שולחן ערוך · אורח חיים

📑 תוכן העניינים

📜 לשון השלחן ערוך — סעיף א'

בראש הסימן: « להזהר בכבוד שבת. ובו סעיף אחד » (שו״ע או״ח רמ״ב) — סעיף אחד בלבד, והוא בנוי מארבעה מהלכים: מי שצריך לאחרים, מאמרו של רבי עקיבא, תקנת עזרא בכיבוס, ולבסוף הגהת הרמ״א על הפת. כל הפלפול שלהלן נקשר בארבע שורות אלו.

1. פתיחת הסוגיא — המקור ומחלוקת היסוד

המקור הבסיסי

חיוב עונג שבת אינו נלמד מפסוק שבתורה אלא מפסוק שבנביאים:

הטור פותח את הסימן בסוגיא שבפסחים, שעליה הכל נשען. לענין יום טוב נחלקו התנאים — לרבי אליעזר יכול לעשות כולו לכם, לאכול ולשתות ולשמוח, או כולו לה׳, ללמוד ולשנות; ולרבי יהושע חולקו, חציו לה׳ וחציו לכם. ואילו בשבת:

פלוגתא יסודית בראשונים

2. רש״י, הרמב״ן, היראים והריב״ש — דאורייתא

דעת רש״י

דעת הרמב״ן

דעת היראים

דעת הריב״ש

תרגום יונתן בן עוזיאל

3. שיטת הרמב״ם — שלוש קריאות

לשון הרמב״ם

הרמב״ם מחלק: זכור ושמור מן התורה, והכבוד והעונג מדברי סופרים שנתפרשו על ידי הנביאים. וכן הוא חוזר ואומר באותה הלכה עצמה:

והרמב״ם כותב מפרשין בכתיב חסר — כצורת המקור.

שיטת השלחן ערוך הרב

האדמו״ר הזקן פותח את סימנו באותה חלוקה שברמב״ם — שני דברים שנתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג — ואחר כך נוקט עמדה, ועמדתו ראויה לקריאה מדוקדקת:

הרי שהוא סובר שעיקרן מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קדש; ואת הדעה האחרת הוא מביא בלשון ויש אומרים:

ומיד הוא מוסיף שהשאלה בדרגה אינה מרפה כלום:

4. הסוגיא בשבת קי״ח — חמישה מאמרים שלכאורה סותרים

במידת חיוב עונג שבת הניחו לנו חכמים כמה מאמרים, שלמראית עין אינם אומרים דבר אחד. יש להעמידם זה אחר זה קודם שנבקש כיצד הם עולים בקנה אחד.

מאמר א — מאכלים חשובים

השאלה במה מענגו מקבלת תשובה מוחשית ובת זמנה: המאכלים שנחשבו אז מעדן. והמשנה ברורה מוציאה מכאן את כלל ההעתקה — כל מקום ומקום לפי מנהגו, במה שנחשב שם עונג.

מאמר ב — דבר מועט מספיק

כאן יורדת הדרישה למטה מאד: די בדבר מועט, ובלבד שנעשה לכבוד שבת. וכסא דהרסנא הוא, כלשון המשנה ברורה, « היינו דגים קטנים מטוגנין בשמנן » (משנה ברורה או״ח רמ״ב ס״ק א׳)

מאמר ג — דברי רבי עקיבא

לפי פשוטו אין המאמר הזה ממעט את החיוב — הוא מבטלו. עשה שבתך חול, ומצות עונג מה תהא עליה?

מאמר ד — תנא דבי אליהו

הברייתא אינה חולקת על רבי עקיבא — היא מגבילה אותו. אף מי שנאמר לו "עשה שבתך חול" עושה בכל זאת דבר מועט בתוך ביתו.

מאמר ה — רבי יהודה בן תימא

הגמרא בפסחים ממשיכה מיד, והמשך זה הוא שיישא אחר כך את כל כובד ראיית הטור:

ורש״י, כפי שהט״ז מביאו, קורא בו מאמץ שמעל היכולת:

5. שאלת הטור, ושלוש החלוקות של הט״ז

דברי הטור

הטור מעמיד תחילה את החלוקה הפשוטה ביותר — רבי עקיבא מדבר במי שאינו יכול. ובלשונו (ומראה המקום שבתוך דבריו הוא שבת קי״ח ע״א):

ואחר כך הוא מעמיד את שני המאמרים זה מול זה:

ואז בא הקטע שנותן לסימן זה את צבעו, ויש לקרוא אותו כמות שהוא: הטור מדבר על עצמו, ומספר שאביו הרא״ש לא השיב לו דבר ברור.

