מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר: זהו שולחן ערוך בפני עצמו, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן, בחלוקה ובמספור סעיפים משלו. כאן יש בשולחן ערוך הרב סעיף אחד, וגם בשולחן ערוך של המחבר סעיף אחד; ההפניות בעמוד זה הולכות לפי מספור הרב, אלא אם כן נזכר בפירוש השולחן ערוך של המחבר.
עמוד זה מקבץ, לסימן שס״ז, את הטקסט המלא של הרב, את מה ששונה בלשונו מדברי המחבר והרמ״א, ואת ההנהגה המעשית העולה מדבריו.
שלחן ערוך הרב — סימן שס״ז
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן שס״ז — דִּין אִם אִשָּׁה יְכוֹלָה לְעָרֵב — וּבוֹ סְעִיף אֶחָד
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. סעיף אחד (גם בשולחן ערוך של המחבר סעיף אחד, במספור שלו).
סעיף א דִּין אִם אִשָּׁה יְכוֹלָה לְעָרֵב וּבוֹ סְעִיף אֶחָד: אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת עָלָיו מִשֶּׁלּוֹ שֶׁלֹּא…
דִּין אִם אִשָּׁה יְכוֹלָה לְעָרֵב וּבוֹ סְעִיף אֶחָד:
אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעָרֶבֶת עָלָיו מִשֶּׁלּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אֲפִלּוּ אִם מִחָה בָּהּ שֶׁלֹּא לְעָרֵב, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאוֹסֵר עֲלֵיהֶם הֶחָצֵר אִם לֹא יְעָרֵב עִמָּהֶם, כְּגוֹן שֶׁאֵין בֵּיתוֹ פָּתוּחַ אֶלָּא לְחָצֵר זוֹ בִּלְבָד, וְאֵין לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לָצֵאת מִבֵּיתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא דֶּרֶךְ חָצֵר זוֹ. אֲבָל אִם הוּא פָּתוּחַ לִשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, בְּאַחַת הוּא רָגִיל לָצֵאת וְלָבֹא תָּדִיר, שֶׁאוֹסֵר עֲלֵיהֶם, וּבְאַחַת אֵינוֹ רָגִיל לָצֵאת וְלָבֹא תָּדִיר, שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם כְּלָל אֶלָּא שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל מִמֶּנָּה לְבֵיתוֹ — בְּאוֹתָהּ שֶׁרָגִיל בָּהּ מְעָרֶבֶת עָלָיו אִשְׁתּוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינֶנּוּ רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם, אֲבָל בְּאוֹתָהּ שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בָּהּ אֵינָהּ מְעָרֶבֶת עָלָיו בְּעַל כָּרְחוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עַצְמוֹ הָיָה רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם. אֲבָל אִם לֹא הֻרְגַּל עֲדַיִן לְעָרֵב עִמָּהֶם, אֵינָם יְכוֹלִים לִטּוֹל עֵרוּבוֹ שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ בִּרְצוֹן אִשְׁתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם.
וְהוּא שֶׁגִּלָּה דַעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא אָמַר כֵּן בְּפֵרוּשׁ — יְכוֹלָה אִשְׁתּוֹ לִתֵּן לָהֶם עֵרוּבוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם וְאֵינוֹ רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם נוֹחַ לוֹ בְּעֵרוּב אִשְׁתּוֹ.
אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְזַכּוֹת מִשֶּׁלּוֹ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ אֲפִלּוּ לִבְנֵי חָצֵר שֶׁאוֹסֵר עֲלֵיהֶם וְרָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם. אֲבָל יְכוֹלָה הִיא לְזַכּוֹת לָהֶם מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ.
וְאִם אֵין הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה בָּעִיר, יְכוֹלִים בְּנֵי הַבַּיִת לְעָרֵב מִשֶּׁלּוֹ שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ, שֶׁמִּן הַסְּתָם לֹא יַקְפִּיד עֲלֵיהֶם. וְהוּא שֶׁאֵין הַבַּיִת פָּתוּחַ אֶלָּא לְחָצֵר אַחַת, שֶׁעֵרוּב זֶה בְּוַדַּאי זְכוּת הוּא לוֹ וְאֵין לוֹ בּוֹ צַד חוֹבָה, וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אִם הוּא פָּתוּחַ לִשְׁתֵּי חֲצֵרוֹת — אֵין כָּל אַחַת מֵהֶן יְכוֹלָה לְעָרֵב עָלָיו מִשֶּׁלּוֹ מִמַּה שֶּׁנּוֹתְנִים לָהּ בְּנֵי בֵיתוֹ שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ, כִּי עֵרוּב זֶה אֵינֶנּוּ זְכוּת לוֹ וַדַּאי, כִּי שֶׁמָּא לֹא יַחְפּוֹץ לְעָרֵב עִם חָצֵר זוֹ אֶלָּא עִם זוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא רָגִיל לְעָרֵב בְּאַחַת מֵהֶן, יְכוֹלָה הִיא לְעָרֵב עָלָיו שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ מִמַּה שֶּׁנּוֹתְנִים בְּנֵי בֵיתוֹ, כִּי מִן הַסְּתָם חָפֵץ הוּא בְּעֵרוּבָהּ גַּם הַיּוֹם כְּמוֹ עַד עַתָּה.
