מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — זהו שולחן ערוך בפני עצמו, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, בחלוקה ובמספור סעיפים משלו. כאן שולחן ערוך הרב מחולק לי״ח סעיפים, והשולחן ערוך של המחבר לט״ו: ההפניות בעמוד זה הולכות לפי מספור הרב, אלא אם כן נזכר בהן השולחן ערוך של המחבר.
עמוד זה מקבץ, לסימן שס״ו, את הטקסט המלא של הרב, את מה ששונה בלשונו מדברי המחבר והרמ״א, ואת ההנהגה המעשית העולה מדבריו.
שלחן ערוך הרב — סימן שס״ו
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן שס״ו — דִּין עֵרוּב לְחָצֵר שֶׁהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם דָּרִים בְּתוֹכוֹ — וּבוֹ י״ח סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. י״ח סעיפים (בשולחן ערוך של המחבר ט״ו, במספור שלו).
סעיף א דִּין עֵרוּב לְחָצֵר שֶׁהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם דָּרִים בְּתוֹכוֹ וּבוֹ י״ח סְעִיפִים: חָצֵר…
דִּין עֵרוּב לְחָצֵר שֶׁהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם דָּרִים בְּתוֹכוֹ וּבוֹ י״ח סְעִיפִים:
חָצֵר שֶׁהַרְבֵּה בָּתִּים פְּתוּחִים לְתוֹכָהּ — מִן הַתּוֹרָה מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר וּמִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר, שֶׁהֲרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה הִיא. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לְטַלְטֵל מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַבָּתִּים הֵם רְשֻׁיּוֹת מְיֻחָדוֹת, לְכָל אֶחָד שֶׁלּוֹ, וְהֶחָצֵר הִיא רְשׁוּת מְשֻׁתֶּפֶת לְכֻלָּם וְדוֹמֶה קְצָת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאִם הָיוּ מוֹצִיאִים מֵהַבָּתִּים לֶחָצֵר, יֹאמְרוּ שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל הִתִּירוּ עַל יְדֵי עֵרוּב, שֶׁגּוֹבִין פַּת מִכָּל בַּיִת וּבַיִת וְנוֹתְנִים אוֹתָם בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הֶחָצֵר, שֶׁעַתָּה אָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים בְּאוֹתוֹ בַיִת, לְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם וְדִירָתוֹ בִּמְקוֹם מְזוֹנוֹתָיו הִיא, וּכְאִלּוּ כָּל הֶחָצֵר מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ בַיִת, וְאֵינָהּ דּוֹמָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
וַאֲפִלּוּ מִבַּיִת לְבַיִת שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הֶחָצֵר אָסוּר לְטַלְטֵל בְּלִי עֵרוּב, שֶׁעָשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה לְהַרְחִיק, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת שֶׁל זֶה לִרְשׁוּת שֶׁל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁשְׁתֵּיהֶן רְשׁוּת הַיָּחִיד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל כְּשֶׁהִנִּיחוּ עֵרוּב בְּאַחַד הַבָּתִּים, וְנַעֲשׂוּ כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים בְּאוֹתוֹ בַיִת בְּשֻׁתָּפוּת — הֲרֵי אֵין כַּאן אֶלָּא דִּירָה אַחַת, וּשְׁאָר הַבָּתִּים הֵם כְּחַדְרֵי דִירָה זוֹ, וְהַכֹּל רְשׁוּת אַחַת.
וְהוּא הַדִּין וְהוּא הַטַּעַם בְּטִלְטוּל מֵחָצֵר לְחָצֵר שֶׁאֶצְלָהּ לְעִנְיַן כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בַּבַּיִת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ב:
סעיף ב יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת, וְכֵן מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה, אֵין מְטַלְטְלִין…
יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת, וְכֵן מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה, אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻלָּם, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹלְכִים לַמִּלְחָמָה, שֶׁאָז פְּטָרוּם חֲכָמִים מֵעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וּמִנְּטִילַת יָדַיִם (וַאֲפִלּוּ הִיא מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַחֲנֶה הַקָּבוּעַ וְעוֹמֵד שָׁם יָמִים. אֲבָל שַׁיָּרָא הַהוֹלֶכֶת לְדַרְכָּהּ, וְנָחוּ שָׁם מִפְּנֵי הַשַּׁבָּת — פְּטוּרִים מִלְּעָרֵב, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אוֹתָם אֹהָלִים קְבוּעִים לָהֶם שָׁם וְכִמְעֹרָבִים הֵם:
סעיף ג בָּתִּים שֶׁבִּסְפִינָה צְרִיכִים עֵרוּב, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת…
בָּתִּים שֶׁבִּסְפִינָה צְרִיכִים עֵרוּב, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת וּרְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא. אֲבָל אוֹתָם שֶׁאֵין לָהֶם בָּתִּים, הֲרֵי הֵם כִּשְׁרוּיִים בְּחָצֵר אַחַת וְאֵינָם צְרִיכִים עֵרוּב (וְכֵן אֵינָם אוֹסְרִים עַל הַדָּר בַּבַּיִת שֶׁבַּסְּפִינָה, וְאֵין צָרִיךְ לְעָרֵב אֶלָּא אִם כֵּן הֵם שְׁנַיִם בִּשְׁנֵי בָתִּים, שֶׁאָז הֵם אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה בְּלִי עֵרוּב).
וְאֵימָתַי הַסְּפִינָה הִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד, וְדִין הַטִּלְטוּל מִמֶּנָּה לַיָּם — נִתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ״ה:
סעיף ד הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחַ בּוֹ הָעֵרוּב אֵין צָרִיךְ לִתֵּן פַּת, שֶׁהֲרֵי הָעֵרוּב אֵינוֹ…
הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחַ בּוֹ הָעֵרוּב אֵין צָרִיךְ לִתֵּן פַּת, שֶׁהֲרֵי הָעֵרוּב אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁנֶּחְשָׁבִים כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים שָׁם, וַהֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת זֶה דָּר שָׁם.
וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּעֵרוּב שָׁוֶה פְּרוּטָה כְּדֵי שֶׁעַל יָדוֹ יִהְיֶה נִקְנֶה לָהֶם בַּיִת זֶה לָדוּר בּוֹ, אֶלָּא דַּי בְּמַה שֶּׁנֶּחְשָׁבִים שֶׁהֵם דָּרִים בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָנוּי לָהֶם לָדוּר בּוֹ.
