Sougyot, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ג (ו׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ז׳ ס״ק), ט״ז (ו׳ ס״ק), באר היטב (ח׳ ס״ק), פתחי תשובה (א׳ ס״ק), בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
עבודה זרה מ״ז ע״א–ע״ב (מי שהיה ביתו סמוך) · ט״ז ע״א וי״ט ע״ב (כיפה — אם בנה שכרו מותר) ·
נ״א ע״ב (גינה ומרחץ — בטובה ושלא בטובה) · י״ג ע״א (נהנה ומהנה)
רמב״ם הלכות עבודת כוכבים פרקים ז׳, ח׳ וט׳
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 Table des matières
שורש הסימן — נהנה ומהנה : un seul interdit, ou deux ?
מהנה בבנין הכותל — le Ba’h contre le Chakh sur « la maison elle-même adorée » (seif 1)
מחצה למחצה — l’espace ou les pierres : le Bavli, le Yerouchalmi et le Ran (seif 1)
תשמיש דתשמיש — בימוסיאות ou דימוסיאות : Rachi et le Rambam contre Rabbenou Yitshak (seif 2)
שכרו מותר — le Rif contre le Rambam, le Ba’h contre le Rama, et le dernier coup de marteau (seif 2)
בטובה — Rachi, Rabbenou Tam, le Rambam ; les deux לשונות d’Abbaye ; pourquoi le Mehaber est sévère (seif 3)
גבול הקולא — la cour de l’idole, Rabbenou Yitshak, le Mordekhi, le Ba’h et le Maharchal (seif 3)
מכס ומדינה — la foire, les boutiques et la caisse de la ville : la kouchia du Taz et le צ״ע du Ran (seifim 4–6)
לעובדיה — le Levouch contre le Chakh (seif 3)
יסוד הסימן — למי הולך הממון
1. שורש הסימן — נהנה ומהנה : un seul interdit, ou deux ?
Le siman 142 interdisait de tirer profit de l’idole ; le 143
interdit de lui en procurer. Le Tour les enchaîne d’un « de même que » — mais ce « de même que » cache une
question : l’interdit de faire jouir est-il un corollaire de l’interdit de jouir, ou un
interdit à part entière ?
La guemara lie les deux par un kal va’homer — et par un cas où l’on ne peut échapper ni à l’un ni à l’autre
« וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מְעוּטָּרוֹת בְּפֵירוֹת נָמֵי אָסוּר, קַל וָחוֹמֶר: נֶהֱנֶה — אָסוּר, מְהַנֶּה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן » (עבודה זרה י״ג ע״א)
« יְהוּדִי שֶׁנִּמְצָא שָׁם מָה יַעֲשֶׂה? יַנִּיחַ — נִמְצָא נֶהֱנֶה, לֹא יַנִּיחַ — נִמְצָא מְהַנֶּה » (עבודה זרה י״ג ע״א)
Le Tour en fait l’ouverture du siman :
« כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור לההנותם לפיכך מי שביתו סמוך לאליל ונפל אסור לבנותו שמהנה לה לבנות לה כותל כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד׳ אמות ובונה » (טור יו״ד קמ״ג)
La ḥakira : d’où vient l’interdit de מהנה ?(א) Il dérive de
l’interdit de jouir — c’est le kal va’homer de Rabbi Yohanan : si recevoir de l’idole est interdit, lui donner
l’est à plus forte raison. Sur cette branche, l’interdit se mesure comme le premier : par le profit qui
circule. (ב) Il tient à la mitsva d’anéantir l’idole — celui qui lui procure quelque
chose « veut son maintien », et c’est cela qui est interdit, indépendamment de toute valeur. Le Beit Yossef
rapporte cette seconde voie au nom du Ramban :
« כתב רבינו ירוחם בשם הרמב״ן כיון דאמרינן מצוה לבטל אליל ומשמשיה ורוצה בקיומן אסור נראה שאפי׳ בחנם שאם אמר לו שמור אליל אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Nafka mina Garder une idole gratuitement. Sur (א), aucun profit ne circule, et rien
n’est interdit. Sur (ב), le Ramban interdit : le gardien « veut son maintien ». Et le siman tout entier
penche vers (א) — c’est pourquoi ses six seifim ne demandent jamais ce que l’on veut, mais où va ce
que l’on donne.
