Shulchan Aruch · Orach Chayim

📑 Table of contents

📜 The text of the Shulchan Aruch — 4 seifim

summary: heading of the siman, then seif א. A resident of the courtyard who forgot and did not make the eruv with the others forbids them [to carry]; their remedy: he renounces his domain in their favour, saying: my domain is renounced to you, or is acquired by you. There is no need to acquire by a kinyan sudar, and he may renounce even after nightfall. If he lives with four or five, he must renounce to each one, saying: to you and to you; some say it is enough to say: to all of you. If he renounced without specifying, he renounced only his domain in the courtyard: they may carry from their houses to the courtyard, and so may he, since he is merely a guest there; but they may not carry from his house to the courtyard, nor may he. Some say he must lock his house, so as not to come to carry forbiddenly, open it only when he wishes to go out and come in, and lock it right after.

summary: if he renounced to them the domain of his house as well, they are permitted, he as well as they, to carry to the courtyard, from his house as from theirs.

summary: if he does not wish to renounce his domain to them but to rent it to them: some say it is effective like a renunciation, and some say it is not effective.

summary: if the residents who made the eruv renounce their domain to one who did not, he carries from his house to the courtyard, but not from their houses — in small type, in parentheses: unless they expressly renounced the domain of their houses as well (ב״י); they are forbidden even from his house to the courtyard, for many do not become guests of one. Likewise if there are only two and one renounces to the other: the one who renounces is forbidden even in what is his fellow's, and the fellow is permitted even in what is his own; likewise many who did not make the eruv and gave their domain to many who did — an individual becomes a guest of many, but many do not, even of many, nor an individual of an individual. Two forgot: they may renounce, each to all the residents — to many who made the eruv, provided each renounces to each, or to one who did not. But one does not renounce to two who did not make the eruv, for even after the renunciation they are two, and one forbids the other; and even if he says to one: I renounce to you on condition that you renounce in turn to your fellow, it is not effective.

1. The Mishnah and the Gemara — one who forgot to make the eruv (seif א)

The Beis Yosef gives the source of the seif: « משנה בפרק הדר » (בית יוסף או״ח ש״פ). The Mishnah in Eruvin: « אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב — בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מוּתָּרִין לוֹ וְלָהֶם » (עירובין ס״ט ע״ב). His house is forbidden, to him and to them, for bringing in and for taking out; their houses are permitted, to him and to them. The Gemara explains what this presupposes (section 4).

The seif speaks of one who forgot; the Mishnah Berurah writes: « נקט ששכח לאשמועינן דאפילו בכה״ג אוסר כשלא ביטל אבל ה״ה דאפילו כשהזיד ולא עירב מהני ביטול » (משנה ברורה ש״פ ס״ק א). The Rambam opens his chapter thus: « אַנְּשֵׁי הֶחָצֵר שֶׁעֵרְבוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶן בֵּין מֵזִיד בֵּין שׁוֹכֵחַ הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן » (הלכות עירובין פ״ב ה״א).

The time of the renunciation — the Mishnah brings a dispute: « מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁחָשֵׁיכָה » (עירובין ס״ט ע״ב). The seif follows Beis Hillel: he may renounce even after nightfall. The Rambam: « וּבִטּוּל רְשׁוּת בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה » (הלכות עירובין פ״ב ה״ב).

2. Hakira — withdrawing from one's domain, or transferring it? (seif א)

Seif א writes: « ואין צריך לקנו' בקנין סודר ויכול לבטל אף משתחשך » (שו״ע או״ח ש״פ:א). The Mishnah Berurah gives the reason: « דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה״ט מותר לבטל אף משתחשך » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ג). The Magen Avraham, on the words אף משתחשך: « דאסתלוקי רשותא בשבתא שרי » (מגן אברהם ש״פ ס״ק א). The Shulchan Aruch HaRav writes it in his seif 1: « וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹנִין קִנְיָן בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כַּאן אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּקְנוּ הֵם רְשׁוּתוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ מֵרְשׁוּתוֹ, וּמִמֵּילָא אֵין מִי שֶׁיֶּאֱסֹר עֲלֵיהֶם; וּלְסַלֵּק עַצְמוֹ מֵרְשׁוּתוֹ מֻתָּר אַף בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב ש״פ:א).