וּלְפִיכָךְ מַנִּיחִין עֵרוּב אֲפִלּוּ בְּבַיִת שֶׁל קָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּטָן אֵין לוֹ דַעַת לְהַקְנוֹת לָהֶם בֵּיתוֹ, וְכֵן קָטָן יָכוֹל לִגְבּוֹת הָעֵרוּב וּלְקַבְּצוֹ וּלְהַנִּיחוֹ בַּבַּיִת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּמַעֲשֵׂה הַקָּטָן כְּלוּם, מִכָּל מָקוֹם הָעֵרוּב נַעֲשֶׂה מֵאֵלָיו כְּשֶׁהֻנַּח בַּבַּיִת, וַאֲפִלּוּ הֻנַּח שֶׁלֹּא לְשֵׁם עֵרוּב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.
וּמִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי נָכְרִי אָסוּר לְקַבְּצוֹ לְכַתְּחִלָּה (שֶׁהַנָּכְרִי אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו):
סעיף ה הוֹאִיל וְהָעֵרוּב הוּא מִשּׁוּם דִּירָה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּבַיִת הָרָאוּי…
הוֹאִיל וְהָעֵרוּב הוּא מִשּׁוּם דִּירָה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּבַיִת הָרָאוּי לְדִירָה, אֲבָל לֹא בְּאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת וְלֹא בְּבֵית שַׁעַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בַּיִת גָּמוּר, אֵינוֹ רָאוּי לְדִירָה מִפְּנֵי הָעוֹבְרִים דֶּרֶךְ עָלָיו.
וְלֹא בְּבַיִת שֶׁאֵין בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת, שֶׁאֵין דִּירָתוֹ חֲשׁוּבָה דִירָה (וַאֲפִלּוּ הוּא אָרֹךְ הַרְבֵּה, אִם אֵין בְּרָחְבּוֹ ד' אַמּוֹת — אֵינוֹ חָשׁוּב דִּירָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רפ״ו). וְלָכֵן אֵינוֹ אוֹסֵר בֶּחָצֵר וּבַמָּבוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶם:
סעיף ו וְהַמִּנְהָג בִּזְמַן הַזֶּה לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית…
וְהַמִּנְהָג בִּזְמַן הַזֶּה לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ רָאוּי לְדִירָה מִפְּנֵי קְדֻשָּׁתוֹ, אַף שֶׁהוּא בַּיִת גָּמוּר, שֶׁהֲרֵי הַדִּירָה הוּא מְקוֹם הָאֲכִילָה, וְאָסוּר לֶאֱכוֹל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אִם לֹא הַלּוֹמְדִים שָׁם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן קנ״א.
וְיֵשׁ שֶׁנָּתְנוּ טַעַם לַמִּנְהָג, לְפִי שֶׁעֵרוּבִין שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין שִׁתּוּף מְבוֹאוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל הַחֲצֵרוֹת וְהַבָּתִּים שֶׁבַּמָּבוֹי מִשְׁתַּתְּפִין יַחַד בְּעֵרוּב זֶה, וְשִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחוֹ כְּלָל בְּבֵית דִּירָה, רַק שֶׁיְּהֵא בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר בִּלְבָד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שפ״ו.
וּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין לָהֶם לֶחִי אוֹ קוֹרָה לִמְבוֹאוֹתֵיהֶם, אוֹ שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ בְּמָבוֹי הַמְּתֻקָּן בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה, שֶׁאֵין מַנִּיחִים שָׁם עֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ה — אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (וּמִמֶּנּוּ לַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ שָׁם דִּירָה אַחַת בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בָּהּ שְׁתֵּי דִירוֹת, שֶׁאָז הֵן אוֹסְרוֹת זוֹ עַל זוֹ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ בֵּינֵיהֶן, וְאִם לֹא עֵרְבוּ — אָסוּר לְכָל אָדָם לְטַלְטֵל בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל אִם אֵין בָּהּ אֶלָּא דִּירָה אַחַת — נִתְּנֵית כֻּלָּה לְדִירָה זוֹ), וְאֵין אַנְשֵׁי בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹסְרִים עָלֶיהָ, הוֹאִיל וּבֵית הַכְּנֶסֶת אֵינָהּ בֵּית דִּירָה (וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ו גַּבֵּי חֻרְבָּה שֶׁאֵצֶל בֵּית דִּירָה), וְכָל בְּנֵי הָעִיר נַעֲשׂוּ כְּאוֹרְחִים לְגַבֵּי דִּירָה זוֹ, וּמֻתָּרִים גַּם כֵּן לְטַלְטֵל מֵחָצֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּלְדִירָה זוֹ כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּרִים בִּשְׁאָר חֲצֵרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אֶלָּא בַּיִת אֶחָד:
סעיף ז אִם רְגִילִין לִתֵּן תָּמִיד אֶת הָעֵרוּב בְּבַיִת יָדוּעַ — אֵין לָהֶם לְשַׁנּוֹתוֹ וְלִתְּנוֹ…
אִם רְגִילִין לִתֵּן תָּמִיד אֶת הָעֵרוּב בְּבַיִת יָדוּעַ — אֵין לָהֶם לְשַׁנּוֹתוֹ וְלִתְּנוֹ בְּבַיִת אַחֵר, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ קְצָת טַעַם לְשַׁנּוֹתוֹ, אֵין מְשַׁנִּין. אֲבָל אִם יֵשׁ טַעַם גָּדוֹל — מְשַׁנִּין. וְאִם בִּתְחִלַּת הַנָּחָתוֹ שָׁם הִתְנוּ לְשַׁנּוֹת, מֻתָּרִים לְשַׁנּוֹת.
וְאִם מֵת בַּעַל הַבַּיִת זֶה, אוֹ שֶׁמָּכַר בֵּיתוֹ לְאַחֵר — אַף עַל פִּי כֵן אֵין מְשַׁנִּין כְּשֶׁלֹּא הִתְנוּ, מִפְּנֵי שֶׁעִנְיַן הַדַּרְכֵי שָׁלוֹם בְּכַאן הוּא מִשּׁוּם חֲשָׁד, שֶׁלֹּא יִסְבְּרוּ שֶׁחוֹשְׁדִין בַּעַל הַבַּיִת זֶה שֶׁגּוֹנֵב פַּת מִן הָעֵרוּב וּלְכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ לְבַיִת אַחֵר, וְשֶׁמָּא מִתּוֹךְ כָּךְ יָבֹא לִידֵי מַחֲלֹקֶת עִמָּהֶם. וְלָזֶה יֵשׁ לָחוּשׁ גַּם בְּלוֹקֵחַ וְיוֹרֵשׁ.
