✦ ❖ ✦

DAAT · רמה ב' — לַמְדָּן

שולחן ערוך · יורה דעה

דין נותן טעם לפגם — עיון ופלפול

סימן ק״ג

נבילה הראויה לגר, טעם וממשות, בת יומה, שמן ודבש, וחתיכה נעשית נבילה

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול ועיון מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה ועיון בשיטות

הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ג (ז' סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פרי מגדים, פתחי תשובה

יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ס״ז:–ס״ח. (נותן טעם לפגם, נבילה הראויה לגר) · עבודה זרה ל״ח:–ל״ט. (שמן ודבש של נכרי) · חולין צ״ז:–צ״ח. (טעם כעיקר, ביטול בששים)

עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 תוכן העניינים

הקדמת הסוגיא — נותן טעם לפגם מותר, ולימודו מן הגר (סעיף א')
שורש החקירה — מדוע טעם פגום אינו "טעם", וטעם כעיקר דאורייתא (ש״ך ס״ק ג)
שיעור הפגם — פוגם קצת, טעם מול ממשות, איסור מרובה, וצירו כגופו (סעיף ב', ט״ז ס״ק ג)
החוכך, משביח ולבסוף פוגם, והקדירה — הנאת הריבוי, ונ״ט בר נ״ט דהיתרא (סעיף ב', ט״ז ס״ק ד–ו)
איסור הפוגם בסיוע — מלח ותבלין, ולא לשבח ולא לפגם אסור (סעיף ג', ש״ך ס״ק ב)
שמן ודבש של נכרי — שמן נטל״ש ודבש נטל״פ, וביין (סעיף ד', ש״ך ס״ק יג–יד)
בת יומה ומעת לעת — מודחת, שומן בעין, וחורפא משוי לשבח (סעיפים ה'–ו')
קדירת בשר וחלב ומים — חתיכה נעשית נבילה ולינה (סעיף ז', ט״ז ס״ק י–יא)
חקירה ונפקא מינה למעשה
טבלאות סיכום מקיפות

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א'

כָּל דָּבָר שֶׁטַּעְמוֹ פָּגוּם — אֵינוֹ אוֹסֵר תַּעֲרֻבְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵין טַעְמוֹ פָּגוּם מֵחֲמַת עַצְמוֹ, שֶׁבִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא מֻטְעָם וּמְשֻׁבָּח, אֶלָּא שֶׁפּוֹגֵם תַּעֲרֻבְתּוֹ — מֻתָּר. (הגה: מִיהוּ דְּבָרִים חֲשׁוּבִים כְּגוֹן בְּרִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, אִם אֵינָם פְּגוּמִים מֵחֲמַת עַצְמָם, אַף עַל פִּי שֶׁפּוֹגְמִים הַמַּאֲכָל — אֵינָם בְּטֵלִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף [או״ה כלל ל״ב].)

1. הקדמת הסוגיא — נותן טעם לפגם מותר

היסוד — לימוד נטל״פ מן הגר

יסוד הסימן: נותן טעם לפגם מותר — איסור שאינו מקנה לתערובת אלא טעם פגום אינו אוסרהּ. ומקורו (ט״ז ס״ק א) מן הכתוב במיתת הנבילה: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה" — נבילה הראויה לגֵר (תושב) נקראת נבילה ואסורה, וזו שאינה ראויה לו, שכבר נפסלה מאכילת אדם, אינה בכלל נבילה. ומכאן: טעם הפוגם את התערובת — דינו כנבילה שאינה ראויה, ואינו אוסר. ואין צריך שתיפסל ממש מאכילה, אלא די שטעמהּ נפגם בתערובת.

שני אופני הפגם : שני ציורים בלשון המחבר — (א) דבר שטעמו פגום מחמת עצמו, שאף בפני עצמו אינו ראוי; (ב) דבר שאף שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח, מכל מקום כשנפל לתערובת זו הוא פוגם תערבותו. ובשני האופנים מותר, שאין הולכין אלא אחר פעולתו בפועל בתערובת: מאחר שהמסקנה היא טעם פגום — אין כאן "טעם" האוסר.