שלא לבנות ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ובאיזה אופן מותר ליהנות מעבודת כוכבים. ובו ו׳ סעיפים: מי שהיה ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה ואותו הריוח ממלאו קוצים או צואה כדי שלא ירחיב בבית אלילים היה הכותל שלו ושל אלילים ידון מחצה למחצה שלו מותר בהנאה ושל אלילים (אסור ואם אינו מכיר) (טור) הכל אסור בהנאה אבניו ועציו ואפרו. (מיהו מותר למכור להם חלקו בכל מקום שהוא) (ר״ן פ׳ כל הצלמים):
Rachi, sur la michna
« שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״א ד״ה מי שהיה)
Et sur la guemara, quand elle objecte que le retrait « élargit » l’idole :
« ואנן תנן דאסור לבנות כותל להפסיק בינו ובין עבודת כוכבים לפי שבונהו לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה והא בעי)
Kouchia du Ba’h Rachi écrit « et la maison elle-même est adorée ». N’est-ce pas la
condition de l’interdit ? Si la maison n’est pas adorée mais abrite seulement une idole, bâtir son mur n’est
pas « faire jouir l’idole ». Le Chakh cite le Ba’h mot pour mot :
« והב״ח כתב וז״ל ומפרש במשנה פרק כל הצלמים מי שהיה ביתו סמוך לאליל נראה שאם לא היה הבית עצמו נעבד אלא שהעמידו בו עבודת כוכבים לא היה נקרא מהנה לעבודת כוכבים בבנין הכותל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
Terouts — le Chakh : Rachi ne parle pas de la condition de l’interdit, mais de l’impureté
« משמע מדברי הט״ו שאפילו אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« ומ״ש רש״י שהבית עצמו נעבד אין כוונתו כמו שהבין הב״ח אלא רצה לו׳ משום דקתני בסיפא אבניו ועציו ואפרה מטמאים כשרץ (פירש״י אינו מטמא במשא) ר׳ עקיבא אומר כנדה (מטמא במשא) ואי לא היה הבית עצמו נעבד אלא הוי משמשי אליל לא הוי אמר ר״ע כנדה » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
La michna continue : « ses pierres, ses bois et sa poussière rendent impur comme un reptile ; Rabbi Akiva
dit : comme une nidda ». Or seule une idole elle-même rend impur par transport, non ses accessoires —
la guemara le dit expressément pour Rabbi Akiva. Rachi devait donc supposer que la maison est adorée pour que
la suite de la michna tienne ; il ne dit rien de la condition de l’interdit de bâtir.
La preuve positive du Chakh, tirée de Rachi 16a. Rachi explique la permission des בימוסיאות
par « accessoire d’accessoire » :
« בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים … ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
Donc l’accessoire direct de l’idole est interdit à bâtir ; et une maison où l’idole est dressée est
son accessoire direct. Le Chakh renverse ainsi l’argument du Ba’h : c’est précisément parce que la salle est
permise comme accessoire d’accessoire que le mur de la maison qui abrite l’idole est interdit —
« ולא ירדתי לסוף דעתו דאדרבה משם ראיה דהא דוקא בטרקלין דהוי תשמיש דתשמיש שרי רש״י הא לאו הכי לא ואם כן למה יהא מותר לבנות כותל לבית שמעמידין בה עבודת כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
Nafka mina Un bâtiment qui n’est pas lui-même objet de culte, mais qui contient une idole.
Selon le Ba’h, on peut rebâtir le mur mitoyen ; selon le Chakh, non — et le Baer Hetev (ס״ק א) tranche pour le
Chakh : les paroles du Ba’h « ne paraissent pas du tout ».
3. מחצה למחצה — l’espace, ou les pierres ?
Deux lectures de « on le juge moitié-moitié »
Le Bavli, tel que Rachi le lit, parle de l’espace : la moitié du mur
qui est à lui compte dans les quatre coudées. Le Yerouchalmi, tel que le Ran le rapporte, parle des
pierres : il en prend la moitié.
Rachi — l’espace compte, les pierres non
« אותו חלק של עבודת כוכבים אינו עולה לו בכניסת ד׳ אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה נידון)
« של אותו כותל מטמאין כשרץ אפילו חלקו לפי שאין ברירה » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה אבניו)
Le Ran, par le Beit Yossef — le Yerouchalmi, et une réserve
« וכתב הר״ן אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרינן נדון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה״מ במכיר האבנים שכנגדו אבל כשאינו מכירו הכל אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« ולי פשטא דמתניתין מוכחא כפירושו של רש״י ולפיכך אני חוכך להחמיר בהיתירו של הירושלמי אבל הרמב״ם כתבו בפ״ח » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Le Ran retient du Yerouchalmi que la moitié des pierres est permise s’il les reconnaît, et ajoute de
son cru qu’on peut en tout cas vendre sa part. Le Beit Yossef trouve que la michna sonne comme Rachi, et
« hésite à se montrer strict » — tout en notant que le Rambam a recopié le Yerouchalmi.
Ḥakira : pourquoi les pierres sont-elles toutes interdites selon Rachi ?(א)
Parce qu’אין ברירה : on ne peut pas dire rétroactivement « celles-ci étaient les
miennes ». (ב) Parce que le mur entier a servi l’idole, et que sa part y est absorbée comme
un accessoire. La formule de Rachi — « même sa part, parce qu’il n’y a pas de brerah » — tranche pour (א) :
le défaut est d’identification, non de statut. D’où la porte du Yerouchalmi : quand on reconnaît les
pierres, il n’y a plus rien à trancher.
