דעת · רמה 3 — סיכום מגיסטרלי
סימן שס״ז
סימן שס״ז · אם אשה יכולה לערב
סיכום וסימני זכרון לחזרה
📑 תכנית הסיכום
- האקסיומה המרכזית של הסימן
- המושגים העיקריים מתומצתים
- מי יכול לערב בשבילו — לפי סדר הסעיף
- עץ החלטה — האשה ועירוב בעלה
- המחבר ואדמו״ר הזקן — מה שמראה רמה 4
- סימן זכרון מרא
- מלכודות להימנע מהן
- מקרים מעשיים
- טבלת סיכום סופית
- הוראות מעשיות
1. האקסיומה המרכזית
סימן שס״ז במשפט אחד.
אחד מבני החצר יכול, בתנאים מסוימים, להיכלל בעירוב בלי שיערב בעצמו — על ידי אשתו, על ידי בני ביתו, על ידי בני החצר או על ידי בית דין. לפי הדעה הראשונה בסעיף א, הדין תלוי בין השאר בשאלות אלה: האם הוא אוסר את החצר על האחרים (כשאוסר עליהם), האם הוא רגיל לערב עמהם (רגיל לערב עמהם), והאם מיחה בפירוש (מיחה בה בפירוש)? אחר כך מביא המחבר דעה שנייה (וי״א), המצמצמת את כוחה של האשה.
אחד מבני החצר יכול, בתנאים מסוימים, להיכלל בעירוב בלי שיערב בעצמו — על ידי אשתו, על ידי בני ביתו, על ידי בני החצר או על ידי בית דין. לפי הדעה הראשונה בסעיף א, הדין תלוי בין השאר בשאלות אלה: האם הוא אוסר את החצר על האחרים (כשאוסר עליהם), האם הוא רגיל לערב עמהם (רגיל לערב עמהם), והאם מיחה בפירוש (מיחה בה בפירוש)? אחר כך מביא המחבר דעה שנייה (וי״א), המצמצמת את כוחה של האשה.
2. המושגים העיקריים מתומצתים
| מושג | הגדרה | בסעיף |
|---|---|---|
| שלא מדעתו | בדיני האשה — אפילו כשמיחה: « אפי׳ אם מיחה בה » (שו״ע או״ח שס״ז:א); והמשנה ברורה על תחילת הסעיף: « והקילו אפילו כשמיחה בה » (משנה ברורה שס״ז ס״ק א) (ועל שלא לדעתו ברגיל — ס״ק ה). ובדין בני החצר, « שלא מדעת אחד מבני הבית » (שו״ע או״ח שס״ז:א), המשנה ברורה מפרש: שלא בידיעת (ס״ק י״ב) | במקום שהוא אוסר, או כשהוא רגיל לערב (סעיף א, דעה ראשונה) |
| רגיל לערב עמהם | מי שהורגל לערב עמהם; הטעם לפי המשנה ברורה: « משום דרכי שלום » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ה) | בחצר שאינו רגיל לצאת ולבוא בה — זה מה שמתיר לאשה לערב עליו שלא מדעתו (סעיף א, לדעה הראשונה) |
| אוסר עליהם | אוסר את החצר על האחרים אם אינו בעירוב: « החצר אם לא יערב עמהם » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ג) | אז האשה מערבת בשבילו אפילו כשמיחה (סעיף א, דעה ראשונה) |
| שלא בידיעתו | « פי׳ שאין הבעל יודע מזה » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ח) | בלא זה ובלא זה, כל זמן שלא מיחה בפירוש; ולפי הדעה השנייה — זה גבול כוחה של האשה (סעיף א) |
| לזכות משלו לאחרים | להקנות לאחרים חלק ממה ששייך לו | האשה אינה יכולה לעשות זאת שלא בידיעתו (סעיף א); ממזונותיה היא יכולה (משנה ברורה, ס״ק ז) |