הגהת הרמ״א — בריה ודבר חשוב : "מיהו דברים חשובים כגון בריה וכיוצא בה, אם אינם פגומים מחמת עצמם — אינם בטלים אפילו באלף" (איסור והיתר הארוך כלל ל״ב). כלומר: היתר נטל״פ מועיל רק בדבר שאין בו חשיבות מצד עצמו; אבל בריה (וכל דבר שאינו בטל — סימן ק׳, ק״א), אם היא שלמה ובלתי פגומה בעצמה, אף שהיא פוגמת את המאכל — אינה בטלה כלל, שחשיבותהּ מעכבת את הביטול אף באלף.

2. שורש החקירה — מדוע טעם פגום אינו "טעם"

זוהי חקירת היסוד של כל הסימן, ובה תלויות כל הסתעפויותיו.

החקירה — טעם כעיקר דאורייתא, ופגום מהו : קיימא לן טעם כעיקר דאורייתא — טעם האיסור הבלוע בהיתר אוסר כאילו האיסור עצמו בעין. ואם כן, מדוע טעם פגום אינו אוסר ? והלא טעם הוא ! יש לחקור: האם נטל״פ הוא גילוי שאין כאן שֵם איסור כלל (שכבר נפסל מתורת אוכל), או שהוא היתר חיצוני המתיר טעם הקיים ?

הכרעת הש״ך (ס״ק ג) : מבאר הש״ך שאין לחלק בין נמחה האיסור ללא נמחה, ושאף שטעם כעיקר דאורייתא — מכל מקום טעם פגום אינו בכלל "טעם" האוסר. שורש הדבר: התורה אסרה רק טעם המשביח או הראוי, אבל טעם המקלקל יצא מגדר "נתינת טעם" — שאין זו נתינת טעם אלא נטילת טעם. נמצא שאין נטל״פ "היתר" על טעם קיים, אלא אין כאן טעם אוסר כלל.

קצה החקירה — "לא לשבח ולא לפגם" :

המצב	הדין	מקור
פוגם (קצת או הרבה)	מותר — אינו אוסר תערובתו	מחבר ס״א–ב'
משביח	אוסר — צריך ששים	טעם כעיקר
לא לשבח ולא לפגם (בלא טעם כלל)	אסור — וצריך ששים	ש״ך ס״ק ב (ירושלמי תרומות)

ראיית הש״ך (ס״ק ב) : מוכיח הש״ך מן הגיד הנשה — שאין בו טעם כלל ("אין בגידין בנותן טעם"), ואף על פי כן צריך ששים לבטלו ! משמע שדבר שאינו לא משביח ולא פוגם — אינו בכלל נטל״פ ואסור עד ששים. למדנו: היתר נטל״פ אינו "העדר טעם", אלא דווקא טעם הפוגם בפועל; וזה שורשו בירושלמי (תרומות).

שיטת הרשב״א (ש״ך ס״ק ה) : כשאין באיסור אלא טעם בלבד ולא ממשות, אף שנפל למיעוט היתר — זורקו את גוף האיסור, והרוטב הנותר מותר, שטעם פגום שבו אינו אוסר. וזהו יסוד דברי המחבר בסיפא דסעיף ב' (להלן): "אם אין שם ממש האיסור אלא טעמו בלבד — מותר".

3. שיעור הפגם — טעם מול ממשות וצירו כגופו

לשון המחבר (סעיף ב')

"פגם זה אין צריך שיהא פוגם לגמרי עד שלא יהא ראוי לאכילה; אלא אפילו פוגם קצת — אינו אוסר. ויש מי שאומר: דווקא איסור מועט שנתערב בהיתר מרובה; אבל איסור מרובה והיתר מועט, ואפילו מחצה על מחצה — אין אומרים נותן טעם לפגם מותר, עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי לאכילה. ואם אין שם ממש האיסור אלא טעמו בלבד — אפילו איסור מרובה והיתר מועט, אם פוגם קצת — מותר."

היסוד — טעם מול ממשות :
הבחנה יסודית בשיעור הנדרש:

• כשיש לאיסור ממש (ממשות) והוא מרובה (או אף מחצה על מחצה) — לא די בפגם קצת, אלא צריך שיפגום לגמרי עד שאינו ראוי לאכילה.
• כשאין באיסור אלא טעמו בלבד בלא ממש — די בפגם קצת אף באיסור מרובה והיתר מועט.