Nafka mina — et le Rama la tranche Le Rama prend les deux : du Tour, « s’il ne reconnaît
pas — tout est interdit » (donc s’il reconnaît, sa part est permise) ; du Ran, « il peut leur vendre sa part
où qu’elle soit ». Le Chakh (ס״ק ג) et le Baer Hetev (ס״ק ב) rappellent le calcul de Rachi pour l’espace :
« וחלקו עולה לו שאם היה עביו של כותל ב׳ אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
אסור לבנות עם העובד כוכבים כיפה שמעמידים בה אלילים ואם עבר ובנה (אפי׳ עבודת כוכבים עצמה) (כל בו) שכרו מותר אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה:
Le Mehaber permet de bâtir la salle ou la cour qui contient la
voûte. Cette permission repose sur une leçon de la michna — un beit ou un dalet — et sur la
catégorie qu’elle engage.
La michna, et les deux leçons
« אֲבָל בּוֹנִין עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעַ לְכִיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה — אָסוּר לִבְנוֹת » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
Rachi lit בימוסיאות, et explique :
« בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים … ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
Les Tossefot, au nom de Rabbenou Yitshak, lisent דימוסיאות :
« לכך נראה לר״י כגירסת הערוך שפירש דימוסיאות בדל״ת והוא לשון מרחצאות » (תוספות עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
Kouchia des Tossefot sur Rachi Un בימוס n’est jamais appelé « accessoire d’accessoire » :
la michna de 47b parle de « la pierre qu’il a taillée d’abord pour un bimos », et la guemara de 53b interdit
les bimossiaot des rois parce qu’on y dresse l’idole — c’est un accessoire direct. Et même s’il
n’était qu’accessoire d’accessoire :
« ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי עבודת כוכבים אמאי מותר לבנות עמהן וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהן מקום שיקטירו עליו במחתה לעבודת כוכבים » (תוספות עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
Le Beit Yossef explique le Rambam, et le Taz tire la conséquence
« ונראה שטעמו משום דמפרש הא דתנן בונה עמהם במסיאות דהיינו טרקלין או חצר שבו אותה כיפה וכן פרש״י דבמסיאות היינו בימה שמקריב עליה זבחים דהוי׳ תשמיש׳ דתשמיש לאליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« כן פסק רש״י ורמב״ם במתניתין דקתני בונה עמהם בימוסיאות דהיינו מידי דהוה תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים והתוספות חולקים וגורסים בגמרא דימוסיאו׳ ופירושו מרחצאות וכ״פ הערוך והטור הביאו במסקנא אבל תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
Rachi et le Rambam tiennent la leçon du beit : ce qu’on bâtit avec eux est un accessoire d’accessoire, donc
permis — et le Rambam en déduit la salle et la cour. Rabbenou Yitshak tient la leçon du dalet, des bains :
la michna ne permet alors rien qui serve à l’idole, même de loin.
Le Taz, en trois temps. D’abord l’étonnement :
« וע״כ תימה על הש״ע ורמ״א שלא חששו לפסוק לחומרא בפרט באיסור אליל שכ״פ מצינו שהחמירו בו טפי משאר איסורים והלא תראה בסוף סי׳ קל״ט שהחמירו למכור להם אפי׳ קלפי׳ ודיו ושאר חומרות ק״ו בן בנו של ק״ו הטרקלין השייך לכיפה של אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
Puis une restriction interne à la permission elle-même — la michna dit « il bâtit avec eux », et le
Rambam recopié par le Mehaber ouvre le seif par « avec le non-Juif » :
« ונ״ל עוד דאפי׳ לרש״י ורמב״ם אין היתר אלא דרך מסייע לחוד שהרי איתא במשנה בלשון זה בונה עמהם וכן הרמב״ם שהעתיק המחבר כאן כתב בריש הסעיף אסור לבנות עם העובדי כוכבים כו׳ ועלה קאמר אבל בונה כו׳ כלומר עמהם דוקא ומצינו כמה פעמים דמסייע אין בו ממש אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
Enfin la conduite :
« אבל למעשה ודאי ראוי לנו לפסוק כר״י שראה דברי רש״י וחלק עליהם ואליו תשמעון להרחיק מכיעור ודומה לו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
Et le Taz étend la voûte aux fenêtres (ס״ק ב). Si l’on ne bâtit pas la voûte, on ne perce
pas non plus les fenêtres de la pièce où l’idole est dressée ; et la crainte de l’hostilité ne permet rien
ici, parce qu’on peut se récuser :
« מכאן אסור לעשות חלונות לבית עבודת כוכבים דהיינו להחדר שהעבודת כוכבים בתוכו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« ואין להתיר משום איבה דכבר כתבו התוספות פ״ק דעבודת כוכבים (דף י״ט) לענין תכשיטין של אליל דאיכא לאשתמוטי למימר דאסור לנו למיעבד תכשיטין לאליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
Nafka mina Un entrepreneur qui bâtit seul l’aile d’un bâtiment contenant la voûte :
interdit même selon Rachi et le Rambam, dit le Taz. En équipe avec eux : permis selon le Mehaber, interdit en
pratique selon le Taz — et le Baer Hetev (ס״ק ה) enregistre cette conclusion : « interdire même d’aider ».