| בני הבית | בני ביתו | הסעיף מביא אותם כשהבעל והאשה אינם בעיר, בתנאי הסעיף (סעיף א); ולא אם ידעו ממנו שאינו רוצה, אף שלא מיחה בפירוש (משנה ברורה, ס״ק ט) |
| בני החצר | שאר הדרים בחצר | לדעה הראשונה, אינם נוטלים את פתו שלא בידיעת אף אחד מבני הבית; ואם אחד מהם יודע — מותר, כל זמן שלא שמעו מבעל הבית שאינו רוצה (סעיף א; כך מפרש המשנה ברורה, ס״ק י״ב) |
| בית דין יורדים לנכסיו | בית הדין נוטל מנכסיו: « ועושין שיתוף » (משנה ברורה שס״ז ס״ק י״ז) | במי שאינו רגיל ומסרב (סעיף א), כדי שלא יאסור עליהם; לכל הדעות (משנה ברורה, ס״ק ט״ז) |
| עירוב בעל כרחו | « ר״ל שאינו יכול לחזור ולבטל עירובו » (משנה ברורה שס״ז ס״ק כ) | הגהת הרמ״א, במי שרגיל לערב וחוזר בו (סעיף א) |
3. מי יכול לערב בשבילו — לפי סדר הסעיף
האשה → מערבת בשבילו משלו (משנה ברורה, ס״ק ב): שלא מדעתו במקום שהוא אוסר את החצר או כשהוא רגיל לערב; ואם לאו — שלא בידיעתו, כל זמן שלא מיחה בפירוש (סעיף א, דעה ראשונה). אינה מזכה לאחרים משלו שלא בידיעתו.
↓
בני הבית → הסעיף עוסק בהם « ואם אין הבעל והאשה בעיר » (שו״ע או״ח שס״ז:א): שלא בידיעתו אם הבית פתוח לחצר אחת בלבד; לשתי חצרות — אם הוא רגיל לערב עם אחת מהן; ולא אם ידעו ממנו שאינו רוצה, אף שלא מיחה בפירוש (משנה ברורה, ס״ק ט).
↓
בני החצר → לדעה הראשונה, אינם נוטלים את פתו שלא בידיעת אף אחד מבני הבית — ואם אחד מהם יודע, מותר כל זמן שלא שמעו מבעל הבית שאינו רוצה (משנה ברורה, ס״ק י״ב) —, « אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם » (שו״ע או״ח שס״ז:א). אחרי הדעה השנייה כותב הסעיף שאם הרגיל מסרב, נכנסים ונוטלים ממנו בעל כרחו — והמשנה ברורה מפרש שמדובר כשבמניעתו הוא אוסר עליהם, ומוסיף שהוא הדין באשתו (ס״ק ט״ו); ולדעה הראשונה — לא בלא דעת אשתו (משנה ברורה, ס״ק כ).
↓
בית דין → במי שאינו רגיל: « כופין אותו בב״ד לערב עמהם או בית דין יורדים לנכסיו » (שו״ע או״ח שס״ז:א); המשנה ברורה מבאר, « ב״ד היו כופין אותו שיערב עמהן כדי שלא יאסור עליהן » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ט״ז), וכותב שזה לכל הדעות.
4. עץ החלטה — האשה ועירוב בעלה
ש1: האם הוא אוסר את החצר על האחרים (כגון בית הפתוח לחצר זו בלבד, או, בשתי חצרות, זו שהוא רגיל לצאת ולבוא בה)?
↓ כן → מערבת בשבילו אפילו שלא מדעתו, אפילו מיחה בה (סעיף א, דעה ראשונה); לא ↓
ש2: האם הוא רגיל לערב עמהם?
↓ כן → גם כן שלא מדעתו (סעיף א, דעה ראשונה; משנה ברורה, ס״ק ה); לא ↓
ש3: האם מיחה בפירוש?
↓ לא → מערבת שלא בידיעתו, « דמסתמא ניחא ליה » (שו״ע או״ח שס״ז:א); כן → אינה מערבת
דעה שנייה (וי״א) → « דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו אבל אם אומר שאינו רוצה לערב עמהם לא » (שו״ע או״ח שס״ז:א).
→ שתי דעות בסעיף, והדין תלוי בסידור הבתים והחצרות: היעזר ברב שלך.
