אורח חיים רמ״ב · רמה 4 · שיטת אדמו״ר הזקן

דעת הרב

דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ב

שיטת אדמו״ר הזקן בכבוד ועונג שבת — הטקסט המלא, תוקף הפסק, חידושים, מנהגי חב״ד, ודברי הרבי.

מדוע רמה 4 ייחודית לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר (ר׳ יוסף קארו) — אלא שולחן ערוך עצמאי ומלא, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו: שילוב הלכה + טעמי המצוות + ממד פנימי בחיבור אחד, ופסיקה בחומרה תלמודית מיוחדת.

עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא הסמכות ההלכתית. הרבי הורה במפורש ללמוד את שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) ברצינות (ראה הקדמת בני המחבר ושיחות רבות). עמוד זה מקבץ, עבור כל סימן, את הטקסט המלא של הרב, ייחודו, מנהגי חב״ד, ודברי הרבי המאירים את הסוגיה.

← קרא את ההקדמה הכללית לשיטת אדמו״ר הזקן

1 · טקסט אדמו״ר הזקן

שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ב

הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן

סימן רמ״ב — לְהִזָּהֵר בִּכְבוֹד שַׁבָּת — וּבוֹ י״ג סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמופיע בספריא. בטקסט המודפס מופיעים בנוסף הגהות וציונים (סימוכין שוליים) שבגרסה הדיגיטלית מובאים כסימני הערות.

סעיף א שְׁנֵי דְבָרִים נִתְפָּרְשׁוּ בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים, וְהֵם כָּבוֹד וְעֹנֶג, שֶׁנֶּאֱמַר…

שְׁנֵי דְבָרִים נִתְפָּרְשׁוּ בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים, וְהֵם כָּבוֹד וְעֹנֶג, שֶׁנֶּאֱמַר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד".

וְעִקָּרָן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהַשַּׁבָּת הוּא בִּכְלַל מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וְגוֹ'". וּ"מִקְרָא קֹדֶשׁ" פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים: לְקַדְּשׁוֹ וּלְכַבְּדוֹ בִּכְסוּת נְקִיָּה, וּלְעַנְּגוֹ בְּעֹנֶג אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁ"מִּקְרָא קֹדֶשׁ" הוּא לְקַדְּשׁוֹ בְּאִסּוּר עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֲבָל הַכָּבוֹד בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְהָעֹנֶג בְּשַׁבָּת הֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (אֲבָל הָעֹנֶג וְהַשִּׂמְחָה בְּיוֹם טוֹב בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה הוּא מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקכ״ט).

וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בָּהֶם מְאֹד, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. וְכָל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שְׂכָרוֹ מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה: "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְגוֹ'", וּבְדִבְרֵי רַזַ"ל שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו וְנִצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם:

סעיף ב בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? בִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא הָיוּ מְעַנְּגִין בְּדָגִים גְּדוֹלִים וּבְתַבְשִׁיל שֶׁל…

בַּמֶּה מְעַנְּגוֹ? בִּימֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא הָיוּ מְעַנְּגִין בְּדָגִים גְּדוֹלִים וּבְתַבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין, שֶׁמַּאֲכָלִים אֵלּוּ הָיוּ חֲשׁוּבִים עֹנֶג בִּימֵיהֶם. וְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ יְעַנְּגוּהוּ בְּמַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים הַחֲשׁוּבִים לָהֶם עֹנֶג.

וְאֵין חִיּוּב לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּת, אֶלָּא לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם יֵשׁ לְרֹב בְּנֵי אָדָם עֹנֶג בַּאֲכִילַת בָּשָׂר יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר מַאֲכָלִים וּבִשְׁתִיַּת יַיִן יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר מַשְׁקִים, לְכָךְ יֵשׁ לָהֶם לְהַרְבּוֹת בְּבָשָׂר וְיַיִן כְּפִי יְכָלְתָּם וְהַשָּׂגַת יָדָם:

סעיף ג וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְהוּא…

וְכָל הַמַּרְבֶּה בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וּבְתִקּוּן מַאֲכָלִים רַבִּים וְטוֹבִים — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וְהוּא שֶׁיָּדוֹ מַשֶּׂגֶת.

וְאַף אִם אֵין לוֹ עַכְשָׁו מָעוֹת מְזֻמָּנִים אֶלָּא חֲפָצִים — יְמַשְׁכְּנֵם וְיִלְוֶה עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַמְצִיא לוֹ לִפְרוֹעַ. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַזַ"ל: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְווּ עָלַי וַאֲנִי פוֹרֵעַ", כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הוֹצָאַת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב עוֹלֶה בְּחֶשְׁבּוֹן הַקִּצְבָה שֶׁנִּקְצַב לוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִמְזוֹנוֹת כָּל הַשָּׁנָה וּשְׁאָר צְרָכָיו, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מְזוֹנוֹתָיו וְהוֹצָאוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁקּוֹצְבִין לוֹ כַּמָּה יִשְׂתַּכֵּר בְּשָׁנָה זוֹ לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתָיו וּשְׁאָר צְרָכָיו שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, שֶׁאֵין קוֹצְבִין עָלֶיהָ כְּלוּם, אֶלָּא אִם מוֹסִיף בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב — מוֹסִיפִין לוֹ.

אֲבָל אִם אֵין לוֹ חֲפָצִים לְמַשְׁכְּנָם וְלִפְרוֹעַ בָּהֶם — לֹא יִלְוֶה וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְרַע, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ מִשֶּׁלּוֹ — אֵין עָלָיו חִיּוּב כְּלָל לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת יוֹתֵר מֵהַשָּׂגַת יָדוֹ:

סעיף ד וְאַף אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כְּלוּם וְרוֹצֶה לִטּוֹל מִן הַקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה הַמִּתְחַלֶּקֶת בְּכָל…

וְאַף אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כְּלוּם וְרוֹצֶה לִטּוֹל מִן הַקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה הַמִּתְחַלֶּקֶת בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת — לֹא יִטּוֹל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל יְמוֹת הַחֹל שֶׁל שָׁבוּעַ הַבָּא, וּבִשְׁבִיל מְזוֹנוֹת יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם כֵּן לֹא הָיָה צָרִיךְ לִטּוֹל אִם הָיָה נוֹהֵג כִּבְחֹל מַמָּשׁ לֶאֱכוֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בִּלְבָד פַּת וְקִטְנִיּוֹת כִּסְעֻדּוֹתָיו בְּחֹל, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן י״ד סְעֻדּוֹת לְשִׁבְעָה יָמִים, שֶׁעַד עֶרֶב שַׁבָּת הַבָּא סְעֻדָּה אַחַת לְכָל יוֹם וּסְעֻדָּה אַחַת לְכָל לַיְלָה, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לִטּוֹל כְּדֵי לֶאֱכוֹל שְׁלֹשָׁה סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת.

