שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות התלמוד, חקירת היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים בביטול רשות של מי שלא עירב
נושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״פ — ד׳ סעיפים בשולחן ערוך (המחבר), בלא הגהה הפותחת במילה הגה; בשולחן ערוך הרב ז׳ סעיפים, בחלוקה אחרת
עם, בין השאר, המקורות: גמרא עירובין, רש״י, הרמב״ם, טור, בית יוסף, ט״ז, מג״א, משנה ברורה, ביאור הלכה
משנה ברורה: 24 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
- המשנה והגמרא — מי ששכח ולא עירב (סעיף א)
- חקירה — סילוק רשות או הקנאה? (סעיף א)
- לך ולך או לכולכם — רבי אליעזר ורבנן (סעיף א)
- ביטול רשות סתם — החצר ולא הבית; האורח (סעיף א)
- נעילת ביתו — הברייתא ופירושיה (סעיף א)
- ביטל גם רשות ביתו — אורח גמור, ומי מוציא תחלה (סעיף ב)
- שכירות במקום ביטול (סעיף ג)
- רבים שביטלו ליחיד — אינם נעשים אורחים (סעיף ד)
- שנים לבד; רבים לרבים (סעיף ד)
- שכחו שנים ולא עירבו — למי מבטלים, והמבטל שחוזר ומבטל (סעיף ד)
- סיכום השיטות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — ד׳ סעיפים
א' מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו שיאמר רשותי מבוטל' לכם או קנויה לכם ואין צריך לקנו' בקנין סודר ויכול לבטל אף משתחשך ואם דר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל א' וא' שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך וי״א שדי שיאמר רשותי מבוטל' לכולכם אם ביטל רשותו סתם לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר הלכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא שהוא אורח בעלמא אבל אסורין להוציא מביתו לחצר וגם הוא וי״א שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו:
1. המשנה והגמרא — מי ששכח ולא עירב (סעיף א)
הבית יוסף מביא את מקור הסעיף: « משנה בפרק הדר » (בית יוסף או״ח ש״פ). המשנה בעירובין: « אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב — בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מוּתָּרִין לוֹ וְלָהֶם » (עירובין ס״ט ע״ב). ביתו אסור לו ולהם להכניס ולהוציא, ובתיהם מותרים לו ולהם. מה שהמשנה מניחה, הגמרא מפרשת (פרק 4).
הסעיף מדבר במי ששכח; המשנה ברורה כותב: « נקט ששכח לאשמועינן דאפילו בכה״ג אוסר כשלא ביטל אבל ה״ה דאפילו כשהזיד ולא עירב מהני ביטול » (משנה ברורה ש״פ ס״ק א). הרמב״ם פותח את הפרק כך: « אַנְּשֵׁי הֶחָצֵר שֶׁעֵרְבוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא עֵרֵב עִמָּהֶן בֵּין מֵזִיד בֵּין שׁוֹכֵחַ הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עֲלֵיהֶן » (הלכות עירובין פ״ב ה״א).
הנוסח, בלא קנין — הבית יוסף מייחס חלק זה של הסעיף לברייתא: « ברייתא שם (סט:) ישראל מומר משמר שבתו בשוק מבטל רשות » (בית יוסף או״ח ש״פ). וזו לשונה: « מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל נוֹטֵל רְשׁוּת וְנוֹתֵן רְשׁוּת. וּבְגוֹי, עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר. כֵּיצַד? אוֹמֵר לוֹ: רְשׁוּתִי קְנוּיָה לָךְ, רְשׁוּתִי מְבוּטֶּלֶת לָךְ — קָנָה, וְאֵין צָרִיךְ לִזְכּוֹת » (עירובין ס״ט ע״ב). רש״י על המילה האחרונה: « לזכות - בקנין סודר » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב). הברייתא מדברת ליחיד; סעיף א כותב את שני הנוסחים שלה בלשון רבים, וחוזר, כלשון הברייתא כפירוש רש״י, על כך שאין צריך קנין סודר.
זמן הביטול — המשנה מביאה מחלוקת: « מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁחָשֵׁיכָה » (עירובין ס״ט ע״ב). הסעיף הולך כבית הלל: יכול לבטל אף משתחשך. הרמב״ם: « וּבִטּוּל רְשׁוּת בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה » (הלכות עירובין פ״ב ה״ב).
יסוד: חצר שאחד מבניה לא עירב נאסרה בכניסת השבת, ואף על פי כן הביטול מתירה, אפילו נעשה בשבת. הביאור הלכה, על המילים אף משתחשך שבסעיף: « ואע״ג דנאסר למקצת שבת מ״מ מהני ביטול כדאיתא בברייתא ס״ט ע״ב דלענין ביטול רשות לא משגחינן במה דנאסר בתחלת שבת » (ביאור הלכה ש״פ).
2. חקירה — סילוק רשות או הקנאה? (סעיף א)
בסעיף א כתוב: « ואין צריך לקנו' בקנין סודר ויכול לבטל אף משתחשך » (שו״ע או״ח ש״פ:א). המשנה ברורה נותן את הטעם: « דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה״ט מותר לבטל אף משתחשך » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ג). המגן אברהם, על המילים אף משתחשך: « דאסתלוקי רשותא בשבתא שרי » (מגן אברהם ש״פ ס״ק א). שולחן ערוך הרב כותב זאת בסעיף א שלו: « וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹנִין קִנְיָן בְּשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם כַּאן אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּקְנוּ הֵם רְשׁוּתוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ מֵרְשׁוּתוֹ, וּמִמֵּילָא אֵין מִי שֶׁיֶּאֱסֹר עֲלֵיהֶם; וּלְסַלֵּק עַצְמוֹ מֵרְשׁוּתוֹ מֻתָּר אַף בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב ש״פ:א).