5. שכרו מותר — le Rif contre le Rambam, le Ba’h contre le Rama
Ḥakira : pourquoi le salaire de l’idole elle-même est-il permis ? Deux propositions, et il
faut les deux. (א) L’idole naît au dernier coup de marteau, et ce coup ne vaut pas une
perouta. (ב)ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף — le salaire s’acquiert
au fur et à mesure, si bien que tout ce qui précède le dernier coup a été payé pour un objet qui n’était pas
encore une idole. Sans (ב), le salaire serait acquis en bloc à la fin, pour une idole achevée. Rachi le dit :
« הלכך שרי דשכירות שאר מכושות לא מיתסר דההוא לאו שכר עבודת כוכבים הוא » (רש״י עבודה זרה י״ט ע״ב ד״ה לית ביה)
Kouchia des Tossefot Même moins d’une perouta de l’argent d’une idole est interdit. Le dernier
coup vaut donc quelque chose, et ce quelque chose est mêlé au salaire.
Terouts — les Tossefot : pour ce coup-là, le non-Juif n’aurait rien retranché
« וי״ל כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא היה העובד כוכבים נותן ממנו משכירותו פחות א״כ אין לו עליו שכר עבודת כוכבים כלל » (תוספות עבודה זרה י״ט ע״ב ד״ה מכוש)
Le Rif, le Tour et le Mehaber ne parlent que de la voûte
Le Rambam écrit la permission pour l’idole elle-même ; le Rif, le Tour et le
Mehaber la taisent, et ne permettent le salaire que pour la voûte. Le Rama, au nom du Kol Bo, rétablit la
guemara. Le Ba’h attaque le Rama — et le Chakh défend l’un et l’autre.
Le Rambam, en toutes lettres
« הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׂכָרוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר וּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן שֶׁגּוֹמְרָהּ אֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ה׳
Le Chakh : ce que le Ba’h reprochait, et pourquoi sa réponse ne tient pas
« משמע מדברי הט״ו דדוקא כיפה אבל עבודת כוכבי׳ עצמה שכרה אסור וכ״נ דעת הרי״ף ותמה הב״ח דבש״ס (בעבודת כוכבים דף י״ט ע״ב) אמרין דאפי׳ עבודת כוכבים עצמה שכרה מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« ומה שתירץ הב״ח הוא תמוה לחלוק על הש״ס בסברא ומכל שכן שהתוס׳ תרצו קושייתו » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
Le Chakh défend le Rif par le Yerouchalmi. Dans le Yerouchalmi, Rabbi Mana conteste Rabbi
Eliezer au sujet de la voûte elle-même — donc Rabbi Eliezer parlait bien de la voûte, et
l’oqimta de Rabbi Yirmiya (« l’idole elle-même ») ne tient pas ; le Rif suit le Yerouchalmi sur ce point,
parce que le Bavli n’y contredit pas le Yerouchalmi, il l’interprète :
« אכן נראה לי ליישב ברווח שדעת הרי״ף מדאמרינן בירושלמי הלכה ז׳ עבר ובנה רבי אליעזר אומר מותר אמר ר׳ מנא לא מסתברא כהדא סוברת דלא אסיר דהא חייד כל הדא כיפתא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« פירוש לא מסתבר כסברא זו דלא אסר אלא אפילו עבר ובנה שכרו אסור שהרי הוא משמח בעבודת כוכבים כל זמן שהכיפה קיים » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
Mais le Chakh tranche comme le Rama, et le dit sans détour
« אבל הרא״ש והר״ן והתו׳ לשם פסקו כר׳ ירמיה וכ״פ הרמב״ם ספ״ז מהלכות עבודת כוכבים דין ה׳ והרשב״א בתה״א דף קל״ח ע״א וכן כ׳ הכלבו סימן צ״ז וזהו דעת הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« ותימה גדולה על הב״ח שהשיג על הרב כי אדרבה תמהתי למה כתב דין זה בשם הכלבו הלא ש״ס ערוך הוא ומבואר בגדולי הפוסקים הנ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
Et il ferme la porte du Yerouchalmi qu’il avait ouverte pour le Rif :
« ול״ק מהירושלמי דאפשר דגם ר״א מיירי אפילו בעבודת כוכבים עצמה ורבי מנא פליג אפילו בכיפה ומסתברא לש״ס דילן דבכיפה פשיטא דשרי וליתא לדרבי מנא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
Le Pit’hei Techouva (ס״ק א) renvoie à ce ס״ק et au Chaar haMelekh pour la question restée ouverte :
pourquoi le Tour et le Mehaber ont-ils omis Rabbi Yirmiya ?
