✦ ❖ ✦

DAAT · רמה ב' — לַמְדָּן

שולחן ערוך · יורה דעה

דין עכבר שנמצא ביין או בשכר — עיון ופלפול

סימן ק״ד

עכברא דדברא נ״ט לשבח, כבוש כמבושל, נחתך שאי אפשר לבררו, דברים המאוסים

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול ועיון מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה ועיון בשיטות

הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ד (ג' סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פרי מגדים, פתחי תשובה

יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ס״ח:–ס״ט. (עכברא דדברא ועכברא דמתא, נותן טעם לשבח ולפגם) · פסחים ע״ו. וחולין צ״ז: (כבוש כמבושל, נחתך ואי אפשר לבררו)

עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 תוכן העניינים

הקדמת הסוגיא — עכברא דדברא ועכברא דמתא, נ״ט לשבח לעומת ספק (סעיף א')
כבוש כמבושל — מעת לעת — צונן השוהה כ״ד שעות כבישול, והסירו שלם (סעיף א')
נחתך שאי אפשר לבררו — דבר הניכר שאין לו ביטול, ומחלוקת הט״ז והרמ״א (סעיף א')
הכרעת הש״ך — שרץ כעדשה כבריה, ואם מתפזר לגמרי כיבש ביבש (סעיף א')
יין ושמן — נ״ט לפגם בוודאי — שצריכין להיות מבוסמים, ושאר משקין (סעיף ב')
שומן — מחלוקת, נטילת מקום וספק ספיקא — וספק המשביח שאינו ספק (סעיף ב')
הקריבהו נא לפחתך — שומן מאוס ואיסור הדלקה (סעיף ב')
דברים המאוסים — בטלים ברוב אף נמחה גופן, ושנפסל מאליו (סעיף ג')
פתחי תשובה — שרץ ושמונה שרצים כעדשה, וחי הבולע (מחלוקת חת״ס וחקרי לב)
חקירה ונפקא מינה למעשה
טבלאות סיכום מקיפות

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א'

עַכְבָּרָא דְּדַבְרָא נוֹתֵן טַעַם לְשֶׁבַח הוּא, שֶׁהֲרֵי עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים. אֲבָל עַכְבָּרָא דְּמָתָא מְסֻפָּק לָנוּ אִם מַשְׁבִּיחַ בְּשֵׁכָר וְחֹמֶץ אוֹ אִם הוּא פּוֹגֵם. וּלְפִיכָךְ אִם נָפַל לְשֵׁכָר אוֹ לְחֹמֶץ בְּצוֹנֵן וְהֱסִירוֹ שָׁלֵם, אִם לֹא שָׁהָה בְּתוֹכוֹ מֵעֵת לְעֵת — מֻתָּר. אֲבָל אִם הָיָה רוֹתֵחַ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן וְשָׁהָה מֵעֵת לְעֵת — בֵּין שֶׁהֱסִירוֹ שָׁלֵם, בֵּין שֶׁנֶּחְתַּךְ לַחֲתִיכוֹת דַּקּוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְסַנְּנוֹ, אוֹ שֶׁנִּמּוֹחַ — מֻתָּר בְּשִׁשִּׁים. וְאִם נֶחְתַּךְ לַחֲתִיכוֹת דַּקּוֹת בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָרְרוֹ — הַכֹּל אָסוּר. (הגה: וְדַוְקָא בְּשֶׁרֶץ יֵשׁ לָחוּשׁ אִם נִשְׁאָר וְאִי אֶפְשָׁר לְבָרְרוֹ, אֲבָל בִּשְׁאָר אִסּוּרִין אֵין לָחוּשׁ — או״ה כְּלָל ל״ב.)

1. הקדמת הסוגיא — עכברא דדברא ועכברא דמתא

היסוד — נותן טעם לשבח לעומת ספק

יסוד הסימן: עכבר שנפל למשקה, והוא המשך לדין נותן טעם לשבח ולפגם (סימן ק״ג). הגמרא (עבודה זרה ס״ח:–ס״ט.) חילקה בין עכברא דדברא (עכבר השדה) — שהוא נותן טעם לשבח, "שהרי עולה על שולחן מלכים", מאכל חשוב הוא ולפיכך משביח ואוסר — לבין עכברא דמתא (עכבר העיר), שעליו מסופק לנו אם משביח את השכר והחומץ או אם הוא פוגם. ומאחר שספק הוא, אין אוסרין מספק אלא במקום שאי אפשר לסמוך על הספק.