חקירה: האם הביטול אינו אלא סילוקו של המבטל מרשותו, או שמא הוא גם מקנה את רשותו לאלו שהוא מבטל להם? הברייתא שממנה בא נוסח הסעיף משתמשת בלשון קנין, קנה (פרק 1). על סוף המשנה הגמרא מעלה מקרה שאומרים למקבל: « וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת. לְמָה לִי? לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דְּאָמְרִי לֵיהּ: קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת » (עירובין ע׳ ע״א). ובשולחן ערוך הרב, הדעה הראשונה בשכירות — זו שהוא פוסק כמותה, בסעיף ד שלו — משווה את השכירות לביטול, ומדבר במתנה בחנם: « יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׂכִירוּת מוֹעֶלֶת בְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁמּוֹעֶלֶת בְּנָכְרִי, לְפִי שֶׁהַשְּׂכִירוּת אֵינָהּ גָּרוּעַ מֵהַבִּטּוּל שֶׁהִיא מַתָּנָה בְּחִנָּם » (שו״ע הרב ש״פ:ד).
המשנה ברורה משתמש בשתי הלשונות: סילוק, כדי לבאר שמבטלים בלא קנין ואף משתחשך (ס״ק ג); וחלק שהקנו לו, כדי לבאר מה יכול המקבל לבטל בעצמו: « דחלקו יכול לבטל אבל לא חלק שהקנוהו לו » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ד). הדף אינו מכריע בין שתי ההבנות.
הקירוב הוא של הדף: השאלה נוגעת בין השאר לשכירות בשבת — המגן אברהם מצדד, בהסתייגות, לאסור אותה בין ישראל לישראל כמקח וממכר (פרק 7) — ולביטול שחוזר ומבטל, שסוף סעיף ד פוסק שאינו מועיל (פרק 10).
3. לך ולך או לכולכם — רבי אליעזר ורבנן (סעיף א)
הגמרא תולה את השאלה במחלוקת במי שמבטל רשות חצירו: « לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ — רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל. לְרַבָּנַן: הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ — רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל » (עירובין כ״ו ע״ב). היא שואלת מה נלמד מכאן, ומשיבה: « לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לַחֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִן בְּחָצֵר אֶחָד וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב » (עירובין כ״ו ע״ב) — « לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין כ״ו ע״ב); « לְרַבָּנַן: כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין כ״ו ע״ב).
רש״י — טעם המחלוקת: « דלר' אליעזר מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ונילף מינה דהיכא דבטיל לחד מינייהו בטיל לכולהו » (רש״י עירובין כ״ו ע״ב). ולרבנן: « ולרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד כי היכי דלגבי בית סבירא להו דמאי דלא פריש לא בטיל הכא נמי למאן דלא פריש לא בטיל » (רש״י עירובין כ״ו ע״ב). הוא מבאר גם מדוע אין די לבטל לאחד, אף כשזה עירב עם השאר: « דאע״ג דהאי דבטיל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דההיא חולקא לא עירב דההיא שעתא לאו דידיה הוא » (רש״י עירובין כ״ו ע״ב).
יסוד: לפי רש״י, שני דינים שבסעיף א — לבטל לכל אחד ואחד, וביטול סתם שאינו אלא רשות החצר (פרק 4) — באים לרבנן מסברא אחת: מה שלא פירש, לא ביטל.
הגמרא מביאה שאלה של אביי לרבה: « בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין ע׳ ע״א). מקשים עליו מברייתא (פרק 10), שבה אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב; ורבה משיב: « וְרַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּהֲוָה וּמִית » (עירובין ע׳ ע״א). הגמרא מפרשת את הברייתא לכל אחד מהם: « לְאַבָּיֵי דְּאִיתֵיהּ, וְקָא מַשְׁמַע לַן: דְּאֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין ע׳ ע״א); ולרבה — שמת. הבית יוסף תולה את דין הסעיף בסוגיות אלו: « ואם דר עם ד' או ה' צריך לבטל לכל אחד וא' וכו' הכי אמרינן בעירובין (כו.) אליבא דרבנן דפליגי אר״א ובפרק הדר (עירובין ע:) איבעיא לן ופשטוה הכי וכתב שם הרא״ש בשם ר״מ דהלכה כרבנן » (בית יוסף או״ח ש״פ).
הנוסח: הרמב״ם והטור. הרמב״ם: « וְהַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לִבְנֵי חָצֵר צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּפֵרוּשׁ וְאוֹמֵר רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְךָ וּלְךָ וּלְךָ » (הלכות עירובין פ״ב ה״ב). הטור: « צריך לבטל לכל א' ואחד שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך או יאמר לכולכם בכלל » (טור או״ח ש״פ). הבית יוסף מבאר מהיכן בא הנוסח השני: « ומ״ש או יאמר לכולכם בכלל בפ״ב מה״ע כתב ה״ה דהכי משמע מדברי רש״י בספ״ב דעירובין (כו:) ושלשון הרמב״ם בזה צריך תלמוד » (בית יוסף או״ח ש״פ). סעיף א כותב את הראשון בסתם, ומביא את השני בלשון יש אומרים: « צריך לבטל לכל א' וא' שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך וי״א שדי שיאמר רשותי מבוטל' לכולכם » (שו״ע או״ח ש״פ:א).
הט״ז מדייק מהדעה הראשונה שלכולכם אינו מועיל, ונותן טעם: « משמע דלדיע' זו לא מהני לכולכם ונרא' הטעם דמצינו רובו ככולו וע״כ אי אמר לכולכם אפשר דלא נתכוין רק על הרוב » (ט״ז או״ח ש״פ ס״ק א). המגן אברהם, על לכל אחד, בשם המגיד משנה: « ואם לא עשה כן אף למי שביטל אסור » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ב). המשנה ברורה מביא את הכרעת האליה רבה, ובהמשך דבריו תנאי: « ולדינא מסיק הא״ר דהעיקר כהי״א דמהני גם כשאמר לכולכם וכ״ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ה).