« עיין ב״ח ובש״ך סק״ד הטעם למה השמיטו הטור והמחבר הא דר׳ ירמיה בש״ס דאפילו שכר עבודת כוכבים עצמה מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ג ס״ק א)
La réponse du Taz : ils l’ont tu à dessein
« וכן כתבו כל הפוסקים רק הרי״ף והטור והש״ע לא הביאו להאי רבותא דאפילו אליל עצמה שרי השכר בדיעבד ונראה טעמם שלא רצו לגלות היתר זה כדי להרחיק את האדם מכיעור עבירה זו וכדרך שאמרו בפרק מי שהחשיך עוד אחרת אמרו ולא רצו לגלותה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
Ce n’est pas une divergence de psak mais de pédagogie : la permission existe, mais on ne l’affiche
pas, comme la guemara elle-même « en savait une autre et n’a pas voulu la révéler ».
Nafka mina Un artisan qui a fabriqué, contre salaire, l’objet même du culte. Selon le Rif tel
que le Chakh le lit, le salaire est interdit ; selon le Rambam, le Rama, le Chakh et le Taz, permis — mais
sans qu’on l’enseigne d’avance. Deux positions, un seul conseil : ne pas s’y engager.
היה לאלילים גנה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים אלא לעובדיה מותר ליהנות מהם אפילו בטובה אפילו הגנה והמרחץ לאלילים לבדה (כן משמע בטור לדעת רש״י): הגה וי״א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני׳ אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע״פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל (טור בשם ר״ת ותוס׳ דף מ״ד ורא״ש ומרדכי בשם ר״ת):
6. בטובה — Rachi, Rabbenou Tam, le Rambam, et les deux לשונות d’Abbaye
Rachi (51b) : payer un salaire aux prêtres. Rabbenou
Tam (Tossefot 44b, Roch) : leur devoir une faveur, même sans payer. Rambam et Raavad
(par le Beit Yossef) : la reconnaissance verbale, « pourvu qu’on ne paie pas ».
Rachi — et Rachi contre Rachi
« שלא יעלו שכר לכומרים דאין הקדש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה נ״א ע״ב ד״ה נהנין)
Mais à 44b, sur la même michna, Rachi écrit autre chose :
« שלא יחזיק טובה לכומרים ובהנאה לא מיתסר כדאמרינן לקמן אין הקדש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה שלא בטובה)
Kouchiot de Rabbenou Tam sur la lecture « salaire » La langue, d’abord : on aurait dit
בשכר ושלא בשכר. Ensuite, si payer est interdit parce que l’idole y gagne, comment celui qui, à 13a, permet
מהנה l’expliquerait-il ? Enfin, si d’autres partagent le bénéfice, en quoi cela
change-t-il quelque chose, puisque l’idole gagne tout autant ?
« ולא נהירא לר״ת דלשון בטובה לא משמע הכי ואדרבה בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
Terouts — Rabbenou Tam : il s’agit de la faveur qu’on doit, non de l’argent qu’on donne
« פירש רש״י בטובה בשכר ולא נהירא לר״ת דא״כ בשכר ולא בשכר הוה ליה למימר » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
« ונראה שמותר לטחון ולאפות בתנור וריחים של כומרים שעושין בשכר ואין מחזיקין להן טובה. ועוד נראה דאפילו בשכר מותר כיון שאין התנור וריחים עומדים בחצר עבודת כוכבים » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
Sur cette lecture, moudre au moulin du prêtre contre paiement est permis : on ne lui doit rien.
Le Rambam et le Raavad — la reconnaissance verbale. Le Beit Yossef rapporte le Raavad, et
note que le Rambam le suit :
« אבל הראב״ד ז״ל פי׳ בטובה ושלא בטובה טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברי׳ כדי שלא ימשך אחריהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה נֶהֱנִים בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִים בָּהֶם בְּטוֹבָה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים נֶהֱנִין בָּהֶן אֲפִלּוּ בְּטוֹבַת כֹּהֲנֶיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ז
Ḥakira : pourquoi le Mehaber est-il sévère là où le Rambam est indulgent ? Le Mehaber
interdit « même si d’autres ont part au bénéfice avec les prêtres » ; le Rambam permet alors « même avec la
faveur des prêtres ». Deux explications possibles. (א) C’est une ma’hloket sur les
לשונות : le Mehaber suit la seconde version d’Abbaye, le Rambam la première. (ב)
C’est une conséquence de la lecture de בטובה : si c’est de l’argent, l’idole en profite réellement et l’on
est sévère ; si c’est une parole, l’interdit est rabbinique et l’on est indulgent.