אֲבָל מִי שֶׁעֵרֵב כְּבָר עִם בְּנֵי הֶחָצֵר וְעֵרוּבוֹ קַיָּם, וְאַחַר כָּךְ חָזַר בּוֹ מֵעֵרוּבוֹ — אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם, וְעֵרוּבוֹ עֵרוּב בְּעַל כָּרְחוֹ אִם אוֹסֵר עֲלֵיהֶם אוֹ שֶׁרָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם. אֲבָל אִם אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם וְאֵינוֹ רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם, וְעֵרֵב עִמָּהֶם בְּאַקְרַאי וְאַחַר כָּךְ חָזַר בּוֹ — הֲרֵי נִתְבַּטֵּל עֵרוּבוֹ, וְאִם רוֹצֶה לַחֲזוֹר וּלְעָרֵב, צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִזְכּוֹת בְּעֵרוּבוֹ:
מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים שס״ז. בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה.
לשון הרב מול סעיף המחבר והרמ״א
במה שונה לשון הרב מסעיף המחבר והרמ״א
שתיים מן הנקודות שבהן כתוב בלשון הרב מה שאינו כתוב בלשון המחבר ובהגהת הרמ״א, כפי שעולה מהשוואת שני הטקסטים של סימן שס״ז, המובאים זה לצד זה. אין בכך לומר שנקודות אלה מיוחדות לרב: בנקודה א, המגן אברהם (ס״ק א) כבר כותב, כדעתו, את מה שהרב כותב על מזונותיה של האשה, והמשנה ברורה (ס״ק ו, ז) מפרש את המחבר בשני הדברים שבנקודה א — ההרחבה לבני החצר שהוא אוסר עליהם, ומזונותיה של האשה — כמעט באותן מילים שבלשון הרב; בנקודה ב, לא המגן אברהם, לא הט״ז ולא המשנה ברורה בסימן זה מזכירים, לעניין החוזר בו מעירובו, את אמת המידה של האוסר על בני החצר, ולא חיפשנו אותה במקום אחר: אין בכך לומר שהיא מיוחדת לרב. ומן הצד האחר, הדעה השנייה של המחבר (וי״א) אינה מובאת בלשון הרב: אין בדברי הרב מקום שאומר מה ללמוד מכך (ראה רמה 2, פרק 10).
נקודה א — לזכות ממזונותיה (שו״ע הרב שס״ז:א)
מה אין האשה יכולה לזכות, ומה היא יכולה
דברי המחבר: « אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו » (שו״ע או״ח שס״ז:א), ומיד עובר לדין כשאין הבעל והאשה בעיר. לא הוא ולא הגהת הרמ״א אומרים כאן מה היא יכולה לזכות משלה.
דברי הרב: אותה הגבלה, « אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְזַכּוֹת מִשֶּׁלּוֹ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא בִּידִיעָתוֹ » (שו״ע הרב שס״ז:א), ומרחיב אותה בפירוש לבני חצר שהבעל אוסר עליהם ורגיל לערב עמהם, « אֲפִלּוּ לִבְנֵי חָצֵר שֶׁאוֹסֵר עֲלֵיהֶם וְרָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שס״ז:א); ומוסיף: « יְכוֹלָה הִיא לְזַכּוֹת לָהֶם מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ » (שו״ע הרב שס״ז:א). המגן אברהם כתב זאת על דברי המחבר בלשון של סברא עצמית: « ונ״ל דממזונותיה רשאה לזכות » (מגן אברהם שס״ז ס״ק א). הרב כותב זאת בגוף ההלכה. המשנה ברורה מפרש כך את דברי המחבר בשני הדברים: « היינו אפילו לבני חצר שאוסר עליהם ורגיל לערב עמהם » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ו), ו« וממזונותי׳ יכולה לזכות שהיא שלה » (משנה ברורה שס״ז ס״ק ז). ההבדל אפוא בלשון, ולא בדין כפי שהמשנה ברורה מפרש את המחבר.
השלכה מעשית: האשה אינה מזכה לאחרים משל בעלה שלא בידיעתו; ממזונותיה, שהם שלה, היא יכולה לזכות להם (שס״ז:1).