שולחן ערוך הרב, בסעיף א שלו, כותב בסתם את הנוסח הפונה לכולם, ומדייק: « וְאִם דָּר עִם ד' אוֹ ה' — צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁיֹּאמַר "רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְכֻלְּכֶם", וְלֹא דַי שֶׁיְּבַטֵּל לְאֶחָד מֵהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁמְּבַטֵּל לוֹ כְּבָר עֵרֵב עִם הַשְּׁאָר » (שו״ע הרב ש״פ:א); ואחר כך מביא את הנוסח האחר בלשון יש אומרים, ומכריע: « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא דַי שֶׁיֹּאמַר "רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְכֻלְּכֶם", אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר "מְבֻטֶּלֶת לְךָ וּלְךָ". וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵךְ אַחַר הַמֵּקֵל » (שו״ע הרב ש״פ:א). הדיוק במי שכבר עירב הוא זה שרש״י נותן את טעמו (לעיל); ראה רמה 4, נקודה א.
ביטול שקדם לעירוב. הביאור הלכה מסיק מטעמו של רש״י: « ולפ״ז אם היה הבטול מבע״י קודם שעירב דכי עירב אדעתא דהאי חולקא נמי עירב מהני הבטול שביטל לו לבד » (ביאור הלכה ש״פ). ומסיק, לפי דעת הרא״ש בברייתא של מי שמת: « ה״ה בענינינו אפילו היה הביטול שביטל לו לאחר שעירב כיון שהוא קודם ביה״ש חל העירוב גם על החלק שביטלו לו » (ביאור הלכה ש״פ).
4. ביטול רשות סתם — החצר ולא הבית; האורח (סעיף א)
הגמרא על המשנה (פרק 1): « בֵּיתוֹ הוּא דְּאָסוּר, הָא חֲצֵירוֹ שַׁרְיָא » (עירובין ס״ט ע״ב). היא שואלת כיצד להבין זאת, ומשיבה: « הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁבִּיטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ, וְלֹא בִּיטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ. וְקָא סָבְרִי רַבָּנַן: הַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ — רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּיטֵּל, דְּדָיַיר אִינִישׁ בְּבַיִת בְּלָא חָצֵר » (עירובין ס״ט ע״ב). ואחר כך: « וְשֶׁלָּהֶן מוּתָּר לוֹ וְלָהֶן, מַאי טַעְמָא? דְּהָוֵי אוֹרֵחַ לְגַבַּיְיהוּ » (עירובין ס״ט ע״ב).
רש״י — מדוע הוא אורח בבתיהם: « כיון דמביתו לא מפיק אע״ג דמשתמש בחצר לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא אלא כשאר אורחין » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב).
הגמרא מדברת במי שביטל רשות חצירו; הרמב״ם כותב את הדין בביטול סתם: « הַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ סְתָם רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ לֹא בִּטֵּל » (הלכות עירובין פ״ב ה״ב), וכן סעיף א. המשנה ברורה: « וכ״ש אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ו).
מדוע אף הוא אסור, מביתו שלו? הרי הוא אורח אצלם; מדוע לא יוציא מביתו לחצר? הבית יוסף מביא את ה״ר יהונתן: « וכתב ה״ר יהונתן ביתו אסור לבני חצר שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש » (בית יוסף או״ח ש״פ), והדברים ממשיכים: « דלא דמי לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם ה״ט דאמרי' דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח » (בית יוסף או״ח ש״פ); ועוד: « ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מביטולו » (בית יוסף או״ח ש״פ).
המגן אברהם: « וגם הוא אסור שהרי בביתו אין לומר שהוא אורח » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ג). שולחן ערוך הרב, בסעיף ב שלו: « לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים שֶׁהוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם אֶלָּא לְעִנְיַן תַּשְׁמִישׁ מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר, אֲבָל תַּשְׁמִישׁ שֶׁמִּבֵּיתוֹ אוֹ לְבֵיתוֹ — אֵין לוֹמַר שֶׁהוּא אוֹרֵחַ » (שו״ע הרב ש״פ:ב).
גם להכניס: המשנה אומרת על ביתו שהוא אסור מלהכניס ומלהוציא (פרק 1); הרמב״ם כותב על בתיהם: « בִּטֵּל לָהֶן זֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב רְשׁוּת חֲצֵרוֹ בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶן אֲבָל לְבֵיתוֹ אָסוּר » (הלכות עירובין פ״ב ה״א). סעיף א מדבר רק בהוצאה מביתו לחצר; שולחן ערוך הרב מוסיף וכן להכניס, כלשון המשנה (רמה 4, נקודה ב). ולו עצמו, מבתיהם — הביאור הלכה: « עיין פרישה שכתב דהוא מותר להוציא מביתם אפילו קודם שהחזיקו וכן מבואר בחידושי הרשב״א להדיא » (ביאור הלכה ש״פ).
5. נעילת ביתו — הברייתא ופירושיה (סעיף א)
ברייתא, בבית שבין שתי חצירות, שואלת כיצד הוא עושה: « כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: אוֹ נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ אוֹ מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ » (עירובין ע״ט ע״ב). הגמרא מציעה פירוש אחר: « וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם תַּרְתֵּי, כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ — אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי » (עירובין ע״ט ע״ב).
רש״י — על הלשון השניה: « ולענין היתר חבירו בחדא סגי ומיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי והוא הדין דסבירא ליה להאי תנא בכל מבטלי רשות דבעי לנעול » (רש״י עירובין ע״ט ע״ב).
