיכוי » (ביאור הלכה שס״ו) — שלפני הזיכוי הפת עדיין אינה נקראת עירוב.
סעיף טו נותן אחר כך את הנוסח בארמית, בהדין עירובא.
14. סיכום השיטות והכרעת ההלכה
היסוד: העירוב עושה את כל הדיורים כדרים בבית אחד (סעיף א), והפוסקים פסקו כרבה, שהעירוב משום דירה (עירובין מ״ט., בית יוסף):
- השיירא (סעיף ב): פטור הכתוב בלשון הרמב״ם, ולפי הביאור הלכה רוב הראשונים חולקים;
- בעל הבית שאצלו העירוב פטור מנתינת פת; אין שיעור של שווה פרוטה; מניחים אותו לא בחצר אלא בבית דירה, ולא במקום דריסת הרגל, ושיהיו בו ארבע אמות על ארבע אמות, ואפילו בבית של קטן, וקטן רשאי לאסוף (סעיף ג) — והמנהג שהביא הרמ״א בזמנו הוא בבית הכנסת, ובטעם שהוא מציע — שלעירובין שלנו יש דין שיתוף;
- בכלי אחד (סעיף ד) ובלא הקפדה (סעיף ה), כשמואל;
- פת שלמה משום איבה, ובלבד שיהיה בהן (בככרות) כשיעור, והיתר חלת נחתום וקיסם שאינו ניכר (סעיף ו), ופרוסה כשאחד מזכה לכולם (סעיף ז);
- פת אורז ועדשים, לא פת דוחן (סעיף ח);
- הזיכוי על ידי אחר המגביה טפח (סעיף ט), ושתי הדעות על ידי מי מזכים (סעיף י): לכתחילה טוב לחוש לשתיהן היכא דאפשר, בדיעבד כדברי המקל (רמ״א);
- פת בני החבורה נחשבת עירוב רק בבית (סעיף יא); האפוטרופוס יכול לערב בעד הקטן (סעיף יב);
- מצוה לחזור אחר עירובי חצרות (סעיף יג);
- הברכה, שזמנה נדון, אינה מעכבת (סעיפים יד-טו).
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, י״ח סעיפים בסימן זה).