5. המחבר ואדמו״ר הזקן — מה שמראה רמה 4
גם בשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן יש לסימן זה סעיף אחד. רמה 4 מביאה את לשונו במלואה ואת ההשוואה; הנה כמה מקומות שבהם לשונו כוללת מה שאין בסעיף המחבר ובהגהת הרמ״א.
| עניין | מחבר ורמ״א (סעיף א) | שולחן ערוך הרב (שס״ז:א) |
|---|---|---|
| מה האשה יכולה לתת לאחרים | « אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו » (שו״ע או״ח שס״ז:א); אין כאן דבר על מה ששלה | אותה הגבלה, ומרחיב אותה: « אֲפִלּוּ לִבְנֵי חָצֵר שֶׁאוֹסֵר עֲלֵיהֶם וְרָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שס״ז:א); ואחר כך « יְכוֹלָה הִיא לְזַכּוֹת לָהֶם מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ » (שו״ע הרב שס״ז:א). המגן אברהם כבר כתב: « ונ״ל דממזונותיה רשאה לזכות » (מגן אברהם שס״ז ס״ק א); והמשנה ברורה מפרש כך את דברי המחבר באותן מילים: « היינו אפילו לבני חצר שאוסר עליהם ורגיל לערב עמהם » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ו) |
| החוזר בו מעירובו | הגהת הרמ״א מזכירה את ההרגל: « אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו » (רמ״א או״ח שס״ז:א) | « אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם, וְעֵרוּבוֹ עֵרוּב בְּעַל כָּרְחוֹ אִם אוֹסֵר עֲלֵיהֶם אוֹ שֶׁרָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שס״ז:א); ואם לאו, במי שעירב באקראי, « הֲרֵי נִתְבַּטֵּל עֵרוּבוֹ » (שו״ע הרב שס״ז:א). הרב כותב גם « וְעֵרוּבוֹ קַיָּם » (שו״ע הרב שס״ז:א): אין זה הבדל, שהמשנה ברורה (ס״ק י״ט) מפרש את הרמ״א באותו מקרה |
6. סימן זכרון מרא
שלושה מושגים של הדעה הראשונה, לפי הסדר שבו הסעיף מביא אותם, יוצרים מרא:
מ — מיחה בה: מחאת הבעל אינה מעכבת את האשה במקום שהוא אוסר את החצר (סעיף א) או כשהוא רגיל לערב עמהם (משנה ברורה, ס״ק ה); במקום שאינו אוסר ואינו רגיל — מחאה בפירוש מעכבת (סעיף א).
ר — רגיל לערב עמהם: ההרגל לערב עמהם מספיק בחצר שאינו רגיל לצאת ולבוא בה (סעיף א).
א — אוסר עליהם: אם הוא אוסר את החצר על האחרים, האשה מערבת בשבילו אפילו שלא מדעתו (סעיף א).
ולהלכה למעשה — המרא דאתרא, הרב של המקום.
7. מלכודות להימנע מהן
מלכודת 1: לתת לשלא מדעתו משמעות אחת בכל הסעיף. בדיני האשה הוא אפילו כשמיחה (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק א, וס״ק ה על שלא לדעתו), ושלא בידיעתו — שהבעל אינו יודע (ס״ק ח); במקום שאינו אוסר את החצר ואינו רגיל, האשה מערבת שלא בידיעתו, כל זמן שלא מיחה בפירוש (סעיף א). אבל בדין בני החצר, « שלא מדעת אחד מבני הבית » (שו״ע או״ח שס״ז:א), המשנה ברורה מפרש: שלא בידיעת (ס״ק י״ב); ובטור, במקום שבסעיף כתוב שלא בידיעתו, הבית יוסף מפרש שלא מדעתו — שלא בידיעתו (ראה רמה 1, פרק 3).
מלכודת 2: לחשוב שהאשה יכולה לתת לשכנים ממה ששייך לבעלה: « אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו » (שו״ע או״ח שס״ז:א). ממזונותיה היא יכולה (משנה ברורה, ס״ק ז; שולחן ערוך הרב שס״ז:א).