דין, או דעה? הטור כותב זאת כדין: « הילכך צריך לנעול ביתו שלא יבא להוציא באיסור » (טור או״ח ש״פ). הבית יוסף מביא את המחלקים: « והתוספות והרא״ש בדף קכ״ה והמרדכי כתבו לחלק בין ההיא לאנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וגם הרמב״ם בפ״ב לא הזכיר הא דנועל ביתו » (בית יוסף או״ח ש״פ). ואחר כך: « מיהו אח״כ כתב הרא״ש ואפשר דבעי נעילת ביתו כל היום כשא״צ ליכנס ולצאת אבל בשעת כניסה ויציאה פותח ואח״כ נועל ולעיל מצינו דחיישינן דילמא אתא לאפוקי לאחר שביטל הילכך יש להחמיר כדפירש״י והמבטל רשות צריך שיהא ביתו נעול כל היום והיוצא יצא והנכנס יכנס וינעול מיד אחריו » (בית יוסף או״ח ש״פ). והוא מגביל את הדבר: « מיהו נראה דהיינו דוקא במבטל רשות חצירו ולא רשות ביתו » (בית יוסף או״ח ש״פ). סעיף א כותב זאת בלשון יש אומרים: « וי״א שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא באיסור » (שו״ע או״ח ש״פ:א).
על ברייתא זו מביא המגן אברהם קושיא, שהוא מקשה על לשון סעיף ב: ראה פרק 6.
המשנה ברורה מגביל את הדעה במי שלא ביטל רשות ביתו: « ר״ל כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ״ש בס״ב » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י), וכותב: « ובמקום הדחק יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״א). שולחן ערוך הרב, אחרי הדעה, כותב: « וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד, כִּי יֵשׁ לוֹ עַל מִי לִסְמוֹךְ » (שו״ע הרב ש״פ:ב) (רמה 4, נקודה ב).
6. ביטל גם רשות ביתו — אורח גמור, ומי מוציא תחלה (סעיף ב)
קושיא שהמגן אברהם מביא, על סעיף ב, בענין ברייתת הנעילה (פרק 5). אם די לבטל גם רשות ביתו, מדוע הברייתא מדברת בנעילה? « מ״ש הע״ש דא״כ למה אמרי' דף ע״ט נועל ביתו הל״ל לבטל גם רשות ביתו ויהיה מותר להוציא » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ד).
תשובתו: « לא דק דהתם מיירי בשני יחידים כדאיתא בגמ' ברש״י ואז הוא אסור דחד לגבי חד לא הוי אורח » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ד). ובאופן אחר: « ובלא״ה לק״מ דמיירי שאינו רוצה לבטל רשות ביתו שלא להרבות עליו נכנסי' ויוצאים » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ד).
הבית יוסף, על מקור סעיף ב: « כך פשוט בסוף פ״ב דעירובין דאפילו לרבנן אם ביטל בהדיא רשות ביתו הויא מבוטלת » (בית יוסף או״ח ש״פ). הרמב״ם: « וְגַם הוּא מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ רְשׁוּת וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם וְהָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר » (הלכות עירובין פ״ב ה״א).
יסוד: הבית יוסף נותן את טעם ההיתר, ומתנה בו תנאי: « אבל במבטל רשות חצירו ורשות ביתו הוי אורח גמור לגבייהו ומותר להוציא אף מביתו כיון דלא נשאר לו שום רשות שלא ביטלו והוא שלא יוציא עד שיחזיקו הם וכמ״ש בסי' שאחר זה » (בית יוסף או״ח ש״פ). המגן אברהם, על המילים בין מביתו שבסעיף: « היינו לאחר שהחזיקו בחצר ערסי' שפ״א » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ה). המשנה ברורה: « היינו לאחר שהחזיקו אנשי החצר את רשותו שהוציאו מבתיהם להחצר » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ב) — ובסוגריים: « דקודם שהחזיקו אם יוציא מביתו לחצר אז חוזר מביטולו וממילא אוסר עליהם והן עליו » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ב).
מהיכן החשש — המשנה: « מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין ס״ט ע״ב). הרמב״ם: « בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ אֵלּוּ שֶׁבִּטֵּל לָהֶן. אֲבָל אִם קָדְמוּ וְהֶחֱזִיקוּ וְהוֹצִיאוּ אִם חָזַר הוּא וְהוֹצִיא בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן » (הלכות עירובין פ״ב ה״ו). ההמשך שייך לסימן שפ״א.
המשנה ברורה מוסיף, אף הוא בסוגריים: « וכן יזהר שלא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מהחצר לביתו » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ב). סעיף ב אינו מדבר בסדר זה. שולחן ערוך הרב כותב את טעם ההיתר, « לְפִי שֶׁנַּעֲשֶׂה אוֹרֵחַ גָּמוּר אֶצְלָם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ שׁוּם רְשׁוּת שֶׁלֹּא בִטְּלָה לָהֶם » (שו״ע הרב ש״פ:ג), ואת הזהירות: « רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיאוּ [הֵ]ם מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיקוּ הֵם בֶּחָצֵר תְּחִלָּה, וְלֹא יַכְנִיס מֵחָצֵר לְבֵיתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּכְנִיסוּ הֵם מֵחָצֵר לְבֵיתוֹ » (שו״ע הרב ש״פ:ג) (רמה 4, נקודה ג).
7. שכירות במקום ביטול (סעיף ג)
הברייתא של הנוסח (פרק 1) מבחינה בין ישראל, שמבטל, לבין גוי, ששוכרים ממנו. בישראל שרוצה להשכיר, הבית יוסף מביא שתי דעות: « כ״כ הרא״ש בר״פ הדר (דף קנג) גבי צדוקי ושלא כדברי ר״מ שסובר דלא מהני שכירות בישראל והמרדכי בפרק הדר כתב כדברי ר״מ » (בית יוסף או״ח ש״פ); ומוסיף: « ודברי הרמב״ם בספ״ב מה״ע נוטים לדעת ר״מ שכתב גבי צדוקי ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעכו״ם » (בית יוסף או״ח ש״פ). וזה לשון הרמב״ם שהוא מכוון אליו: « וְאֵין שׂוֹכְרִין מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אֲבָל מְבַטֵּל הוּא רְשׁוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל הַכָּשֵׁר וְזוֹ הִיא תַּקָּנָתוֹ » (הלכות עירובין פ״ב הט״ז).