שורש החילוק: ממשות האיסור מצטרפת לאוסרהּ אף בלא טעם פגום מספיק; אבל טעם בלא גוף — כל כולו תלוי בפעולת הטעם, ופגם כלשהו מבטלו.

צירו כגופו — דקדוק הט״ז (ס״ק ג) : מדקדק הט״ז שהציר (הנוזל הנפלט מן האיסור, כדמעת בשר ושאר ליחות) נחשב כגוף האיסור (כממשות) ולא כ"טעם בלבד". ונפקא מינה: אם נפל ציר מרובה — דינו כאיסור מרובה בעל ממש, שצריך שיפגום לגמרי, ולא די בפגם קצת. הרי שאין "ממשות" דווקא חתיכה, אלא אף נוזל היוצא ממנה.

4. החוכך, משביח ולבסוף פוגם, והקדירה

שלושה דקדוקים חריפים מסתעפים מהמשך סעיף ב' ומהגהת הרמ״א.

לשון המחבר והרמ״א (המשך סעיף ב')

"ויש מי שחוכך לומר: אם השביח האיסור את מידת ההיתר כל כך, עד שנהנה ממנו בריבוי המידה יותר ממה שפגם בטעם — אסור, עד שיפגום לגמרי. וכל זה כשפוגם מתחילתו ועד סופו; אבל אם השביח ולבסוף פגם, או פגם ולבסוף השביח — אסור. (הגה: ויש אומרים אף על פי שהאיסור נותן טעם לפגם והמאכל מותר — מכל מקום הקדירה אסורה; ואם בישל בה תוך מעת לעת מאכל שהאיסור הראשון משביחו — המאכל השני אסור אם אין ששים נגד האיסור הראשון. אבל אם הגיס המאכל הראשון בכף ותחב הכף למאכל שני שהוא גם כן פוגמו — הקדירה אינה נאסרת. וכן דבר שאין בו טעם כלל, כגון יורה שמתיכין בה הדבש, אף על פי שיש בה רגלי הדבורים — אינה נאסרת [או״ה כלל ל״ב].)"

החוכך — הנאת הריבוי (ט״ז ס״ק ד) : "יש מי שחוכך" — הוא החוכך להחמיר: אף שהאיסור פוגם את הטעם, אם הוסיף בכמות ההיתר עד שהנהנה נהנה מן הריבוי יותר ממה שהפסיד בטעם — נמצא שבמכלול הוא משביח, ואסור. וחקירתו: האם "פגם" נמדד בטעם בלבד, או גם בהנאת הכמות ? לדעת החוכך — הנאת הריבוי מצטרפת ומבטלת את שם "הפוגם".

מתחילתו ועד סופו — דקדוק הט״ז (ס״ק ה) : "וכל זה כשפוגם מתחילתו ועד סופו" — אבל משביח ולבסוף פוגם (כגון חומץ של יין נסך שנפל לגריסין, שבתחילה משביח ובסוף, מרוב שהותו, פוגם) או פוגם ולבסוף משביח — אסור. שהרי בשעה שהשביח כבר נבלע ונאסר המאכל, ושוב אין הפגם המאוחר מחזירו להיתרו. נמצא ש"נטל״פ" צריך פגם רצוף מראשיתו.

הקדירה והכף — נ״ט בר נ״ט דהיתרא (ט״ז ס״ק ו) :

המצב	הדין	טעם
האיסור פגם המאכל ישירות	המאכל מותר אך הקדירה אסורה	הקדירה בלעה את האיסור עצמו
הגיס בכף ותחב הכף למאכל שני (שגם פוגמו)	הקדירה (השנייה) אינה נאסרת	נ״ט בר נ״ט דהיתרא
יורה שמתיכין בה דבש + רגלי דבורים	אינה נאסרת	אין בה טעם כלל

ביאור — נ״ט בר נ״ט (ט״ז ס״ק ו, או״ה כלל ל״ב) : כשהאיסור פגם ישירות את המאכל הראשון, הקדירה בלעה ממנו ונאסרת. אבל כשהכף בלעה את הטעם הפגום ואחר כך נתנתו במאכל שני (שאף הוא נפגם) — הרי זה טעם שני של פגם, נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — קלוש שבקלוש, ואינו אוסר את הקדירה השנייה. והט״ז מדייק בלשון הרמ״א ומבקרהּ, שאין הקפידא ב"כף" דווקא אלא בכל כלי שני שבלע טעם פגום של פגום. וביורת הדבש — שאין שם טעם כלל (רגלי הדבורים אינם נותנים טעם) — פשיטא שאינה נאסרת.