מלכודת 3: לתת לבני הבית את הכוח שהסעיף נותן לאשה. היא מערבת בשבילו אפילו כשמיחה, במקום שהוא אוסר את החצר (סעיף א, דעה ראשונה); ואותם מביא הסעיף כשהבעל והאשה אינם בעיר, שלא בידיעתו, בבית הפתוח לחצר אחת בלבד, או בשתי חצרות — אם הוא רגיל לערב עם אחת מהן (סעיף א); ולא אם ידעו ממנו שאינו רוצה, אף שלא מיחה בפירוש (משנה ברורה, ס״ק ט).
מלכודת 4: להשוות את שתי הדעות, או להכריע בלי הביאור הלכה. הסעיף מביא את הדעה הראשונה, ואחר כך « וי״א דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו » (שו״ע או״ח שס״ז:א); הביאור הלכה מדייק מכך שהמחבר סובר כדעה הראשונה לעיקר: « הוא דעת הרמב״ם והמחבר הביאה רק בשם יש אומרים משמע דס״ל לעיקר כדעה קמייתא » (ביאור הלכה שס״ז). ומכל מקום הוא מעלה אפשרות להחמיר כדעה השנייה במי שאינו רגיל, « אפשר שיש להחמיר כשיטה זו שלא לערב בע״כ של בעה״ב אפילו מדעת אשתו היכי שאינו רגיל להשתתף עמהם » (ביאור הלכה שס״ז), ואחר כך מביא את הדעה החולקת ומשאיר בצריך עיון: « מיהו בא״ר ראיתי שכתב שכדעה קמא יש לפסוק לקולא וצ״ע » (ביאור הלכה שס״ז). ובמי שרגיל ואוסר על בני החצר הוא מסיק: « היוצא מכל זה דמדינא מסתברא דהיכי שרגיל ואוסר בני החצר נוטלין אפילו בע״כ ולא בעינן דעת אשתו כלל » (ביאור הלכה שס״ז) (ראה רמה 2, פרק 8). סיכום זה אינו מכריע: היעזר ברב שלך.
מלכודת 5: לקרוא את הנטילה בעל כרחו כרשות כללית של בני החצר. לדעה הראשונה, הסעיף אינו נותן להם ליטול את פתו שלא בידיעת אף אחד מבני הבית — ואם אחד מהם יודע, מותר כל זמן שלא שמעו מבעל הבית שאינו רוצה (משנה ברורה, ס״ק י״ב) —, אפילו כשהוא רגיל ואוסר: « אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני הבית » (שו״ע או״ח שס״ז:א). אחרי הדעה השנייה כותב הסעיף שהרגיל המסרב — נוטלים ממנו בעל כרחו; והמשנה ברורה מפרש שמדובר כשבמניעתו הוא אוסר עליהם, ומוסיף שהוא הדין באשתו (ס״ק ט״ו); והוא מעיר (ס״ק כ) שלדעה הראשונה, בלא דעת אשתו, בני החצר אינם נוטלים ממנו בעל כרחו; והביאור הלכה מסיק אחרת ברגיל ואוסר (מלכודת 4). בפת הנלקחת שלא בידיעתו מפנה המשנה ברורה (ס״ק י״ב) לביאור הלכה, המביא דעות אחרות: ראה רמה 2.
מלכודת 6: לקרוא את הגהת הרמ״א כאילו כל חזרה מבטלת את העירוב. היא עוסקת ב« מי שאינו רגיל לערב ועירב עם בני חצר וחזר מעירובו » (רמ״א או״ח שס״ז:א); ואם הוא רגיל, העירוב קיים בעל כרחו. שולחן ערוך הרב מזכיר גם את מי שאוסר את החצר (שס״ז:א, ראה פרק 5 בעמוד זה).