3. לך ולך or לכולכם — Rabbi Eliezer and the Rabbanan (seif א)

The Gemara links the question to a dispute about one who renounces his courtyard: « לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ — רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל. לְרַבָּנַן: הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ — רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל » (עירובין כ״ו ע״ב). It asks what this teaches, and answers: « לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לַחֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִן בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב » (עירובין כ״ו ע״ב) — « לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין כ״ו ע״ב); « לְרַבָּנַן: כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין כ״ו ע״ב).

The Gemara brings a question of Abaye to Rabbah: « בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין ע׳ ע״א). A baraisa is raised against him (section 10), where one who did not make the eruv gives his domain to one who did; Rabbah answers: « וְרַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּהֲוָה וּמִית » (עירובין ע׳ ע״א) — the other one died. The Gemara explains the baraisa according to each: « לְאַבָּיֵי דְּאִיתֵיהּ, וְקָא מַשְׁמַע לַן: דְּאֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין ע׳ ע״א); according to Rabbah, he died. The Beis Yosef traces the seif's rule to these passages: « ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל אחד וא' וכו' הכי אמרינן בעירובין (כו.) אליבא דרבנן דפליגי אר״א ובפרק הדר (עירובין ע:) איבעיא לן ופשטוה הכי וכתב שם הרא״ש בשם ר״מ דהלכה כרבנן » (בית יוסף או״ח ש״פ).

The Shulchan Aruch HaRav, in his seif 1, writes without attribution the formula addressed to all, and specifies: « וְאִם דָּר עִם ד' אוֹ ה' — צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁיֹּאמַר "רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְכֻלְּכֶם", וְלֹא דַי שֶׁיְּבַטֵּל לְאֶחָד מֵהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁמְּבַטֵּל לוֹ כְּבָר עֵרֵב עִם הַשְּׁאָר » (שו״ע הרב ש״פ:א); then he brings the other formula as an opinion, and rules: « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא דַי שֶׁיֹּאמַר "רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְכֻלְּכֶם", אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר "מְבֻטֶּלֶת לְךָ וּלְךָ". וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵךְ אַחַר הַמֵּקֵל » (שו״ע הרב ש״פ:א). The point about one who already made the eruv is the one whose reason Rashi gives (above); see Level 4, point א.

4. Renouncing without specifying — the courtyard, not the house; the guest (seif א)

The Gemara, on the Mishnah (section 1): « בֵּיתוֹ הוּא דְּאָסוּר, הָא חֲצֵירוֹ שַׁרְיָא » (עירובין ס״ט ע״ב). It asks how to understand this, and answers: « הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁבִּיטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ, וְלֹא בִּיטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ. וְקָא סָבְרִי רַבָּנַן: הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ — רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל, דְּדָיַיר אִינִישׁ בְּבַיִת בְּלָא חָצֵר » (עירובין ס״ט ע״ב). Then: « וְשֶׁלָּהֶן מוּתָּר לוֹ וְלָהֶן, מַאי טַעְמָא? דְּהָוֵי אוֹרֵחַ לְגַבַּיְיהוּ » (עירובין ס״ט ע״ב).

The Gemara speaks of one who renounced his courtyard; the Rambam writes the rule for an unspecified renunciation: « הַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ סְתָם רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּטֵּל » (הלכות עירובין פ״ב ה״ב), and so does seif א. The Mishnah Berurah: « וכ״ש אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ו).

Bringing in, too: the Mishnah says of his house that it is forbidden for bringing in and for taking out (section 1); the Rambam writes, of their houses: « בִּטֵּל לָהֶן זֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶן אֲבָל לְבֵיתוֹ אָסוּר » (הלכות עירובין פ״ב ה״א). Seif א speaks only of carrying from his house to the courtyard; the Shulchan Aruch HaRav adds וכן להכניס, as the Mishnah says (Level 4, point ב). For him, from their houses, the Biur Halachah: « עיין פרישה שכתב דהוא מותר להוציא מביתם אפילו קודם שהחזיקו וכן מבואר בחידושי הרשב״א להדיא » (ביאור הלכה ש״פ).