וְכָל זֶה בְּעֵרוּב שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתוֹ בַּבַּיִת בְּחִנָּם, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. אֲבָל דָּבָר שֶׁצְּרִיכִין לִתֵּן מָעוֹת לְזֶה — יְכוֹלִין לְשַׁנּוֹת לִתֵּן לְאַחֵר.
וּבְכֻלָּן, אִם עָבְרוּ וְנָתְנוּ בְּבַיִת אַחֵר — אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ:
סעיף ח צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַקְפִּיד שׁוּם אֶחָד מֵהֶם עַל עֵרוּבוֹ אִם יֹאכְלֶנּוּ חֲבֵרוֹ. וְאִם…
צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַקְפִּיד שׁוּם אֶחָד מֵהֶם עַל עֵרוּבוֹ אִם יֹאכְלֶנּוּ חֲבֵרוֹ. וְאִם מַקְפִּיד — אֵינוֹ עֵרוּב, כִּי מַה שְּׁמוֹ? "עֵרוּב" שְׁמוֹ, שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם מְעֹרָבִים וּמְרֻצִּים בּוֹ, שֶׁלֹּא יִמְחֶה אֶחָד בַּחֲבֵרוֹ אֶלָּא שֻׁתָּפוֹת נוֹחָה וַעֲרֵבָה.
וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְעָרֵב בְּדָבָר שֶׁתִּקֵּן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אִם יְבַקְשֶׁנּוּ חֲבֵרוֹ מִמֶּנּוּ — לֹא יִתְּנֶנּוּ לוֹ:
סעיף ט צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חִלְּקוֹ וּנְתָנוֹ בִּשְׁנֵי כֵלִים…
צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חִלְּקוֹ וּנְתָנוֹ בִּשְׁנֵי כֵלִים — אֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי "עֵרוּב" שְׁמוֹ, שֶׁיִּהְיוּ מְעֹרָבִים. וְהוּא שֶׁחִלְּקוֹ מִדַּעַת, מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה. אֲבָל אִם נִתְמַלֵּא כְּלִי הָאֶחָד, יָכוֹל לִתֵּן הַמּוֹתָר בִּכְלִי שֵׁנִי, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי כֵלִים בְּבַיִת אֶחָד:
סעיף י אֵין מְעָרְבִין בִּפְרוּסָה, אֲפִלּוּ הִיא גְדוֹלָה הַרְבֵּה, שֶׁמָּא יָבֹאוּ לִידֵי מַחֲלֹקֶת…
אֵין מְעָרְבִין בִּפְרוּסָה, אֲפִלּוּ הִיא גְדוֹלָה הַרְבֵּה, שֶׁמָּא יָבֹאוּ לִידֵי מַחֲלֹקֶת, שֶׁאֶחָד יִתֵּן שְׁלֵמָה וְיֹאמַר "אֲנִי נוֹתֵן שְׁלֵמָה וְאַתָּה פְּרוּסָה", וְהָעֵרוּב צָרִיךְ לִהְיוֹת שֻׁתָּפוּת נוֹחָה וַעֲרֵבָה. וַאֲפִלּוּ אִם כֻּלָּם יִרְצוּ לִתֵּן פְּרוּסוֹת — אָסוּר, שֶׁמָּא יַחֲזוֹר הַדָּבָר לְקִלְקוּלוֹ, שֶׁאֶחָד יִתֵּן שְׁלֵמָה וְיָבֹאוּ לִידֵי מַחֲלֹקֶת.
אֲבָל בִּשְׁלֵמָה מְעָרְבִין אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה מְאֹד, וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם כִּכָּרוֹת הַרְבֵּה, שֶׁיְּהֵא בָהֶן כַּשִּׁעוּר שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ח.
וְאִם לֹא נִטַּל מִמֶּנָּה אֶלָּא כְּדֵי חַלַּת נַחְתּוֹם, שֶׁהוּא חֵלֶק א' מִמ״ח — מְעָרְבִין בָּהּ, אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה טְבוּלָה לְחַלָּה כְּשֶׁנִּטַּל מִמֶּנָּה חֵלֶק זֶה, לְפִי שֶׁהַשְּׁכֵנִים אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁלֹּא הָיְתָה טְבוּלָה לְחַלָּה, וְיִסְבְּרוּ שֶׁחַלָּתָהּ הִיא שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנָּה, וְלֹא יָבֹאוּ לִידֵי מַחֲלֹקֶת.
וְאִם נִפְרְסָה וְחִבְּרָהּ בְּקִיסָם, שֶׁהִכְנִיס קָצֶה אֶחָד בַּפַּת וְקָצֶה הַשֵּׁנִי בַּפְּרוּסָה, אִם אֵינָהּ נִכֶּרֶת שֶׁנִּפְרְסָה — מְעָרְבִין בָּהּ (וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁלֵמָה גְמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן קס״ח, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ נִכֶּרֶת לַשְּׁכֵנִים, לֹא יָבֹאוּ לִידֵי מַחֲלֹקֶת).
וְאִם אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם מִשֶּׁלּוֹ — יָכוֹל לְעָרֵב אֲפִלּוּ בִּפְרוּסָה, שֶׁכַּאן אֵין לָחוּשׁ לְמַחֲלֹקֶת.
וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ "אֵין מְעָרְבִין אֶלָּא בִּשְׁלֵמָה" שֶׁזֶּהוּ כָּל הָעֵרוּב בְּיַחַד, שֶׁיִּהְיֶה פַּת שְׁלֵמָה (אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד לֹא נָתַן שְׁלֵמָה), וְלָכֵן נָהֲגוּ לְקַבֵּץ מִכָּל בַּיִת וּבַיִת מְעַט קֶמַח וְעוֹשִׂין חַלָּה אַחַת שְׁלֵמָה וּמְעָרְבִין בָּהּ. וְצָרִיךְ לְהַזְהִיר לְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁיְּהֵא בַּחַלָּה כַּשִּׁעוּר שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ח.
וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִן הַקֶּמַח וְלֹא נַעֲשָׂה מִכֻּלּוֹ חַלָּה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, לְפִי שֶׁעַל דַּעַת כֵּן נָתְנוּ קִמְחָם מִתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא תֵעָשֶׂה הַחַלָּה מִכָּל הַקֶּמַח, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתְנוּ כָּל אֶחָד קִמְחוֹ לַחֲבֵרוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁאִם תֵּעָשֶׂה הַחַלָּה מִקִּמְחוֹ יִזְכֶּה בָּהּ כָּל הַקָּהָל, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה עֵרוּב בְּעִנְיָן אַחֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַנּוֹתֵן עֵרוּב בְּעַד חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, מִכָּל מָקוֹם כַּאן כְּשֶׁנּוֹתֵן כָּל אֶחָד קִמְחוֹ לְהַשַּׁמָּשׁ לְעָרֵב בּוֹ — אָנוּ חוֹשְׁבִין כְּאִלּוּ נוֹתְנִים לוֹ שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ בִּשְׁבִיל כֻּלָּם, וְאֵין הַשַּׁמָּשׁ צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר (אוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ בְּפֵרוּשׁ).
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם לֹא זִכָּה הַשַּׁמָּשׁ לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר (אוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ בְּפֵרוּשׁ) — אֵינוֹ עֵרוּב. וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְכַתְּחִלָּה, וּבִפְרָט אִם הַשַּׁמָּשׁ עָשָׂהוּ מִקֶּמַח שֶׁלּוֹ (וְנָטַל קֶמַח הַקָּהָל לְעַצְמוֹ). וְכֵן נוֹהֲגִין, שֶׁהַשַּׁמָּשׁ נוֹתֵן הָעֵרוּב לְהָרַב, שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ בִּשְׁבִיל כָּל הַקָּהָל.
וְנוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת הָעֵרוּב בְּמַצָּה בְּעֶרֶב פֶּסַח לְכָל הַשָּׁנָה, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ח.
וְאִם חָשְׁכָה לֵיל יוֹם טוֹב וְלֹא זִכָּה לָהֶם — אָסוּר לְזַכּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא עַל תְּנַאי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שצ״ג. וְאִם יוֹם טוֹב אֵינוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת, אֵין לְזַכּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב עַל תְּנַאי, אֶלָּא יַמְתִּין עַד עֶרֶב שַׁבָּת. וְאִם שָׁכַח לְזַכּוֹתוֹ עַד שַׁבָּת, מֻתָּרִים לְטַלְטֵל בָּעִיר, שֶׁבְּדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (וּמִכָּל מָקוֹם אַחַר הַשַּׁבָּת יְזַכֶּנּוּ לָהֶם בְּלֹא בְרָכָה):
סעיף יא אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אֶלָּא בְּפַת. וּמְעָרְבִין אֲפִלּוּ בְּפַת שֶׁל אֹרֶז…
אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אֶלָּא בְּפַת. וּמְעָרְבִין אֲפִלּוּ בְּפַת שֶׁל אֹרֶז אוֹ עֲדָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן:
סעיף יב אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר יָכוֹל לִתֵּן פַּת בִּשְׁבִיל כֻּלָּם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם…
אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר יָכוֹל לִתֵּן פַּת בִּשְׁבִיל כֻּלָּם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, וּבִלְבָד שֶׁיְּזַכֶּנּוּ לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁהָאַחֵר יַגְבִּיהֶנּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּזְכּוּ בּוֹ כֻּלָּם בְּהַגְבָּהָה זוֹ כְּאִלּוּ הִגְבִּיהוּהוּ בְּעַצְמָן, שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. וְאַף שֶׁהֵם לֹא עֲשָׂאוּהוּ שָׁלִיח,ַ מִכָּל מָקוֹם זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. אֲבָל עַל יְדֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְזַכּוֹתוֹ לָהֶם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא בְּיָדוֹ לֹא יָצָא מֵרְשׁוּתוֹ.
וְכַמָּה יַגְבִּיהֶנּוּ? טֶפַח. וַאֲפִלּוּ אִם הִנִּיחוּ לוֹ עַל יָדוֹ הַמֻּגְבַּהַת וּתְלוּיָה בָּאֲוִיר, צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדוֹ טֶפַח.
וּכְשֶׁהוּא מְזַכֶּה, אִם בָּקִי בַּהֲלָכָה הוּא — צָרִיךְ לְזַכּוֹתוֹ לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ הַמָּבוֹי וּלְכָל מִי שֶׁיִּתּוֹסֵף עֲלֵיהֶם מִיּוֹם זֶה וְאֵילַךְ, שֶׁאִם לֹא כֵן פְּעָמִים שֶׁיִּתּוֹסְפוּ דִּיּוּרִין וְיַאַסְרוּ עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַכְשָׁו שֶׁמְּעָרְבִין בִּתְחִלַּת שָׁנָה לְכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתּוֹסְפוּ דִיּוּרִים אֵין צָרִיךְ לְהוֹסִיף בָּעֵרוּב בִּשְׁבִילָם, שֶׁבִּתְחִלָּה מִתְכַּוְּנִים לְזַכּוֹתוֹ לְכָל הַבָּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְזַכִּין לָהֶם בְּפֵרוּשׁ, לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם (וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בְּדִיעֲבַד לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים).
