סימן קכ״ו — דִּין יַיִן שֶׁנִּתְעָרֵב בְּיֵין נֶסֶךְ וְדִין נִצּוֹק חִבּוּר

כשמערים יין מכלי לכלי, עמוד הנוזל היורד נוגע בבת אחת ביין שלמעלה וביין שלמטה. והשולחן ערוך רואה אותו כגשר: « המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עובד כוכבים האסור בהנאה נאסר כל היין שבכלי העליון » (שו״ע יו״ד קכ״ו:א). היין האסור שלמטה נחשב אז כמעורב ביין ההיתר שלמעלה, וכל הכלי העליון נאסר. ואיש לא נגע במאומה: זו שאלת רציפות בלבד. להלכה למעשה — שאל את רבך.

לא, וזהו מפתח הסימן. סעיף א מצריך שהיין שלמטה יהיה אסור בהנאה. הש״ך מעיר על כך כבר בס״ק הראשון, ועושה מזה את טעם ההיתר שבסעיף ה: « שלא אמרו נצוק חבור אלא המערה לתוך יי״נ האסור בהנאה » (ש״ך יו״ד קכ״ו ס״ק ט). יין שאינו אסור אלא בשתייה אינו עושה נצוק — ומשום כך המערה לתוך כלי של עובד כוכבים שלא הודח בלבד, יינו שלמעלה נשאר מותר אפילו בשתייה. להלכה למעשה — שאל את רבך.

בשתי דרכים, ועוד שתי פרצות. הראשונה ממשית: להפסיק את הקילוח קודם שיגיע ליין האסור — « ואם עירה וקיטף שקודם שנגע בשל האיסור הפסיק קלוח היורד מהיין של היתר מותר » (שו״ע יו״ד קכ״ו:א). זו העצה שכבר נתנה הגמרא למוכרי היין, והרמב״ם קבעה להלכה. השנייה עיונית: אין החיבור נמסר מדרגה לדרגה — נצוק בר נצוק אינו חבור (סעיף ג). ונוספות עליהן ההפסד המרובה (סעיף ב) והשופך למקום לכלוך (סעיף ד). להלכה למעשה — שאל את רבך.

סעיף ב מסלק את הנצוק משיש הפסד מרובה, ונותן דוגמה במה שהוציא מן החבית. והרמ״א קובע את השיעור, והוא צר: « וכל מה שהוא בקנקן או בכוס מקרי הפסד מועט » (רמ״א יו״ד קכ״ו:ב). ואין נפקא מינה בכמות שנשארה בחבית, ואף אם יכול עדיין למכור את היין לעובד כוכבים עדיין הפסד מרובה הוא. והרמ״א מדגיש שקולא זו מיוחדת ליין נסך: בשאר איסורים, אפשרות המכירה מוציאה אותם מכלל הפסד מרובה. להלכה למעשה — שאל את רבך.

תערובת, וזה המכריע בשלושת הסעיפים האחרונים. הט״ז מעמידו כן בשם הרשב״א: « ומ״מ לכ״ע הנצוק אינו כמגע עובד כוכבים אלא כתערובות יין » (ט״ז יו״ד קכ״ו ס״ק ו). ומכאן שיעורי הסימן: הרמ״א בסעיף ה אומר שאין הנצוק אוסר יותר מתערובת ושסתם יינם בטל בששים; סעיף ו מצריך ששים מים כנגד היין שבצלוחית; וסעיף ז מתיר את הגת אם החרצנים, הזגים והענבים ששים כנגד הקילוח שנגעו בו. להלכה למעשה — שאל את רבך.