5. Locking one's house — the baraisa and its readings (seif א)

A baraisa, about a house between two courtyards, asks what one does: « כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: אוֹ נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ אוֹ מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ » (עירובין ע״ט ע״ב). The Gemara offers another reading: « וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם תַּרְתֵּי, כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ — אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי » (עירובין ע״ט ע״ב).

On this baraisa, the Magen Avraham brings a question, which he raises on the words of seif ב: see section 6.

The Mishnah Berurah limits the opinion to one who did not renounce his house: « ר״ל כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ״ש בס״ב » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י), and writes: « ובמקום הדחק יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״א). The Shulchan Aruch HaRav, after the opinion, writes: « וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד, כִּי יֵשׁ לוֹ עַל מִי לִסְמוֹךְ » (שו״ע הרב ש״פ:ב) (Level 4, point ב).

6. The house too — a complete guest, and who carries first (seif ב)

The Beis Yosef, on the source of seif ב: « כך פשוט בסוף פ״ב דעירובין דאפילו לרבנן אם ביטל בהדיא רשות ביתו הויא מבוטלת » (בית יוסף או״ח ש״פ). The Rambam: « וְגַם הוּא מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ רְשׁוּת וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם וְהָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר » (הלכות עירובין פ״ב ה״א).

The Mishnah Berurah adds, also in brackets: « וכן יזהר שלא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מהחצר לביתו » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ב). Seif ב does not speak of this order. The Shulchan Aruch HaRav writes the reason for the permission, « לְפִי שֶׁנַּעֲשֶׂה אוֹרֵחַ גָּמוּר אֶצְלָם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ שׁוּם רְשׁוּת שֶׁלֹּא בִטְּלָה לָהֶם » (שו״ע הרב ש״פ:ג), and the precaution: « רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיאוּ [הֵ]ם מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיקוּ הֵם בֶּחָצֵר תְּחִלָּה, וְלֹא יַכְנִיס מֵחָצֵר לְבֵיתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּכְנִיסוּ הֵם מֵחָצֵר לְבֵיתוֹ » (שו״ע הרב ש״פ:ג) (Level 4, point ג).

7. Renting instead of renouncing (seif ג)

The baraisa of the formula (section 1) contrasts the Jew, who renounces, with the non-Jew, from whom one rents. On a Jew who prefers to rent, the Beis Yosef brings two views: « כ״כ הרא״ש בר״פ הדר (דף קנג) גבי צדוקי ושלא כדברי ר״מ שסובר דלא מהני שכירות בישראל והמרדכי בפרק הדר כתב כדברי ר״מ » (בית יוסף או״ח ש״פ); and he adds: « ודברי הרמב״ם בספ״ב מה״ע נוטים לדעת ר״מ שכתב גבי צדוקי ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעכו״ם » (בית יוסף או״ח ש״פ). Here is the Rambam he refers to: « וְאֵין שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֲבָל מְבַטֵּל הוּא רְשׁוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל הַכָּשֵׁר וְזוֹ הִיא תַּקָּנָתוֹ » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז).

The Eliyah Rabbah, who reports this suggestion of the Magen Avraham, objects: « וצריך עיון דבמרדכי ריש פרק הדר כתב דשוכרין מכותים בשבת ולא דמי למקח וממכר דאין זה אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר להם טילטול » (אליה רבה ש״פ ס״ק ו), and draws from it: « ואם כן הוא הדין בישראל » (אליה רבה ש״פ ס״ק ו); for the halachah, however, he concludes about a Jew's renting: « ולענין הלכה נראה דאינו מועיל » (אליה רבה ש״פ ס״ק ו). The Shulchan Aruch HaRav writes of renting from a non-Jew: « מֻתָּר לִשְׂכּוֹר מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר » (שו״ע הרב שפ״ב:ח), and, although renting too is forbidden on Shabbos because it resembles buying and selling: « מִכָּל מָקוֹם כַּאן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ שׂוֹכֵר רְשׁוּתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא לְהַתִּיר הַטִּלְטוּל בִּלְבָד, אִם כֵּן הַדָּמִים שֶׁנּוֹתֵן לוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַתָּנָה בְּעָלְמָא » (שו״ע הרב שפ״ב:ח).