נקודה ב — החוזר בו מעירובו (שו״ע הרב שס״ז:א)
אוסר או רגיל — ולא רגיל בלבד
דברי הרמ״א: « מי שאינו רגיל לערב ועירב עם בני חצר וחזר מעירובו צריך לחזור ולזכות » (רמ״א או״ח שס״ז:א), ו« אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו » (רמ״א או״ח שס״ז:א). בהגהתו הדין נאמר ברגילות לערב, ואינו מזכיר את האוסר על בני החצר.
דברי הרב: ב« מִי שֶׁעֵרֵב כְּבָר עִם בְּנֵי הֶחָצֵר וְעֵרוּבוֹ קַיָּם » (שו״ע הרב שס״ז:א), ואחר כך חזר בו מעירובו, הוא כותב: « אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם, וְעֵרוּבוֹ עֵרוּב בְּעַל כָּרְחוֹ אִם אוֹסֵר עֲלֵיהֶם אוֹ שֶׁרָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שס״ז:א). העירוב מתבטל רק כשאינו אוסר עליהם, אינו רגיל לערב עמהם ועירב עמהם באקראי, « אִם אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶם וְאֵינוֹ רָגִיל לְעָרֵב עִמָּהֶם » (שו״ע הרב שס״ז:א): « הֲרֵי נִתְבַּטֵּל עֵרוּבוֹ » (שו״ע הרב שס״ז:א).
ההבדל: הגהת הרמ״א מזכירה את הרגילות לערב; לשון הרב מזכירה בנוסף לכך את האוסר על שאר בני החצר. הרב גם כותב בפירוש שמדובר בעירוב שעדיין קיים, « וְעֵרוּבוֹ קַיָּם » (שו״ע הרב שס״ז:א); אך בזה אין הבדל: המשנה ברורה מפרש את הגהת הרמ״א באותו מקרה, « אף שעדיין הפת מונח במקומו » (משנה ברורה שס״ז ס״ק י״ט).
השלכה מעשית: לפי לשון הרב, מי שעירב עם בני החצר ורוצה לחזור בו — אינו יכול, אם הוא אוסר עליהם או רגיל לערב עמהם; ואם לאו, עירובו בטל, וכדי לחזור ולערב « צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִזְכּוֹת בְּעֵרוּבוֹ » (שו״ע הרב שס״ז:א). כך לפי ניקוד קה״ת; ובהגהת הרמ״א, שבה אותן מילים, מציע הביאור הלכה לפרש שאין צריך לזכות וליתן מחדש, אלא לומר בפיו שחוזר ומשתתף עמהם ומזכה לכולם שיהיה להם חלק בפתו (ראה רמה 2, פרק 9).
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן שס״ז
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה המעשית לחב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן שס״ז, ברגישות החב״דית. בסימן סעיף אחד בלבד: כל נקודה מפנה לסעיף זה, לפי סדר הלשון.
לחסיד חב״ד — סימן שס״ז
- ① כשהבעל אוסר על בני החצר: כגון שביתו פתוח רק לחצר זו ואין לו דרך אחרת לצאת לרשות הרבים — אשתו מערבת עליו משלו שלא מדעתו, אפילו מיחה בה ואפילו אינו רגיל לערב עמהם (שס״ז:1). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ז:1.
- ② בית הפתוח לשתי חצרות: בחצר שרגיל לצאת ולבוא בה — אשתו מערבת עליו אף בעל כרחו; באחרת — לא בעל כרחו, אלא אם כן היה רגיל לערב עם בני אותה חצר (שס״ז:1); וכל זמן שלא מיחה בפירוש, ראה ③. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ז:1.
- ③ כשאינו אוסר ואינו רגיל: אין נוטלים את עירובו שלא מרצונו ברצון אשתו, « וְהוּא שֶׁגִּלָּה דַעְתּוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה » (שו״ע הרב שס״ז:א); וכל זמן שלא אמר כן בפירוש, אשתו יכולה לתת להם את עירובו, « לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם נוֹחַ לוֹ בְּעֵרוּב אִשְׁתּוֹ » (שו״ע הרב שס״ז:א). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ז:1.
- ④ מה האשה יכולה לזכות: לא משל בעלה לאחרים שלא בידיעתו; אבל ממזונותיה, שהם שלה. ראה פרק 2. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ז:1.
- ⑤ אין הבעל והאשה בעיר: בני הבית יכולים לערב משלו שלא בידיעתו, אם הבית פתוח לחצר אחת בלבד, שזכות הוא לו, « וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ » (שו״ע הרב שס״ז:א); ואם הוא פתוח לשתי חצרות — רק עם החצר שרגיל לערב בה (שס״ז:1). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ז:1.
- ⑥ החוזר בו מעירובו: אין בחזרתו כלום אם הוא אוסר עליהם או רגיל לערב עמהם; ואם לאו, עירובו בטל, וכדי לחזור ולערב עליו לחזור ולזכות בעירובו. ראה פרק 2. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן שס״ז:1.
⚠ פרק זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: היעזר ברב שלך.