וְאִם נִתּוֹסְפוּ דִיּוּרִין אַחַר שֶׁנִּתְמַעֵט הָעֵרוּב מִשִּׁעוּרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר הוּא, שֶׁשִּׁיּוּרֵי עֵרוּב כָּל שֶׁהוּא וְאֵין צָרִיךְ שִׁעוּר אֶלָּא בִּתְחִלָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ח — מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהוֹסִיף עָלָיו מֵחֲמַת הַדִּיּוּרִין שֶׁנִּתּוֹסְפוּ עַתָּה, שֶׁלָּהֶם הוּא תְּחִלַּת עֵרוּב. וַאֲפִלּוּ זִכּוּהוּ לָהֶם בְּפֵרוּשׁ בִּתְחִלָּתוֹ, מִכָּל מָקוֹם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הָיוּ דָרִים כַּאן לֹא הָיָה לָהֶם עֵרוּב כְּלָל, שֶׁעֵרוּב הוּא מִשּׁוּם דִּירָה:
סעיף יג כְּשֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, לֹא יְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים…
כְּשֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, לֹא יְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים אֲפִלּוּ אֵינָם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ וְלֹא יָצָא הָעֵרוּב מֵרְשׁוּתוֹ. אֲבָל מְזַכֶּה הוּא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים אֲפִלּוּ הֵם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ לְעִנְיַן מְצִיאָה — שֶׁמְּצִיאָתָן לַאֲבִיהֶם — זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם אֵיבָה, שֶׁלֹּא יִמְנַע מֵהֶם מְזוֹנוֹת אִם תְּהֵא מְצִיאָתָן לְעַצְמָן, אֲבָל בְּמַה שֶּׁהָאָב רוֹצֶה לְזַכּוֹת לַאֲחֵרִים עַל יְדֵי בְּנוֹ, זוֹכִים הֵם לַאֲחֵרִים כִּשְׁאָר כָּל אָדָם. וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, אֲפִלּוּ הֵם קְטַנִּים, שֶׁהַקָּטָן זוֹכֶה אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמַּעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, שֶׁמְּצִיאָתָהּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ וְיָדָהּ כְּיָדוֹ — מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאִם נָתַן לָהּ אָדָם אַחֵר מַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעְלָהּ רְשׁוּת בָּהּ, זָכְתָה בָּהּ, הוּא הַדִּין שֶׁבַּעְלָהּ עַצְמוֹ יָכוֹל לְזַכּוֹת עַל יָדָהּ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְּמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים, הוֹאִיל וּמְצִיאָתָם שֶׁלּוֹ וְיָדָם כְּיָדָן. וְלֹא עַל יְדֵי בִּתּוֹ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָגְרָה, שֶׁמְּצִיאָתָהּ גַּם כֵּן שֶׁלּוֹ מִשּׁוּם אֵיבָה, שֶׁלֹּא יִמְסְרֶנָּה לִמְנֻוָּל וּמֻכֶּה שְׁחִין. וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁמַּעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ "צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ", שֶׁמְּצִיאָתָהּ גַּם כֵּן שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ בְּחָצֵר זוֹ אוֹ בְּמָבוֹי זֶה, אֵין אוֹמְרִים: מִתּוֹךְ שֶׁהִיא זוֹכָה בְּעֵרוּב זֶה לְעַצְמָהּ בִּשְׁבִיל בֵּיתָהּ, זוֹכָה הִיא גַּם כֵּן לַאֲחֵרִים, לְפִי שֶׁהִיא אֵינָהּ זוֹכָה בּוֹ כְּלָל לְעַצְמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹ כְּלָל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מְזַכֶּה מִשֶּׁלּוֹ לַאֲחֵרִים — בְּוַדַּאי הָעֵרוּב יְהֵא מֻנָּח בְּבֵיתוֹ, וְאִם כֵּן אֵינָהּ אוֹסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבָה עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש״ע. אֲבָל מְזַכֶּה הוּא עַל יְדֵי בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הוּא קָטָן, כֵּיוָן שֶׁמְּצִיאָתוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל יְדֵי בִּתּוֹ שֶׁבָּגְרָה וְאֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר, כֵּיוָן שֶׁמְּצִיאָתָהּ שֶׁלָּהּ.
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר טוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, לְהַחֲמִיר בִּבְנוֹ קָטָן שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וּבִבְנוֹ גָדוֹל וּבִתּוֹ בּוֹגֶרֶת הַסְּמוּכוֹת עַל שֻׁלְחָנוֹ, וּבְנַעֲרָה אֲפִלּוּ אֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, וּבְאִשְׁתּוֹ שֶׁמַּעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת כִּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵי הַמֵּקֵל בְּעֵרוּב (וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר יֵשׁ לְהָקֵל כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהוּא עִקָּר):
סעיף יד וּלְדִבְרֵי הַכֹּל גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אֵין יָדוֹ כְּיַד אָבִיו, וְאַף עַל פִּי…
וּלְדִבְרֵי הַכֹּל גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אֵין יָדוֹ כְּיַד אָבִיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, יָכוֹל לְזַכּוֹת לְכַתְּחִלָּה עַל יָדוֹ. וְכֵן אַחֵר הַסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, כְּגוֹן מִי שֶׁמְּגַדֵּל יָתוֹם בְּבֵיתוֹ, יָכוֹל לְזַכּוֹת עַל יָדוֹ לְדִבְרֵי הַכֹּל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָדוֹ כְּיַד בַּעַל הַבַּיִת וּמְצִיאָתוֹ שֶׁלּוֹ מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִמָּן ע״ר:
סעיף טו הַמְזַכֶּה לַאֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָהֶם קֹדֶם הַשַּׁבָּת שֶׁעֵרֵב…
הַמְזַכֶּה לַאֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָהֶם קֹדֶם הַשַּׁבָּת שֶׁעֵרֵב עֲלֵיהֶם, אֶלָּא מוֹדִיעָם בְּשַׁבָּת וְהֵם מֻתָּרִים לְטַלְטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁעַת קְנִיַּת הָעֵרוּב, שֶׁהוּא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת (כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שצ״[ג]), לֹא יָדְעוּ מִמֶּנּוּ כְּלָל — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁקְּנִיַּת עֵרוּב זֶה זְכוּת הוּא לָהֶם, וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ:
סעיף טז בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ מְסֻבִּים לֶאֱכוֹל בְּבֵית אֶחָד מֵהֶם וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם…
בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ מְסֻבִּים לֶאֱכוֹל בְּבֵית אֶחָד מֵהֶם וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם — הַפַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן סוֹמְכִין עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּב, אֲפִלּוּ הוּא פַּת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת לְבַדּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמְעָרֵב מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת, בְּכַאן סְתָמוֹ כְּפֵרוּשׁוֹ, שֶׁכֹּל שֶׁזִּמֵּן לֶאֱכוֹל עַל הַשֻּׁלְחָן הֲרֵי זִכָּה לָהֶם אֶת הַכֹּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻנַּח הַפַּת עַל הַשֻּׁלְחָן לְשֵׁם עֵרוּב — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
וְהוּא שֶׁמְּסֻבִּין בַּבַּיִת, שֶׁהוּא מָקוֹם הָרָאוּי לְהַנָּחַת עֵרוּב. אֲבָל אִם מְסֻבִּין בֶּחָצֵר — אֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי הָעֵרוּב צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּבֵית דִּירָה.
וְכֵן בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פַּת בְּשֻׁתָּפוּת לִסְחוֹרָה אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב כְּלָל אִם הַפַּת מֻנָּח בְּבֵית דִּירָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻנַּח שָׁם לְשֵׁם עֵרוּב כְּלָל:
סעיף יז אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל קָטָן יָכוֹל לְעָרֵב בְּעַד הַקָּטָן אֲפִלּוּ מִשֶּׁל הַקָּטָן שֶׁלֹּא…
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל קָטָן יָכוֹל לְעָרֵב בְּעַד הַקָּטָן אֲפִלּוּ מִשֶּׁל הַקָּטָן שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא לוֹ כְּבֶן בַּיִת, שֶׁיָּכוֹל לְעָרֵב מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ז:
סעיף יח מִצְוָה לַחֲזוֹר אַחַר עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְטַלְטֵל בְּאִסּוּר.…
מִצְוָה לַחֲזוֹר אַחַר עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְטַלְטֵל בְּאִסּוּר.