5. איסור הפוגם בסיוע — מלח ותבלין

לשון המחבר (סעיף ג')

"אפילו אין כוח באיסור עצמו לפגום, אלא על ידי סיוע של דבר אחר — כגון איסור שנפל לקדירה שיש בה מלח או תבלין כתושים הרבה, ולולא המלח והתבלין לא היה כוח באיסור לפגום — אף על פי כן מותר."

היסוד — הולכין אחר התוצאה :
חידוש הסעיף: אין מסתכלין על כוח האיסור בפני עצמו, אלא על התוצאה בפועל בקדירה זו. מאחר שבצירוף המלח והתבלין הרבים נמצא האיסור פוגם בפועל — מותר, אף שלולא הסיוע היה משביח. הרי ש"נותן טעם לפגם" נמדד לפי המכלול שלפנינו, לא לפי כוחו המופשט של האיסור.

והוא הדין להפך — הש״ך (ס״ק יב) : מוסיף הש״ך שאף ההיפך אמת: אם האיסור פוגם רק מחמת סיוע, ובלעדיו היה משביח — וכן אם משביח רק מחמת סיוע — לעולם הולכין אחר הפעולה בפועל. וזהו שורש אחד עם דין סעיף א': כל ענין נטל״פ נמדד בתוצאה הממשית בתערובת, ולא בכוח האיסור לבדו.

חיבור לחקירת ה"לא לשבח ולא לפגם" : ודייק: כל זה כשהמסקנה היא פגם; אבל אם הסיוע הביא לידי "לא לשבח ולא לפגם" — חוזר הדין דס״ק ב' (לעיל סעיף 2), שאסור עד ששים, שאין כאן פגם המתיר.

6. שמן ודבש של נכרי — שמן נטל״ש ודבש נטל״פ

סעיף קצר שבו תלויה מחלוקת ארוכה ועמוקה בש״ך.

לשון המחבר והרמ״א (סעיף ד')

"שמן ודבש של נכרי, אף על פי שבישלום — מותרים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו, וכן הדבש. (הגה: יש אומרים דאין הבשר פוגם הדבש עצמו, אלא משקה הנעשה מדבש [מהרי״ל]; ובמקום שאין הפסד מרובה — יש להחמיר. בשר או חלב שנפלו ליין — הוי נותן טעם לפגם, ומותר.)"

שורש הש״ך הארוך (ס״ק יג–יד) — שמן נטל״ש, דבש נטל״פ :

הדבר	פעולת הבשר	הדין
שמן	נותן טעם לשבח (נטל״ש) — לכולי עלמא	היתרו מטעם אחר (סילוק / שאינו אוסר)
דבש	נותן טעם לפגם (נטל״פ) — מסריחו	מותר משום נטל״פ
שמן שלוק (מבושל)	אף הוא נטל״ש	אינו נאסר

הדקדוק שבש״ך (ס״ק יג–יד) : מאריך הש״ך (על פי תוספות, הרא״ש והמרדכי, ואיסור והיתר) לחלק בין שמן לדבש: בשמן הכל מודים שהבשר נותן בו טעם לשבח (ולא יתכן להתירו מטעם פגם), והיתרו מטעם אחר; ואילו בדבש הבשר מסריחו ופוגמו, ולכן היתרו הוא ממש מדין נותן טעם לפגם. ובזה מתיישבת לשון המחבר שכרכם יחד אף שטעמיהם חלוקים.

הגהת הרמ״א — דבש עצמו או משקה הדבש (מהרי״ל) : "יש אומרים דאין הבשר פוגם הדבש עצמו, אלא משקה הנעשה מדבש". כלומר: מחלוקת אם הבשר מסריח את הדבש הגולמי, או דווקא משקה העשוי ממנו; ולכן במקום שאין הפסד מרובה — יש להחמיר. ועיין ט״ז (ס״ק ז) המביא קושיית הבית יוסף — שמבשלין דבש עם בשר והוא מעולה — ומיישב שהשבח מן התבלין והבצלים, ומחלוקת מרדכי ומהרי״ל בזה.

