יסוד הסימן הוא דין תולין (שאני אומר): כאשר חתיכת איסור וחתיכת היתר נפלו לשתי קדרות (אחת של היתר ואחת של איסור), או שחתיכה אחת נפלה לאחת משתי קדרות, אנו תולין ואומרים שהאיסור נפל לצד האיסור (או "לא לכאן נפל"). שורש הדין הוא ביבמות פ״ב. — שתי קופות, אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהם שתי סאין, אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו — מותרין, שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין. ויסוד ההיתר הוא ספק דרבנן לקולא בצירוף סברת שאני אומר.
למה דווקא איסור דרבנן (ש״ך ס״ק א) : כל ההיתר של תולין אמור דווקא באיסור דרבנן, כגון שומנו של גיד (חלב שעל הגיד, שהוא אסור מדרבנן). וטעם הדבר: שהרי כל יסוד התולין הוא ספק דרבנן לקולא — ומאחר שהאיסור מצד עצמו דרבנן, ספיקו לקולא. אבל באיסור דאורייתא — ספיקו לחומרא, ואין תולין להקל אלא אם כן יש רוב היתר (כדלקמן בסעיף ג'). וכתב הש״ך (ס״ק ב) דאף איסור שעיקרו מן התורה, כגון גבינת עובד כוכבים, מאחר שגזירה דרבנן היא — דינו כספק דרבנן ותולין בו (רשב״א).
גדר "שאני אומר" (ט״ז ס״ק א) : אין זה ביטול ברוב, אלא הנהגת ספק. אנו תולין — מסבירים את מצב הספק לקולא, ואומרים שמן הסתם נפל האיסור למקום שבו הוא ממילא אסור (לקדרת האיסור), וההיתר למקום ההיתר. וכל כוחה של סברה זו הוא באיסור דרבנן, שבו הולכים בספק לקולא.
המחבר מונה שלושה מקרים, וכולם מותרים באיסור דרבנן אף בלא רוב היתר.
שלושת המקרים :
המקרה
הציור
הדין
(א) שתי קדרות + שתי חתיכות
קדרת היתר וקדרת איסור, וחתיכת היתר וחתיכת איסור נפלו לתוכן
מותר — תולין שהאיסור לאיסור וההיתר להיתר
(ב) קדרה אחת של היתר + שתי חתיכות
נפלה אחת מן השתים ואינו יודע איזו
מותר — תולין שההיתר נפל
(ג) חתיכת איסור אחת + שתי קדרות
איסור דרבנן אחד, אינו יודע לאיזו קדרה נפל
מותר — תולין להקל
חקירה — שתי קדרות קל או חמור (ש״ך ס״ק ו, ב״י בשם רשב״א) : מבחין הב״י בין הציורים: בשתי קדרות (מקרה א) בעינן חד בחד — שלא יהא האיסור מרובה, וזהו דין רבי יוחנן ביבמות; אבל בקדרה אחת ושתי חתיכות (מקרה ב) — תולין להקל אף אם האיסור מרובה על ההיתר, כדין שתי מדוכות שבתוספתא תרומות. והראה מיקל עוד יותר.
איסורי משהו (ש״ך ס״ק ג, נמוקי יוסף) : ביאר הנמוקי יוסף דבאיסורי משהו החמורים (כחמץ בפסח, יין נסך) — אין אומרים בהם תולין ושאני אומר אף שהם דרבנן, כל זמן שאין רוב היתר; שכל קולת התולין היא באיסור דרבנן קל שבטל ברוב או בשישים, ולא במה שאוסר במשהו.
זהו אחד מן החידושים החריפים שבסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בו.
קושיית הט״ז (ס״ק א) : בסעיף ג' יתבאר שאף איסור דאורייתא — כשהוא בטל ברוב מן התורה (ורק מדרבנן בעי ששים) — תולין בו להקל. ולכאורה תקשה: והלא ספק איסור דאורייתא לחומרא (סימן ס״ו), ואיך נתיר כאן בספק היכן נפל ?
תירוץ הט״ז — שאני אומר אינו כספק דאורייתא רגיל : מחדש הט״ז דכאן הספק הוא בשיעור דרבנן בלבד: עצם האיסור כבר בטל ברוב מן התורה, ואין הספק אלא על השיעור שהוסיפו חכמים (ששים). וכיון שכן — הספק כולו דרבנן, ולקולא. ועוד: סברת שאני אומר (שלא לכאן נפל) קלה מספק רגיל, שהרי יש לנו על מה לתלות — ולפיכך מקילים כאן אף יותר ממה שהקילו בספק דאורייתא דשיעורא של סימן ס״ו.