הט״ז — על הדעה השניה שבסעיף: « זהו דעת הר״מ באשר״י ולא זכר טעם ע״ז ונ״ל כיון דבשכירות שוכרין אפי' בפחות מש״פ כדלקמן סי' שפ״ב » (ט״ז או״ח ש״פ ס״ק ב); וממשיך: « ומ״ה דוקא בעכו״ם שמצינו שב״נ נהרג על פחות מש״פ משא״כ בישראל דפחות מש״פ לאו כלום הוא ע״כ בטלו השכירות לגמרי בישראל » (ט״ז או״ח ש״פ ס״ק ב).
ובשבת? הרמב״ם כותב, בשכירות מן הגוי: « שׂוֹכְרִין מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. שֶׁהַשְּׂכִירוּת כְּבִטּוּל רְשׁוּת הִיא שֶׁאֵינָהּ שְׂכִירוּת וַדָּאִית אֶלָּא הֶכֵּר בִּלְבַד. לְפִיכָךְ שׂוֹכְרִין מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה » (הלכות עירובין פ״ב הי״ב). המגן אברהם מצדד, בהסתייגות, שאף הדעה השניה מתירה לשכור בחול, ואינה אוסרת אלא בשבת: « לולי דמסתפינא הייתי אומר דהר״מ מודה דבחול שרי דלמה יגרע מביטול אלא דשבת אסו' לשכור דהוי כמקח וממכר » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ו).
הוא עצמו מחלק בשכירות מן הגוי: « דבשלמא גבי עכו״ם אין דירתו דירה אלא שאסור משום גזירה לא מיקרי קנין אבל בישראל אסור לשכור » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ו).
האליה רבה, המביא הצעה זו של המגן אברהם, מקשה: « וצריך עיון דבמרדכי ריש פרק הדר כתב דשוכרין מכותים בשבת ולא דמי למקח וממכר דאין זה אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר להם טילטול » (אליה רבה ש״פ ס״ק ו), ומסיק: « ואם כן הוא הדין בישראל » (אליה רבה ש״פ ס״ק ו); ולענין הלכה הוא מסיק על שכירות מישראל: « ולענין הלכה נראה דאינו מועיל » (אליה רבה ש״פ ס״ק ו). שולחן ערוך הרב כותב על השכירות מן הנכרי: « מֻתָּר לִשְׂכּוֹר מִן הַנָּכְרִי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר » (שו״ע הרב שפ״ב:ח), ואף שהשכירות גם היא אסורה בשבת מפני שהיא דומה למקח וממכר: « מִכָּל מָקוֹם כַּאן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ שׂוֹכֵר רְשׁוּתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא לְהַתִּיר הַטִּלְטוּל בִּלְבָד, אִם כֵּן הַדָּמִים שֶׁנּוֹתֵן לוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַתָּנָה בְּעָלְמָא » (שו״ע הרב שפ״ב:ח).
המשנה ברורה מבאר את הדעה השניה: « ס״ל דלא תקנו שכירות אלא בעכו״ם אבל לא בישראל » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ג), ומביא את ההכרעה: « ולענין הלכה הא״ר פוסק דאין שכירות מועלת בישראל כלל אבל שארי אחרונים מקילין בזה לענין ימי החול כהמ״א » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ג). שולחן ערוך הרב מביא את שתי הדעות עם טעמיהן — הראשונה בפרק 2 — ומכריע: « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תִקְּנוּ שְׂכִירוּת אֶלָּא בְּנָכְרִי שֶׁאֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל, אֲבָל לֹא בְּיִשְׂרָאֵל. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל » (שו״ע הרב ש״פ:ד); סעיף ד שלו אינו מחלק בין שבת לחול; ובסימן שפ״ב · 382 הוא עוסק בשכירות מן הנכרי בשבת, וכותב שבישראל, שכירות בפחות משוה פרוטה אינה לא שכירות ולא ביטול (רמה 4, נקודה ד).
שכירות בשבת עצמה. לפי מה שמצדד המגן אברהם, בלשון ״לולי דמסתפינא״, השכירות בין ישראל לישראל תהא אסורה בשבת כמקח וממכר; האליה רבה מקשה עליו מן המרדכי, שהשכר אינו אלא כמתנה; המשנה ברורה מביא שהאליה רבה פוסק שאין שכירות מועלת בישראל כלל, ושאחרונים אחרים מקילים בימי החול. שולחן ערוך הרב מתיר לשכור מן הנכרי אף בשבת, שהדמים אינם אלא מתנה (שו״ע הרב שפ״ב:ח), ואינו כותב בפירוש את דין ישראל. להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
8. רבים שביטלו ליחיד — אינם נעשים אורחים (סעיף ד)
המשנה: « נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן — הוּא מוּתָּר, וְהֵן אֲסוּרִין » (עירובין ס״ט ע״ב). הגמרא: « וְנֶהֱוֵי אִינְהוּ לְגַבֵּיהּ כִּי אוֹרְחִין! חַד לְגַבֵּי חֲמִשָּׁה — הָוֵי אוֹרֵחַ, חֲמִשָּׁה לְגַבֵּי חַד — לָא הָוֵי אוֹרֵחַ » (עירובין ס״ט ע״ב). רש״י: « אפי' מביתו לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע״ג דלאו מבית דידהו מפקי הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב); וכן: « חמשה - לאו דוקא » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב). הרמב״ם: « בִּטְּלוּ אֵלּוּ הַמְעָרְבִין רְשׁוּתָן לְזֶה שֶׁלֹּא עֵרֵב. הוּא מֻתָּר שֶׁהֲרֵי נִשְׁאָר לְבַדּוֹ. וְהֵם אֲסוּרִין שֶׁלֹּא נִשְׁאָר לָהֶן רְשׁוּת. וְאֵין אוֹמְרִים יִהְיוּ כְּאוֹרְחִים אֶצְלוֹ שֶׁאֵין רַבִּים אוֹרְחִין אֵצֶל אֶחָד » (הלכות עירובין פ״ב ה״ג).
