שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות תלמודיים, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים בעירוב שהאשה, בני הבית או בני החצר מערבים על אחד מבני החצר
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן שס״ז — סעיף אחד, ובו הגהה אחת של הרמ״א
עם הטור, הבית יוסף, המג״א, המשנה ברורה והביאור הלכה
משנה ברורה: 20 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הסוגיא — שתי מימרות שמואל בעירובין פ׳ ע״א
- חקירת היסוד — מהו אוסר
- בית הפתוח לשתי חצרות — שני מיני רגילות
- כל זמן שלא מיחה — עירוב שלא בידיעתו
- לזכות משלו לאחרים — משלו וממזונותיה
- בני הבית — כשאין הבעל והאשה בעיר
- בני החצר — ליקח פתו מביתו
- היש אומרים, נטילה בעל כרחו — וכפיית בית דין לכולי עלמא
- הגהת הרמ״א — החוזר מעירובו
- סיכום שיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — סעיף אחד
אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אפי' אם מיחה בה שלא לערב ואפי' אין רגיל לערב עמהם וה״מ כשאוסר עליהם כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות באחת רגיל לצאת ולבא תדיר שאוסר עליהם ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא ברגיל שאוסר מערבת שלא מדעתו אפי' אינו רגיל לערב וכשאינו רגיל לצאת ולבא נמי אע״פ שאינו אוסר אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו אבל אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם אינה מערבת שלא לדעתו וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש אפי' אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר מערבת שלא בידיעתו דמסתמא ניחא ליה אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר א' ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות אם הוא רגיל לערב לאחת מהם מערבין עליו אבל אם אינו רגיל לא אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני הבית אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם וי״א דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו אבל אם אומר שאינו רוצה לערב עמהם לא ואם הוא רגיל לערב עמהם ועכשיו אינו רוצה בני חצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בע״כ ואם אינו רגיל אינם יכולים ליטול ממנו בע״כ אבל כופין אותו בב״ד לערב עמהם או בית דין יורדים לנכסיו: הגה מי שאינו רגיל לערב ועירב עם בני חצר וחזר מעירובו צריך לחזור ולזכות אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו [הרא״ש פרק הדר]:
תמצית : כותרת הסימן, ואחריה הסעיף. האשה מערבת לבעלה שלא מדעתו ואפילו מיחה בה, במקום שהוא אוסר את החצר על שאר הדיורים; בבית הפתוח לשתי חצרות הדבר תלוי בחצר שהוא רגיל לצאת ולבוא בה ובחצר שהוא רגיל לערב עמה; ובאין לא זה ולא זה — מערבת שלא בידיעתו, כל זמן שלא מיחה בפירוש. אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו. כשאין הבעל והאשה בעיר — בני הבית יכולים לערב בתנאים מסוימים; ובני החצר אינם נוטלים פתו שלא מדעת אחד מבני הבית, שפירושו לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ב) שלא בידיעת אחד מהם. ואחר כך דעה שנייה (יש אומרים), שאין האשה מערבת אלא שלא בידיעתו, ודין הרגיל שאינו רוצה, ודין כפיית בית דין. הרמ״א מוסיף את דין החוזר מעירובו.
1. הסוגיא — שתי מימרות שמואל בעירובין פ׳ ע״א
המקור בגמרא
מקור הסימן הוא בסוגיא שבעירובין פ׳ ע״א-ע״ב. היא פותחת במעשה: שכן נכרי אינו רוצה להשכיר את רשותו לבני החצר — ורש״י מתאר אותו: « נכרי היה ממונה על כלי זיין העשויין לשמירת העיר » (רש״י עירובין פ׳ ע״א) —, והם שואלים אם יכולים לשכור מאשתו: « אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא אֲמַרוּ לֵיהּ: מַהוּ, לְמֵיגַר מִדְּבֵיתְהוּ » (עירובין פ׳ ע״א). רבי זירא משיב בדין האשה, משמו של ריש לקיש בשם רבי חנינא: « אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה, וּמַנּוּ רַבִּי חֲנִינָא: אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ » (עירובין פ׳ ע״א). ומעשה שני כיוצא בו מובא אצל שכנו של רב יהודה בר אושעיא; שאלו את רב יהודה בר אושעיא ואחר כך את רב מתנה, ולא היה בידם, ורב יהודה הוא שמשיב משמו של שמואל: « הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ » (עירובין פ׳ ע״א).