דקדוק הש״ך (ס״ק א) — אף "שולחן מלכים" ספק : מדייק הש״ך שאף עכברא דדברא משביח את השכר והחומץ בוודאי; ומכל מקום הגמרא עצמה הוכיחה שאף "העולה על שולחן מלכים" נשאר בספק, ולפיכך כתבו הראשונים "עכבר" סתם בלא חילוק. נמצא שעיקר הספק נסוב על טיב ההשבחה — אם העכבר בכלל מאכל המשביח, או שמא הוא מקלקל וגורם לפגם.

שורש הסוגיא — נ״ט לשבח ונ״ט לפגם : נותן טעם לפגם מותר (סימן ק״ג), ונותן טעם לשבח אוסר. כל הסימן סובב על השאלה: כשנופל עכבר למשקה — האם הוא משביח (ואוסר עד שיש ס') או פוגם (ומותר)? בעכברא דדברא — משביח ודאי; בעכברא דמתא — ספק; ביין ושמן (סעיף ב') — פוגם ודאי; ובדברים המאוסים (סעיף ג') — נפסלו מאליהם.

2. כבוש כמבושל — מעת לעת

היסוד — צונן השוהה כ״ד שעות

"אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם — אם לא שהה בתוכו מעת לעת, מותר; אבל אם היה רותח, או אפילו בצונן ושהה מעת לעת, בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות שאפשר לסננו או שנימוח — מותר בששים."

היסוד — כבוש כמבושל :
כלל גדול בהלכות תערובות: כבוש כמבושל — דבר השרוי בצונן מעת לעת (כ״ד שעות) דינו כמבושל, שפולט ובולע טעם (ועיין סימן ק״ה). ומכאן שלושה מצבים בעכברא דמתא:

• צונן, פחות ממעת לעת, והסירו שלם → לא נפלט הטעם → מותר (שמספק אין אוסרין, ולא נכבש).
• רותח, או צונן ושהה מעת לעת → נפלט הטעם → צריך ששים נגד העכבר.
• בין שהסירו שלם, בין שנחתך לחתיכות שאפשר לסננן, או שנימוח לגמרי → מתבטל בס'.

למה דווקא "הסירו שלם" בפחות ממעת לעת : כל ההיתר בלא ששים הוא משום צירוף שני קולות — (א) ספק העכברא דמתא (שמא פוגם), (ב) שלא נכבש מעת לעת, ולפיכך אף אם משביח לא נפלט טעמו. וכל זה כשהסירו שלם; אבל אם נחתך — שמא נשתהה ונפלט, או שמא נשאר ממנו ממש בתוך המשקה, ולפיכך צריך ביטול. וזהו הגשר אל החידוש החמור שבסעיף — נחתך שאי אפשר לבררו.

3. נחתך שאי אפשר לבררו — דבר הניכר שאין לו ביטול

זהו אחד מן החידושים החריפים שבסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בו, במחלוקת חזיתית עם הרמ״א.

החקירה — מהו "אי אפשר לבררו" : אם נחתך העכבר לחתיכות דקות שאי אפשר לבררו — כגון שנתערב היין או החומץ במאכל עב — הכל אסור בלא ביטול. וטעם הדבר: גזרינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש, ויבלענו. נמצא שאין כאן ביטול כלל — לא בס' (שאינו לח בלח), ולא ברוב (שאינו יבש ביבש), שהרי הממש קיים וניכר ואין להפרידו.