יסוד: רשות אחת, ואף על פי כן אסורים. המשנה ברורה: « דכיון שביטלו לו רשותם נעשה חצירם וביתו רשות אחת » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ד). ומדוע הם אסורים אף מביתו: « וא״כ כשחוזרין ומוציאין לתוכה ה״ז כאלו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ט״ז). והוא מבאר את הכלל במקרה זה: « ר״ל בכגון זה שבאמת החצר והבתים שייך להם אלא כדי שיהא מותר לטלטל נסתלקו מרשותם » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ח).
הנוסח שבטור. הטור כותב: « והם אסורין אף מביתן לחצר ולא אמרינן שהם יהיו כאורחים » (טור או״ח ש״פ). הט״ז, על לשון הסעיף: « כן עיקר ולא כנוסחא שבטור אף מביתן » (ט״ז או״ח ש״פ ס״ק ג). המשנה ברורה: « אף מביתו - כצ״ל » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ט״ז).
הדברים שבסוגריים — בסעיף, באותיות קטנות ובסוגריים, ואחריהם (ב״י): « אם לא שבטלו בפירוש גם רשות ביתם » (שו״ע או״ח ש״פ:ד). הבית יוסף מביא את ה״ר יהונתן: « כתב ה״ר יהונתן נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו להוציא מביתו לחצר אבל בשלהם לא שהרי לא סלקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו » (בית יוסף או״ח ש״פ), וכותב: « משמע מדבריו שאם ביטלו בפירוש רשות חצירן ורשות בתיהם שהוא מותר להוציא אף מבתיהם וכ״נ מדברי רבינו » (בית יוסף או״ח ש״פ). הטקסט אינו מזכיר את בעל הסוגריים; תוכנם תואם את מה שהבית יוסף מדייק מדברי ה״ר יהונתן. שולחן ערוך הרב כותב זאת בסעיף ה שלו: « אֶלָּא אִם כֵּן בִּטְּלוּ לוֹ בְּפֵרוּשׁ גַּם רְשׁוּת בָּתֵּיהֶם » (שו״ע הרב ש״פ:ה).
להכניס מחצר לביתו. המגן אברהם: « ואפי' חזקה לא מהני (כ״מ בהר״ר יונתן) וא״כ משמע דמותרים להכניס מחצר לביתו » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ז). המשנה ברורה, אחרי שהביא אותו: « אבל בא״ר כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ״כ באבן עוזר » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ט״ז). ועל בתיהם שלהם הוא כותב: « ואפי' ביטלו לו רשות ביתם ג״כ אסורים להוציא בין מביתם ובין מביתו לחצר » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ז). שולחן ערוך הרב, בסעיף ה שלו: « אֲבָל מֻתָּרִים לְהַכְנִיס מֵחָצֵר לְבֵיתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין נִרְאֶה חֲזָרָה אֶלָּא כְּשֶׁמַּכְנִיסִים לִרְשׁוּת שֶׁלָּהֶם שֶׁבִּטְּלוּהָ, דְּהַיְנוּ לֶחָצֵר, אֲבָל כְּשֶׁמּוֹצִיאִים מֵרְשׁוּת זוֹ וּמַכְנִיסִים לִרְשׁוּת אַחֶרֶת — אֵין זוֹ נִרְאֵית חֲזָרָה » (שו״ע הרב ש״פ:ה); ואחר כך: « אֲבָל אֲסוּרִים לְהַכְנִיס מֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶם אֲפִלּוּ אִם בִּטְּלוּ לוֹ גַּם רְשׁוּת בָּתֵּיהֶם » (שו״ע הרב ש״פ:ה).
אם קדם היחיד והחזיק. המשנה ברורה מביא בשם המגן אברהם שאפילו קדם היחיד והחזיק בחצר, הם אסורים בכל גווני (ס״ק י״ח). הביאור הלכה: « ומצאתי בחידושי הרשב״א להדיא כהמ״א אכן מסיים הרשב״א דמסתברא שאע״פ שהם אסורין להוציא בכל גווני מ״מ אין יכולין לאסור עליו ע״י הוצאתן אם קדם הוא והחזיק » (ביאור הלכה ש״פ). שולחן ערוך הרב כותב: « וַאֲפִלּוּ אִם כְּבָר הֶחֱזִיק הוּא בֶּחָצֵר — אֵין זֶה מוֹעִיל שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הָרַבִּים לַחֲזוֹר בָּהֶם » (שו״ע הרב ש״פ:ה). הדף מעמיד את הלשונות זו לצד זו, בלי להכריע ביניהן.
9. שנים לבד; רבים לרבים (סעיף ד)
הסעיף: « וה״ה אם היו שנים לבד וביטל א' מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר אף בשל עצמו » (שו״ע או״ח ש״פ:ד). הבית יוסף מביא את מקורו, המגיד משנה בשם הרשב״א: « וכתב ה״ה בפ״ב מה״ע בשם הרשב״א דה״ה נמי אם היו שנים לבד וביטל אחד מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר בשל עצמו » (בית יוסף או״ח ש״פ).
המילה אף. המשנה ברורה: « כתבו האחרונים דלא גרסינן אף דמשמע מזה דכ״ש בשל חבירו וזה אינו דהא המחבר מיירי שלא ביטל אלא רשות חצרו ולא ביתו וא״כ אסור להוציא מבית חבירו לחצר וכן הוא בשו״ע ישנים » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ט). המגן אברהם מפרש באופן אחר: « וה״ה בשל חבירו והיינו כשנותן לו גם רשות ביתו ואם נתן לו רשות חצירו לבד אסור בשל חבירו » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ח).
יחיד אצל יחיד. הביאור הלכה: « ועיין באבן עוזר שחולק על פסק זה ודעתו דדוקא רבים אצל יחיד לא הוי אורח וכ״כ בפרישה דמדברי הטור והתוס' לא משמע כן וכן מבואר בריטב״א דף ס״ד דיחיד אצל יחיד נעשה אורח » (ביאור הלכה ש״פ). ומסיים: « וע״כ נראה דבשעת הדחק יש לסמוך על זה » (ביאור הלכה ש״פ).