היסוד — שני רובדי האיסור :
בכל איסור שבטל ברוב יש להבחין בין:
• עצם האיסור — שבטל ברוב מן התורה (במין במינו, או ביבש ביבש).
• שיעור הביטול — שהוסיפו חכמים (ששים) להחמיר.
וכשהספק הוא רק על השיעור הדרבנני — ספק דרבנן לקולא, ומכאן כל היתר התולין. וזהו שורש דברי הט״ז דקל מסימן ס״ו.
4. תנאי התולין — אין איסור מרובה, דאורייתא, מין במינו
מין במינו ואינו מינו (ט״ז ס״ק ג) : מבאר הט״ז שמין במינו בטל מן התורה ברוב (שאין בו טעם להעיד), ולפיכך כיון שהאיסור כבר בטל מן התורה — תולין אף ברוב מועט. אבל באינו מינו — האיסור נותן טעם, ואינו בטל מן התורה ברוב אלא בששים (כדין סימן צ״ח), ולכן בעינן ששים בהיתר כדי לתלות. וזהו ההבדל בין שתי קדרות מין אחד (אינו מינו) הצריכות ששים, לבין שחוטה ונבילה (מין במינו) הצריכות רוב כל שהוא.
חקירת "האיסור מרובה" (ט״ז ס״ק ב) : דקדק הט״ז בלשון "אם האיסור מרובה על ההיתר" — היאך נצייר זאת ? שהרי בשתי חתיכות שוות אין כאן רוב לכאן ולכאן. ומבאר דמיירי בשהחתיכות אינן שוות, או שיש חתיכות איסור מרובות — שאז אזלינן בתר הרוב, ואין תולין להקל אלא כשאין האיסור מרובה.
קושיא — חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה : חתיכה הראויה להתכבד (חהל״ה) — דבר חשוב היא ואינה בטלה אף באלף (סימן ק״א). ולכאורה אף כאן, בספק היכן נפלה, לא יועיל הביטול ולא התולין, שהרי דבר חשוב לפנינו !
תירוץ הט״ז (ס״ק ה) בשם הר״ן — בספק מקילים : אף שחהל״ה אינה בטלה ברוב (ואף לא בששים מדרבנן), מכל מקום בספק — היכן נפלה — מקילין. שכל החומרא של דבר שאינו בטל היא בודאי תערובת (שהאיסור החשוב לפנינו ודאי מעורב); אבל בספק אם בכלל נפל לכאן — תולין להקל, דספק דרבנן לקולא, ואין החשיבות מעכבת. וכן דעת הר״ן.
היסוד — חשיבות מול ספק :
דין דבר שאינו בטל (חהל״ה, בריה, דבר שבמנין) פועל בתערובת ודאית: כיון שהחשוב מעורב, אינו מתבטל. אבל בסימן זה הספק אינו על הביטול אלא על עצם הנפילה — ובזה גובר כלל ספק דרבנן לקולא, ואף החשוב נידון להיתר (ט״ז ס״ק ה, ר״ן).
היסוד — מאי חזית :
כאן שתי קדרות של היתר, וחתיכת איסור נפלה לאחת מהן. ולכאורה נתלה ונאמר באחת שהיא מותרת ; אבל אי אפשר, שהרי מאי חזית דתלית בהא טפי מהא — מה ראית לתלות שזו מותרת והאיסור בחברתה ? ולפיכך שתיהן אסורות, שאין כאן צד היתר לתלות בו (להבדיל מסעיף א', ששם הייתה קדרת איסור שהאיסור "ממילא" נופל לתוכה).
אף כשהאחת קטנה (ש״ך ס״ק יא נגד או״ה) : חולק הש״ך על האיסור והיתר, וסובר ששתיהן אסורות אף כשאחת הקדרות קטנה מחברתה. שאין הולכים כאן בתר הרוב לומר שהאיסור נפל דווקא לגדולה, אלא מאי חזית — וכל אחת בספק שמא בה נפל. ורק כשיש באחת מהן כדי לבטל (ששים) — שתיהן מותרות, שאז ממה נפשך: אם נפל לזו שיש בה ששים — בטל ; ואם נפל לחברתה — לא נפל כלל לזו.
הטעם לחילוק (ש״ך ס״ק יד–טו) : כשהראשון ידוע — הרי קדרה אחת כבר אסורה בודאי, וכשבא השני בספק, אנו תולין שהשני נפל לאותה קדרה שכבר נאסרה (שאין מקום לחדש איסור בשנייה) — והשנייה נשארת בהיתרה. אבל כשהראשון בספק — כבר הוטל ספק בשתי הקדרות, ושוב כשבא השני הידוע ומצטרף — אין במה לתלות, ושתיהן אסורות. והרמ״א מסייג: כל זה כשאין ששים ; אבל יש ששים — כאילו לא נפל כלל (רשב״א).