שורש המחלוקת — אם זהו דין בכל איסורין או חומרא דשרץ :

שיטה	נחתך שאי אפשר לבררו	מקור
הרמ״א (ובדרכי משה)	דווקא בשרץ יש לחוש (רש״י: שרץ כעדשה כטומאתו), שהוא כבריה; אבל בשאר איסורין אין לחוש (או״ה כלל ל״ב)	רמ״א ס״א
הט״ז (ס״ק א) — חולק	דין הניכר ואי אפשר לבררו נוהג בכל האיסורין — לא חומרא דשרץ; וניכר ואי אפשר לבררו אינו בטל לא בס' ולא ברוב	ט״ז ס״ק א

ראיות הט״ז (ס״ק א) : משיג הט״ז בכמה פנים — (א) חצי שיעור אסור מן התורה, ולפיכך אף בפחות מכעדשה יש לחוש, ואין הטעם משום שיעור-כעדשה אלא משום שאי אפשר להפרידו; (ב) דבר הניכר שאי אפשר לבררו — אנלוגיה לחמאה של נכרים (סימן קט״ו), שאף שם חוששין למשהו הניכר; (ג) ולפיכך בכל איסור הניכר ואי אפשר לבררו — אין לו תקנה, לא בששים ולא ברוב.

סברת הרמ״א (כעדשה כבריה) : לדעת הרמ״א, רש״י נקט "שרץ כעדשה כטומאתו" — שיעור הטומאה בשרץ הוא כעדשה, ולפיכך כעדשה דשרץ חשוב כבריה שאינה בטלה (סימן ק״א). מה שאין כן שאר איסורין, שאין בהם דין בריה זה, ובטלים כדרכם. נמצא שלרמ״א זוהי חומרא מסוימת בשרץ, ולט״ז — דין כללי בכל הניכר שאי אפשר לבררו.

4. הכרעת הש״ך — שרץ כבריה, ואם מתפזר כיבש ביבש

הש״ך (ס״ק ג) בא להגן על רש״י והרמ״א מפני השגות הט״ז, אך מצמצם את הדין בתנאי חשוב.

תירוץ הש״ך (ס״ק ג) — שרץ כעדשה כבריה : מיישב הש״ך את רש״י והרמ״א: שרץ כעדשה אינו בטל לפי שהוא כבריה (סימן ק״א), ולפיכך כשהוא ניכר ואי אפשר לבררו — אין לו ביטול. אבל בשאר איסורין שאינם בריה — בטלים כדרכם, ולפיכך אין הדין אמור אלא בשרץ.

הודאת הש״ך — ואם מתפזר לגמרי כיבש ביבש : ומכל מקום מודה הש״ך (ס״ק ג) דאם נתפזר השרץ לגמרי בתערובת, באופן שאין כל חתיכה ממנו ניכרת לעצמה — שוב בטל כיבש ביבש ברוב, ואזלינן בתר רובא (הר״ן והרשב״א בתשובה סימן ק״א; וכ״כ הט״ז ס״ק א). נמצא שאף לשיטת הרמ״א, אין החומרא אלא בעוד החתיכות ניכרות; אבל בנתפזר לגמרי — בטל ברוב.

נפקא מינה — שלוש מדרגות הביטול :

נחתך שאפשר לסננו, או נימוח — לח בלח → בטל בששים.
נתפזר לגמרי ואינו ניכר — יבש ביבש → בטל ברוב (אזלינן בתר רובא).
ניכר ואי אפשר לבררו (חתיכות במאכל עב) — אין לו ביטול כלל. ולמעשה — שאל את רבך.

5. יין ושמן — נ״ט לפגם בוודאי

לשון המחבר (סעיף ב')

"נפל לתוך יין או שמן או שאר משקין — פוגם בודאי, ואין צריך ששים לבטל מה שפלט. (הגה: וכן אם נפל לשומן — כך הדין; ויש מחמירין בשומן: אם הוא קרוש לפנינו, ושופך עליו שומן יום יום ויש ספק שמא העכבר היה שם כששפך עליו שומן רותח — הכל אסור אף שיש ששים נגד העכבר. אבל אם לא שפך עליו, או ששפך בידעו שאין העכבר שם, והשומן בא קרוש לפנינו (או שנמצא העכבר עליו) — די בנטילת מקום, ואין מחזיקין איסור לומר שהיה רך בשעת נפילה, דכבוש כמבושל, ומותר בספק ספיקא: ספק אם נפל כשהיה קרוש, ואף אם היה רך — שמא קרש קודם זמן הכבישה. ובמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין.)

