סימן קי״ז — שלא לעשות סחורה מדבר איסור

כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר בַּהֲנָאָה, אִם הוּא דָּבָר הַמְיֻחָד לְמַאֲכָל, אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה. וְכֵן אָסוּר לְהַלְווֹת עָלָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה; אֲבָל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה. וְהֶחָלָב, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה. צַיָּד שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ חַיָּה וְעוֹף טְמֵאִים, אוֹ שֶׁנָּפְלָה לוֹ נְבֵלָה אוֹ טְרֵפָה, מֻתָּר לְמָכְרָם — וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְכָךְ.

כל דבר האסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, אם הוא דבר המיוחד למאכל — אסור לעשות בו סחורה; וכן אסור להלוות עליו. — במה דברים אמורים? בדבר שאיסורו מן התורה; אבל דבר שאיסורו מדבריהם (מדרבנן) — מותר לעשות בו סחורה. — והחֵלֶב מותר, מפני שנאמר בו: יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה. — צייד שנזדמנו לו חיה ועוף טמאים, או שנפלה לו נבילה או טריפה, מותר למכרם — ובלבד שלא יתכוין לכך.