סימן קל״ד — דִּין יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ וְנִתְעָרֵב

מפני שהמידה הולכת אחר המין קודם שתלך אחר הכמות. המשנה נותנת את שני הדינים כאחד : « יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן בְּנוֹתֵן טַעַם » (עבודה זרה ע״ג ע״א), והגמרא נותנת את טעם החומרה : « בִּשְׁלָמָא יֵין נֶסֶךְ, מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא טֶבֶל מַאי טַעְמָא » (עבודה זרה ע״ג ע״ב). והמחבר שונה זאת בסעיף הראשון : « יין שנתנסך לעבודת כוכבים שנתערב ביין של היתר אוסר בהנאה בכל שהוא » (שו״ע יו״ד קל״ד:א) ; ומשנשתנה המין חוזרת המידה לכלל שאר האיסורים : « מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהם מין בשאינו מינו » (שו״ע יו״ד קל״ד:ג). ולמעשה — שאל את רבך.

כן, וזו התיבה הנשמטת ביותר מן העין בכל הסימן. המחבר עצמו מגביל את חומרתו : « בד״א כשהורק היין המותר על טפה של יין נסך » (שו״ע יו״ד קל״ד:א), ולכיוון האחר הוא מתיר — « אבל אם עירה יין נסך מצרצור קטן » (שו״ע יו״ד קל״ד:א) — שאז « ראשון ראשון בטל ». והש״ך, בשם הר״ן, נותן את היסוד בשורה אחת : « וטעמא דמלתא שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו » (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק א). העומד במקומו עדיף על הבא עליו. ולמעשה — שאל את רבך.

מפני שאין הנפח מכריע אלא השפיעה. המחבר אומרה בחמש תיבות : « מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול » (שו״ע יו״ד קל״ד:א), והגמרא כבר העמידה זאת : « וְדַוְקָא צַרְצוּר קָטָן, דְּלָא נְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ, אֲבָל חָבִית דִּנְפִישׁ עַמּוּדֵיהּ — לָא » (עבודה זרה ע״ג ע״א). והר״ן ראה את הגבול מטושטש : « ולא ידעתי באיזה דבר החילוק שבין צרצור קטן לחבית דהיאך נתן דבריו לשיעורים בכיוצא בזה » (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק ה), ויישבה בהעתקת המבחן מן הגודל אל הדרך. והש״ך מוסיף תנאי מעשי : אין זה אלא כשלא נפסק הקילוח (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק ו). ולמעשה — שאל את רבך.

כאן נפרדות שתי המסורות, והסימן אומר זאת בעצמו. המחבר מעמיד את מידת הש״ס : « נתערב סתם יינם ביין מותר הרי זה אוסר בכל שהוא בשתייה » (שו״ע יו״ד קל״ד:ב). והרמ״א מביא את הדעה שכנגד — « ויש אומרים דכל סתם יינם בזמן הזה בטל בששים » (רמ״א יו״ד קל״ד:ב) — ומוסיף שלוש תיבות שכל מנהג אשכנז תלוי בהן : « וכן נוהגין להקל ». אלא שהש״ך מיד מצמצם : ההיתר נולד במקום הפסד, ואינו פוטר מסילוק הריווח — « אבל איך יהנה לכתחלה מהיין נסך שנפל לשם אלא יוליך הנאה לים המלח ומותר בשתייה נ״ל » (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק ט״ו). והבאר היטב מביא את מחלוקת הב״ח והש״ך (באר היטב יו״ד קל״ד ס״ק ו), והפתחי תשובה מוסיף את דעת הנודע ביהודה (פת״ש יו״ד קל״ד ס״ק ד). ובאיזו מסורת לאחוז — שאל את רבך.

הכל תלוי בדבר אחד — האם נכנס המשקה ? בענבים שלמות מכריע המחבר : « אם הם שלימות ידיחם והם מותרות באכילה » (שו״ע יו״ד קל״ד:ח) ; ובעדשים ושעורים כן הוא — אלא שיש בו שעון : « ואם עבר עליהם זמן רב ודאי בלעו ואין להם היתר בהדחה » (שו״ע יו״ד קל״ד:י). ובחטים לעולם לא : « נפל על גבי חטים אין להם היתר בהדחה מפני שמתוך שיש בהם סדק היין נבלע בהם » (שו״ע יו״ד קל״ד:י״א). וכמה הוא ‘זמן רב’ ? הט״ז מקצרו : « משמע דזמן מועט הוא מועט דומיא דמיד וכל שיש שהות יותר מזה מקרי מרובה » (ט״ז יו״ד קל״ד ס״ק י) ; והש״ך נותן מעת לעת : « נראה דמעת לעת בעינן כמ״ש לעיל סימן ק״ה ס״ק ב׳ » (ש״ך יו״ד קל״ד ס״ק כ״ז). ולמעשה — שאל את רבך.