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב", כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל מִצְוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם.
וְאוֹמֵר "בְּדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרָא לָנָא לְאַפּוּקֵי וּלְעַיּוּלֵי מִן הַבָּתִּים לְחָצֵר וּמִן הֶחָצֵר לְבָתִּים וּמִבַּיִת לְבַיִת לְכָל הַבָּתִּים שֶׁבֶּחָצֵר". וְנוּסַח שֶׁלָּנוּ יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן שצ״ה.
וְאֵימָתַי מְבָרֵךְ? בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּץ אוֹתוֹ מִבְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן.
וּלְמִנְהַג מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹשֶׂה הָעֵרוּב בְּחַלָּה שֶׁאוֹפֶה מֵהַקֶּמַח שֶׁקִּבֵּץ, אִם אֵינוֹ מְזַכֶּה לָהֶם הֲרֵי הַבְּרָכָה הִיא אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה הָעֵרוּב מִמֵּילָא כְּשֶׁנֶּאֱפָה הַחַלָּה, וְאַף עַל פִּי כֵן הִיא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן, מִפְּנֵי שֶׁכָּל שֶׁלֹּא נִכְנַס שַׁבָּת עֲדַיִן לֹא קָנָה עֵרוּב, שֶׁקְּנִיַּת עֵרוּב הִיא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת (וּלְפִי זֶה אָדָם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ דָר בְּעִיר זוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ שַׁיָּךְ בְּעֵרוּב זֶה — עַל מָה יְבָרֵךְ? וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִשְׁאָר מִצְוֹת, שֶׁהָעוֹשֶׂה מִצְוָה לַאֲחֵרִים יָכוֹל לְבָרֵךְ עַל עֲשִׂיָּתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לָהֶם, אֲבָל כַּאן אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם, שֶׁהָעֵרוּב נַעֲשָׂה כְּבָר מִמֵּילָא). אֲבָל הָעִקָּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, שֶׁהַשַּׁמָּשׁ יְזַכֶּה לָהֶם הָעֵרוּב, וִיבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁמְּזַכֶּה אוֹ הוּא אוֹ הַזּוֹכֶה לָהֶם (וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ דָר בְּעִיר זוֹ).
וְאִם גָּבוּ הָעֵרוּב וְלֹא בֵרְכוּ עָלָיו וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו כְּלוּם — אֵין הַבְּרָכָה וְהָאֲמִירָה מְעַכֶּבֶת, וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל מִבָּתִּים לֶחָצֵר:
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שס״ו. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה. הטקסט מועתק כפי שהוא בספריא: בסעיף יב נמצא פסיק בתוך תיבה, לפני הפתח שבסופה, והושאר כמות שהוא; בסעיף טו האות האחרונה של ההפניה לסימן שצ״ג באה בסוגריים מרובעים; בסעיף יג המהדורה המנוקדת גורסת « וְיָדָם כְּיָדָן », ובמהדורת קה״ת שאינה מנוקדת שבספריא — « וידם כידו »: הלשון המנוקדת הושארה כמות שהיא.
לשון הרב מול סעיף המחבר והרמ״א
במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר והרמ״א
כל נקודה מעמידה זה מול זה סעיף של השולחן ערוך של המחבר (במספורו, ט״ו סעיפים) — ובנקודות א ו־ג, עם הגהת הרמ״א שעליו — ואת הסעיף המקביל בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן (במספורו, י״ח סעיפים), לפי סדר סעיפי הרב, ואינה מציינת אלא מה שעולה מהשוואת שני הלשונות. מה שאינו כתוב בלשון המחבר אינו בהכרח חידוש: בנקודה א, עיקר מה שכותב הרב כבר כתוב במגן אברהם; ובנקודות ב ו־ג, הבית יוסף — ובנקודה ג כבר הטור — מביאים חלק ממה שהרב מפרט, ואת השאר לא בדקנו באחרונים.
נקודה א — חלת העירוב של השמש: האם צריך לזכות (שו״ע הרב שס״ו:י)
חלת השמש והזיכוי
דברי הרמ״א והמגן אברהם: בסעיף ו מביא הרמ״א את המנהג לקבץ מעט קמח מכל בית ולעשות חלה אחת, ומכשיר את העירוב אף על פי שנשתייר מן הקמח, ומציע לכך טעם כדעתו שלו (כן נראה לי): « ואע״פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה אפ״ה הוי עירוב דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה כן נראה לי » (רמ״א או״ח שס״ו:ו). המגן אברהם מדייק מכאן « משמע דאין השמש צריך לזכות לכולם » (מגן אברהם שס״ו ס״ק י״ג); ומביא שם שכן כתב הלבוש, ושבסימן שצ״ה כתב הלבוש שבלא זיכוי אינו עירוב, ומסיים « וטוב להחמיר לכתחל' לזכות בפרט אם עשהו מקמח שלו » (מגן אברהם שס״ו ס״ק י״ג). ובס״ק כ׳ הוא קובע שהעיקר שהשמש יתן את העירוב לרב ויזכהו לכל הקהל, דן במי שחשכה ליל יום טוב ולא זיכה, וכותב « ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כמ״ש רמ״א ס״ו » (מגן אברהם שס״ו ס״ק כ׳).