היסוד — "הכל נכנס בספק" :
מאחר שאיני יודע לאיזו קדרה נפל האיסור — הכל נכנס בספק: שתי הקדרות כאחת נתונות בספק האיסור. וכיון שכולן בספק שוה, הרי הן מצטרפות זו עם זו לבטל את האיסור בששים, אף שאין באחת מהן לבדה כדי לבטל. ולא עוד, אלא אחת בבית ואחת בעלייה מצטרפות, וכן עד מאה — ובלבד שיהיו של אדם אחד, שכל של אדם אחד עתיד להתערב.
תנאי "אדם אחד" — עתיד להתערב : כל הצירוף תלוי בכך שעתיד להתערב: כיון שהכל של אדם אחד, סופן לבוא לכלל תערובת (יאכל זו וזו), ולפיכך כבר עכשיו דנים בהן כמעורבות ומצטרפות. אבל בשני בני אדם — אין סופן להתערב, וכל אחד מחזיק בשלו, ולכן אין מצטרפות (וזו עיקר מחלוקת הראשונים שבסעיף הבא).
הכרעת הרמ״א — יש מחמירין והפסד (ט״ז ס״ק ט) : מביא הרמ״א יש מחמירין שאף באדם אחד לא יקילו בצירוף ; ובמקום הפסד מתירין באדם אחד, אך אינו אוכל עד שיערב אותן יחד — שאז ודאי האיסור בטל בששים שבכולן. ומקור ההחמרה במהרי״ש (ט״ז ס״ק ט).
החקירה — חנ״נ מול הצירוף (ש״ך ס״ק יז, ט״ז ס״ק י) : לכאורה, אם החתיכה שנפל בה האיסור נעשית נבילה (חנ״נ), שוב אין דרך לצרף את שאר הקדרות לבטלה ! וכיצד אומר המחבר שמצטרפות ?
תירוץ — "כאלו כבר מעורב" (ש״ך ס״ק יז בשם מגיד משנה) : כיון שאין יודעים היכן נפל האיסור, אין כאן חתיכה מסוימת שנעשתה נבילה ; אדרבה — מאחר שהכל בספק שוה, דנים בכל הקדרות כאלו כבר מעורב הכל יחד, ובמעורב אין חנ״נ מעכב את הצירוף (שהרי הצירוף קודם, כביכול, לחלות שם נבילה על חתיכה אחת). וכן כתב הט״ז (ס״ק י) להדיא: דהיתר הצירוף נאמר אף בלא עירוב בפועל, שהספק עצמו עושה אותן כמעורבות.
דחיית חילוק "שתי נפילות / נפילה אחת" (ט״ז ס״ק ו) : הדרישה והב״ח רצו לחלק בין נפילה אחת לשתי נפילות. ודוחה הט״ז (ס״ק ו) חילוק זה מן התוספתא בתרומות (דין שתי מדוכות), ומוכיח שאין מקור לחלק, אלא הכל תלוי בגדרי התולין והצירוף בלבד.
"עתיד להתערב" — שני מינים (ט״ז ס״ק ח) : מסייג הט״ז (ס״ק ח) דכל הצירוף בעתיד להתערב דווקא ; אבל שני מינים שאינם ראויים להתערב זה בזה (כבשר וגבינה, או דברים שדרכם להיאכל לחוד) — אין מצטרפים, שאינם עתידים לבוא לכלל תערובת. וכן הביא בשם מהרש״ל. ולמעשה — שאל את רבך.
השגת הראה — צירוף דווקא בלא טעם (ש״ך ס״ק כ) : מביא הש״ך (ס״ק כ) שהראה משיג על הצירוף במקום שיש טעם : כל הצירוף נאמר דווקא באיסור דרבנן, או בשיעור דרבנן, או ביבש ביבש ; אבל כשהאיסור ראוי ליתן טעם (אינו מינו, או לח בלח שנותן טעם) — אין הקדרות מצטרפות, שהטעם כבר נתפשט ואינו "נכנס בספק". ובמקום הפסד יש לצדד בזה.
הפתחי תשובה — שמן רוקח, שלוש קדרות (פ״ת ס״ק ב) : מביא הפתחי תשובה בשם השמן רוקח ציור של שלוש קדרות וספיקות בזה אחר זה ; ואם הספק הראשון לא נודע אלא לאחר הספק השני — בהפסד מרובה יש להקל, וצריך עיון בכל ציור לגופו. ובס״ק א מביא בשם השער המלך דהחתיכות הניכרות הוו איתחזק איסורא (דלא כפרי חדש), אלא שכנגדן חזקת היתר של הקדרה, ולפיכך תולין להקל, ודנים בו כדיני ספק ספיקא.