היסוד — למה היין והשמן פוגמים בודאי :
כתב הרמב״ם שהיין והשמן צריכין להיות מבוסמים (בעלי ריח טוב), ובליעת העכבר פוגמתם ומשנה ריחם וטעמם לרעה. ולפיכך:

• ביין, שמן (ודבש) — פוגם בודאי → אין צריך ששים כלל.
• בשכר וחומץ (סעיף א') — ספק משביח, ולפיכך צריך ביטול / זהירות.
• בשאר משקין — נחלקו האחרונים (ט״ז ס״ק ב).

שאר משקין — מחלוקת הט״ז (ס״ק ב) :

המשקה	הדין	מקור
יין, שמן, דבש	פוגם בודאי — אין צריך ס'; דבש פוגם לדברי הכל	ט״ז ס״ק ב (רמב״ם)
שאר משקין	אסורין — שמא משביח (מהרש״ל), ויש להחמיר על כל המשקין חוץ מיין/שמן/דבש	ט״ז ס״ק ב
שכר וחומץ	ספק — צריך ששים (סעיף א')	מחבר ס״א; ש״ך ס״ק ד

6. שומן — מחלוקת, נטילת מקום וספק ספיקא

שומן — הרמ״א מול היש מחמירין :

שיטה	שומן שנפל בו עכבר	מקור
הרמ״א (סתם)	כדין יין ושמן — פוגם, ואין צריך ס'	רמ״א ס״ב
יש מחמירין (וט״ז ס״ק ג)	אם שופך שומן רותח יום יום ויש ספק שהעכבר היה שם — הכל אסור אף בששים	רמ״א ס״ב; ט״ז ס״ק ג

נטילת מקום וספק ספיקא (הרמ״א) : כשהשומן בא קרוש לפנינו (או שנמצא העכבר עליו), ולא שפך עליו שומן רותח בודאי — די בנטילת מקום (הסרת מקום העכבר וסביבותיו), ואין מחזיקין איסור לומר שהיה רך בשעת נפילה. והיתרו בספק ספיקא: ספק אם נפל כשהיה קרוש (ואז לא נבלע), ואם תמצי לומר נפל כשהיה רך — שמא קרש קודם זמן הכבישה (מעת לעת), דכבוש כמבושל.

דקדוק הש״ך (ס״ק ד) — ספק המשביח אינו ספק : מעיר הש״ך שספק זה — אם העכבר משביח או פוגם — אינו ספק המצטרף לספק ספיקא, שהרי הגמרא עצמה נשארה בו בספק ולא הכריעה. ולפיכך אין למנותו כצד היתר בתוך ספק ספיקא, אלא ספק ספיקא הנזכר בנוי על הצדדים האחרים (קרוש בשעת נפילה / קרש קודם הכבישה).

7. הקריבהו נא לפחתך — שומן מאוס ואיסור הדלקה

"ובמקום שהשומן מאוס לאוכלו — אסור להדליקו בבית הכנסת, משום "הקריבהו נא לפחתך"."

היסוד — "הקריבהו נא לפחתך" :
שומן שנמאס באכילה מחמת העכבר — אף שאינו ראוי לאכילה, אסור להדליקו בבית הכנסת (לנר), משום הכתוב "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א') — דבר שלא תכבד בו את השלטון, אל תכבד בו את שמים (ועיין אורח חיים סימן קנ״ד). אבל אם יש ששים נגד העכבר — אף ההדלקה מותרת (ט״ז ס״ק ד).

הט״ז (ס״ק ד–ה) : שומן מאוס שנאסר (בלא ס') — אף ההדלקה אסורה; ובמקום שיש ס' — אף ההדלקה מותרת. ובהפסד גדול (ס״ק ה) — יש להקל בכל המשקין חוץ מן השכר והחומץ. ולמעשה — שאל את רבך.