בשר או חלב ביין (רמ״א, פתחי תשובה ס״ק ו) : "בשר או חלב שנפלו ליין — הוי נותן טעם לפגם ומותר", שהיין פוגמן. ובפתחי תשובה (ס״ק ו) מביא בשם בית יהודה דאף לדעת הצירה (שמחמיר) והקמץ — בחלב ביין שניהם מודים שהוא נטל״פ ומותר.

7. בת יומה ומעת לעת — מודחת, שומן בעין, וחורפא

לשון המחבר והרמ״א (סעיפים ה'–ו')

"כל קדירה שאינה בת יומה — טעמה פגום ואינה אוסרת. ומאימתי קרויה בת יומה ? כל זמן שלא עברו מעת לעת (כ״ד שעות) מששעה שבישלו בה האיסור; אבל לאחר מעת לעת — אינה בת יומה, ואם בישל בה אז התבשיל מותר (נותן טעם לפגם), ובלבד שתהא מודחת ואין שומן עליה; שאם לא הדיחה — אוסרת, שהשומן שעל פניה הוא כחתיכת איסור שאינה פגומה. ויש מתירין אף אם בישל קודם שהדיח. (הגה: ואם יש ששים נגד מה שנדבק עליה — הכל מתירין, מאחר שאינה בת יומה, וכן נוהגין [או״ה].) — סעיף ו': יש מי שאומר שאם נתן פלפלין בקדירה של איסור שאינה בת יומה — הכל אסור, שחריפותם משוי ליה לשבח (וכן הכריע הבית יוסף)."

היסוד — בת יומה ומעת לעת :
טעם הבלוע בכלי מתקלקל בעמדו; ולפיכך:

• בתוך מעת לעת (כ״ד שעות) מן הבישול — הכלי בן יומו, וטעמו עדיין משובח ואוסר.
• לאחר מעת לעת — אינו בן יומו, וטעמו פגום ואינו אוסר (נטל״פ).

ותנאי: שתהא הקדירה מודחת בלא שומן בעין על פניה.

שומן בעין אינו נפגם — דקדוק הט״ז (ס״ק ח) : מדקדק הט״ז (ובו מחלוקת הרשב״א והר״ן, ונקטינן כרשב״א) שהשומן שעל פני הכלי בעין — אינו נפגם אף לאחר ימים, אלא רק הטעם הבלוע בעובי הכלי הוא שמתקלקל. ולכן צריך הדחה דווקא, שהבעין כחתיכת איסור שלמה ואינה פגומה. וזהו תנאי "ובלבד שתהא מודחת".

בישל קודם שהדיח · ששים נגד הנדבק :

שיטה	הדין	מקור
סתם המחבר	אם לא הדיח ובישל — אוסר (השומן בעין)	מחבר ס״ה
יש מתירין	מותר אף אם בישל קודם שהדיח	מחבר ס״ה
הרמ״א (או״ה) — יש ס' נגד הנדבק	הכל מתירין — שאינה בת יומה, "וכן נוהגין"	רמ״א ס״ה; ש״ך ס״ק טו–טז

חורפא משוי לשבח (סעיף ו', ט״ז ס״ק ט) : "יש מי שאומר" — אם נתן פלפלין (גוף חריף) בקדירה שאינה בת יומה, הכל אסור, שחריפותם משיבה את הטעם הפגום ועושהו לשבח. וחקירת הדבר: החריף אינו רק "מתבל", אלא מהפך את הפגם לשבח. ומדקדק הט״ז (ס״ק ט) שצריך רוב חריף דווקא להפוך הפגם (ועיין סימן צ״ה ס״ב וסימן צ״ו). וכן הכריע הבית יוסף להחמיר.

8. קדירת בשר וחלב ומים — חתיכה נעשית נבילה

לשון המחבר והרמ״א (סעיף ז')

"קדירה שבלעה בשר וחלב, שנתבשלו בה זה אחר זה (או יחד), וקודם שלָנָה לילה אחד חזרו והרתיחו בה מים — הרי היא בת יומה עד שיעברו מעת לעת משעה שהרתיחו בה המים. (הגה: אבל אם לָנָה לילה אחד — מותר. וכן אם לָנָה לילה בין בישול הבשר לבישול החלב, אף שחזר והרתיח בה מים מיד — דינו שווה. והוא הדין לשאר איסורין, לפי הכלל שבידינו חתיכה נעשית נבילה [עיין סימן צ״ב]; ובמקום הפסד יש להתיר בכהאי גוונא בשאר איסורין על כל פנים, ובלבד שיהא מעת לעת מששעה שנתבשל בה האיסור.)"