8. מקרים מעשיים
המצבים שלהלן הם יישומים של האתר: הסעיף אינו מזכיר אותם, וכל אחד מהם קשור לחלק הסעיף הנוגע בו.
| מצב | ניתוח | הנהגה |
|---|---|---|
| הבעל בבית ולא נתן את חלקו בעירוב, ואשתו רוצה לתת אותו בשבילו | יישום של האתר, סעיף א: זה דין האשה | לדעה הראשונה: מערבת בשבילו אפילו שלא מדעתו ואפילו מיחה בה, במקום שהוא אוסר או כשהוא רגיל; ואם לאו — שלא בידיעתו כל זמן שלא מיחה בפירוש; לדעה השנייה: רק שלא בידיעתו, ולא אם אמר שאינו רוצה — אבל אם הוא רגיל לערב עמהם ומסרב, הסעיף כותב שנוטלים ממנו בעל כרחו, והמשנה ברורה מוסיף את אשתו, כשבמניעתו הוא אוסר עליהם (ס״ק ט״ו). היעזר ברב שלך |
| האשה רוצה לתת חלק בשם בעלה לשכן | יישום של האתר, סעיף א: אינה מזכה לאחרים משלו שלא בידיעתו | לא ממה ששלו; ממזונותיה היא יכולה (משנה ברורה, ס״ק ז; שולחן ערוך הרב שס״ז:א) |
| הבעל והאשה אינם בעיר בשבת, ובני בית אחרים נשארו בבית | יישום של האתר, סעיף א, כשאין הבעל והאשה בעיר: בני הבית | בית הפתוח לחצר אחת בלבד: יכולים לערב שלא בידיעתו; לשתי חצרות — רק אם הוא רגיל לערב עם אחת מהן; ולא אם ידעו ממנו שאינו רוצה, אף שלא מיחה בפירוש (משנה ברורה, ס״ק ט) |
| שכן המשתתף בעירוב בכל שנה מסרב הפעם | יישום של האתר, סעיף א: « בני חצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בע״כ » (שו״ע או״ח שס״ז:א), הכתוב אחרי הדעה השנייה, כשבמניעתו הוא אוסר עליהם (משנה ברורה, ס״ק ט״ו) | הסעיף מביא שתי דעות, וסיכום זה אינו מכריע: לדעה הראשונה — לא בלא דעת אשתו (משנה ברורה, ס״ק כ); אחרי הדעה השנייה כותב הסעיף שנוטלים ממנו בעל כרחו; והביאור הלכה מסיק דמדינא מסתברא שברגיל ואוסר אין צריך דעת אשתו (רמה 2, פרק 8). אם לא היה רגיל — על ידי בית דין, כדי שלא יאסור עליהם, וזה לכל הדעות (משנה ברורה, ס״ק ט״ז). היעזר ברב שלך |
| מי שנכנס פעם אחת לעירוב מודיע שהוא חוזר בו | יישום של האתר, סעיף א, הגהת הרמ״א | אם אינו רגיל לערב, עירובו בטל (משנה ברורה, ס״ק י״ט), וכדי לשוב צריך לחזור ולזכות; אם הוא רגיל — העירוב קיים בעל כרחו; שולחן ערוך הרב (שס״ז:א) כותב שאין חזרתו כלום גם כשהוא אוסר את החצר (ראה פרק 5 בעמוד זה) |
9. טבלת סיכום סופית
| פריט | פרטים |
|---|---|
| נושא הסימן | אם אשה יכולה לערב בשביל בעלה, ומי עוד יכול לערב בשביל אחד מבני החצר |
| מיקום | הלכות עירובין, אחרי סימן שס״ו, העוסק בעירוב חצר שהרבה בני אדם דרים בה |
| מספר סעיפים | סעיף אחד (מחבר, עם הגהת הרמ״א) — וסעיף אחד גם בשולחן ערוך הרב |
| משנה ברורה | 20 ס״ק |
| מקור תלמודי | עירובין פ׳ ע״א-ע״ב, נלמד ברמה 2 |
| כלל הזהב | האוסר את החצר והרגיל לערב עמהם — זה המכריע; בלא זה ובלא זה, האשה מערבת שלא בידיעתו, כל זמן שלא מיחה בפירוש (סעיף א, דעה ראשונה) |
| פסק מעשי | הסעיף מביא שתי דעות בכוחה של האשה; הביאור הלכה מפרש שהמחבר סובר כדעה הראשונה לעיקר, משאיר בצריך עיון אם להחמיר כדעה השנייה במי שאינו רגיל, ומסיק דמדינא מסתברא שברגיל ואוסר אין צריך דעת אשתו (רמה 2, פרק 8): היעזר ברב שלך |
10. ההוראות המעשיות של סימן שס״ז
להנהגה היומיומית
- במקום שהבעל אוסר את החצר — כגון בית הפתוח לחצר זו בלבד, או בשתי חצרות זו שהוא רגיל לצאת ולבוא בה — אשתו מערבת בשבילו אפילו שלא מדעתו (סעיף א, דעה ראשונה).