8. דברים המאוסים — בטלים ברוב

לשון המחבר (סעיף ג')

"דברים המאוסים שנפש האדם קצה בהם — כגון נמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם מחמת מיאוס — אף שנתערבו במאכל ונמחה גופן בתוכו, אם רוב היתר — מותרין. ומכל מקום כל מה שאפשר לבדוק ולסננו במסננת — בודק ומסננו (הגה: ומכל מקום בחומץ ובשכר יש לחוש כמו בעכבר — ב״י לדעת הרשב״א)."

היסוד — מאוס מאליו לעומת נ״ט לפגם :
הדברים המאוסים נפסלו מאליהם ונפש האדם קצה בהם, ולפיכך בטלים ברוב אף שנמחה גופן. וחילק הש״ך (ס״ק ט) בין שני דינים:

• נ״ט לפגם (סימן ק״ג:ב') — נחלקו בו אם מותר, שהרי תלוי אם פוגם או משביח.
• דברים הנפסלים מאליהם (סימן זה) — לדברי הכל בטלים, שאינם תלויים בנ״ט אלא במיאוס שבעצמותם.

חידוש הש״ך (ס״ק ט) — אף בכזית בכדי אכילת פרס : מביא הש״ך בשם הרשב״א שדברים המאוסים מותרים אף אם יש מהם כזית בכדי אכילת פרס — שאף שבשאר איסורין שיעור זה אוסר, כאן מאחר שנפסל מאליו ונפש האדם קצה בו, בטל ברוב. וזהו ההבדל מנ״ט לפגם שב-ק״ג:ב', שדברים הנפסלים מאליהם אין בהם המחלוקת כלל.

בודק ומסננו · חומץ ושכר (הרמ״א) : אף שבטלים ברוב — כל מה שאפשר לבדוק ולסננו במסננת, בודק ומסננו (שאין מבטלין איסור לכתחילה). ומוסיף הרמ״א: בחומץ ובשכר יש לחוש כמו בעכבר (ב״י לדעת הרשב״א), שהרי שם ספק משביח (ועיין סימן ק״ז). והט״ז (ס״ק ו) — מהרש״ל והב״ח מחמירין, אך הרמ״א (סימן ק״ז:ב') לא לשנות המנהג להקל.

9. פתחי תשובה — שרץ, חי הבולע, ומניין הכ״ד שעות

פתחי תשובה (ס״ק א) — מהו "שרץ" : השרץ שאמרו בו "כעדשה" (סעיף א') — היינו שמונה שרצים שבתורה, שמטמאין בכעדשה; אבל שאר בריות (כעכבר עצמו) — שיעורן בכזית (תפארת למשה, חוות יאיר). נמצא ש"כעדשה דשרץ" אינו אלא בשמונה שרצים, ולא בכל בריה.

פתחי תשובה (ס״ק ג) — חי הבולע, ומאימתי מונין מעת לעת :

שיטה	בעל חי שנפל	מקור
חתם סופר (יו״ד צ״ד)	בעל חי חי בולע ופולט; והעכבר אוסר בין שמת בין שהוא חי, אם שהה כדי פליטה	פ״ת ס״ק ג
חקרי לב (חולק)	אין מונין מעת לעת אלא משעת מיתה; וחי אינו אוסר אף לאחר ימים	פ״ת ס״ק ג

שורש המחלוקת : נחלקו ביסוד הכבישה — לחת״ס, עצם השהייה במשקה כדי פליטה היא הקובעת, ואין נפקא מינה אם חי או מת. ולחקרי לב, כל זמן שהוא חי גופו דוחה ואינו פולט ובולע, ולפיכך מתחילין למנות מעת לעת רק משעת מיתה. ונפקא מינה לעכבר חי השוהה במשקה ימים רבים ומת לבסוף.

10. חקירה ונפקא מינה למעשה

החקירה הכוללת של הסימן : מתי העכבר משביח ואוסר, מתי פוגם ומותר, ומתי אין לו ביטול כלל ?

עכברא דדברא — נ״ט לשבח, אוסר.
עכברא דמתא — ספק משביח/פוגם; צונן פחות ממעת לעת והוסר שלם — מותר; ובלאו הכי — ס'.
נחתך שאי אפשר לבררו — אין ביטול (ט״ז: בכל איסורין; רמ״א/ש״ך: דין שרץ כבריה, ובנתפזר לגמרי — בטל ברוב).
יין, שמן, דבש — נ״ט לפגם בודאי → בלא ס'.
דברים המאוסים — נפסלו מאליהם → בטלים ברוב אף נמחה גופן.

