סימן קי״ט — נאמנות החשוד בדברים הנאכלים

לפי השולחן ערוך (יו״ד קי״ט:א), החשוד לאכול דברים האסורים — בין באיסור תורה ובין באיסור דרבנן — «אין לסמוך עליו בהם», ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מן הדברים שהוא חשוד עליהם. אבל נקודת המוצא נשארת חזקת כשרות: כותב הש״ך שמלבד החשוד הידוע, כל אדם הוא בחזקת כשר לאכול עמו (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק א). הרמ״א מוסיף וי״א: אף ממי שאין מכירין אותו כמוחזק בכשרות, «אסור לקנות ממנו יין או שאר דברי׳ שיש לחוש לאיסור» — והוא עצמו חותם «מיהו אם נתארח אצלו אוכל עמו»; והט״ז (ס״ק ב) מחזיק בחומרה זו. להלכה למעשה, שאל את רבך.

המחבר מחלק (סעיף ב׳): אם אינו חשוד לאכול דברים אסורים אלא למכרם — «מתארח אצלו ואוכל עמו», וכן מה ששולח לביתו מותר, שחזקה שממה שהוא אוכל משגר לו. והש״ך נותן את הטעם בשם רש״י והר״ן: אינו נזהר בלפני עור, אבל הוא עצמו אינו אוכל איסור (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ה). והרמ״א מוסיף: «עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד» — ומדייק הש״ך שאינו חשוד אלא אם היה בוחר באיסור בעוד ההיתר מונח לפניו (ש״ך יו״ד קי״ט ס״ק ו). להלכה למעשה, שאל את רבך.

כן, לפי סעיף ג׳: נותנים לו משלו שיתקן או יבשל, ואין חוששים לחילוף, «כיון שאינו חשוד על הגזל». היוצא מן הכלל הוא מי שחושש בתקנתי: החמות, «שבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה», והפונדקית הבושה מהאכסנאי — שם חוששים שמא תחליף רע בטוב. והרמ״א מוסיף שפקדון בעלמא, שיחזירנו כמות שהוא, מותר. להלכה למעשה, שאל את רבך.

לא: «החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים» (סעיף ד׳). שתי הרחבות בלבד יש: מה שמשמש את אותו איסור — הטבח שהרגיל את הנערים באגוזים, שקונסים אותו אף מלמכור אגוזים (סעיף ד׳; ט״ז יו״ד קי״ט ס״ק ז) — והאיסור הקל ממנו בעונש (סעיף ה׳), אלא אם כן הרבים נזהרים בו יותר. ואם יצא משני חשדות ונחשד שוב על אחד מהם, חוששים לשניהם (סעיף ו׳). ולבסוף, בשל אחרים נשאר נאמן ואף על אותו דבר (סעיף ז׳), ובשלו אינו נאמן ואפילו בשבועה (סעיף ח׳). להלכה למעשה, שאל את רבך.

לפי סעיף י״ג: נודע עד שלא אכלו — מחזיר הלוקח את המקח והמוכר מחזיר את הדמים; נודע משאכלו — «מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים», והוא קנס כלשון הש״ך (ס״ק כ״ה). מכרו לעובד כוכבים או השליכו לכלבים: «ישלם לו דמי טריפה». באיסור מדברי סופרים, או כשהפירות קיימים, מחזיר הפירות ונוטל דמיו. וסעיף ט״ו מוסיף את הענישה: «המוכר דברים האסורים מעבירים אותו ומשמתים אותו», ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויפסיד ממון מדעתו, «כיון שאינו חס על ממונו». להלכה למעשה, שאל את רבך.