את התשובה מצא הטור לא בסוגיא תלמודית אלא בפירוש רש״י לפרקי אבות, הקורא את סמיכות שתי המשניות:

והוא מסיים:

שלוש החלוקות — קריאת הט״ז

הטור עצמו כותב את מסקנתו בלא למנות חלוקות. הט״ז הוא שפורש את דרכו ומעמיד את השלוש בלשון מפורשת:

ההוכחה מסמיכות המשניות, והדיון בגירסא

6. הרמב״ם בעני הנוטל מן הצדקה

הרמב״ם בפירוש המשנה

המשנה בפאה קובעת את השיעור שממנו ואילך אין נוטלים מן הקופה שבכל שבוע: ארבע עשרה סעודות. ולמה ארבע עשרה, והשבוע שתים עשרה — שתיים ליום — ועוד שלוש לשבת, הרי חמש עשרה? הרמב״ם משיב בחשבון:

מה שנושאי הכלים של הסימן מביאים מזה

המגן אברהם הוא שמביא חשבון זה לסימננו, ועושה אותו הגדרת שהשעה דחוקה לו:

ואחר כך הוא מביא את דברי הרמב״ם בניסוח מצומצם משל פירוש המשנה עצמו:

7. ארבע כוסות של פסח — מה שיוצא מן הכלל מלמד על שבת

המשנה בפסחים מחייבת את העני שבישראל בארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי. הגמרא תמהה — פשיטא — ומשיבה בטעם שאינו מובן מאליו:

הבית יוסף מביא סוגיא זו בסימננו, והוא שמכניסה לתוך הדיון בעונג שבת. תחילה לשון המשנה:

ואחר כך תירוץ הגמרא כלשונו שם:

דעת הגר״א

הביאור הגר״א מיישב את סתירת שתי הגמרות בהבחנה במי כל אחת מדברת, ונותן אגב כך הגדרה לשעה דחוקה שאינה הצפויה:

והוא אף מגיה את נוסח התוספות בביצה:

8. סוגיית "לוו עלי" (ביצה ט״ו ע״ב)

לשון הסוגיא

הלשון יוצאת מן הכלל: לא נאמר "לוו" אלא "לוו עלי" — והפרעון מובטח. והיא עומדת חזיתית מול מאמרו של רבי עקיבא, האוסר דווקא להיזקק לבריות.

כיצד מיישבים אותה הראשונים והאחרונים עם רבי עקיבא

התוספות מעמידים את ההבחנה בשורה אחת, ועליה נסוב כל השאר. ונוסח הדפוס כאן משובש — נקודה וסימן [א] חותכים את המשפט באמצעו — והוא נעתק כמות שהוא:

ואלו שלושת הטקסטים המכריעים, בלשונם:

עד היכן מגיע הלכם של שבת — עולת שבת ומגן אברהם

9. תקנת עזרא — בחמישי או בערב שבת?

לשון השלחן ערוך

השורה השלישית של הסעיף — והיא של המחבר, ולא של הרמ״א — מכניסה לסימן זה תקנה שאין לה ענין למאכל:

המקור — בבא קמא פ״ב ע״א

עשר תקנות תיקן עזרא, וכיבוס החמישי אחת מהן; והגמרא נותנת את טעמה בלא כחל:

והטור מביאה בנוסח משלו, בבגדיהם במקום בגדים שבשלחן ערוך, ובלכבוד שבת במקום מפני כבוד השבת:

מחלוקת המגן אברהם והאליה רבה

המגן אברהם נוקט את הצד השני, ואומרו בשורה אחת:

והאליה רבה נוקט את הצד הראשון, ונוקב בשם החולק עליו:

ומוציא מזה את מה שהצד הראשון מחייב: החמישי אינו אלא אורחא דמילתא, וקודם לכן מותר אף הוא.

10. מנהג ללוש את הפת בבית — חמישה טעמים

לשון הרמ״א

הרמ״א כותב ואין לשנות — ולשון זו, המונחת על מנהג בעלמא, מעוררת את השאלה: מה נושא המנהג הזה, שאין נוטים ממנו?

ודע שבהגהה יש פסקה שנייה ונפרדת, שאינה עוסקת בלישה כלל אלא במנהג הפשטידא, ואין לחברה על הראשונה:

חמישה טעמים שניתנו למנהג

11. נפקא מינה למעשה

12. טבלאות סיכום

טבלה כללית — מקור עונג שבת

טבלה — שלוש החלוקות, מן הטור לט״ז ולמשנה ברורה

טבלה — מקורות הסוגיא

מראי מקומות שלא עמדו לפנינו לבדיקה, ונמסרים כאן כדי שהלומד ילך ויעיין: שו״ת חתם סופר או״ח סי׳ קס״ה · צמח צדק הקדמון סי׳ כ״ח · רב פעלים ח״ג או״ח סי׳ כ״ב · נחפה בכסף · של״ה · תוספת שבת (הנזכר במשנה ברורה) · מרדכי ודרכי משה (הנזכרים באליה רבה).