Le Beit Yossef tient (א), le Chakh tient (ב) — et ils se complètent
« ופסק הרמב״ם בפ״ז מהלכות ע״ז כלישנא קמא דשרי באיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהנים וכבר נתן הר״ן טעם למה פסק כן והרי״ף והרא״ש כתבו שתי הלשונות ולא הכריעו ומשמע דמסתמא ס״ל דהלכה כלישנא בתרא וכ״פ הר״ן ז״ל וכ״נ שהוא דעת רבינו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« משמע דהיינו כהמפרשי׳ השכר וכ״כ עט״ז ולכך פסק לחומרא דאפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והרמב״ם פרק ז׳ דין י״ז לפי שמפרש בטובה בטובת דברים ובלבד שלא יתן שכר פסק לקולא דאם היה לה ולאחרים מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
Le Beit Yossef explique le choix du Mehaber par la règle des versions — le Rif et le Roch ont rapporté les
deux sans trancher, donc la dernière l’emporte. Le Chakh explique pourquoi chacun a choisi sa version : le
Mehaber lit בטובה comme le Levouch, un salaire ; or un salaire réel, on ne le permet pas sur une lecture
douteuse. Le Rambam lit une reconnaissance verbale — un interdit rabbinique — et va à l’indulgence.
Le Ran, par le Beit Yossef : l’objection de fond, et une lecture « moyenne ». Si les fruits
du jardin sont à vendre et que l’idole en profite, comment peut-on permettre, alors que זבינא
דרמי על אפיה est un profit du vendeur ? Le Ran répond que la « faveur » n’est qu’un léger avantage
de courtoisie — et qu’au fond « il n’y a pas de consécration pour une idole ». Et il rapporte une autre voie,
qu’il juge « la plus juste selon notre guemara » :
« ואחרים פירשו דהאי טובת כהנים דאמרינן היינו כשהדמים נופלים לכיסן ולא לכיס של אליל כל כהאי גוונא לא מיתסר אלא מפני מראית העין ומשום הכי שרינן בשלה ושל אחרים וזה דרך נכון לפי גמרתנו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Nafka mina — le four et le moulin Selon Rachi (et le Tour à sa suite) : interdit d’y
moudre et d’y cuire, car on paie. Selon Rabbenou Tam : permis, car on ne doit aucune faveur. Le Taz tranche
au plus large — tout ce qui est interdit avec faveur l’est aussi bien en payant qu’en devant une
faveur :
« והרמב״ם כתב דבשכר גרע טפי ונראה דהכי קי״ל וכל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
7. גבול הקולא — jusqu’où va la porte du Rama ?
Rabbenou Tam, par les Tossefot et le Tour — la cour de l’idole
« ועוד נראה לר״ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים וטוחנין בריחים של מים שלהם ודאי ליכא למיחש דלא מיבעיא בשכר דשרי דאין אנו מחזיקין להם טובה אלא אפילו שלא בשכר נמי מותר כיון שאין התנור והריחים בבית העבודת כוכבים עצמו כמו הכא מרחץ של אפרודיטי » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« ועוד פי׳ ר״ת ואפי׳ לרש״י אם אין הריחים והתנור עומדים בחצר אליל עצמה מותר » (טור יו״ד קמ״ג)
C’est cette clause que le Rama érige en יש אומרים, et sur laquelle il conclut « on peut s’appuyer là-dessus
pour être indulgent ».
Kouchia de Rabbenou Yitshak, par le Tour Pourquoi la cour ? Si le jardin est consacré
à l’idole et que ses fruits paient ceux qui s’occupent d’elle, la distance n’y change rien ; et inversement,
un jardin que les prêtres ont acheté eux-mêmes n’a jamais été interdit :
« והר״י כתב לאו דוקא בגינה העומדת לפניה כדברי ר״ת אלא אפי׳ רחוק לה כיון שהגינה נתונה לאליל ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכה דהיינו הכומרים אסור ליהנות ממנה בשכר אבל גנות שקנו הכומרים מאיליהן לא מצינו איסור ליהנות מהם » (טור יו״ד קמ״ג)
Le Mordekhi, au nom du Ravyah, déplace le critère — non plus où est le jardin,
mais si le profit serait arrivé au prêtre sans ce Juif :
« כתב המרדכי בשם אבי״ה דהא דאין נהנין בטובת הנאה כגון שלא היה בא לכהן שלה זה הריוח אלא ע״י זה אבל מה שאנו נותנים להם שכירות מקרקעות ולקנות פירות גנותיהם מותר שאם לא יקנה ישראל יש עכו״ם רבים שיקנו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Et c’est cette borne que le Ba’h adopte, et que le Chakh (ס״ק ז) et le Baer Hetev (ס״ק ח) rapportent :
« והב״ח פסק להחמיר היכא דלא היה מגיע זה הריוח לכומרים אם לא ע״י ישראל זה שנותנו אבל אם לא היה קונה פירות אלו או רוחץ במרחץ היו באים עובדי כוכבים וקונים פירות ורוחצים במרחץ מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ז)
Le Rachba, en téchouva : l’usage tranche
« והרשב״א בתשובה סי׳ קס״ג כתב שאלת חק הכהני׳ שנוטלים מעשר הבציר … תשובה בכל כי הני פוק חזי מאי עמא דבר וכבר נהגו הכל להעלות מס כהניה מקרקעות ולוקחין פירות וירקות מהן » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Et Rabbenou Peretz distingue le bien de l’idole du bien des prêtres :
« וה״ר פרץ כתב דדוקא גנה ומרחץ שהוא לשם אליל מיתסרא בטובת כהניה אבל דברים של כהנים עצמם שרי לשכור מהם א״נ מיירי כשהשכר לאליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Le Maharchal ajoute la borne inverse (Taz ס״ק ה). « Sans faveur » suppose que tout le monde
en jouit ainsi ; une exemption accordée à un particulier est une faveur que l’idole lui fait :
« וכתב רש״ל דהך שלא בטובה פירושו שכל העולם נהנין ממנה שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד אסור דאדרבה נהנה מעובד כוכבים שמהנה אותו כדלקמן סימן קמ״ט גבי מכס עכ״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
Nafka mina Acheter les fruits d’un domaine attaché à un lieu de culte, situé hors de son
enceinte. Selon le Rama : permis. Selon le Ba’h (Chakh ס״ק ז) : permis seulement si d’autres acheteurs
existeraient de toute façon. Selon le Maharchal : jamais à un prix de faveur personnel. Trois bornes qui
s’additionnent — et c’est ainsi que le niveau 4 les emploie.