The Mishnah Berurah explains the second opinion: « ס״ל דלא תקנו שכירות אלא בעכו״ם אבל לא בישראל » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ג), and brings the ruling: « ולענין הלכה הא״ר פוסק דאין שכירות מועלת בישראל כלל אבל שארי אחרונים מקילין בזה לענין ימי החול כהמ״א » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ג). The Shulchan Aruch HaRav brings both opinions with their reasons — the first in section 2 — and rules: « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תִקְּנוּ שְׂכִירוּת אֶלָּא בְּנָכְרִי שֶׁאֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל, אֲבָל לֹא בְּיִשְׂרָאֵל. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל » (שו״ע הרב ש״פ:ד); his seif 4 does not distinguish Shabbos from a weekday; in siman 382, he deals with renting from a non-Jew on Shabbos, and writes that for a Jew, renting for less than a perutah is neither renting nor renunciation (Level 4, point ד).

8. Many renouncing to one — they do not become guests (seif ד)

The Mishnah: « נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן — הוּא מוּתָּר, וְהֵן אֲסוּרִין » (עירובין ס״ט ע״ב). The Gemara: « וְנֶהֱוֵי אִינְהוּ לְגַבֵּיהּ כִּי אוֹרְחִין! חַד לְגַבֵּי חֲמִשָּׁה — הָוֵי אוֹרֵחַ, חֲמִשָּׁה לְגַבֵּי חַד — לָא הָוֵי אוֹרֵחַ » (עירובין ס״ט ע״ב). Rashi: « אפי' מביתו לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע״ג דלאו מבית דידהו מפקי הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב); and: « חמשה - לאו דוקא » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב). The Rambam: « בִּטְּלוּ אֵלּוּ הַמְעָרְבִין רְשׁוּתָן לְזֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב. הוּא מֻתָּר שֶׁהֲרֵי נִשְׁאָר לְבַדּוֹ. וְהֵם אֲסוּרִין שֶׁלֹּא נִשְׁאָר לָהֶן רְשׁוּת. וְאֵין אוֹמְרִים יִהְיוּ כְּאוֹרְחִים אֶצְלוֹ שֶׁאֵין רַבִּים אוֹרְחִין אֵצֶל אֶחָד » (הלכות עירובין פ״ב ה״ג).

9. Two only; many renouncing to many (seif ד)

The seif: « וה״ה אם היו שנים לבד וביטל א' מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר אף בשל עצמו » (שו״ע או״ח ש״פ:ד). The Beis Yosef gives its source, the Maggid Mishneh in the name of the Rashba: « וכתב ה״ה בפ״ב מה״ע בשם הרשב״א דה״ה נמי אם היו שנים לבד וביטל אחד מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר בשל עצמו » (בית יוסף או״ח ש״פ).

The Shulchan Aruch HaRav, in his seif 6, writes of the two: « דִּינוֹ כְּרַבִּים לְגַבֵּי יָחִיד, שֶׁאַף הַיָּחִיד אֵינוֹ נַעֲשֶׂה אוֹרֵחַ לְגַבֵּי יָחִיד אֶלָּא לְגַבֵּי רַבִּים, וְאֵין רַבִּים פְּחוּתִים מִשְּׁנַיִם » (שו״ע הרב ש״פ:ו); and of many renouncing to many: « וְכֵן רַבִּים שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שֶׁבִּטְּלוּ רְשׁוּתָם לְרַבִּים שֶׁעֵרְבוּ, אֵינָם נַעֲשִׂים אוֹרְחִים אֶצְלָם, וְדִינָם כְּרַבִּים לְגַבֵּי יָחִיד » (שו״ע הרב ש״פ:ו). The Magen Avraham uses the same rule for the baraisa of locking (Magen Avraham, ס״ק ד; section 6).