שולחן ערוך הרב, בסעיף ו שלו, כותב בשנים: « דִּינוֹ כְּרַבִּים לְגַבֵּי יָחִיד, שֶׁאַף הַיָּחִיד אֵינוֹ נַעֲשֶׂה אוֹרֵחַ לְגַבֵּי יָחִיד אֶלָּא לְגַבֵּי רַבִּים, וְאֵין רַבִּים פְּחוּתִים מִשְּׁנַיִם » (שו״ע הרב ש״פ:ו); וברבים שביטלו לרבים: « וְכֵן רַבִּים שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שֶׁבִּטְּלוּ רְשׁוּתָם לְרַבִּים שֶׁעֵרְבוּ, אֵינָם נַעֲשִׂים אוֹרְחִים אֶצְלָם, וְדִינָם כְּרַבִּים לְגַבֵּי יָחִיד » (שו״ע הרב ש״פ:ו). המגן אברהם משתמש באותו כלל בברייתא של הנעילה (מגן אברהם, ס״ק ד; פרק 6).
הרמב״ם — שנים שלא עירבו, שמבטלים זה לזה בזה אחר זה: « וּמְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין. כֵּיצַד. שְׁנַיִם שֶׁשְּׁרוּיִים בֶּחָצֵר וְלֹא עֵרֵב. אֶחָד מֵהֶן מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי מְטַלְטֵל בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו. וְחוֹזֵר הַשֵּׁנִי וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לָרִאשׁוֹן וּמְטַלְטֵל הָרִאשׁוֹן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ » (הלכות עירובין פ״ב ה״ה).
רבים הדרים בבית אחד. הביאור הלכה מביא תחילה שלדעת החמד משה רבים הדרים בבית אחד נקראים רבים; ואחר כך הוא מעיר שמדברי שולחן ערוך הרב (שו״ע הגר״ז, שולחן ערוך אדמו״ר הזקן) בסימן שצ״א מוכח שהם כיחיד, ונשאר בצ״ע: « אכן מדברי שו״ע הגר״ז בסימן שצ״א מוכח דאם רבים דרים בבית אחד כיחיד דמיא והויין בכלל אורחים לגבי רבים עי״ש וצ״ע » (ביאור הלכה ש״פ).
10. שכחו שנים ולא עירבו — למי מבטלים, והמבטל שחוזר ומבטל (סעיף ד)
ברייתא, שהגמרא מקשה ממנה לרבה (פרק 3): « וּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ, אוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב » (עירובין ע׳ ע״א) — אבל: « וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ » (עירובין ע׳ ע״א). המשנה ברורה מבאר את המקרה של אחד שלא עירב: « פי' שלא היו בחצר כ״א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם להשלישי נמצא שחצר של יחיד הוא וא״צ עירוב » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ב). הבית יוסף, בקטע שבו הוא מביא את ה״ר יהונתן, כותב: « עוד משמע מכאן שהי' או השנים שמבטלים רשותן ליחיד צריכין שיבטלו רשותן לו בבת אחת » (בית יוסף או״ח ש״פ); ואחר כך, לפי הטעם שנותן רש״י: « ולפי טעם זה אין הי' או הב' צריכין לבטל רשותן בבת אחת אלא אפי' זה אחר זה מהני וכ״נ שהוא דעת כל הפוסקים שלא חילקו בדבר » (בית יוסף או״ח ש״פ).
המשנה אומרת ששנים אוסרים זה על זה; הגמרא: « הָיוּ שְׁנַיִם אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה. פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, דַּהֲדַר חַד מִינַּיְיהוּ וּבַטֵּיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא לִישְׁתְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֵיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּבַטֵּיל לָא הֲוָה לֵיהּ שַׁרְיוּתָא בְּהַאי חָצֵר » (עירובין ס״ט ע״ב). רש״י: « רשותא דידיה מצי לבטולי רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטולי » (רש״י עירובין ס״ט ע״ב). ועל סוף המשנה, ששנים אין נוטלין רשות, הגמרא (פרק 2) מדברת במי שאמרו לו קני על מנת להקנות; רש״י: « מהו דתימא שליחא שווינהו קא משמע לן כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי » (רש״י עירובין ע׳ ע״א).
הרמב״ם — המקרה בלא תנאי: « וַאֲפִלּוּ חָזַר הָאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב וּבִטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא עֵרֵב הֲרֵי זֶה אוֹסֵר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבִּטְּלוּ לוֹ הַמְעָרְבִין אָסוּר הָיָה » (הלכות עירובין פ״ב ה״ד).
סעיף ד כותב בפירוש רק את המקרה של התנאי, ופותח בו בואפילו: « ואפילו אמר לא' אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך אינו מועיל » (שו״ע או״ח ש״פ:ד). הט״ז כותב את שני המקרים, כל אחד בטעמו: « כיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר כיון שהיו שנים שוב לא מהני ביטול א' מהם לחבירו ואפי' ע״מ שאמר לא מועיל כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול להקנו' לחבירו » (ט״ז או״ח ש״פ ס״ק ד). המגן אברהם, בשם רש״י: « כיון דלא אקני ליה שיהא הוא מותר אינו מועיל » (מגן אברהם ש״פ ס״ק ט). המשנה ברורה לומד את המקרה בלא תנאי מואפילו שבסעיף: « ר״ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם לראשון והראשון מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ג); ואחר כך: « אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע״מ שתחזור ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון דלראשון לא מהני האי בטול לא קני ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ג). ומוסיף: « ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של עצמו » (משנה ברורה ש״פ ס״ק כ״ד).