וְכָל שֶׁכֵּן אִם רוֹצֶה לִטּוֹל כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג קְצָת יוֹתֵר מִימוֹת הַחֹל, שֶׁאָסוּר לוֹ לִטּוֹל מִן הַקֻּפָּה בְּשָׁבוּעַ זוֹ, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת":

סעיף ה אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת הַבָּא נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן ט״ו סְעֻדּוֹת לְאוֹתָהּ שָׁבוּעַ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ…

אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת הַבָּא נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן ט״ו סְעֻדּוֹת לְאוֹתָהּ שָׁבוּעַ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שְׁלֹשָׁה סְעֻדּוֹת לְאוֹתוֹ שַׁבָּת, וְגַם נוֹתְנִים לוֹ דָּגִים וְיָרָק לְאוֹתוֹ שַׁבָּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִצְרָךְ לַבְּרִיּוֹת נוֹתְנִים לוֹ כָּל צָרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".

וְכֵן מִי שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִדֵּי שָׁבוּעַ בְּשָׁבוּעַ מִצְּדָקָה אַחֶרֶת, שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְקַבֵּל מִמֶּנָּה הַרְבֵּה כָּל שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר הַמְפֹרָשׁ בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רנ״ג — הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת כְּפִי עֶרֶךְ מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ.

(וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יוֹצִיא כָּל כָּךְ לְשַׁבָּתוֹת עַד שֶׁתֶּחְסַר פַּרְנָסָתוֹ בְּחֹל וְיִצְטָרְכוּ לְהוֹסִיף לוֹ מִן הַצְּדָקָה מֵחֲמַת הוֹצָאוֹתָיו לְשַׁבָּתוֹת, שֶׁנִּמְצָא מַטִּיל כְּבוֹד שַׁבְּתוֹתָיו עַל הַבְּרִיּוֹת, וּכְבָר אָמְרוּ "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת"):

סעיף ו וְאִם מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וְשֶׁיּוֹתִיר מִזֶּה…

וְאִם מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאַת שַׁבָּת וְשֶׁיּוֹתִיר מִזֶּה לְפַרְנָסָתוֹ לְחֹל בְּעִנְיָן שֶׁיִּצְטָרְכוּ לְהוֹסִיף לוֹ, מִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מִשֶּׁלּוֹ — יְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ לְהוֹצִיא מָמוֹן בִּכְבוֹד הַשַּׁבָּת בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר.

אֲבָל אִם אֵין לוֹ כְּלוּם מִשֶּׁלּוֹ — אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵאֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כְּדֵי לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ "עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ כוּ'". וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ הוּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מוּעָט בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג.

וְאִם מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ אֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹ אֲפִלּוּ לְדָבָר מוּעָט — צָרִיךְ הוּא לְצַמְצֵם מְעַט בִּשְׁאָר הַיָּמִים בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר מוּעָט לְעֹנֶג שַׁבָּת.

וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם מֵהַצְּדָקָה אֶלָּא מִסְתַּפֵּק בַּמּוּעָט שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵאֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כְּדֵי לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא יְצַמְצֵם מְעַט בִּשְׁאָר הַיָּמִים בְּעִנְיָן שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּבָר מוּעָט לְעֹנֶג שַׁבָּת, וְזֶה טוֹב יוֹתֵר מִשֶּׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת:

סעיף ז אַף מִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָלֵי שַׁבָּת — טוֹב לוֹ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְחוֹת…

אַף מִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָלֵי שַׁבָּת — טוֹב לוֹ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי תַבְשִׁילִין. וְטוֹב לִזָּהֵר לֶאֱכוֹל דָּגִים בְּכָל סְעֻדָּה, אֶלָּא אִם כֵּן הַדָּגִים מַזִּיקִים לוֹ לְפִי טִבְעוֹ, אוֹ שֶׁשּׂוֹנְאָם, שֶׁאֵין לוֹ מֵהֶם עֹנֶג אֶלָּא צַעַר, וְהַשַּׁבָּת לְעֹנֶג נִתַּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רפ״ח.

וְאִם הַנָּכְרִים מְיַקְּרִים הַשַּׁעַר שֶׁל הַדָּגִים וּמֵחֲמַת זֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין יְכוֹלִים לִקַּח דָּגִים לְשַׁבָּת — נָכוֹן לְתַקֵּן שֶׁלֹּא יִקְנֶה שׁוּם יִשְׂרָאֵל מֵהֶם דָּגִים אֵיזֶה שַׁבָּתוֹת, כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ יוֹזִילוּ הַשַּׁעַר, וְיוּכְלוּ הַכֹּל לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת:

סעיף ח אִם שָׁלְחוּ לְאָדָם אֵיזֶה דְבַר מַאֲכָל שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בְּשַׁבָּת — אַל יֹאכְלֶנּוּ בְּחֹל (מִמִּדַּת…

אִם שָׁלְחוּ לְאָדָם אֵיזֶה דְבַר מַאֲכָל שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בְּשַׁבָּת — אַל יֹאכְלֶנּוּ בְּחֹל (מִמִּדַּת חֲסִידוּת, אֲבָל מִן הַדִּין אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, עַיֵּן סִמָּן תרצ״ד):

סעיף ט מֻתָּר לִלְווֹת בְּרִבִּית שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אוֹ לְצֹרֶךְ שְׁאָר…

מֻתָּר לִלְווֹת בְּרִבִּית שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אוֹ לְצֹרֶךְ שְׁאָר סְעֻדַּת מִצְוָה, אִם אִי אֶפְשָׁר לִלְווֹת בְּלֹא רִבִּית:

סעיף י "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וְגוֹ'", דָּרְשׁוּ בֵּית שַׁמַּאי שֶׁתְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד…

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ וְגוֹ'", דָּרְשׁוּ בֵּית שַׁמַּאי שֶׁתְּהֵא זוֹכְרוֹ מֵאֶחָד בַּשַּׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵלֶק יָפֶה תְּהֵא מְתַקְּנוֹ לְשַׁבָּת.

וְאָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת, כֵּיצַד? מָצָא בְּהֵמָה נָאָה — לוֹקְחָהּ וְאוֹמֵר "זוֹ לְשַׁבָּת", מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה — לוֹקְחָהּ וּמַנִּיחָהּ לְשַׁבָּת, וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּחֹל, נִמְצָא אוֹכְלָהּ לְזוֹ כְּדֵי שֶׁהַיָּפָה תֵּאָכֵל בְּשַׁבָּת.

אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ צְרָכֵינוּ". וְאַף הִלֵּל מוֹדֶה שֶׁכְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי יוֹתֵר נָכוֹן לַעֲשׂוֹת, אֶלָּא שֶׁהָיָה בּוֹטֵחַ בַּה' שֶׁבְּוַדַּאי יַזְמִין לוֹ לְשַׁבָּת מָנָה יָפָה מִכָּל הַיָּמִים:

סעיף יא עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת,…

עֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, כְּדֵי לִלְבּוֹשׁ לְבָנִים בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵין פְּנַאי לְכַבֵּס, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי שַׁבָּת:

סעיף יב נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה כָּל אֶחָד בְּבֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצוֹעַ עֲלֵיהֶם…

נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה כָּל אֶחָד בְּבֵיתוֹ לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצוֹעַ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת, וְלֹא לִקַּח לֶחֶם מִן הַשּׁוּק כְּמוֹ בִּשְׁאָר יָמִים, וְדָבָר זֶה מִכְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג:

סעיף יג (וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁאוֹכְלִים פַּת שֶׁל נָכְרִים כָּל יְמוֹת הַחֹל — טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת…

(וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁאוֹכְלִים פַּת שֶׁל נָכְרִים כָּל יְמוֹת הַחֹל — טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב כִּי אִם מִלְּחָמִים הַכְּשֵׁרִים שֶׁנִּלּוֹשׁוּ בְּבֵיתוֹ, שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב):

קונטרס אחרון — 5 אותות (לחץ לפתיחה)

הקונטרס אחרון הוא נספח הדיונים הפלפוליים של אדמו״ר הזקן — המעבדה ההלכתית שלו בשולי הדף. להלן 5 האותות של הקונטרס אחרון על סימן רמ״ב.

קונטרס אחרון, אות א — על סעיף א

בכלל מקראי כו'. בְּלָאו הָכִי נַמִּי מַשְׁמַע, מִדְּאִיקְרֵי קוֹדֶשׁ וְאַתְיָא בְּמִכָּל שֶׁכֵּן מִיו״ט. וְכֵן מוֹכָח מִפְּרַשִׁ"י עַל פָּסוּק "זָכוֹר וְגוֹ'" שֶׁפֵּרֵשׁ כְּבֵית שַׁמַּאי, מִכְּלַל דִּלְכַבְּדוֹ בְּמָנָה יָפָה הוּא מִדְּאוֹרָיְתָא, מִשּׁוּם דְּקוֹדֶשׁ הוּא לְקַדְּשׁוֹ בְּמַאֲכָל כו'. מַשָּׁ"כ לְהָרַמְבַּ"ם ז״ל שֶׁאֵין מִצְוָה אֶלָּא שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, כִּמְבוֹאָר בְּב״י סִי' תי״ח, וְנַפְקָא לֵיהּ מִדִּכְתִיב "אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'" מִכְּלַל דִּבְשַׁבָּת אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת. וְלֹא חָשִׁיב לָהּ בְּתַרְיַ"ג, מִשּׁוּם דְּנַפְקָא מִכְּלַל מִצְוַת אֲכִילַת הַמָּן שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת לַדּוֹרוֹת. וּבְיו״ט שֶׁנֶּאֱמַר "מִקְרָא קוֹדֶשׁ יִהְיֶה" וְגוֹ' וְדָרְשׁוּ בְּסִפְרֵי "לְקַדְּשׁוֹ" כו', ס״ל דַּאַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הִיא, שֶׁהֲרֵי בְּמִנְיַן הַמִּצְוֹת מָנָה שֵׁשׁ מִצְוֹת לִשְׁבּוֹת מִמְּלָאכָה בְּשֵׁשֶׁת יָמִים טוֹבִים מִדִּכְתִיב "מִקְרָא קוֹדֶשׁ" בְּכָל חַד וְחַד עַיֵּין שָׁם, וְזֶהוּ כְּמ״ש הַב״י סִי' תפ״ז, וְלֹא מָנָה לְקַדְּשׁוֹ בְּמַאֲכָל כו'. וְגַם בְּשַׁבָּת אִי הָוֵה סָבִירָא לֵיהּ דְּהָא דְּאָסוּר לְהִתְעַנּוֹת הוּא מִדְּרָשַׁת הַסִּפְרָא "לְקַדְּשׁוֹ" כו', אִם כֵּן גַּם לְכַבְּדוֹ בִּכְסוּת נַפְקָא מִ"לְקַדְּשׁוֹ", וּמְנָא לָן לְחַלֵּק בֵּינֵיהֶם מִסְּבָרָא, וּבְהֶדְיָא מְבוֹאָר בָּרַמְבַּ"ם דִּלְכַבְּדוֹ בִּכְסוּת הוּא מִדְּרַבָּנָן:

קונטרס אחרון, אות ב — על סעיף א

הענג והשמחה כו'. רוֹצֶה לוֹמַר עֹנֶג שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה, כְּגוֹן בָּשָׂר וְיַיִן, שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְיַיִן, כִּמְבוֹאָר בָּרַמְבַּ"ם סוֹף פ״ו מֵהִלְכוֹת יו״ט. אֲבָל הָעֹנֶג בִּשְׁאָר דְּבָרִים מַשְׁמַע שָׁם דְּאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן בְּמַ"א סִי' תקכ״ט ס״ק ג' וְדוּ"ק:

קונטרס אחרון, אות ג — על סעיף ה

בערב שבת הבא כו'. זֶה פָּשׁוּט. וְנִלְמָד מִדִּתְנַן שַׁבָּת נוֹתְנִין ג' סְעוּדוֹת וְדָג וְיָרָק, כִּמְבוֹאָר בְּיו״ד סִי' ר״ן, מֵהַטַּעַם הַמְבוֹאָר בְּתוס'. וְאִם כָּךְ הוּא בֶּעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם — כָּל שֶׁכֵּן בַּעֲנִיֵּי הָעִיר, דַּעֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. וּמַ"ש בְּיו״ד סִי' רנ״ו דְּנוֹתְנִים לְכָל אֶחָד מָזוֹן ז' יָמִים — אֶפְשָׁר שֶׁהֵם ט״ו סְעוּדוֹת עִם דָּג וְיָרָק לְשַׁבָּת. וְאַף אִם הֵם מְזוֹן י״ד סְעוּדוֹת, כְּמוֹ מְזוֹן ז' יָמִים דְּסָמִיךְ לֵיהּ, יֵשׁ לוֹמַר דְּהַטּוּר וְשׁוּ"ע נִמְשְׁכוּ בָּזֶה אַחַר לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, שֶׁהֶעְתִּיקוּ לְשׁוֹנוֹ שָׁם, וְהָרַמְבַּ"ם לֹא ס״ל כְּסְבָרַת הַתּוֹס' הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּמ״ש [הַבֵּית הִלֵּל] סִי' רנ״ה עַיֵּין שָׁם. אֲבָל הַט״ז שָׁם סוֹף סִי' רנ״ג הֶעְתִּיק סְבָרַת הַתּוֹס' לְפֶסַק הֲלָכָה, וְכָאן כָּתַב דִּכְשֶׁאֵין נוֹתְנִים לוֹ מֵהַצְּדָקָה רַק שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לֹא יִטּוֹל סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, וְלָכֵן הָיָה הַטּוּר פָּטוּר מִסְּעוּדָה ג' לְפִי שֶׁהָיָה מוּטָל הַכֹּל עַל הַצְּדָקָה וְצָרִיךְ עִיּוּן.

[המשך: דיון ארוך בעמדת הטור מול התוספות מול הרמב״ם — כ-5 פסקאות — מופיע במהדורת קה״ת המודפסת, ראה ספריא לגרסה הדיגיטלית המלאה.]

קונטרס אחרון, אות ד — על סעיף ז

נכון לתקן כו'. הִנֵּה בְּנוֹ שֶׁל הַבֵּית הִלֵּל כָּתַב בְּהַגָּ"ה דְּדַוְקָא עַד שְׁלִישׁ, דְּהִידּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ, וְסִיֵּם דְּדָגִים הוּא חִיּוּב גָּמוּר מִדְּאוֹרָיְתָא עַיֵּין שָׁם, וְהוּא תָּמוּהַּ מְאֹד, שֶׁהָרַמְבַּ"ם וְהַשּׁוּ"ע הִשְׁמִיטוּ חִיּוּב דְּאוֹרָיְתָא, וְעוֹד מִי כְתִיבֵי דָּגִים בְּאוֹרָיְתָא, וְגַם מִדְּרַבָּנָן אֵין טַעַם בְּדֶרֶךְ הַנִּגְלֶה שֶׁיְּתַקְּנוּ דַּוְקָא דָּגִים, וּמַה שֶּׁהִזְכִּירוּ דָּגִים בַּגְּמָרָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת הַיְנוּ לְמִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר, וְלָכֵן מִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת פָּטוּר. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, אֵין דִּמְיוֹנוֹ עוֹלֶה יָפֶה מֵהִידּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ, דְּהָתָם אֶתְרוֹג הָרִאשׁוֹן מְחוּיָּב הוּא לִקְנוֹתוֹ חִיּוּב גָּמוּר, לָכֵן צָרִיךְ לְהוֹסִיף שְׁלִישׁ עַל חִיּוּב זֶה מִשּׁוּם הִידּוּר מִצְוָה. אֲבָל הָכָא עִקַּר חִיּוּב הַדָּגִים הוּא מִשּׁוּם הִידּוּר מִצְוַת עֹנֶג, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לְעַנֵּג גַּם כֵּן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים חֲשׁוּבִים, וְאַף אִם הַדָּגִים יוֹתֵר חֲשׁוּבִים — מִכָּל מָקוֹם נִקְרָא זֶה הִידּוּר מִצְוָה. וּמְנַיִן לָנוּ לְהוֹסִיף עוֹד שְׁלִישׁ עַל הַהִידּוּר (לָכֵן לֹא הֶעְתַּקְתִּי דְּבָרָיו):

קונטרס אחרון, אות ה — על סעיף ט

ברבית של דבריהם. הִנֵּה יְרוּשַׁלְמִי זֶה הוּבָא בִּתְשׁוּבַת מַהֲרִ"ל סִימָן ל״ז, לִלְמוֹד מִמֶּנּוּ לְהַלְווֹת צְדָקָה בְּרִבִּית, וְהוּא הַדִּין לִמְעוֹת יְתוֹמִים עַיֵּין שָׁם. וַאֲנַן קַיְמָא לָן בְּיו״ד סִימָן ק״ס דְּאֵין לְהַלְווֹת צְדָקָה וּמְעוֹת יְתוֹמִים אֶלָּא בְּרִבִּית דְּרַבָּנָן. וְעַיֵּין שָׁם בְּב״י דְּאַף הָרַשְׁבָּ"א לֹא עָלָה בְּדַעְתּוֹ לְהָקֵל בִּצְדָקָה אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאֵין לָהּ בְּעָלִים מְיֻחָדִים. וְעַיֵּין שָׁם בְּט״ז סִי' קע״ב סק״ג דְּאֵין לְהַתִּיר בְּרִבִּית קְצוּצָה מִשּׁוּם דָּבָר מִצְוָה, וְכֵן הוּא בְּשַׁ"ךְ שָׁם סק״ח. וְרַמָּ"א שָׁם שֶׁהֵבִיא דַּעַת הַמְקִילִין לְהַלְווֹת עַל מְקוֹמוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּלֹא נְכַיְיתָא, הַיְנוּ מִשּׁוּם דְּסָבִיר וּלֵיה דִּבְלֹא נְכַיְיתָא הִיא אֲבַק רִבִּית עַיֵּין שָׁם.

[המשך: פיתוח עמדות הט״ז והש״ך בנוגע להלוואות צדקה ויתומים — ראה מהדורת קה״ת לטקסט המלא.]

מקור: ספריא — שולחן ערוך הרב, אורח חיים רמ״ב — נערך מול מהדורת קה״ת. בטקסט המודפס מופיעים גם הגהות וציונים (סימוכין שוליים) לעיון במהדורה המודפסת.

2 · כח הפסק

כחו של אדמו״ר הזקן בפסק

תוקף הפסק של אדמו״ר הזקן

השוואה בין עמדת אדמו״ר הזקן לבין עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המרכזיות של סימן רמ״ב. שורת שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) מודגשת — היא חושפת מה הרב מוסיף מעבר להסכמה הכללית.

