Siman 134 — Le vin libé qui s’est mélangé

Parce que la mesure suit le genre, avant de suivre la quantité. La michna pose les deux régimes d’un trait : « יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן בְּנוֹתֵן טַעַם » (עבודה זרה ע״ג ע״א), et la guemara donne la raison de la sévérité : « בִּשְׁלָמָא יֵין נֶסֶךְ, מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא טֶבֶל מַאי טַעְמָא » (עבודה זרה ע״ג ע״ב). Le Mehaber le reprend au premier seif : « יין שנתנסך לעבודת כוכבים שנתערב ביין של היתר אוסר בהנאה בכל שהוא » (שו״ע יו״ד קל״ד:א) ; mais dès que le genre change, la mesure redevient ordinaire : « מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהם מין בשאינו מינו » (שו״ע יו״ד קל״ד:ג). Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.

Oui, et c’est la clause la plus facile à manquer du siman. Le Mehaber limite lui-même sa sévérité : « בד״א כשהורק היין המותר על טפה של יין נסך » (שו״ע יו״ד קל״ד:א), et dans l’autre sens il permet — « אבל אם עירה יין נסך מצרצור קטן » (שו״ע יו״ד קל״ד:א) — car alors « ראשון ראשון בטל ». Le Chakh, au nom du Ran, en donne le fondement en une ligne : « וטעמא דמלתא שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו » (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק א). Ce qui est en place l’emporte sur ce qui survient. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.

Parce que ce n’est pas le volume qui décide mais le débit. Le Mehaber le dit en cinq mots : « מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול » (שו״ע יו״ד קל״ד:א), et la guemara l’avait déjà posé : « וְדַוְקָא צַרְצוּר קָטָן, דְּלָא נְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ, אֲבָל חָבִית דִּנְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ — לָא » (עבודה זרה ע״ג ע״א). Le Ran a trouvé la frontière trop floue : « ולא ידעתי באיזה דבר החילוק שבין צרצור קטן לחבית דהיאך נתן דבריו לשיעורים בכיוצא בזה » (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק ה), et il l’a résolue en déplaçant le critère de la taille vers l’usage. Le Chakh ajoute une condition pratique : cela ne vaut que si le jet n’a pas été interrompu (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק ו). Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.

C’est ici que les deux traditions se séparent, et le siman le dit lui-même. Le Mehaber maintient la mesure du Talmud : « נתערב סתם יינם ביין מותר הרי זה אוסר בכל שהוא בשתייה » (שו״ע יו״ד קל״ד:ב). Le Rama rapporte l’avis contraire — « ויש אומרים דכל סתם יינם בזמן הזה בטל בששים » (רמ״א יו״ד קל״ד:ב) — et ajoute les trois mots qui font toute la pratique ashkénaze : « וכן נוהגין להקל ». Mais le Chakh en resserre aussitôt la portée : l’allégement est né d’une situation de perte, et il ne dispense pas d’écarter le gain — « אבל איך יהנה לכתחלה מהיין נסך שנפל לשם אלא יוליך הנאה לים המלח ומותר בשתייה נ״ל » (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק ט״ו). Le Baer Hetev rapporte le débat entre le Ba’h et le Chakh (באר היטב יו״ד קל״ד ס״ק ו), et le Pit’hei Techouva y apporte la position du Noda BiYehouda (פת״ש יו״ד קל״ד ס״ק ד). Le rattachement à l’une ou l’autre tradition se décide avec ton Rav.

Cela dépend d’une seule chose — le liquide est-il entré ? Sur des raisins entiers, le Mehaber tranche : « אם הם שלימות ידיחם והם מותרות באכילה » (שו״ע יו״ד קל״ד:ח) ; sur des lentilles et de l’orge, de même — mais avec une horloge : « ואם עבר עליהם זמן רב ודאי בלעו ואין להם היתר בהדחה » (שו״ע יו״ד קל״ד:י). Et sur le blé, jamais : « נפל על גבי חטים אין להם היתר בהדחה מפני שמתוך שיש בהם סדק היין נבלע בהם » (שו״ע יו״ד קל״ד:י״א). Combien de temps est un “ long temps ” ? Le Taz le veut très court : « משמע דזמן מועט הוא מועט דומיא דמיד וכל שיש שהות יותר מזה מקרי מרובה » (ט״ז יו״ד קל״ד ס״ק י) ; le Chakh donne vingt-quatre heures : « נראה דמעת לעת בעינן כמ״ש לעיל סימן ק״ה ס״ק ב׳ » (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק כ״ז). Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.