אדם בא ואומר לחבירו: נתנסך יינך. דיבורו מפסיד חבית לאדם אחר. אימתי הוא מספיק? היין שנשאר בידו, האמירה בפעם ראשון שמצאו, השתיקה שהיא כהודאה, תקנת ״איני מאמינך״, הפועל המפסיד את שכרו — וכלל העד האחד, היוצא מגדר היין ומייסד את כל יורה דעה
חזרה מובנית, טבלאות פסק, שינון מהיר
« האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א).
והברייתא שממנה הכל יוצא אינה עוסקת ביין אלא בטהרות: « היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו » (גיטין נ״ד ע״ב).
| המקור | מה שהוא קובע | ההשלכה בסימן |
|---|---|---|
| ברייתת הפועל והטהרות (גיטין נ״ד ע״ב) | העושה עמך נאמן להודיע על הקלקול — ואינו נאמן לקבוע את זמנו | עצם חלוקת סעיף א |
| אביי: « אמר אביי כל שבידו נאמן » (גיטין נ״ד ע״ב) | מה שנשאר בידו — נאמן לאוסרו | הענף הראשון שבסעיף א |
| רבא: « רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה » (גיטין נ״ד ע״ב) | השתיקה בפגישה הראשונה מפקיעה את הדיבור שלאחריה | הענף השני והשלישי שבסעיף א |
| אביי בשתיקת הנטען: « אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן » (קידושין ס״ה ע״ב) | השותק מול טענה — שתיקתו הודאה | המסקנה שתיקה כהודאה דמיא |
| הסופר וספר התורה (גיטין נ״ד ע״ב) | המפסיד את שכרו בדיבורו נאמן מחמת ההפסד עצמו | ההיפוך שבסעיף ב |
ושם חותכת הגמרא בלשון שסעיף ב יפרוש: « מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה » (גיטין נ״ד ע״ב).
ועל השאלה השלישית מעמיד מרן את התנאי במפורש: « והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר ליה ידעת דרגלים לדבר » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א).
והש״ך מזהיר ששתיקה זו אינה הודאה כפשוטה: « לאו כהודאה ממש … אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י).
יסוד: סעיף א של מרן עם הש״ך. המיון הוא לפי יחסו של האומר אל היין, ולא לפי חסידותו או לפי מידת הסבירות שבדבריו.
| מצבו | לשון מרן | הדין | המקור |
|---|---|---|---|
| היין בידו — שומר הוא ועודנו אצלו | « האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן » | נאמן, בלא תנאי נוסף | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| החזירו, ואמר בפעם ראשון שמצאו | « ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן » | נאמן — אפי׳ אם הבעל מכחישו | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| החזירו, ולא אמר אלא אחר כך | « אבל אם אינו בידו ולא אמר כן לבעל בפעם ראשון שראהו וא״ל אחר כך אינו נאמן » | אינו נאמן משעה שהבעל משיב | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| אותו מקרה, והבעלים אינם משיבים | « אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא » | היין נאסר | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| לא היה היין בידו מעולם | תמצית : אף בפעם הראשונה אינו נאמן אלא בשתיקת הבעלים | אינו נאמן כנגד הכחשה | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ה |
| שיהה, ונתן טעם לשיהויו | « ואם לא הגיד לו בפעם ראשון שמצאו ואומר לו אח״כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו » | יש לחוש לדבריו | רמ״א יו״ד קכ״ז:א |
משנאמר הדיבור, הכל נחתך בצד שכנגד. הסימן מכיר שלוש תשובות, ורביעית שהיא תשובה מאוחרת.