נושא מחבר רמ״א משנה ברורה שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז)
חיוב עונג שבת — דאורייתא או דרבנן? או״ח רמ״ב:א — סימן זה של המחבר הוא סעיף אחד בלבד, ואין הוא עוסק בו במעמדו הפורמלי של החיוב. הסעיף היחיד עוסק במי שנזקק לאחרים: ״אֲפִלּוּ מִי שֶׁצָּרִיךְ לַאֲחֵרִים, אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְזָרֵז עַצְמוֹ לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת״ (או״ח רמ״ב:א).
חומר הכבוד לפי יכלתו — בשר, יין, מגדנות — אינו בסימן זה; המחבר קבעו במקום אחר: ״ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו״ (או״ח ר״נ:ב).
— הרמ״א אינו מגיה על מעמד החיוב. הגהתו היחידה בסימן זה היא בענין לישת החלות, בשורה האחרונה של הטבלה. מ״ב רמ״ב:א — החפץ חיים מעורר כאן את שאלת המעמד ואינו פוסק בה: עיקר המצוה נתפרש על ידי הנביאים, ״וקראת לשבת עונג״,
ו״ויש פוסקים שס״ל דעיקרו הוא מן התורה שהשבת הוא בכלל מקראי קודש״ (מ״ב רמ״ב:א) — הלימוד לדאורייתא עובר דרך מקראי קודש, ולא דרך הפסוק שבישעיה.
⚠️ לא רש״י, לא ביצה ט״ו ע״ב, לא הרמב״ם ולא המלה אסמכתא נמצאים בסעיף קטן זה. הקונטרס אחרון של אדמו״ר הזקן הוא שמזכיר את רש״י (על ״זכור״, שמות כ:ח) ואת הרמב״ם — בטור שמימין. המ״ב מפנה כאן לשבת קי״ח לענין שכר המצוה.
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:א — מציג את שתי העמדות, השניה בלשון ״ויש אומרים״ ובלי לנקוב בשם, ופוסק: ״חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה״ — להישמר באותה רצינות. ראה קונטרס אחרון אות א: שם, ולא בגוף, הוא מזכיר את רש״י ואת הרמב״ם ומוכיח על פי פשט הראשונים שמעמד הדאורייתא מתחייב.
״לוו עלי״ — הלוואה לצורך שבת (ביצה ט״ו ע״ב) או״ח רמ״ב — אינו במחבר: סעיפו היחיד אינו מזכיר לא הלוואה לשבת ולא קצבת המזונות השנתית. הברייתא היא בגמרא ביצה ט״ז ע״א — ולא ט״ו ע״ב, ששם ״לוו עלי״ — הטור על סימן זה מביאה, והמשנה ברורה חוזרת עליה (מ״ב רמ״ב:ד). — הרמ״א אינו מגיה על תנאי היישום. הגהתו היחידה בסימן זה היא בענין לישת החלות. מ״ב רמ״ב:ג-ד — שני הסעיפים הקטנים שבהם החומר.
(1) מ״ב רמ״ב:ג, על הדיבור המתחיל ״למי שהשעה וכו׳״: המקרה הקשה שבמחבר אינו אלא במי שאין לו משכונות ללוות עליהם — ״ומיירי כשאין לו משכונות ללות עליהם ובלא משכון אין יכול להשיג״ (מ״ב רמ״ב:ג);
ואם לא כן, חייב ללוות — ״דאל״ה צריך ללות כדי שלא לבטל מצות עונג שבת״ (מ״ב רמ״ב:ג).
(2) מ״ב רמ״ב:ד: מביא מן הטור שהמזונות נקצבים בראש השנה חוץ מהוצאות שבת, יום טוב ותלמוד תורה של בניו, ״כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר״ה ועד ר״ה״ (מ״ב רמ״ב:ד), ושמותר ללוות ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה.
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ג — נותן את המסגרת הרעיונית הנדירה: ההכנסות השנתיות נקצבות בראש השנה חוץ מהוצאות שבת / יום טוב / חינוך תורה, שאינן נכללות בתקציב. תוצאה: התחייבות להוצאות שבת אינה ממצה את התקציב השנתי — ההבטחה האלקית מבנית, לא ניסית. הבחנה: חל רק על מי שיש לו נכסים למשכן; ללא כלום, נמנעים.
3 דרגות עוני (י״ד / ט״ו סעודות) או״ח רמ״ב:א — אין כאן שום דירוג: המחבר אינו כותב בסעיף זה אלא ״אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְזָרֵז עַצְמוֹ לְכַבֵּד אֶת הַשַּׁבָּת״ (או״ח רמ״ב:א).
השיעורים המנויים הם אצלו ביורה דעה: ״מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מהתמחוי מזון י״ד סעודות לא יטול מהקופה״ (יו״ד רנ״ג:א), על פי משנת פאה ח:ז. מספר ט״ו סעודות אינו נקרא לא במשנה זו ולא בסימן רנ״ג; אדמו״ר הזקן הוא שכותבו, ברמ״ב:ה.
— (אין הגהה הבונה את הרמות; בנקודה זו, הרמ״א ממשיך את המנהג האשכנזי בלי לפרמלו) מ״ב רמ״ב:א — החפץ חיים אכן מבחין בשלושה מצבים, אבל בלי המספרים י״ד / ט״ו:
מי שאין לו אלא מזון שתי סעודות — אליו נאמר ״עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות״ (מ״ב רמ״ב:א), ואינו מחויב לא בסעודה שלישית ולא בכסא דהרסנא;
מי שיש לו כדי שלוש סעודות ומעט יותר — ״ומי שיש לו ממון כדי לקנות מזה מזון ג׳ סעודות ויותר מזה קצת מחויב להוציא אותן על שבת״ (מ״ב רמ״ב:א);
מי שאין לו כלום וסמוך על הצדקה — ״הרי הגבאים מחויבים ליתן לו ג׳ סעודות וכסא דהרסנא עכ״פ״ (מ״ב רמ״ב:א). לשיעורים מפנה המ״ב ליורה דעה רנ״ג.
⚠️ ביאור הלכה של סימן זה אינו עוסק ברשת זו כלל: הוא דן שם במשמעות ״צריך״ שבמחבר כנגד הט״ז.
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ד-ו — סינתזה ב-3 דרגות מפורשות:
① מי שיש לו י״ד סעודות — אסור ליטול מהקופה, אפילו לסעודה ג׳.
② מי שאין לו כלום ומקבל מהקופה — נותנים לו ט״ו סעודות + דג + ירק.
③ מי שיש לו מעט — צריך לצמצם בימים אחרים להוסיף לשבת. פוסק בין הטור, התוספות והרמב״ם (קונטרס אחרון אות ג).
פעולה ציבורית נגד הפקעת מחירים או״ח רמ״ב — שתיקה: המחבר אינו עוסק בדגים בסימן זה, וקל וחומר שאינו עוסק בממד הציבורי של המחירים. — (שתיקה מקבילה למחבר על הרובד הקהילתי) מ״ב רמ״ב:ב — ואין זה ״בסוף״ ואין זה שולי: החפץ חיים פוסק כאן את התקנה — ״אם מוכרי הדגים מייקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות עד שיעמוד השער על מקומו״ (מ״ב רמ״ב:ב).