10. Two who forgot — to whom one renounces, and the renunciation passed on (seif ד)

A baraisa, which the Gemara raises against Rabbah (section 3): « וּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ, אוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב » (עירובין ע׳ ע״א) — but: « וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ » (עירובין ע׳ ע״א). The Mishnah Berurah explains the case of the one who did not make the eruv: « פי' שלא היו בחצר כ״א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם להשלישי נמצא שחצר של יחיד הוא וא״צ עירוב » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ב). The Beis Yosef, in the passage where he brings Rabbeinu Yehonasan, writes: « עוד משמע מכאן שהי' או השנים שמבטלים רשותן ליחיד צריכין שיבטלו רשותן לו בבת אחת » (בית יוסף או״ח ש״פ); then, according to the reason Rashi gives: « ולפי טעם זה אין הי' או הב' צריכין לבטל רשותן בבת אחת אלא אפי' זה אחר זה מהני וכ״נ שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בדבר » (בית יוסף או״ח ש״פ).

The Mishnah says that two forbid each other; the Gemara: « הָיוּ שְׁנַיִם אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה. פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, דַּהֲדַר חַד מִינַּיְיהוּ וּבַטֵּיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא לִישְׁתְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֵיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּבַטֵּיל לָא הֲוָה לֵיהּ שַׁרְיוּתָא בְּהַאי חָצֵר » (עירובין ס״ט ע״ב). Rashi: « רשותא דידיה מצי לבטולי רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטולי » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב). And on the end of the Mishnah, which says that two do not receive a renunciation, the Gemara (section 2) speaks of one who was told קני על מנת להקנות; Rashi: « מהו דתימא שליחא שווינהו קא משמע לן כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי » (רש״י עירובין ע׳ ע״א).

Seif ד writes explicitly only the case of the condition, which it introduces with ואפילו: « ואפילו אמר לא' אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך אינו מועיל » (שו״ע או״ח ש״פ:ד). The Taz writes both cases, each with its reason: « כיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר כיון שהיו שנים שוב לא מהני ביטול א' מהם לחבירו ואפי' ע״מ שאמר לא מועיל כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול להקנו' לחבירו » (ט״ז או״ח ש״פ ס״ק ד). The Magen Avraham, in the name of Rashi: « כיון דלא אקני ליה שיהא הוא מותר אינו מועיל » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ט). The Mishnah Berurah reads the case without a condition in the seif's ואפילו: « ר״ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם לראשון והראשון מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ג); then: « אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע״מ שתחזור ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון דלראשון לא מהני האי בטול לא קני ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ג). And it adds: « ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של עצמו » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ד).

The Shulchan Aruch HaRav, in his seif 7: « אֲבָל לְרַבִּים שֶׁלֹּא עֵרְבוּ, אֲפִלּוּ לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵרְבוּ — אֵין מְבַטְּלִין לָהֶם » (שו״ע הרב ש״פ:ז); then: « וַאֲפִלּוּ אִם חָזַר הָאֶחָד וּבִטֵּל לַחֲבֵרוֹ — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם » (שו״ע הרב ש״פ:ז), with the reason; and for the condition: « שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא זָכָה בְּחֵלֶק שֶׁבִּטְּלוּ לוֹ בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְנוֹת לַחֲבֵרוֹ » (שו״ע הרב ש״פ:ז). The case without a condition, which the Mechaber's seif does not write explicitly, is found in the Gemara and in the Rambam (above), and in Rabbeinu Yehonasan, as the Beis Yosef reports: « כתב ה״ר יהונתן בפירוש המשנה תני בברייתא שאע״פ שחזר השני וביטל רשותו לחבירו אסור להוציא לחצר דכיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר שוב לא מהני ליה ביטול חבירו » (בית יוסף או״ח ש״פ); the Mishnah Berurah reads it in the seif's ואפילו (above); see Level 4, point ו.

11. Summary of the shitos and halachic conclusion

Going further