היסוד — חתיכה נעשית נבילה והמים :
בקדירת בשר וחלב נעשתה הבליעה עצמה לאיסור גמור — "נבילה". ולפיכך כשהרתיחו בה מים בתוך מעת לעת, נעשו המים עצמם כנבילה (חנ״נ), ונמצא שמונים מעת לעת חדש משעת הרתחת המים — שהם האיסור החדש. וזהו חידוש הסעיף: המים אינם רק "בולעים" אלא נעשים נבילה.

לינה מפיגה — ר״ת (ט״ז ס״ק י–יא, ש״ך ס״ק יט) : "אבל אם לנה לילה אחד — מותר". מבאר הט״ז (ס״ק י–יא) שהלינה (לילה אחד) מַפְגֶת ומחלישה את הטעם הבלוע — ולכן אם לן הכלי קודם הרתחת המים, או שלן בין בישול הבשר לבישול החלב, שוב אין כאן בת יומה. והש״ך (ס״ק יט) דייק: הלינה היא המפיגה את הטעם, ולא עצם מעבר הזמן בלבד.

חנ״נ דבב״ח — האם מיוחד הוא ? (ש״ך ס״ק יח) :

שיטה	המים נעשים נבילה ?	מקור
הט״ז (ס״ק י–יא)	בבב״ח חתיכה נעשית נבילה — והמים כנבילה; בשאר איסורין מחלוקת (סי' צ״ב)	ט״ז ס״ק י–יא
הש״ך (ס״ק יח)	אינו מודה לחנ״נ מיוחד לבב״ח; ומצריך מעת לעת מהרתחת המים לכל האיסורין	ש״ך ס״ק יח

נפקא מינה — שאר איסורין ובמקום הפסד : הרמ״א פושט (סוף ס״ז) שהוא הדין לשאר איסורין מכוח הכלל "חתיכה נעשית נבילה" (סימן צ״ב); ובמקום הפסד יש להתיר בכהאי גוונא בשאר איסורין על כל פנים, ובלבד שיהא מעת לעת משעה שנתבשל בה האיסור. והש״ך (ס״ק כ) מצרף ההיתר דלח בלח חנ״נ במקום הפסד (סימן צ״ב ס״ד). ולמעשה — שאל את רבך.

הפתחי תשובה (ס״ק ב–ג) — המאכל השני : נחלקו בדין המאכל השני המתבשל בקדירה האסורה: כנסת יחזקאל אוסר (חתיכה נעשית נבילה), ואילו גבעת שאול מתיר — שאין הנאסר חמור מן האוסר; והפתחי תשובה מכריע להתיר. ובס״ק ג מביא הנודע ביהודה (ל״א) ביין שנתבשל בקדירת בב״ח בת יומה ונתגלגל בכף חולבת.

9. חקירה ונפקא מינה למעשה

החקירה הכוללת של הסימן : מהו "נותן טעם לפגם", ומתי הטעם הפגום אינו אוסר ?

לימוד מן הגר — נבילה שאינה ראויה לגר אינה נבילה; וטעם פגום כמותה (ט״ז ס״ק א).
טעם פגום ≠ טעם — אף שטעם כעיקר דאורייתא, פגום יצא מגדר נתינת טעם (ש״ך ס״ק ג); אבל לא לשבח ולא לפגם אסור (ש״ך ס״ק ב).
טעם מול ממשות — בטעם בלבד די בפגם קצת אף במרובה; בממש (וכן ציר) — צריך פגם גמור.
החוכך · משביח ולבסוף פוגם — הנאת הריבוי, וצורך פגם רצוף מתחילתו ועד סופו.
הקדירה · נ״ט בר נ״ט · שמן ודבש · בת יומה · חורפא · חנ״נ — הסתעפויות הסימן.