שולחן ערוך הרב, בסעיף ז שלו: « אֲבָל לְרַבִּים שֶׁלֹּא עֵרְבוּ, אֲפִלּוּ לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵרְבוּ — אֵין מְבַטְּלִין לָהֶם » (שו״ע הרב ש״פ:ז); ואחר כך: « וַאֲפִלּוּ אִם חָזַר הָאֶחָד וּבִטֵּל לַחֲבֵרוֹ — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם » (שו״ע הרב ש״פ:ז), עם הטעם; ובתנאי: « שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא זָכָה בְּחֵלֶק שֶׁבִּטְּלוּ לוֹ בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לְטַלְטֵל בֶּחָצֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְנוֹת לַחֲבֵרוֹ » (שו״ע הרב ש״פ:ז). המקרה בלא תנאי, שסעיף המחבר אינו כותב בפירוש, מצוי בגמרא וברמב״ם (לעיל), ובדברי ה״ר יהונתן שמביא הבית יוסף: « כתב ה״ר יהונתן בפירוש המשנה תני בברייתא שאע״פ שחזר השני וביטל רשותו לחבירו אסור להוציא לחצר דכיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר שוב לא מהני ליה ביטול חבירו » (בית יוסף או״ח ש״פ); והמשנה ברורה לומד אותו מואפילו שבסעיף (לעיל); ראה רמה 4, נקודה ו.
11. סיכום השיטות והכרעת ההלכה
היסוד: מי שלא עירב יכול לבטל את רשותו; לפי רש״י, לרבנן מה שלא פירש לא ביטל; ולפי הגמרא, רבים אינם נעשים אורחים אצל יחיד:
- מי ששכח ולא עירב אוסר על האחרים — והביטול מועיל אף במי שהזיד ולא עירב (משנה ברורה, ס״ק א); הוא מבטל בדיבור, בלא קנין סודר, ואף משתחשך, כבית הלל (סעיף א) — לפי המשנה ברורה, משום שאינו אלא סילוק רשות (ס״ק ג);
- אם דר עם ד׳ או ה׳, צריך לבטל לכל אחד ואחד, כרבנן וכרבה; הסעיף כותב בסתם את הנוסח לך ולך, נוסח הרמב״ם, ומביא בלשון יש אומרים שדי בלכולכם, כמו שגם הטור מתיר (סעיף א); המשנה ברורה מביא שהאליה רבה מסיק כיש אומרים, וממשיך: וכל זה כשעומד נגד כולם ואומר להם לשון זה (ס״ק ה); שולחן ערוך הרב כותב את נוסח לכולכם ומכריע להקל;
- ביטל סתם, לא ביטל אלא רשות החצר: מבתיהם לחצר מוציאים הם והוא, שהוא אורח אצלם; מביתו לחצר — לא הם ולא הוא (סעיף א) — ואף להכניס, כלשון המשנה ושולחן ערוך הרב; יש מצריכים לנעול ביתו (סעיף א) — לפי פירוש רש״י, דעת התנא של הברייתא (לפי ה״איבעית אימא״ של הגמרא), שהרא״ש כותב שיש להחמיר כפירושו, ויש מחלקים; המשנה ברורה כותב שבמקום הדחק יש לסמוך להקל (ס״ק י״א), ושולחן ערוך הרב כותב שהמקל לא הפסיד;
- ביטל גם רשות ביתו — הכל מוציאים לחצר, מביתו ומבתיהם, שנעשה אורח גמור (סעיף ב) — לפי הבית יוסף, המגן אברהם והמשנה ברורה, לאחר שהחזיקו הם בחצר (סימן שפ״א); ולפי המשנה ברורה (ס״ק י״ב) ושולחן ערוך הרב (סעיף ג שלו), לא יכניס מן החצר לביתו קודם שיכניסו הם מן החצר ״לביתו״: המשנה ברורה אינו מפרש של מי, ושולחן ערוך הרב מונה בסימן שפ״א סעיף א את ההכנסה לביתו שלו (פרק 6);
- להשכיר במקום לבטל: שתי דעות (סעיף ג), לפי הבית יוסף הרא״ש ור״מ; המגן אברהם מצדד, בהסתייגות, להתיר בחול ולאסור בשבת; המשנה ברורה מביא את האליה רבה, שאין שכירות מועלת בישראל, ואחרונים אחרים המקילים בחול (ס״ק י״ג); שולחן ערוך הרב מכריע להקל;
- רבים שביטלו ליחיד: הוא מוציא מביתו ולא מבתיהם, אלא אם כן ביטלו בפירוש — הדברים שבסוגריים, שהם מה שהבית יוסף מדייק מה״ר יהונתן; והם אסורים אף מביתו — ולא כנוסחא שבטור, כותב הט״ז (סעיף ד); להכניס מחצר לביתו: המגן אברהם מדייק להתיר, המשנה ברורה מביא את האליה רבה האוסר בשם הרבה פוסקים, ושולחן ערוך הרב מתיר, אבל לא לבתיהם;
- שנים לבד: המבטל אסור אף בשל חבירו, וחבירו מותר אף בשל עצמו, שאין יחיד נעשה אורח אצל יחיד (סעיף ד) — המגיד משנה, בשם הרשב״א, כותב בלי „אף” את החלק השני, שחבירו מותר בשל עצמו (פרק 9); וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו (סעיף ד); הביאור הלכה מביא חולקים, וכותב שנראה שבשעת הדחק יש לסמוך עליהם; במילה אף, המשנה ברורה והמגן אברהם מפרשים באופנים שונים;
- שכחו שנים ולא עירבו — יכולים לבטל, כל אחד לכל בני החצר; אין מבטלין לשנים שלא עירבו, אפילו על מנת (סעיף ד) — ואף לא בלא תנאי, כדברי הגמרא, הרמב״ם, ה״ר יהונתן (בית יוסף), הט״ז ושולחן ערוך הרב, והמשנה ברורה לומד זאת מואפילו שבסעיף (ס״ק כ״ג); המשנה ברורה כותב שמסתברא שאם זה שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני, מהני, כיון שעכשיו כל החלקים שלו, שהרי הראשון ביטל לו מתחילה את חלקו שלו (ס״ק כ״ד).
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, ז׳ סעיפים בסימן זה, בחלוקה אחרת).