הגמרא מקשה מיד מברייתא: « נָשִׁים שֶׁעֵירְבוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעֲלֵיהֶן, אֵין עֵירוּבָן עֵירוּב, וְאֵין שִׁיתּוּפָן שִׁיתּוּף » (עירובין פ׳ ע״א), ומתרצת: « לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּאָסַר, הָא — דְּלָא אָסַר » (עירובין פ׳ ע״א). ומסייעת לתירוץ ממימרא אחרת של שמואל: « אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁרָגִיל לְהִשְׁתַּתֵּף עִם בְּנֵי מָבוֹי, וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף — בְּנֵי הַמָּבוֹי נִכְנָסִין לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְנוֹטְלִין שִׁיתּוּפָן מִמֶּנּוּ בְּעַל כׇּרְחוֹ » (עירובין פ׳ ע״א), ומדייקת: « רָגִיל אִין, שֶׁאֵין רָגִיל לָא » (עירובין פ׳ ע״א).
היסוד: הסימן יוצא משתי מימרות אלו של שמואל — את הראשונה אמר גם רבי זירא משמו של ריש לקיש בשם רבי חנינא — ומן הברייתא שנראית סותרת את הראשונה. הגמרא משאירה פתוחות, בין השאר, שאלות אלו, והראשונים משיבים עליהן בדרכים שונות: מהו אוסר (הא דאסר), ומה מקומה של הרגילות (רגיל). בהן עוסקים פרקים 2 ו־3; והמחלוקת היוצאת מהן היא הדעה השנייה שבסעיף (פרק 8).
2. חקירת היסוד — מהו אוסר
חקירה : בתירוץ הגמרא, האם האוסר מוגדר על ידי מציאות — סידור הבתים, שמחמתו נוכחותו אוסרת את החצר על האחרים כל זמן שלא נכנס לעירוב —, או על ידי כוונה שגילה, שאינו רוצה לערב עמהם?
- צד א׳ — מציאות. רש״י מפרש שבמקום שאוסר על בני המבוי אין צריך את דעתו, והברייתא עוסקת במי שאינו אוסר — ומדגים בסידור המקום, חצר שבין שני מבואות: « על בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתניתין בדלא אסר כגון חצר שבין שני מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה » (רש״י עירובין פ׳ ע״א). אמנם על מימרא השנייה של שמואל רש״י נוקט לשון כוונה — « ולא נשתתף »: « אינו רוצה ומתכוין לאסור עליהן » (רש״י עירובין פ׳ ע״א) — והבית יוסף מביא פירוש זה לסייע לטור (לדין שאפילו מיחה בה היא מערבת, להלן): « וכן יש לדקדק מדפירש״י אחד מבני מבוי וכו׳ ולא נשתתף אינו רוצה ומתכוין לאסור עליהם » (בית יוסף או״ח שס״ז). אצל רש״י כוונה זו אינה מונעת ליטול חלקו בעל כרחו, שהרי מימרא של שמואל הוא מפרש. הצד הראשון נשאר מפירושו על « הא דאסר ». המחבר, בדעה הראשונה, מביא לו דוגמה: « וה״מ כשאוסר עליהם כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר » (שו״ע או״ח שס״ז:א).
- צד ב׳ — כוונה. הרמב״ם כותב: « אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וְהוּא שֶׁלֹּא יֶאֱסרוֹ עַל שְׁכֵנָיו. אֲבָל אִם אוֹסֵר אֵינָהּ מְעָרֶבֶת עָלָיו וְלֹא מִשְׁתַּתֶּפֶת עָלָיו אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ. כֵּיצַד אוֹסֵר. כְּגוֹן שֶׁאָמַר אֵינִי מְעָרֵב עִמָּכֶם אוֹ אֵינִי מִשְׁתַּתֵּף עִמָּכֶם » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ה ה״ה) — שלא מדעתו כאן: שלא בידיעתו, כפי שמפרש הבית יוסף (פרק 8). והבית יוסף מפרש את דבריו: « נראה מדבריו שהוא מפרש הא דאסר שהוא מתכוין לאסור על שכינו » (בית יוסף או״ח שס״ז).
המחבר פותח את הסעיף בצד הראשון, ומביא את הצד השני בלשון וי״א (פרק 8).