נפקא מינה למעשה (לפי הכרעת רוב האחרונים) :

נותן טעם לפגם — מותר, ואף פוגם קצת; אבל בריה ודבר חשוב שאינם פגומים בעצמם — אינם בטלים (רמ״א ס״א).
איסור מרובה בעל ממש (וכן ציר) — צריך פגם גמור; בטעם בלבד — די בפגם קצת (מחבר ס״ב; ט״ז ס״ק ג).
משביח ולבסוף פוגם, או פוגם ולבסוף משביח — אסור; וכן לדעת החוכך כשנהנה מן הריבוי.
קדירה אינה בת יומה (מעת לעת) — אינה אוסרת, ובלבד שתהא מודחת בלא שומן בעין (ט״ז ס״ק ח).
חורפא (רוב פלפלין) משוי לשבח → אוסר; וקדירת בב״ח + מים → מונים מעת לעת מהרתחת המים, ולינה מפיגה.

ולמעשה — שאל את רבך.

10. טבלאות סיכום

טבלה — אופני הפגם והדין

טבלה — מחלוקות מרכזיות בסימן

טבלה — מקורות הסוגיא

המצב	התוצאה	מקור בקורפוס
טעם פגום (אף פוגם קצת)	מותר — אינו אוסר תערובתו	מחבר ס״א–ב'; ט״ז ס״ק א
בריה / דבר חשוב שאינו פגום בעצמו	אינו בטל אף באלף	רמ״א ס״א; פ״ת ס״ק א
איסור מרובה בעל ממש (וציר)	צריך פגם גמור שאינו ראוי לאכילה	מחבר ס״ב; ט״ז ס״ק ג
טעם בלבד (בלא ממש)	די בפגם קצת אף במרובה	מחבר ס״ב; ש״ך ס״ק ה
השביח ולבסוף פגם / להפך	אסור — צריך פגם רצוף	מחבר ס״ב; ט״ז ס״ק ה
הגיס בכף ותחב למאכל שני	נ״ט בר נ״ט דהיתרא — הקדירה אינה נאסרת	רמ״א ס״ב; ט״ז ס״ק ו
שמן / דבש של נכרי	שמן נטל״ש, דבש נטל״פ — מותרים	מחבר ס״ד; ש״ך ס״ק יג–יד
קדירה אינה בת יומה (מודחת)	טעמה פגום — אינה אוסרת	מחבר ס״ה; ט״ז ס״ק ח
פלפלין (רוב חריף) בקדירה שאינה בת יומה	חורפא משוי לשבח — אסור	מחבר ס״ו; ט״ז ס״ק ט
קדירת בב״ח + מים בתוך מעת לעת	חנ״נ — מונים מעת לעת מהרתחת המים; לינה מפיגה	מחבר ס״ז; ט״ז ס״ק י–יא

נושא	שיטה א'	שיטה ב'
בריה פגומה — בטלה ?	הרמ״א — אם אינה פגומה בעצמה, אינה בטלה	פנים מאירות / חות יאיר (פ״ת ס״ק א) — אף פגומה לא בטלה
שמן ודבש — מאיזה טעם הותרו	שמן נותן טעם לשבח (היתר אחר)	דבש נותן טעם לפגם (מסריחו) — ש״ך ס״ק יג–יד
דבש — עצמו או משקהו	הבשר פוגם הדבש עצמו	מהרי״ל — רק משקה הנעשה מדבש; ובמקום שאין הפסד יש להחמיר
קדירת בב״ח + מים — המים נבילה ?	הט״ז — חנ״נ, ומונים מהרתחת המים	הש״ך ס״ק יח — אינו מודה לחנ״נ מיוחד
המאכל השני בקדירה האסורה	כנסת יחזקאל — אסור (חנ״נ)	גבעת שאול — מותר (אין הנאסר חמור מהאוסר); פ״ת מתיר

גמרא : עבודה זרה ס״ז:–ס״ח. (נותן טעם לפגם מותר, נבילה הראויה לגר) · עבודה זרה ל״ח:–ל״ט. (שמן ודבש של נכרי) · חולין צ״ז:–צ״ח. (טעם כעיקר, ביטול בששים) · ירושלמי תרומות (לא לשבח ולא לפגם)

אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · פרי מגדים · פתחי תשובה · נודע ביהודה (ל״א) · כנסת יחזקאל · גבעת שאול · פנים מאירות · חות יאיר · תפארת למשה · לבושי שרד · בית יהודה