ואחר כך הוא מביא את המחלוקת בשיעור: לדעת הבאר היטב אין עושים תקנה אלא אם הוסיפו על המקח יותר משליש, ואילו האליה רבה והפרי מגדים עושים תקנה אף בפחות משליש, משום עניים. ומוסיף שאין בזה ביטול עונג, ״דיש לענג השבת במאכלים אחרים״, ושמי שקנה קודם התקנה מותר.
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ז — מנסח הלכה קהילתית: אם הנכרים מייקרים את שער הדגים עד שכמה בני אדם אינם יכולים לקנות, ראוי לתקן חרם זמני — ״שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות״ — להוריד את המחירים ולאפשר לכולם לקיים מצוות עונג. מה שמיוחד לו: הוא פוסק אותה בגוף שולחנו ומדבר ב״הנכרים״, ואילו המשנה ברורה (מ״ב רמ״ב:ב) מדברת ב״מוכרי הדגים״ ומביאה את התקנה מן האחרונים עם המחלוקת בשיעור השליש. הדף מדווח את שני הנוסחים ואינו מכריע.
הידור — דגים בכל סעודה או״ח רמ״ב:א — המחבר אינו עוסק בדגים בסימן זה. חומר העונג לפי יכלתו הוא אצלו במקום אחר: ״ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו״ (או״ח ר״נ:ב). ⚠️ שבת קי״ח ע״ב נושאת ״כל המענג את השבת״; הלשון על ידי דגים אינה נקראת שם. — (הרמ״א מדגיש את חשיבות הכללית של מטעמים בלי לבודד את הדגים בהגהתו) מ״ב רמ״ב:ב — כאן הדגים נדונים, ובפשטות יתרה על דרך הפסוק: ״וטוב ליזהר שלא יפחות משני תבשילין גם טוב שיאכל בכל סעודה מג׳ סעודות דגים אם לא שאין נאותים לו לפי טבעו או ששונאן״ (מ״ב רמ״ב:ב) — שני תבשילין לפחות, ודגים בכל אחת משלוש הסעודות, אלא אם כן אין טבעו סובלם או ששונאם, ״ושבת לעונג ניתן ולא לצער״, ובהפניה לסימן רפ״ח.
⚠️ סעיף קטן זה אינו מצטט שבת קי״ח ע״ב — מ״ב רמ״ב:א הוא שמפנה לשבת קי״ח — ואינו כותב שום גזרה שווה בין ענג לדג.
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ז + קונטרס אחרון אות ד — מבהיר: ״טוב לזהר לאכול דגים בכל סעודה, אלא אם כן הדגים מזיקים לו לפי טבעו, או ששונאם״. וכן, בקונטרס אחרון, הוא דוחה את החלת עיקרון ״הידור עד שליש״ על מקרה זה: הדג עצמו הוא הידור (לא חיוב), ולכן אין מוסיפים עוד שליש מעליו. הבחנה נדירה וייחודית.
תקנת עזרא — כביסה ביום ה׳ או״ח רמ״ב:א — המחבר כותב את התקנה עצמה, ולא יותר: ״מִתַּקָּנַת עֶזְרָא שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת״ (או״ח רמ״ב:א).
⚠️ אינו אומר כאן להחליף בגדים לשבת. זה במקום אחר: ״ישתדל שיהיה לו בגדים נאים לשבת״ (או״ח רס״ב:ב),
ו״ילבש בגדיו הנאים״ (או״ח רס״ב:ג).
— (אין הגהה על תזמון הכביסה בסימן רמ״ב) מ״ב רמ״ב:ה — נותן את טעם התקנה: ״היינו כדי שיהיו לבנים לשבת אבל לא בע״ש כדי שיהיו פנוים להתעסק בצרכי שבת״ (מ״ב רמ״ב:ה) — ביום חמישי שהמחבר נוקב, ולא בערב שבת, כדי להישאר פנוי להכנות.
ומוציא מזה מה שההצגה הרגילה משמיטה: ״ולפ״ז צריך ליזהר שלא לילך בחלוק אחד כמה שבתות כדי שלא לעבור על תקנות עזרא״ (מ״ב רמ״ב:ה).
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:יא — קושר במפורש את התקנה לתכליתה: ״כדי ללבוש לבנים בשבת״. ומסביר מדוע לא בערב שבת: ״אין פנאי לכבס מפני שצריך להתעסק בצרכי שבת״. האוריינטציה החב״דית המעשית של ההכנות מעוגנת בניסוח זה.
לישת חלות בבית — (המחבר אינו פוסק מנהג זה בגוף השולחן ערוך — שתיקה משמעותית שכן מדובר במנהג אשכנזי) הגהה על או״ח רמ״ב:א: ״נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה בַּבַּיִת, לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצֹעַ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב… וְהוּא מִכְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת״ (או״ח רמ״ב:א).
שלוש הנקודות מסמנות את מה שההגהה נושאת שם ושהציטוט אינו חוזר עליו: סוגריים המקור של הרמ״א, הפנייתו למרדכי בריש מסכת ראש השנה.
שתי פונקציות, והן אלו שההגהה מונה: לעשות בעצמו את הלחמים שיבצע עליהם בשבת וביום טוב, וכבוד שבת. הרמ״א ממקם את המנהג בהגהה (אשכנז), לא בגוף השולחן ערוך. ⚠️ לא מצוות חלה ולא לחם משנה כתובים בה: הראשון הוא טעם של מ״ב רמ״ב:ו, והשני אינו נקרא שם כלל.
מ״ב רמ״ב:ו — סעיף קטן אחד נושא מנהג זה, ובמשנה ברורה של סימן זה שבעה סעיפים קטנים: אין סעיף קטן ח׳.
שני טעמים. הלישה והאפיה עצמן מכלל כבוד שבת: ״מלבד שהלישה והאפיה הוא מכלל כבוד שבת ויו״ט״ (מ״ב רמ״ב:ו);
ו״עוד יש בזה טעם כדי לקיים מצות חלה״ (מ״ב רמ״ב:ו), והחפץ חיים מצרף לזה את טעם אדם הראשון.
ואחר כך: ״ועיין באחרונים דאפילו הנוהגין לאכול פת פלטר של א״י בחול מ״מ בשבת ויו״ט נכון ליזהר שלא לאכול כ״א מפת ישראל מפני כבוד השבת ויו״ט״ (מ״ב רמ״ב:ו); ומי שהוא אנוס ואין לו על מה לקדש אלא פת של אינם יהודים — יכול לקדש עליו.
⚠️ ביאור הלכה, על אותו מקום עצמו בהגהה, מרחיק לכת יותר וקובל על נטישת הלישה בבית לטובת הקנייה מן האופה: ״ולאו שפיר עבדי דמקטינים בזה כבוד שבת״ (ביאור הלכה רמ״ב). הדף מדווח את שניהם ואינו מכריע.
שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:יב-יג — פוסק את המנהג בגוף השולחן ערוך (לא בהגהה): ״ואין לשנות המנהג״. ומוסיף ברמ״ב:יג, בסוגריים ובלשון עצה ולא בלשון חיוב, שבמקומות שאוכלים פת נכרים בימי החול לשונו ״טוב לזהר״ — ולא ״צריך״ — שלא לאכול בשבת וביום טוב אלא מלחמים כשרים שנילושו בבית.