נפקא מינה : מי שביתו פתוח לחצר זו בלבד, ואמר בפירוש שאינו רוצה לערב. לצד הראשון, הוא אוסר מעצם המציאות, ואשתו מערבת לו אף על פי שמיחה; לצד השני, אמירתו היא שעושה אותו אוסר, ואינה מערבת אלא מדעתו. על הדעה השנייה שבסעיף כותב המשנה ברורה שאינה מערבת, אפילו כשהבית פתוח לחצר אחת בלבד: « אפילו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחד שאוסר עליהם ע״י מניעתו את העירוב » (משנה ברורה שס״ז ס״ק י״ג).
3. בית הפתוח לשתי חצרות — שני מיני רגילות
הסעיף מבחין בין שתי רגילות: הרגילות לצאת ולבוא דרך החצר, שמחמתה הוא אוסר עליה, והרגילות לערב עם דיוריה. וכותב אותן זו אחר זו: « ברגיל שאוסר מערבת שלא מדעתו אפי׳ אינו רגיל לערב » (שו״ע או״ח שס״ז:א), ובחצר השנייה: « אע״פ שאינו אוסר אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו » (שו״ע או״ח שס״ז:א). על החצר שהוא רגיל לצאת ולבוא בה מפנה המשנה ברורה לסימן שפ״ו סעיף ט׳ (ס״ק ד).
יסוד : הרגילות לערב מועילה אף כשמיחה, והמשנה ברורה מבאר את הטעם: « היינו אפילו כשמיחה בה והטעם משום דרכי שלום כיון שעד עתה היה דרכו ליתן חלק בעירוב לכן חל העירוב בכל גווני » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ה).
4. כל זמן שלא מיחה — עירוב שלא בידיעתו
אם אינו אוסר ואינו רגיל, אינה מערבת בעל כרחו; אבל הסעיף מוסיף: « וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש אפי׳ אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר מערבת שלא בידיעתו דמסתמא ניחא ליה » (שו״ע או״ח שס״ז:א).
שתי לשונות בסעיף, והמשנה ברורה מפרש כל אחת במקומה. שלא לדעתו ברגיל — אפילו כשמיחה, כפי שהובא לעיל מתחילת ס״ק ה; ושלא בידיעתו פירושו: « פי׳ שאין הבעל יודע מזה » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ח).
5. לזכות משלו לאחרים — משלו וממזונותיה
הסעיף: « אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו » (שו״ע או״ח שס״ז:א).
הטור כותב דין זה בלשון האחרת: « אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא מדעתו » (טור או״ח שס״ז). והבית יוסף מבאר שכאן אין פירושה בעל כרחו: « והאי שלא מדעתו אינו כמו שלא מדעתו דלעיל דהוי אפילו בע״כ אבל האי שלא מדעתו היינו שלא בידיעתו » (בית יוסף או״ח שס״ז). ובסעיף השולחן ערוך כתוב במקום זה שלא בידיעתו — הלשון שבה הבית יוסף מפרש את הטור.
6. בני הבית — כשאין הבעל והאשה בעיר
הסעיף: « ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר א׳ » (שו״ע או״ח שס״ז:א).
הטור כותב רק את דין החצר האחת: « ואפילו בני הבית יכולין לערב שלא מדעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר אחת » (טור או״ח שס״ז). הבית יוסף מוסיף מדעתו את דין שתי החצרות: « ונ״ל דחצר שבין ב׳ מבואות נמי היכא דרגיל לערב באחד מהן ידעינן בהי ניחא ליה ובני הבית מערבין עליו » (בית יוסף או״ח שס״ז), וכך כתוב בסעיף: « ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות אם הוא רגיל לערב לאחת מהם מערבין עליו » (שו״ע או״ח שס״ז:א).
הב״ח והמגן אברהם : כשבני הבית יודעים שבעל הבית אינו רוצה. המגן אברהם מביא את הב״ח: « וב״ח כ׳ דאפילו אינו רוצה לערב יכולין לערב אם לא שמיחה בהם בפירוש » (מגן אברהם שס״ז ס״ק ב), ומשיב שאין זה אלא בנכרי: « דדוקא גבי עכו״ם אמרי׳ כן אבל גבי ישראל אין יכולין לערב אם הוא אינו רוצה » (מגן אברהם שס״ז ס״ק ב).