חנויות של אלילים אסור לשכור מהם. (ואם נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם שרי) (טור והפוסקים מהירושלמי):
גבאים שנוטלים מכס לאלילים אסור ליתן להם: הגה וכן בכאן אינו אסור אלא כשנופל השכר לצרכי עבודת כוכבים עצמה אבל כשנופל לכיס בני המדינה אע״פ שהם קונים צרכי עבודת כוכבים שרי. (טור):
8. מכס ומדינה — la foire, les boutiques et la caisse de la ville
Le Yerouchalmi, tel que les Tossefot et le Roch le citent
« וגרס לקמן פרק רבי ישמעאל בירושלמי חלילין של עבודת כוכבים אסור לספוד בהן ואם היו מעלין שכר למדינה אע״ג שהן עושין לצורך עבודת כוכבים מותר לספוד בהן חנויות של עבודת כוכבים אסור לשכור מהם ואם היו מעלין שכר למדינה אע״ג שהן לצורך עבודת כוכבים מותר גנאין » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« ובירושלמי דפירקין גרסינן וכן בתוספתא חלילין של עבודת כוכבים אסור לספוד בהן חנויות של עבודת כוכבים אסור לשכור מהן. ואם היו מעלין שכר למדינה מותר לשכור מהן אע״פ שהן עושין לצורך עבודת כוכבים. גבאין של עבודת כוכבים אסור ליתן להם: ואם היו מעלין שכר למדינה אע״פ שגובין לאלילים מותר ליתן להם » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
Le Beit Yossef en donne la source :
« חלילין של אליל אסור לספוד בהן חנויות של אליל אסור לשכור מהם וכו׳ ירושלמי ותוספתא בפרק רבי ישמעאל » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Kouchia — la foire de 13a Là-bas, donner la taxe est interdit, et celui qui achète du
marchand qui la paie est comme s’il la donnait :
« כָּאן — בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, דְּשָׁקְלִי מִיכְסָא מִינֵּיהּ » (עבודה זרה י״ג ע״א)
Pourquoi, ici, le loyer et la taxe deviennent-ils permis dès qu’ils « tombent à la ville » ?
Terouts — les Tossefot et le Roch : la taxe de la foire finance l’idole elle-même
« ולא דמי ליריד של עובדי כוכבים דאסרנא לעיל פ״ק (עבודה זרה דף יג.) אליבא דרבי יוחנן דאמר נהנה אסור מהנה לא כ״ש דהתם עושין מן המכס צרכי עבודת כוכבים אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכומרים » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך עבודת כוכבים ונויה ותקרובתה. אבל האידנא אינו אלא חוק הכומרים והנאתן ואין עושין מהן צרכי עבודת כוכבים » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
Le Tour le reprend, et le Rama le grave deux fois dans le siman : interdit « aux besoins de l’idole
elle-même », permis « dans la bourse des gens de la ville ».