נפקא מינה למעשה (לפי הכרעת רוב האחרונים) :

עכברא דמתא בצונן, פחות ממעת לעת, והוסר שלם → מותר; ברותח או לאחר מעת לעת → ששים (מחבר ס״א).
נחתך שאי אפשר לבררו (במאכל עב) → אין לו ביטול; נתפזר לגמרי ואינו ניכר → בטל ברוב (ש״ך ס״ק ג).
יין, שמן, דבש → פוגם בודאי, אין צריך ששים (מחבר ס״ב; ט״ז ס״ק ב).
שומן → לרמ״א פוגם; וכשבא קרוש — נטילת מקום בספק ספיקא; ושומן מאוס אסור להדליקו ("הקריבהו נא לפחתך").
דברים המאוסים → בטלים ברוב אף נמחה גופן, ומסננין הניתן לסנן; בחומץ ושכר — חוששין כעכבר.

ולמעשה — שאל את רבך.

11. טבלאות סיכום

טבלה — אופני נפילת העכבר והדין

טבלה — מחלוקות מרכזיות בסימן

טבלה — מקורות הסוגיא

המצב	התוצאה	מקור בקורפוס
עכברא דדברא (עכבר השדה)	נ״ט לשבח — אוסר (עולה על שולחן מלכים)	מחבר ס״א; ש״ך ס״ק א
עכברא דמתא, צונן, פחות ממע״ל, הוסר שלם	מותר — ספק, ולא נכבש	מחבר ס״א
רותח, או צונן ושהה מעת לעת	צריך ששים (כבוש כמבושל)	מחבר ס״א
נחתך שאפשר לסננו / נימוח	בטל בששים (לח בלח)	מחבר ס״א
נחתך שאי אפשר לבררו (מאכל עב)	אין לו ביטול — לא בס' ולא ברוב	מחבר ס״א; ט״ז ס״ק א; ש״ך ס״ק ג
יין, שמן, דבש	פוגם בודאי — אין צריך ששים	מחבר ס״ב; ט״ז ס״ק ב
שומן קרוש לפנינו	נטילת מקום בספק ספיקא	רמ״א ס״ב; ט״ז ס״ק ג
שומן מאוס	אסור להדליקו — "הקריבהו נא לפחתך"	מחבר/רמ״א ס״ב; ט״ז ס״ק ד
דברים המאוסים (נמלים, זבובים, יתושים)	בטלים ברוב אף נמחה גופן; ומסננין	מחבר ס״ג; ש״ך ס״ק ט

נושא	שיטה א'	שיטה ב'
נחתך שאי אפשר לבררו	הרמ״א/ש״ך — חומרא דשרץ (כעדשה כבריה)	הט״ז — בכל איסורין (חצי שיעור; חמאת נכרים)
שרץ שנתפזר לגמרי	ניכר ואי אפשר לבררו — אין ביטול	נתפזר לגמרי — בטל ברוב כיבש ביבש (ש״ך ס״ק ג)
שאר משקין (חוץ מיין/שמן/דבש)	פוגם — אין צריך ס'	מהרש״ל — שמא משביח, אסור (ט״ז ס״ק ב)
שומן שנפל בו עכבר	הרמ״א — פוגם, אין צריך ס'	יש מחמירין — אסור אף בס' (ט״ז ס״ק ג)
חי הבולע ומניין מעת לעת	חתם סופר — אוסר חי או מת, כדי פליטה	חקרי לב — מונין משעת מיתה בלבד (פ״ת ס״ק ג)

גמרא : עבודה זרה ס״ח:–ס״ט. (עכברא דדברא ועכברא דמתא, נותן טעם לשבח ולפגם) · פסחים ע״ו. וחולין צ״ז: (כבוש כמבושל, נחתך ואי אפשר לבררו) · חולין ק״א. (בריה אינה בטלה)