- המשנה ברורה כותב על דין זה שבסעיף: « ואם ידעו ממנו שאינו רוצה אע״פ שלא מיחה בם בפירוש אין יכולים לערב » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ט).
- ומבאר את ההבדל בין חצר אחת לשתי חצרות: « דזכות היא לו ובודאי לא יקפיד עליהם אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות אין יכולים לערב עליו שלא בידיעתו כי איננו זכות לו ודאי כי שמא לא יחפוץ לערב עם חצר זו אלא עם זו אם לא כדמסיים המחבר » (משנה ברורה שס״ז ס״ק י).
7. בני החצר — ליקח פתו מביתו
הסעיף: « אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני הבית אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם » (שו״ע או״ח שס״ז:א). זו לשון הטור: « אבל בני החצר אין יכולין ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית ואפי׳ רגיל עמהם ואוסר עליהם » (טור או״ח שס״ז), והבית יוסף מביא את מקורה מן התוספות והרא״ש: « דדעת אשתו צריך דפשיטא ליה שאין שום עירוב מועיל בע״כ כלומר שלא מדעתו ושלא מדעת אשתו » (בית יוסף או״ח שס״ז). והמשנה ברורה מפרש — שלא בידיעת אחד מהם: « ר״ל שלא בידיעת אחד מבני בית דאי היה בידיעתם היה מותר כ״ז שלא שמעו מבעה״ב שאינו רוצה בעירוב » (משנה ברורה שס״ז ס״ק י״ב).
הביאור הלכה תמה: « ובאמת דין זה תמוה מאוד וכמו שתמהו הב״ח וט״ז ושארי מפרשים » (ביאור הלכה שס״ז) — מה גרעו בני החצר מבני הבית, והרי הטעם שייך גם בהם: « דמ״ש בני החצר לחצר אחד או ברגיל להשתתף ומטעם דזכות הוא לו ובודאי ניחא ליה » (ביאור הלכה שס״ז).
הוא מציע לפרש שהלשון חוזרת לראש הסימן: « ומ״ש אבל בני החצר וכו׳ לא קאי אדסמיך ליה בדינא דבני ביתו אלא אריש הסימן קאי אדינא דאשתו מערבת אפילו בע״כ » (ביאור הלכה שס״ז) — אין כוונתו שבני החצר גרועים מבני הבית, אלא שבעל כרחו של בעל הבית לגמרי אין היתר לאחרים לערב עליו. ואחר כך מעיר על מה שנשאר קשה לפי פירוש זה: « ולכאורה לא אשכחן להרא״ש דמתיר אלא מדעת אשתו ולא מדעת שאר בני הבית וצ״ע » (ביאור הלכה שס״ז). ולמעשה הוא כותב: « ולדינא יש דיעות בזה בין האחרונים » (ביאור הלכה שס״ז), ומביא בין השאר, מצד אחד, את הט״ז והמג״א (בסימן שס״ח), שמשמע מהם שבני החצר אינם נוטלים את פתו שלא בידיעת בעל הבית אפילו בבית הפתוח לחצר אחת; ומצד שני את הב״ח ומהר״ם לובלין, שמשמע מהם שמותר בבית הפתוח לחצר אחת; וכן מצדדים בבית מאיר ובנהר שלום להלכה. ומוסיף, בהפניה לביאורו שלהלן (פרק 8): « ועיין בבה״ל לקמיה שצדדנו ג״כ דהיכא דהיה רגיל להשתתף עד כה עמהן יש לסמוך עלייהו להקל ליקח שלא בידיעתו » (ביאור הלכה שס״ז).
8. היש אומרים, נטילה בעל כרחו — וכפיית בית דין לכולי עלמא
הסעיף: « וי״א דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו אבל אם אומר שאינו רוצה לערב עמהם לא » (שו״ע או״ח שס״ז:א). הביאור הלכה מזהה דעה זו: « הוא דעת הרמב״ם והמחבר הביאה רק בשם יש אומרים משמע דס״ל לעיקר כדעה קמייתא » (ביאור הלכה שס״ז). והמשנה ברורה מבאר עד היכן מגיעה המניעה: « ואפילו אם אמר כן לאחר שעירבה נתבטל עירובה למפרע » (משנה ברורה שס״ז ס״ק י״ד).