דברי הרב: בסעיף י מכשיר תחילה את העירוב אף שנשתייר מן הקמח, בטעמו של הרמ״א עצמו, « לְפִי שֶׁעַל דַּעַת כֵּן נָתְנוּ קִמְחָם מִתְּחִלָּה, שֶׁלֹּא תֵעָשֶׂה הַחַלָּה מִכָּל הַקֶּמַח » (שו״ע הרב שס״ו:י); ואחר כך פוטר את השמש מן הזיכוי, וכותב: « אָנוּ חוֹשְׁבִין כְּאִלּוּ נוֹתְנִים לוֹ שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ בִּשְׁבִיל כֻּלָּם, וְאֵין הַשַּׁמָּשׁ צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר (אוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ בְּפֵרוּשׁ) » (שו״ע הרב שס״ו:י); ואחריו מביא « וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם לֹא זִכָּה הַשַּׁמָּשׁ לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר (אוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ בְּפֵרוּשׁ) — אֵינוֹ עֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ו:י), וכותב « וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְכַתְּחִלָּה, וּבִפְרָט אִם הַשַּׁמָּשׁ עָשָׂהוּ מִקֶּמַח שֶׁלּוֹ » (שו״ע הרב שס״ו:י), ומביא את המנהג: « וְכֵן נוֹהֲגִין, שֶׁהַשַּׁמָּשׁ נוֹתֵן הָעֵרוּב לְהָרַב, שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ בִּשְׁבִיל כָּל הַקָּהָל » (שו״ע הרב שס״ו:י). וליום טוב כותב: « וְאִם חָשְׁכָה לֵיל יוֹם טוֹב וְלֹא זִכָּה לָהֶם — אָסוּר לְזַכּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא עַל תְּנַאי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שצ״ג. וְאִם יוֹם טוֹב אֵינוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת, אֵין לְזַכּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב עַל תְּנַאי, אֶלָּא יַמְתִּין עַד עֶרֶב שַׁבָּת » (שו״ע הרב שס״ו:י). ואם שכח לזכות עד שבת — מותרים לטלטל, « שֶׁבְּדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שו״ע הרב שס״ו:י), ומזכה אחר השבת בלא ברכה. ובסעיף יח חוזר לברכה שבמנהג זה, ומסיים שהעיקר שהשמש יזכה להם את העירוב ויברכו בשעת הזיכוי.
ההבדל: לעומת לשון המחבר והרמ״א, הרב כותב במפורש מה שכותב המגן אברהם בס״ק י״ג ו־כ׳: שאין השמש צריך לזכות (שהוא מדייק מדברי הרמ״א), הדעה החולקת (דעת הלבוש בסימן שצ״ה), להחמיר לכתחילה ובפרט כשהחלה מקמח השמש (מסקנתו שלו), נתינת העירוב לרב (שמביא גם מן המנהגים), דין יום טוב (שהוא דן בו על פי סימן תקכ״ח), וההיתר לטלטל כששכח עד שבת (שהוא סומך בו על הרמ״א). הרב הולך אפוא כאן בדרכו של המגן אברהם; ויש פרטים בלשון הרב שאינם כתובים בשני הס״ק האלה, ובהם: זיכוי שהשמש עושה בעצמו בפירוש; המנהג לעשות את העירוב במצה בערב פסח לכל השנה; והזיכוי ששכחו, שנעשה אחר השבת בלא ברכה (סעיף י).
השלכה מעשית: לכתחילה טוב לחוש לדעה המצריכה שהשמש יזכה את העירוב לקהל, על ידי אחר או על ידי עצמו בפירוש, ובפרט אם עשאו מקמח שלו; והרב מביא שהמנהג הוא שהשמש נותן אותו לרב, שיזכה בו בשביל כל הקהל; חשכה ליל יום טוב ולא זיכה — אסור לזכותו ביום טוב אלא על תנאי (סימן שצ״ג), ואם יום טוב אינו סמוך לשבת ממתינים עד ערב שבת; שכח עד שבת — מותרים לטלטל, ומזכה אחר השבת בלא ברכה (סעיף י).
נקודה ב — הדיורין המתוספים ולב בית דין (שו״ע הרב שס״ו:יב)
הדיורין המתוספים
דברי המחבר: בסעיף ט כותב המחבר « וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך » (שו״ע או״ח שס״ו:ט), ואחר כך מביא « וי״א שאע״פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם לב ב״ד מתנה עליהם » (שו״ע או״ח שס״ו:ט). המשנה ברורה כותב על דעה זו « הלשון מקוצר דמעיקר הדין בודאי אינו כן אלא דבזמנינו יש לסמוך ע״ז » (משנה ברורה שס״ו ס״ק נ״ג), ומסיים « וכן הוא הלשון באמת בב״י וכן כונת המחבר בכאן » (משנה ברורה שס״ו ס״ק נ״ג).
דברי הרב: בסעיף יב כותב: « וּכְשֶׁהוּא מְזַכֶּה, אִם בָּקִי בַּהֲלָכָה הוּא — צָרִיךְ לְזַכּוֹתוֹ לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ הַמָּבוֹי וּלְכָל מִי שֶׁיִּתּוֹסֵף עֲלֵיהֶם » (שו״ע הרב שס״ו:יב); ואחר כך מביא את דעת היש אומרים, שעכשיו שמערבין בתחילת השנה לכל שבתות השנה, לב בית דין מתנה על הדיורין המתוספים, ומוסיף בסוגריים « וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בְּדִיעֲבַד לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים » (שו״ע הרב שס״ו:יב).
ההבדל: לשון הרב מפרטת כמה דברים שאינם בסעיף ט של המחבר; ונזכיר מהם שניים. (1) המילים « אִם בָּקִי בַּהֲלָכָה הוּא » (שו״ע הרב שס״ו:יב): הבית יוסף כבר מביאן, בשם הרשב״א על ידי המגיד משנה, « וכשהוא מזכה אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות » (בית יוסף או״ח שס״ו); וגם התלייה במנהג לערב בתחילת השנה כתובה בבית יוסף, מהריטב״א בשם רבו. אם יש לקרוא מילים אלו כתנאי בחיוב, או כהנהגת מי שבקי בהלכה — הלשון אינה מכריעה; היעזר ברב שלך. (2) הרב כותב שיש לסמוך על לב בית דין בדיעבד; המשנה ברורה, על סעיף המחבר, כותב שמעיקר הדין אינו כן, אלא שבזמנינו יש לסמוך על כך, ואינו מזכיר דיעבד.
השלכה מעשית: במקום שמערבים בתחילת השנה לכל שבתות השנה, ולא זיכו את העירוב במפורש למתוספים — יש לסמוך בדיעבד על לב בית דין; אבל אם נתמעט העירוב משיעורו, צריך להוסיף עליו בשביל הדיורין החדשים (סעיף יב). ועל משמעות המילים « אִם בָּקִי בַּהֲלָכָה הוּא » (שו״ע הרב שס״ו:יב) — ראה לעיל: היעזר ברב שלך.