| מה משיבים הבעלים | הפעולה | הדין | המקור |
|---|---|---|---|
| מכחישו | הבעלים נאמנים על שלהם כנגד יחיד | מותר — ולדברי הש״ך, מותר לכל העולם | שו״ע יו״ד קכ״ז:א ; ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ו |
| אומר איני יודע | אין כאן הודאה, ואין מה שיצטרף לדיבור האומר | מותר | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| אומר רק שמא לא דקדקת | תמצית : הרי זה כמכחישו | מותר | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ז |
| שותק, והאומר אמר לו בפניך או ידעת דרגלים לדבר | השתיקה מתקבלת כהודאה | אסור | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| שתק, ואחר כך הכחיש ופירש את שתיקתו | « מה ששתקתי תחילה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת » | הבעלים נאמנים | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| שתק, ואחר כך אמר רק ״איני יודע״ | תמצית : העד נאמן לדברי הכל | אסור | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ז |
הרמ״א מוסיף בסעיף א הנהגה שנתפשטה מאוד, וגבול שנוטים לשכחו.
« ומלמדי׳ אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ואז לכ״ע שרי דבעלים נאמנים על שלהם » (רמ״א יו״ד קכ״ז:א).
ומדגיש שאין מחשבת הלב מבטלת את הדיבור: « ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אע״ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר » (רמ״א יו״ד קכ״ז:א).
אין התקנה שקר, והש״ך מקפיד על כך: תמצית : מלמדים אותו קודם בואו של העד, שישיב תוך כדי דיבור כשיבוא — ואין מלמדים אותו להכחיש, « דהיאך ילמדוהו לשקר » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״א).
וההפרש שלם: ״איני מאמינך״ הוא סירוב לקבל את דיבורו של יחיד, וזה בידו; ״לא היו דברים מעולם״ הוא קביעה במציאות, ואין מלמדים אותה לאדם.
ואחריה בא הגבול, המשפט שהכי הרבה מצטטים מן הסימן והכי הרבה מעתיקים אותו שלא במקומו: « ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורים לא מהני אם אמר איני מאמינך אם מאמין בלבו » (רמ״א יו״ד קכ״ז:א).
והט״ז נותן את טעם ההגבלה: « כי יש חולקין וס״ל דכל שהוא מאמין בלבו שאומר אמת אין מועיל מה שמכחישו ועל זה נאמר ויראת מאלהיך » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק א).
הרמ״א ממשיך בשלושה מצבים סמוכים, שאין למזגם לאחד.
| המצב | הדין | הטעם | המקור |
|---|---|---|---|
| אחר מכחיש את האומר, והבעלים כאן ושותקים | אין בהכחשת האחר כלום | שתיקת הבעלים כבדה מדיבורו של אחר | רמ״א יו״ד קכ״ז:א |
| אחר מכחיש, ואין הבעלים כאן | ההכחשה מועילה | אין כאן שתיקה שנפרשנה | רמ״א יו״ד קכ״ז:א |
| דעה בשם הרשב״א: « ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא » | הכחשת יחיד בטלה מצד עצמה | העד הראשון, משנתקבל, הרי הוא כבי תרי | רמ״א יו״ד קכ״ז:א |
| הש״ך על דעה זו | מעמידה בקושי גדול | תמצית : אינו רואה מפני מה תתבטל ההכחשה אף כשאין הבעלים כאן | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ד |
| שני שותפים: « אחד שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו » | אסור לשותק, ומותר לשני ולכל העולם | כל אחד נדון בפיו שלו | רמ״א יו״ד קכ״ז:א |
| נאמן במיגו, ועדים מכחישים אותו | אינו אוסר על אחרים, ואסור לעצמו | « מ״מ לדידיה אסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא » | רמ״א יו״ד קכ״ז:א |
והגמרא העמידה את השאלה בארבע תיבות, ומהן יוצא כל הדיון: « עד אחד בהכחשה מי מהימן » (קידושין ס״ה ע״ב).
סעיף ב חוזר על כל סעיף א בבמה דברים אמורים : תנאי הפעם הראשונה והיין שבידו אינם אמורים אלא במקרה אחד — כשאין הדיבור עולה לאומר בכלום.
« במה דברים אמורים כשעושה עמו בחנם או אפי׳ בשכר והוא בענין שלא יפסיד שכירותו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ב).
« אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אינו עתה בידו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ב).
והיסוד הוא מן הסופר האומר שכתב ספר תורה שלא כהלכה: « מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה » (גיטין נ״ד ע״ב).
ולפני כן הביאה הגמרא את הצד ההפוך, לשונו של רבי אמי: « נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה » (גיטין נ״ד ע״ב).
בסעיפים ג ו־ד חדל הסימן מלהיות סימן של יין. הוא קובע בשש תיבות אחד הכללים השגורים ביותר בכל יורה דעה.
« עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג).
והש״ך מבאר מדוע אין חציו השני חומרה אלא תיאור: « כלומר תמצא דעד א׳ נאמן באיסורים להתיר אפי׳ בלא שתיקת הבע״ד דתהוי כהודאה אבל להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע״ד » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ג).
כלומר: במקום שלא הוחזק דבר, הרי הוא ספק אף בלא העד; ובמקום שהוחזק היתר, אין העד לבדו מפקיעו. ומכאן פורץ הרמ״א ארבע פרצות בכלל, והן הנזכרות למעשה.
| הפרצה | מה שהיא מתירה | הדין | המקור |
|---|---|---|---|
| א. דבר דאיכא לברורי — « בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך » | דיבור שאפשר לבררו מחייב בירור | צריך לחוש לדבריו | רמ״א יו״ד קכ״ז:ג |
| הט״ז מברר את החיוב | « פירוש שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כן נראה לי פשוט » | נתברר ולא נמצא — אין כאן איסור | ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ה |
| הש״ך משיג על לשון הרמ״א | « לא ה״ל להרב לכתוב כן בלשון י״א דש״ס ערוך הוא » | אין זו דעה בעלמא | ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ד |
| ב. לא הוחזק כלום — לא היתר ולא איסור | « וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו » | נאמן אפילו לאסור | רמ״א יו״ד קכ״ז:ג |
| ג. הוחזק איסור — טבל, בשר שאינה מנוקרת | « אין העד נאמן עליו להתירו אלא א״כ בידו לתקנו » | אינו נאמן להתיר, אלא אם בידו לתקן | רמ״א יו״ד קכ״ז:ג |
| שתי חתיכות, אחת אסורה ואחת מותרת | « ואם היו בכאן ב׳ חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור » | נאמן להבחין ביניהן | רמ״א יו״ד קכ״ז:ג |
| ד. על שלו | « ואדם נאמן על שלו אפי׳ היכא דאתחזק איסורא » | נאמן, אף כנגד חזקת איסור | רמ״א יו״ד קכ״ז:ג |
והרמ״א חותם את הגהתו בשלושה מראי מקום שאין להניחם: לסימן קי״ט · 119 בדין החשוד על אותו דבר עצמו שהוא בא להעיד עליו, לסימן קפ״ה במי שאומר ״פלוני חכם הכשיר לי״ והחכם כופר, ולאבן העזר סימן קנ״ב בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
« וכל הפסולי עדות כשרים לענין איסורים אם לא שחשוד לאותם דברים » (רמ״א יו״ד קכ״ז:א).
מי שהתורה פסלתו לבית דין כשר לענין איסורים — אלא אם כן הוא חשוד באותו דבר עצמו. אלא שהש״ך מעיר שהר״ן, שהוא המקור, כתב במקום אחר להפך, ומחלק: להתיר — ודאי נאמן (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ). ואין שני עדים תמיד שניים: « ב׳ אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים » (רמ״א יו״ד קכ״ז:א).
« ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו » (רמ״א יו״ד קכ״ז:ג).
נאמנת היא במקום שהאיסור ודאי והמלאכה קצובה — בניקור הבשר. ואינה נאמנת בספק, ולא במקום שיש צדדים להקל: « אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל » (רמ״א יו״ד קכ״ז:ג). והש״ך מוסיף שתי הגבלות חותכות: תמצית : נאמנת אף באיסור דאורייתא, ודווקא כשבידה לתקנו או שהדבר שלה (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ט); ומוציא את מה שיש בו טורח מרובה — « וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות דנשים עצלניות הן » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ל).
« קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין » (רמ״א יו״ד קכ״ז:ג).
הרמ״א קובע את הכלל ומסייגו שלוש פעמים. תחילה לחומרה: « מ״מ בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור » (רמ״א יו״ד קכ״ז:ג). ואחר כך לקולא, ורק בדרבנן: « ואם מעיד על איסור דרבנן להקל ולא אתחזק איסורא … כגון בדיקת חמץ נאמן דהמנוהו רבנן בדרבנן » (רמ״א יו״ד קכ״ז:ג). ולבסוף הנעילה: « אבל אם אתחזק איסורא אינו נאמן כלל » (רמ״א יו״ד קכ״ז:ג).
« דברים שאין בהם חזקת איסו׳ אלא חששא שמא יחליפנו עובד כוכבים או יגע בו יש מי שאומר שסומכין על הקטן מכיון שבא לכלל דעת שמירה » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ד).
ההעתקה חדה, והיא שסוגרת את הסימן על נושאו הראשון. אין מבקשים מן הקטן להעיד שלא אירע דבר, אלא מבקשים ממנו ששמר. במקום שאין שום חזקת איסור אלא חשש שמא החליף עובד כוכבים או שמא נגע, קטן שהגיע לדעת שמירה די בו לסלק את החשש. ומרן מביאו בלשון יש מי שאומר — דעה מובאת, ולא דבר פשוט.
| סעיף | הנושא | העיקר |
|---|---|---|
| א | מי נאמן לומר נתנסך יינך | האומר לחבירו שנתנסך יינו נאמן אם היין בידו; ואף אם אינו בידו עתה, שכבר הוחזר לבעלים, נאמן אם אמר בפעם ראשון שמצאו — ואפילו הבעל מכחישו. אבל אם אינו בידו ולא אמר אלא אחר כך, אינו נאמן כשהבעל מכחישו או אומר ״איני יודע״; ואם הבעל שותק, שתיקה כהודאה דמיא. וכל זה כשאמר לו ״בפניך״ או ״ידעת דרגלים לדבר״; ואם שתק ואחר כך פירש את שתיקתו — להתיישב ולזכור — נאמן. רמ״א: מלמדים את הבעלים מראש שישיבו ״איני מאמינך״, ואז מותר לדברי הכל, שהבעלים נאמנים על שלהם; הכחשת אחר אינה מועילה כל זמן שהבעלים כאן ושותקים; ומי שעדים מכחישים אותו אינו אוסר על אחרים, ולעצמו היין אסור; פסולי עדות כשרים לענין איסורים, ושני אחים אינם אלא כאחד; ומשני שותפים, השותק — יינו אסור, והשני — מותר. |
| ב | הפועל המפסיד את שכרו | כל זה אמור כשעושה עמו בחנם, או אף בשכר כשאינו מפסיד בדיבורו — כגון שאומר שנאסר היין באונס, או ששכרו דבר מועט. אבל אם שכרו הרבה והוא מפסיד את כל שכרו — שאומר שנאסר בפשיעתו — נאמן אף שאין היין בידו ואף שלא אמר בפעם ראשון שמצאו. רמ״א: ובלבד שהפסד השכר יהא גלוי וידוע לכל; ואם אפשר לומר שהפועל טועה וסבור שאינו מפסיד, אינו נאמן — אף על פי שמפסיד על פי הדין. |
| ג | כלל העד האחד באיסורים | עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר. רמ״א: ומכל מקום בדבר שאפשר לבררו — ״בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך״ — צריך לחוש לדבריו. במקום שלא הוחזק לא היתר ולא איסור, נאמן אפילו לאסור. במקום שהוחזק איסור — טבל, בשר שאינה מנוקרת — אינו נאמן להתיר אלא אם בידו לתקן; אבל בשתי חתיכות, אחת אסורה ואחת מותרת, נאמן לומר איזו היא זו. ואדם נאמן על שלו, אף כנגד חזקת איסור. אשה נאמנת לומר ״תקנתיו״ באיסור ודאי, ולא בספק ולא במקום שיש צדדים להקל. קטן אין לו דין עד; ואם הוא חריף ובקי ויש רגלים לדבריו, יש להחמיר, ונאמן להקל באיסור דרבנן — כבדיקת חמץ — כל זמן שלא הוחזק איסור. |