הדרכים בסוגיא :
- התוספות והרא״ש: האוסר הוא מציאות — לדברי התוספות ראה פרק 3; ואת הרא״ש מביא הבית יוסף, המחלק בין שתי מימרות שמואל לפי אם אוסר אם לאו: « הא דאמר שמואל אפילו אינו רגיל מערבין בע״כ היינו בדאסר והא דקאמר הכא רגיל אין שאינו רגיל לא בדלא אסר כגון חצר שבין ב׳ מבואות » (בית יוסף או״ח שס״ז) —, והאשה מערבת אף כשאינו רוצה. הבית יוסף מביא את הרא״ש: « וכתב הרא״ש אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו ואפילו אם אינו רוצה לערב » (בית יוסף או״ח שס״ז); הטור מוסיף אפילו אם מיחה בה (פרק 2), והבית יוסף מעמיד אותו בשיטתם: « ומעתה יתבארו דברי רבינו שמ״ש אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אפילו אם מיחה בה היינו מימרא דשמואל וכמו שפירשוה התו׳ והרא״ש » (בית יוסף או״ח שס״ז).
- הרמב״ם: האוסר הוא מי שאמר שאינו רוצה (פרק 2), ומימרת שמואל אינה אלא בעירוב שלא בידיעתו. הבית יוסף מבאר: « ומאי שלא מדעתו דקאמר שאינו יודע בדבר אבל אם יודע ומוחה אינה מערבת » (בית יוסף או״ח שס״ז), ומשייך אליו את הרי״ף: « ודעת הרי״ף נראה שהוא כדעת הרמב״ם » (בית יוסף או״ח שס״ז).
לדעת הרמב״ם, מה יעשה בדיוק הגמרא, רגיל אין שאין רגיל לא? הבית יוסף משיב שצריך לומר שגרס אחרת: « וצ״ל שאינו גורס רגיל אין שאינו רגיל לא דאין לו ענין לפי שיטה זו » (בית יוסף או״ח שס״ז).
המגן אברהם מקיים את גרסת ספרינו: « ונ״ל דה״ה אשתו ובהכי שפיר מתיישבת סוגיית הגמרא רגיל אין שאינו רגיל לא וא״צ להגיה כמ״ש הב״י » (מגן אברהם שס״ז ס״ק ד) — לפי הדעה השנייה, מה שאמור בבני החצר אמור גם באשה: כשהוא רגיל, היא מערבת בעל כרחו. וגם הביאור הלכה מקיים את הגרסה: « ובאמת אין צורך כלל לשבש הספרים ושפיר אתי שיטה זו אף לפי גרסתנו וכמו שכתב במגן אברהם » (ביאור הלכה שס״ז), והמשנה ברורה כותב כן על הנטילה בעל כרחו שבדעה השנייה: « וה״ה אשתו ומיירי שע״י מניעתו את העירוב אוסר עליהם » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ט״ו).
מה שמסיק הביאור הלכה : הוא מעלה אפשרות להחמיר כשיטת הרמב״ם, ואחר כך מביא את הדעה החולקת ומשאיר בצריך עיון: « אפשר שיש להחמיר כשיטה זו שלא לערב בע״כ של בעה״ב אפילו מדעת אשתו היכי שאינו רגיל להשתתף עמהם מיהו בא״ר ראיתי שכתב שכדעה קמא יש לפסוק לקולא וצ״ע » (ביאור הלכה שס״ז). ומסיק בדין הרגיל שאוסר: « היוצא מכל זה דמדינא מסתברא דהיכי שרגיל ואוסר בני החצר נוטלין אפילו בע״כ ולא בעינן דעת אשתו כלל ועכ״פ שלא בידיעתו בודאי יש לסמוך להקל דהא הרבה אחרונים מקילין אפילו לדעת הטור » (ביאור הלכה שס״ז). ואילו הכפייה כתובה: ברמב״ם, « כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ה ה״ב), בלא להזכיר בית דין — והבית יוסף, בביאור שיטתו, כותב « כופין אותו בב״ד » (בית יוסף או״ח שס״ז) —, ובסעיף. להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
9. הגהת הרמ״א — החוזר מעירובו
ההגהה: « מי שאינו רגיל לערב ועירב עם בני חצר וחזר מעירובו צריך לחזור ולזכות אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו » (רמ״א או״ח שס״ז:א). הרמ״א מפנה לרא״ש בפרק הדר, והבית יוסף מביא את דבריו: « מערב שאמר חוזרני בי מן העירוב ואיני רוצה לערב עם בני החצר ובני המבוי צריך לחזור ולזכות פעם אחרת ולערב » (בית יוסף או״ח שס״ז). המשנה ברורה מבאר מהי החזרה: « היינו שאמר חוזרני בי מן העירוב ואיני רוצה לערב ולהשתתף עוד עמכם » (משנה ברורה שס״ז ס״ק י״ח), ומה תוצאתה: « דבטל עירובו ושיתופו הקודם אף שעדיין הפת מונח במקומו » (משנה ברורה שס״ז ס״ק י״ט).