ההשוואה נערכה על בסיס הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב + הקונטרס אחרון שלו. להעמקה נוספת בכל שורה: ראה את ההפניות בסוגריים המצביעות לסעיף המדויק או לאות בקונטרס אחרון.

3 · חידוש אדמו״ר הזקן

חידושים מיוחדים של הרב

החידושים העצמיים לאדמו״ר הזקן על סימן זה

ארבעה ייחודים שמבדילים את אדמו״ר הזקן על סימן רמ״ב — מעבר לקומפילציה הפשוטה של העמדות הקודמות. כל חידוש עוקב אחר המבנה: עמדה קלאסית ← חידוש הרב ← תוצאה מעשית.

חידוש א — מסגרת מבנית של ״לוו עלי״ (רמ״ב:ג)

המסגרת המבנית של ה״לוו עלי״

עמדה קלאסית: הראשונים והגמרא ביצה ט״ו ע״ב מצטטים את הלימוד ״לוו עלי ואני פורע״ כהבטחה אלקית של פרעון להוצאות שבת. אבל נשארים ברובד הניסי — הקב״ה פורע למי שמתחייב מתוך אמונה.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן הופך זאת למבנה הלכתי של התקציב השנתי. הוא מציב כעיקרון שכל הכנסות האדם נקצבות בראש השנה — חוץ משלושה סעיפים: שבת / יום טוב / חינוך תורה. שלושה אלה הם מחוץ לתקציב: אם מוסיף להוצאות שבת, מוסיפים להכנסותיו השנתיות (ולהיפך).

תוצאה מעשית: ה״לוו עלי״ אינו עוד תקווה אלא לוגיקה מבנית. החסיד משקיע בשבת בלי חשש — לא משום שהוא מאמין בנס, אלא משום שההלכה אומרת לו שסעיף הוצאות זה מתפצה מכאנית על ידי הגדלה מקבילה של ההכנסות. תוצאה נגזרת: חל רק על מי שיש לו נכסים למשכן; ללא כלום, נמנעים (הבחנה מפורשת של הרב מול הקריאות הנאיביות של ״לוו עלי״).

חידוש ב — שלוש דרגות עניות (רמ״ב:ד-ו)

היררכיה ב-3 רמות של עוני

עמדה קלאסית: המקורות (פסחים קי״ג ע״א, טור, בית יוסף) מטפלים בשאלת ״עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות״ באופן מקוטע — מי לוקח מהקופה, מי לא, וכו׳. המסקנות אינן ממוסדות.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח היררכיה ב-3 רמות מפורשות המסכמת ופוסקת בין הטור, התוספות והרמב״ם (מפותחת בהרחבה בקונטרס אחרון אות ג):

  • ① מי שיש לו 14 סעודות לשבוע (רמ״ב:ד) — אסור ליטול מהקופה, אפילו להוסיף סעודה ג׳ של שבת. סעודה ג׳ צריכה לבוא מצמצום ימי החול.
  • ② מי שאין לו כלום ומקבל מהקופה (רמ״ב:ה) — נותנים לו 15 סעודות (= 14 + סעודה ג׳ של שבת) וגם דג וירק לשבת. הצדקה: ״כיון שכבר נצרך לבריות, נותנים לו כל צרכו״ (דברים ט״ו:ח).
  • ③ מי שיש לו מעט (רמ״ב:ו) — צריך לצמצם בימים אחרים להוסיף לשבת. אין זכות לקופה להשלים.

תוצאה מעשית: הרב הופך למבצעית הלכה שנשארה מופשטת. המחליט הקהילתי (פרנס, גבאי צדקה) יודע במדויק איזו עזרה לתת למי. חב״ד: סכמה זו מבססת את כל מדיניות הסיוע לשבת בקהילה.

חידוש ג — הלכה ציבורית נגד הפקעת מחירים (רמ״ב:ז)

הלכה קולקטיבית נגד ספקולציה

עמדה קלאסית: אין! המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה אינם מטפלים בשאלת הפעולה הקולקטיבית מול המחירים המנופחים על ידי הנכרים. זה בדיוק סוג המקרה המעשי שנשאר מחוץ לשולחן ערוך הקלאסי.

חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מקנן הלכה חברתית-כלכלית: ״ואם הנכרים מייקרים השער של הדגים ומחמת זה יש כמה בני אדם שאין יכולים ליקח דגים לשבת — נכון לתקן שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות, כדי שאחר כך יוזילו השער, ויוכלו הכל לקיים מצות עונג שבת״ (רמ״ב:ז). חרם קהילתי זמני לשמירה על אפשרות המצווה לכולם.

תוצאה מעשית: קהילת חב״ד מכירה בכך שאפשרות המצווה לרבים גוברת על הנוחות האישית הנקודתית. יישום עכשווי: סירוב קולקטיבי לספק כשר מנצל, התנגדות למונופולי מחירים על דגים כשרים, וכו׳. הלכה של אהבת ישראל פעילה מאוד חב״דית.

חידוש ד — הוכחת מעמד דאורייתא של כבוד ועונג (קונטרס אחרון אות א)

הוכחת מעמד הדאורייתא של כבוד ועונג

עמדה קלאסית: הרמב״ם (הלכות שבת ל:א) סובר שהמצווה אינה לאכול דברים טובים בשבת, אלא פשוט לא להתענות. מעמד הדאורייתא מינימלי. הבית יוסף (סימן תי״ח) הולך בקו זה.