| ד | הקטן כשומר | בדברים שאין בהם חזקת איסור אלא חשש שמא יחליף עובד כוכבים או שמא יגע, יש מי שאומר שסומכין על הקטן, מכיון שבא לכלל דעת שמירה. |
| השאלה | התשובה המידית | המקור |
|---|---|---|
| השומר עדיין מחזיק ביין ואומר שנאסר? | נאמן | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| החזיר את היין, ואמר מיד כשראה את הבעלים? | נאמן, אף כנגד הכחשת הבעלים | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| החזיר את היין ולא אמר אלא אחר כך? | אינו נאמן משעה שהבעל מכחיש או אומר ״איני יודע״ | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| הבעל שותק? | שתיקה כהודאה — ורק אם אמרו לו ״בפניך״ או ״ידעת דרגלים לדבר״ | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| שתק ואחר כך פירש את שתיקתו? | נאמן: מתיישב היה, ולא מודה | שו״ע יו״ד קכ״ז:א |
| מה מלמדים אותו להשיב מראש? | ״איני מאמינך״ — ולעולם לא ״לא היו דברים״ | רמ״א יו״ד קכ״ז:א ; ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״א |
| האם תקנה זו נוהגת בשאר איסורים? | לא: שם המאמין בלבו קשור | רמ״א יו״ד קכ״ז:א ; ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק א |
| עדים מכחישים אותו — היין מותר? | מותר לכל, ואסור לו לבדו | רמ״א יו״ד קכ״ז:א |
| הפועל מפסיד את כל שכרו בדיבורו? | נאמן, בלא תנאי סעיף א | שו״ע יו״ד קכ״ז:ב |
| אבל אין ההפסד גלוי לכל? | אינו נאמן, אף שמפסיד על פי הדין | רמ״א יו״ד קכ״ז:ב |
| עד אחד להתיר? | נאמן — וזה הכלל | שו״ע יו״ד קכ״ז:ג |
| עד אחד לאסור? | אינו נאמן — אלא אם לא הוחזק כלום, או שאומר ״בא ואראך״ | שו״ע יו״ד קכ״ז:ג ; רמ״א יו״ד קכ״ז:ג |
| אשה אומרת ״ניקרתי״? | נאמנת באיסור ודאי, ואינה נאמנת בספק | רמ״א יו״ד קכ״ז:ג |
| קטן שומר יין מפני עובד כוכבים? | יש מי שמתיר, משבא לכלל דעת שמירה | שו״ע יו״ד קכ״ז:ד |
| רמה | התוכן | הרכישה |
|---|---|---|
| 🌱 רמה 1 — יסוד | לשון 4 הסעיפים, תרגום וביאור צעד אחר צעד | הבנה כללית |
| ⚡ רמה 2 — למדן | גדר ״בידו״ — מיגו או תורת שומר, טיבה של שתיקה כהודאה, מיגו במקום עדים ושוייה אנפשיה, וגדרו של עד אחד נאמן באיסורים | לימוד מעמיק |
| ✨ רמה 3 — סיכום | שתי טבלאות־אב, ארבע פרצות סעיף ג, כללי זהב, סימן זיכרון, מלכודות וסיכום הסעיפים | שליטה מעשית וחזרה |
| 📜 רמה 4 — הלכה למעשה | הפסיקה המעשית לפי הש״ך, הט״ז, הפתחי תשובה והפוסקים | יישום בן זמננו |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קכ״ז · ♥ תמיכה