הביאור הלכה: « הלשון מגומגם קצת דהא מיירי שהפת מונח במקומו » (ביאור הלכה שס״ז) — אם הפת עדיין במקומה, מה פירוש לחזור ולזכות?
תשובתו: « ונראה דאין הכונה שצריך לזכות וליתן מחדש אלא שצריך לומר בפיו שחוזר ומשתתף עמהם ומזכה לכולם שיהיה להם חלק בפתו ומשום דאמרינן המקפיד על עירובו אינו עירוב » (ביאור הלכה שס״ז). ורש״י מבאר את טעם הכלל בדיבור המתחיל צריך להודיע, בברייתא הסמוכה בסוגיא; וסוף דבריו, במי שנותן משלו, עוסק בעניין אחר: « המקפיד על עירובו אינו עירוב שעינו צרה באותה פת ליתן לחביריו אבל משלו אין צריך להודיעו דזכין לו לאדם שלא בפניו » (רש״י עירובין פ׳ ע״א).
המגן אברהם והמשנה ברורה : החלק השני של ההגהה, שהוי עירוב בעל כרחו — האם הוא אמור גם לדעה הראשונה שבסעיף, או רק לדעת היש אומרים?
- המגן אברהם: « נ״ל דזהו דוקא לדעת הי״א שבני החצר נוטלין בע״כ אבל לסברא הראשונה לעולם אין יכולין לערב בלא דעת אשתו וצ״ע » (מגן אברהם שס״ז ס״ק ה) — ומעיר שהרא״ש כותב בפרק חלון דבר אחד ובפרק הדר דבר אחר.
- המשנה ברורה: « ואף לדעה הראשונה דס״ל דבלא דעת אשתו אין בני החצר יכולין ליקח ממנו בע״כ הכא קילא מפני שהפת כבר מונח תחת ידם » (משנה ברורה שס״ז ס״ק כ).
10. סיכום שיטות והכרעת ההלכה
היסוד : שתי מימרות של שמואל וברייתא אחת (עירובין פ׳ ע״א), שהראשונים נחלקו בפירושן:
- מהו אוסר: מציאות של סידור הבתים (רש״י על « הא דאסר »; הסעיף), או אמירתו שאינו רוצה (רמב״ם) — פרק 2;
- בית הפתוח לשתי חצרות: הרגילות לצאת ולבוא והרגילות לערב (הסעיף; תוספות; בית יוסף) — פרק 3;
- באין לא זה ולא זה: שלא בידיעתו (הסעיף), כל זמן שלא מיחה (רא״ש; תוספות) — פרק 4;
- לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו: לא; ממזונותיה: כן (מגן אברהם ס״ק א; משנה ברורה ס״ק ז) — פרק 5;
- בני הבית, כשאין הבעל והאשה בעיר: שלא בידיעתו, חצר אחת, או שתי חצרות כשהוא רגיל לערב עם אחת מהן (בית יוסף; הסעיף); לא אם יודעים שאינו רוצה, אף שלא מיחה בהם בפירוש (מגן אברהם ס״ק ב; משנה ברורה ס״ק ט) — פרק 6;
- בני החצר: דין שהביאור הלכה תמה עליו; מביא בו דעות חלוקות בין האחרונים, ומצדד ברגיל לסמוך על המקילים ליטול פתו שלא בידיעתו — פרקים 7 ו־8;
- הדעה השנייה, שהיא דעת הרמב״ם לפי הביאור הלכה; כפיית בית דין — לכולי עלמא לפי המשנה ברורה (ס״ק ט״ז) — פרק 8;
- הרמ״א: החוזר מעירובו, ומחלוקת המגן אברהם והמשנה ברורה בחלקו השני — פרק 9.
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, סעיף אחד בסימן זה).