Kouchia du Taz sur ce terouts Pourquoi fallait-il distinguer ? À la foire, l’idole gagne
beaucoup — on lui donne de l’argent pour rien ; ici on achète, et le vendeur aurait vendu
à un non-Juif. La différence saute aux yeux sans qu’on ait besoin de parler de la destination de la taxe :
« ולכאורה יש להקשות מאי קשיא ליה ממכס דהתם נהנה הרבה האליל מהישראל שנותן לו מעות בחנם משא״כ כאן כשקונ׳ ממנו דגם לעובד כוכבים היה יכול למכור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
Terouts du Taz — la distinction est de toute façon imposée par le seif 5
« יש לומר דבלאו הכי מוכח חילוק זה מההיא דסע״ה חנויות של אליל אסור לשכור ומזה קשה לר״ת אלא ע״כ צריך לחלק דהתם השכר לאליל עצמו ע״כ מתרץ גם גבי מכס כן דתרווייהו הם בירוש׳ » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
Les boutiques du seif 5 sont un cas d’achat (on loue), et pourtant c’est interdit : donc l’argument
« il aurait vendu à un autre » ne suffit pas, et il faut bien distinguer selon la destination de l’argent —
à l’idole, ou aux prêtres et à la ville. Une fois cette distinction établie pour les boutiques, elle vaut
pour la taxe.
Le צ״ע du Ran, et la réponse implicite du Tour. Le Ran s’étonnait du Yerouchalmi : s’il
permet les flûtes et les boutiques « quand le loyer va à la ville, bien qu’ils en fassent les besoins de
l’idole », c’est que même un profit réel de l’idole serait permis — et le Beit Yossef en concluait qu’on ne
s’appuie pas sur le Yerouchalmi :
« ומ״מ לענין דינא אין לסמוך על הירושלמי דכיון דבגמרא דילן תרי לישני נינהו קי״ל כמאן דמתני לה אסיפא דלישנא בתרא הוא ואפי׳ שלה ושל אחרים בטובת כהניה אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Le Rama tranche pourtant par le Yerouchalmi aux seifim 5 et 6. La réponse est dans la lecture du
Tour : l’argent n’arrive pas à l’idole, il arrive à la ville, qui « prend pour elle ce qu’elle collecte » et
fournit l’idole de sa propre bourse —
« חנויות של אליל אסור לשכור מהם ואם מעלה שכר למדינה מותר לשכור מהם פי׳ שמעלה השכר למדינה ובני המדינה מספיקים צרכי אליל כיון שאין השכר מיוחד לכו״ם » (טור יו״ד קמ״ג)
Sur cette lecture, il n’y a pas de profit de l’idole à permettre : le Juif a payé la ville, et c’est tout.
Le צ״ע du Ran portait sur une autre lecture du Yerouchalmi, où l’idole elle-même profite.
Nafka mina Un loyer versé à une collectivité qui, ensuite, entretient un culte. Selon la
lecture du Ran, le Yerouchalmi permettrait même un profit direct de l’idole — inacceptable. Selon la lecture
du Tour et du Rama, c’est permis parce que le profit de l’idole vient de la collectivité, non du Juif. La
question pratique est donc toujours la même : à qui a-t-on remis l’argent ?
9. לעובדיה — le Levouch contre le Chakh
Qui sont « ses adorateurs » ?
Le Levouch lit : les serviteurs employés au jardin et au bain. Le Chakh,
le Taz et le Baer Hetev lisent : les fidèles qui adorent cette idole.
« ור״ל העובדי כוכבים העובדים אותה העבודת כוכבים וכן פרש״י והר״ן והוא פשוט ודלא כהעט״ז שפירש למשרתיה שבגנה ומרחץ » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
« פירוש ההמון עם שעובדים אותו האליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
La différence n’est pas mince : sur la lecture du Levouch, la permission « même avec faveur » viserait des
employés de l’idole, ce qui la rapprocherait des prêtres ; sur celle du Chakh, elle vise la foule des
fidèles — et c’est bien ce qu’Abbaye oppose aux prêtres.
10. יסוד הסימן — למי הולך הממון
כלל הסימן :
כשם שאסור ליהנות מן האליל כך אסור לההנותו ; ואין ״מהנה״ נמדד ברצונו של אדם אלא במקום
שאליו מגיע הממון או המעשה. לאליל עצמו — כותלו, כיפתו, נויו, תקרובתו — אסור,
ואף המסייע. לכהניו — אסור בטובה לדעת המחבר, ומחוץ לחצרו
יש לסמוך להקל לדעת הרמ״א. לעובדיו — מותר אפילו בטובה.
לקופת המדינה — שרי, שמה שנותנת לאליל מכיסה היא נותנת. ומה שכבר נעשה —
שכרו מותר, שאין האליל נולד אלא במכוש האחרון.
Trois lignes à emporter.(1) L’interdit de מהנה se mesure par la
destination, non par l’intention — c’est ce qui sépare le siman du Ramban, et ce qui fait que ses six seifim
sont des questions de trajet d’argent. (2) Le salaire est permis parce que l’idole naît au
dernier coup, et que le salaire s’acquiert avant ; mais le Rif, le Tour et le Mehaber l’ont tu, et le Taz
explique pourquoi. (3) Sur בטובה, la version d’Abbaye qu’on retient dépend du sens qu’on
donne au mot — argent ou parole — et c’est le Chakh qui l’a vu.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן קמ״ג · Niveau 2 — Lamdan · שלא לבנות ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ובאיזה אופן מותר ליהנות מעבודת כוכבים daattorah.com