חידוש הרב: בקונטרס אחרון אות א, אדמו״ר הזקן בונה הוכחה פלפולית נגד הצמצום הזה. שלושה שלבים:

  1. השבת נכללת בקטגוריית ״מקראי קודש״ — לכן צריך לקדשו חיובית באוכל ובלבוש (לא רק על ידי העדר תענית).
  2. רש״י על ״זכור״ (שמות כ׳:ח) פוסק כבית שמאי — הדורש הכנה חיובית — מוכיח שמעמד הדאורייתא כולל ״לכבדו במנה יפה״.
  3. הרמב״ם אינו יכול לומר שמקור איסור התענית הוא מדרשת ״לקדשו״, כי אז אותה דרשה הייתה מחייבת גם להתלבש בכבוד; אבל הרמב״ם עצמו מכיר שכסות צריכה מעמד מדרבנן נפרד. אם כן הרמב״ם מודה במשתמע שקיים חיוב מדאורייתא נפרד לכבוד-עונג.

תוצאה מעשית: עבור חב״ד, מצוות כבוד-עונג אינה nice-to-have דרבנן אלא חיוב דאורייתא חזק, לכבד באותה רצינות כשאר מצוות התורה. לכן מנהגי חב״ד של הכנת השבת (בגדים לבנים, מאכלים מטופחים וכו׳) נחווים כאילוצים מבניים, לא כקישוטים אופציונליים.

4 · דברי הרבי

שיחות, מאמרים ואגרות הרבי

דברי הרבי המאירים את סימן רמ״ב

✓ הפניה מאומתת
הרבי — עונג שבת למעלה מן השמחה. הרבי מבאר שאין מצווה של שמחה בשבת כמו ביום טוב: בשבת השמחה נכללת בחוויה הנעלית יותר של עונג, עד שאינה ניכרת כרגש עצמאי — לעניין הסימן רמ״ב (כבוד ועונג שבת). (ליקוטי שיחות חלק ד' ע' 1091; חלק ל״ג ע' 62.)
← Chabad.org — שולחן ערוך הרב סימן רמ״ב (הערה המציינת את הרבי)
אין הפניה מאומתת נוספת נכון לעכשיו.
מלבד המקור המאומת לעיל, אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור); לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור נוסף של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה.
כיוון חיפוש מועדף לפסקי הרבי לפי סימן: שערי הלכה ומנהג (מהדורת קה״ת). כל הפניה שתאומת תתווסף עם קישורה.
5 · למעשה

הלכה למעשה — מנהג חב״ד

ההנהגה החב״דית למעשה

ששה נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) סימן רמ״ב, ברגישות חב״ד — מעוגנות בשיטת אדמו״ר הזקן ובהוראה המעשית של הרבי.

לחסיד חב״ד — סימן רמ״ב (כבוד ועונג שבת)

  • ① הכן את השבת באופן אישי, לא על ידי האצלה. הרב מקנן שרשרת של הכנות אישיות: לישת חלות בבית (רמ״ב:יב), כביסת הבגדים ביום ה׳ (רמ״ב:יא) ״כדי ללבוש לבנים בשבת״. יישום חב״ד: לא מוציאים את השבת לקבלן — קניית החלות, היין, הדג היא מעשה התחייבות, לא טרחה מואצלת. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:יא-יב.
  • ② השקע בשבת בלי חשש תקציבי — אך בגבולות נכסיך. חידושו המבני של הרב (רמ״ב:ג): הוצאות השבת הן מחוץ לתקציב השנתי. לכן מתחייבים במשאבים הנדרשים לכבוד ועונג ראויים ללא היסוס, בגבול נכסיו. הבחנה ביקורתית של הרב: מי שאין לו כלום למשכן אינו מקבל חובות לשבת — ההבטחה האלקית של פרעון (״לוו עלי״) חלה רק על מי שמשקיע מנכסיו שלו. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ג.
  • ③ שני תבשילין לפחות, דגים בכל 3 הסעודות — אלא במניעה. תקן הסף של הרב (רמ״ב:ז): ״שלא יפחות משני תבשילין״ ו״טוב לזהר לאכול דגים בכל סעודה״. יוצא מן הכלל: אם הדג מזיק לבריאות או שנוא, נמנעים ממנו — ״שאין לו מהם עונג אלא צער, והשבת לעונג ניתן״. חב״ד: שואפים ל-3 סעודות עם דג, מחליפים בדבר אחר אם באמת בלתי אפשרי, לא הופכים את הדג לתכלית בפני עצמו. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ז + קונטרס אחרון אות ד.
  • ④ צדקה לשבת: לקחת רק אם באמת אין לך כלום. ההיררכיה ב-3 רמות של הרב (רמ״ב:ד-ו) המתחייבת לחסיד: אם יש לו 14 סעודות לשבוע, אינו לוקח כלום מהקופה לשבת — אפילו לא לסעודה ג׳ — מצמצם בימים אחרים. אם אין לו כלום, הקופה נותנת 15 סעודות + דגים + ירקות. אם יש לו מעט, מצמצם בשבוע להוסיף לשבת. ללא הקצאה עצמית של נדיבות קהילתית. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ד-ו.
  • ⑤ פעולה קולקטיבית מול הפקעות מחירים. הלכה קהילתית הנפסקת על ידי הרב (רמ״ב:ז): אם ספקים מספסרים במחיר הדג הכשר עד ש״כמה בני אדם״ אינם יכולים עוד לקנות, הקהילה מארגנת חרם זמני להוריד מחירים ולאפשר לכולם לקיים מצוות עונג. יישום עכשווי: סירוב קולקטיבי לספק מנצל, תמיכה ביצרני כשרות מקומיים, ערנות למונופולים. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:ז.
  • ⑥ פת השבת = פת הנילושה בבית או על ידי יהודי, אפילו במקומות שאוכלים פת נכרים בחול. עמדה מבנית של הרב (רמ״ב:יב-יג) הפוסקת את מנהג הרמ״א בגוף השולחן ערוך עצמו: ״ואין לשנות המנהג״ — ומרחיב למקרה שאוכלים פת נכרים בחול, בכפיית חלות כשרות לשבת ויום טוב. חב״ד: מתכננים את החלות ביום ה׳, לא נופלים על לחם תעשייתי בערב שבת. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב:יב-יג.

⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד המבוססת על שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (ש״ע אדה״ז) רמ״ב. הוא אינו מחליף הכרעת רב למקרה ספציפי. לכל שאלה קונקרטית: היוועץ ברב שלך.