- בחצר שאינו רגיל לצאת ולבוא בה: שלא מדעתו — רק אם הוא רגיל לערב עם הדרים בה (סעיף א, לדעה הראשונה); ואם לאו, ראה הפריט הבא.
- בלא זה ובלא זה: שלא בידיעתו, כל זמן שלא מיחה בפירוש (סעיף א).
- ממה ששלו אינה מזכה לאחרים שלא בידיעתו; ממזונותיה היא יכולה (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק ז; שולחן ערוך הרב שס״ז:א).
- הבעל והאשה אינם בעיר: בני הבית יכולים לערב שלא בידיעתו אם הבית פתוח לחצר אחת בלבד; לשתי חצרות — רק אם הוא רגיל לערב עם אחת מהן; ולא אם ידעו ממנו שאינו רוצה, אף שלא מיחה בפירוש (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק ט).
- בני החצר, לדעה הראשונה, אינם נוטלים את פתו שלא בידיעת אף אחד מבני הבית; ואם אחד מהם יודע — מותר, כל זמן שלא שמעו מבעל הבית שאינו רוצה (סעיף א, דעה ראשונה; משנה ברורה, ס״ק י״ב); המשנה ברורה מפנה לביאור הלכה, המביא דעות אחרות — ראה רמה 2.
- דעה שנייה (וי״א): האשה מערבת רק שלא בידיעתו, ולא אם הוא אומר שאינו רוצה (סעיף א); ובדין הרגיל שמסרב — ראה הפריט הבא.
- הרגיל שמסרב, כשהוא אוסר עליהם (משנה ברורה, ס״ק ט״ו): הסעיף כותב, אחרי הדעה השנייה, שנוטלים ממנו בעל כרחו, והמשנה ברורה מוסיף שהוא הדין באשתו (ס״ק ט״ו) — ולדעה הראשונה, לא בלא דעת אשתו (משנה ברורה, ס״ק כ); והביאור הלכה מסיק דמדינא מסתברא שבזה אין צריך דעת אשתו (רמה 2, פרק 8); מי שאינו רגיל — בית הדין כופה אותו או יורד לנכסיו, כדי שלא יאסור עליהם, וזה לכל הדעות (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק ט״ז).
- חזרה (הגהת הרמ״א): מי שאינו רגיל — עירובו בטל וצריך לחזור ולזכות; הרגיל — העירוב קיים בעל כרחו (סעיף א). שולחן ערוך הרב מזכיר גם את מי שאוסר את החצר (שס״ז:א).
- במקרה של ספק — הסעיף מביא שתי דעות, והביאור הלכה משאיר בצריך עיון אם להחמיר כדעה השנייה במי שאינו רגיל (רמה 2, פרק 8): היעזר ברב שלך.
- פלפול מעמיק — רמה 2; שיטת חב״ד — רמה 4.
📚 סיכום מסלול הלימוד
למדת את סימן שס״ז בשלוש רמות:
למדת את סימן שס״ז בשלוש רמות:
- 🌱 רמה 1 — בסיס: סעיף המחבר עם הגהת הרמ״א, ביאור עברי, מושגים הלכתיים
- ⚡ רמה 2 — למדן: הסוגיא בעירובין פ׳ ע״א-ע״ב, שיטות הראשונים, הדעה השנייה, הגהת הרמ״א
- ✨ רמה 3 — סיכום: אקסיומה, סימן זכרון, עץ החלטה, הוראות מעשיות