סימן קי״ד — דין שכר ושאר משקין של עכו״ם

לפי השולחן ערוך (יו״ד קי״ד:א), שכר של עובד כוכבים — מתמרים, תאנים, שעורים, תבואה או דבש — נאסר מדברי חכמים משום גזרת חתנות, מחשש קירוב הדעת והסעודה. אך איסור זה הוא רק במקום מכירתו (במקום מכירתו) ורק כשקובע עצמו לשתות (קובע עצמו): אם הביאו לביתו — מותר, ואף לשתות דרך עראי באקראי — מותר. והרמ״א מוסיף שרבים מתירים שכר דבש ותבואה, וכן המנהג להקל במדינות אלו. זהו היסוד שמחילים על הקאווי, התה והמשקאות של היום. להלכה למעשה — שאל את רבך.

כמה מאכלים מסחריים (חומץ של שכר, מיץ, משקה דבש, צלף, זיתים, טרית, מורייס, תבלינים כגון כרכום) עלולים להיות מעורבים ביין נסך (סתם יינם), ומכאן החשש. השולחן ערוך נותן כלים: מבחן המחיר (אסור אם דמיו יקרים מהיין → חשש שעירבו בו יין), בטל בששים (היין בטל בששים), והבחנה בין חנות (חנות) לבין מן החבית (מן החבית) — מן החבית אין מזייפים, שהיין יקלקל את החבית. להלכה למעשה — שאל את רבך.

במאכלים שנותנים בהם לפעמים יין (סעיף י) — השולחן ערוך אוסרם באכילה ומתירם בהנאה; ואם כולם נותנים בהם יין, אסור אף בהנאה. הרמ״א מבאר שזה איסור דרבנן: אם יש ולו עכו״ם אחד בעיר שאינו נותן בו יין, קונים מכולם כל זמן שאין יודעים בודאי (תלינן לקולא). ואם אלו נותנים בודאי ואלו אינם נותנים בודאי — הולכים אחר הרוב (כל דפריש מרובא פריש), אבל לקנות אצלם בקבע (קבוע) הוי מחצה על מחצה. להלכה למעשה — שאל את רבך.