נקודה ג — המזכה על ידי בניו ואשתו: הכרעת הרב בין שתי הדעות (שו״ע הרב שס״ו:יג)
ההכרעה בין שתי הדעות
דברי המחבר: בסעיף י מביא המחבר שתי דעות במי מבני ביתו אפשר לזכות את העירוב לשכנים, ומסיים « ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר » (שו״ע או״ח שס״ו:י); והרמ״א מוסיף « ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב » (רמ״א או״ח שס״ו:י). ובבית יוסף פוסק המחבר כדעה הראשונה: « וכיון דהרי״ף והרמב״ם והני רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן » (בית יוסף או״ח שס״ו).
דברי הרב: בסעיף יג מביא את שתי הדעות, עם טעמה של כל אחת, ומפרט מה מחמירים מכל אחת: בבנו הקטן שאינו סמוך על שלחנו — כסברא הראשונה; בבנו הגדול ובבתו הבוגרת הסמוכים על שלחנו, בנערה, ובאשתו שמעלה לה מזונות — כסברא האחרונה. ומביא את דין הרמ״א, « וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵי הַמֵּקֵל בְּעֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ו:יג), ומוסיף בסוגריים « וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר יֵשׁ לְהָקֵל כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהוּא עִקָּר » (שו״ע הרב שס״ו:יג).
ההבדל: שהסברא הראשונה עיקר — כבר פסק המחבר בבית יוסף; הרב כותב זאת בגוף השולחן ערוך. במה מחמירים כפי כל אחת מהדעות — סעיף המחבר אינו אומר; הטור כבר מפרט שניים מהם, בנו הקטן שאינו סמוך על שלחנו ובנו הגדול הסמוך על שלחנו: « וטוב להחמיר כדברי שניהם שלא לזכות ע״י בנו קטן אפילו אינו סומך על שלחנו ולא ע״י בנו הסומך על שלחנו אפילו הוא גדול » (טור או״ח שס״ו); ולשון הרב מוסיפה, בין השאר, את בתו הבוגרת הסמוכה על שלחנו, את הנערה ואת אשתו שמעלה לה מזונות. ועוד מפרט הרב את ההיתר לסמוך על הסברא הראשונה אף לכתחילה, « בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר » (שו״ע הרב שס״ו:יג), בעוד שסעיף המחבר אינו אומר מה עושים לכתחילה כשאי אפשר לחוש לשתי הדעות.
השלכה מעשית: לכתחילה, במקום שאפשר, טוב לחוש לדברי שתי הדעות (סעיף יג), כגון לזכות את העירוב על ידי מי ששתיהן מודות שאפשר לזכות על ידו — בן גדול שיש לו אשה, או יתום שמגדלו בביתו, שמזכים על ידם לדברי הכל (סעיף יד); ובמקום שאי אפשר בענין אחר — יש לסמוך אף לכתחילה על הסברא הראשונה, ובדיעבד סומכים על דברי המקל (סעיף יג).
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן שס״ו
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית לחב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שס״ו, ברגישות החב״דית. מספרי הסעיפים הם לפי מספור הרב.
לחסיד חב״ד — סימן שס״ו
- ① היכן מניחים אותו: בבית הראוי לדירה, ולא באכסדרה, במרפסת או בבית שער, ולא בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות (ואם אין ברחבו ארבע אמות אינו חשוב דירה, אף שהוא ארוך הרבה) (סעיף ה); הרב כותב שהמנהג בזמנו להניחו בבית הכנסת, אף על פי שאינו ראוי לדירה מפני קדושתו, והרב מביא את טעם שיתוף המבואות כטעם שנתנו אחרים למנהג; ובמקומות שאין לחי או קורה למבואותיהם, או שבית הכנסת אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה, אין מניחים שם עירוב בבית הכנסת, ומכל מקום מותרים לטלטל בבית הכנסת (סעיף ו). אין משנים את העירוב מן הבית שרגילים לתתו בו, ואפילו יש קצת טעם לשנותו; אבל מטעם גדול, או כשהתנו מתחילה — משנים; והרב מוסיף שכל זה בעירוב שמניחים בחינם וכל כיוצא בזה, אבל כשצריכים לתת מעות — יכולים לשנות, ושאם עברו ונתנו בבית אחר — אין מוציאים ממנו (סעיף ז). מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ו, סעיפים ה-ז.
- ② במה מערבין: לא יקפיד אחד מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ולכן צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת (סעיף ח); כל העירוב בכלי אחד — חילקו מדעת ונתנו בשני כלים, אינו עירוב; נתמלא הכלי האחד, יכול לתת את המותר בכלי שני, ובלבד שיהיו שני הכלים בבית אחד (סעיף ט); בפת שלמה (אפילו קטנה מאוד, ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה שיהא בהן השיעור המבואר בסימן שס״ח) ולא בפרוסה — והרב מכשיר גם, בין השאר, פת שלא ניטל ממנה אלא כדי חלת נחתום, ופרוסה כשאחד מזכה לכולם משלו —, או כמנהג — חלה אחת שלמה ממעט קמח מכל בית, ויהא בה השיעור המבואר בסימן שס״ח; והרב מביא את המנהג לעשות את העירוב במצה בערב פסח לכל השנה (סעיף י); בפת בלבד — אף בפת של אורז או עדשים, אבל לא בפת דוחן (סעיף יא). מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ו, סעיפים ח-יא.
- ③ הזיכוי: הנותן פת בשביל כולם מזכה על ידי אחר, שמגביהו טפח (סעיף יב); במי מזכים — ראה פרק 2 (סעיפים יג-יד); המזכה לאחרים משלו אינו צריך להודיע להם קודם השבת, אלא מודיעם בשבת והם מותרים לטלטל, שקניית עירוב זה זכות היא להם, וזכין לאדם שלא מדעתו (סעיף טו). מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ו, סעיפים יב-טו.
- ④ לחזור אחר העירוב: כותב הרב « מִצְוָה לַחֲזוֹר אַחַר עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לְטַלְטֵל בְּאִסּוּר » (שו״ע הרב שס״ו:יח). מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ו, סעיף יח.
- ⑤ הברכה: מברכים עליו ברכת המצוות שסיומה « עַל מִצְוַת עֵרוּב » (שו״ע הרב שס״ו:יח), ואומרים « בְּדֵין עֵרוּבָא » (שו״ע הרב שס״ו:יח) — ונוסח שלנו, כותב הרב, יתבאר בסימן שצ״ה; ומברכים בשעה שמקבצים את העירוב או בשעה שמזכים אותו; ולדברי הרב העיקר שהשמש יזכה את העירוב, ויברך בשעת הזיכוי הוא או הזוכה בשביל הקהל. ברכה או אמירה שנשמטו אינן מעכבות (סעיף יח). מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ו, סעיף יח.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: היעזר ברב שלך.