Le siman 142 disait qu’il est interdit de tirer profit d’une idole et de ses accessoires. Le siman 143 retourne la proposition : il est interdit aussi de lui procurer un profit — כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור לההנותם, dit le Tour en l’ouvrant. Six seifim déclinent cette règle : un mur qu’on ne rebâtit pas, une voûte qu’on ne construit pas, un jardin et un bain dont on peut jouir à certaines conditions, des flûtes, des boutiques et une taxe. Et une question revient à chaque fois, qui décide de tout : à qui va l’argent ?
Sujet : La maison contiguë à une maison d’idolâtrie, et le profit qu’on procure à une idole — נהנה ומהנה, ד׳ אמות, כיפה, בטובה ושלא בטובה, מכס
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ג
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman compte six seifim, et c’est le compte annoncé par l’en-tête (ובו ו׳ סעיפים). Le seif 1 traite du mur mitoyen qui s’effondre ; le seif 2, de la voûte où l’on dresse l’idole et du salaire de celui qui l’a bâtie ; le seif 3, du jardin et du bain qui appartiennent à l’idole ; les seifim 4, 5 et 6, de trois cas venus du Yerouchalmi — les flûtes, les boutiques et la taxe.
שלא לבנות ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ובאיזה אופן מותר ליהנות מעבודת כוכבים. ובו ו׳ סעיפים:
מי שהיה ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה ואותו הריוח ממלאו קוצים או צואה כדי שלא ירחיב בבית אלילים היה הכותל שלו ושל אלילים ידון מחצה למחצה שלו מותר בהנאה ושל אלילים (אסור ואם אינו מכיר) (טור) הכל אסור בהנאה אבניו ועציו ואפרו. (מיהו מותר למכור להם חלקו בכל מקום שהוא) (ר״ן פ׳ כל הצלמים):
אסור לבנות עם העובד כוכבים כיפה שמעמידים בה אלילים ואם עבר ובנה (אפי׳ עבודת כוכבים עצמה) (כל בו) שכרו מותר אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה:
היה לאלילים גנה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים אלא לעובדיה מותר ליהנות מהם אפילו בטובה אפילו הגנה והמרחץ לאלילים לבדה (כן משמע בטור לדעת רש״י): הגה וי״א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני׳ אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע״פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל (טור בשם ר״ת ותוס׳ דף מ״ד ורא״ש ומרדכי בשם ר״ת):
חלילים של אלילים אסור לספוד בהם:
חנויות של אלילים אסור לשכור מהם. (ואם נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם שרי) (טור והפוסקים מהירושלמי):
גבאים שנוטלים מכס לאלילים אסור ליתן להם: הגה וכן בכאן אינו אסור אלא כשנופל השכר לצרכי עבודת כוכבים עצמה אבל כשנופל לכיס בני המדינה אע״פ שהם קונים צרכי עבודת כוכבים שרי. (טור):
Le seif 1 est une michna du chapitre Kol haTselamim, dont la guemara explique la solution des « épines » :
« מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְנָפַל — אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
« וְהָא קָא מַרְוַוח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: דְּעָבֵד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« דְּעָבֵד לֵיהּ לְתִינוֹקוֹת. אִי נָמֵי, דְּגָדַיר לֵיהּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
Le seif 2 vient d’une michna du premier chapitre, et de la guemara qui la commente au sujet du salaire :
« אֲבָל בּוֹנִין עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעַ לְכִיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה — אָסוּר לִבְנוֹת » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
« הִגִּיעַ לַכִּיפָּה מָקוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם בָּנָה — שְׂכָרוֹ מוּתָּר. פְּשִׁיטָא! מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, אֵינָן אֲסוּרִין עַד שִׁיעְבְּדוּ » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
C’est ce « c’est évident » qui produit la clause du Rama : la guemara conclut que l’enseignement vise le salaire de l’idole elle-même, et en donne la raison — le dernier coup de marteau ne vaut pas une perouta, et le salaire s’acquiert au fur et à mesure :
« אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָרֵים לַהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אַלְמָא קָסָבַר, יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
Le seif 3 est une michna du chapitre Rabbi Yichmaël, et le mot בטובה y est expliqué par Abbaye :
« עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּינָּה אוֹ מֶרְחָץ — נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה. הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים — נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: בְּטוֹבָה — בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה — שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, לְאַפּוֹקֵי טוֹבַת עוֹבְדֶיהָ דִּשְׁרֵי » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
Le Rambam répartit ces lois sur trois chapitres de Hilkhot Avodat Kokhavim. Le mur, d’abord :
« מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנָפַל אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה וְאוֹתוֹ הָרֶוַח מְמַלְּאֵהוּ קוֹצִים אוֹ צוֹאָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְחִיב לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ה׳
La voûte et la salle, ensuite — c’est la formule que le Mehaber recopie mot pour mot au seif 2 :
« אָסוּר לִבְנוֹת עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִים בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּבָנָה שְׂכָרוֹ מֻתָּר. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא לְכַתְּחִלָּה הַטְּרַקְלִין אוֹ הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַכִּפָּה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה י״א
Et le jardin et le bain — où le Rambam tranche autrement que le Mehaber lorsque d’autres partagent le bénéfice avec les prêtres :
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה נֶהֱנִים בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִים בָּהֶם בְּטוֹבָה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים נֶהֱנִין בָּהֶן אֲפִלּוּ בְּטוֹבַת כֹּהֲנֶיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ז
Le Tour, enfin, ouvre le siman par le principe qui le gouverne, et le Mehaber le suit presque mot à mot :
« כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור לההנותם לפיכך מי שביתו סמוך לאליל ונפל אסור לבנותו שמהנה לה לבנות לה כותל כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד׳ אמות ובונה » (טור יו״ד קמ״ג)
Tout le siman se ramène à une question : à qui profite ce que le Juif fait ou paie ?
| Le bénéficiaire | La règle | Où |
|---|---|---|
| L’idole elle-même (son mur, sa voûte, ses parures) | אסור | Seifim 1, 2 ; Rama seifim 5–6 (« aux besoins de l’idole elle-même ») |
| Les prêtres, quand on paie ou qu’on leur doit une faveur | אסור בטובה | Seif 3 — Mehaber |
| Les prêtres, hors de la cour de l’idole | יש לסמוך על זה להקל | Seif 3 — Rama, d’après Rabbenou Tam |
| Les adorateurs (les fidèles) | מותר אפילו בטובה | Seif 3 |
| Personne en particulier (« sans faveur ») | מותר | Seif 3 |
| La caisse de la ville, qui entretient ensuite le culte | שרי | Rama seifim 5–6 |
| Le bâtisseur, pour un travail déjà fait | שכרו מותר | Seif 2 |
L’appareil de ce siman est mesuré : 7 ס״ק au Chakh, 6 au Taz, 8 au Baer Hetev, 1 au Pit’hei Techouva ; et le Nekoudot haKessef n’y intervient pas. Mais deux de ces ס״ק — le premier et le quatrième du Chakh — sont de longues discussions avec le Ba’h, et c’est là que se joue la lecture du siman.
« משמע מדברי הט״ו שאפילו אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« והב״ח כתב וז״ל ומפרש במשנה פרק כל הצלמים מי שהיה ביתו סמוך לאליל נראה שאם לא היה הבית עצמו נעבד אלא שהעמידו בו עבודת כוכבים לא היה נקרא מהנה לעבודת כוכבים בבנין הכותל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« ד׳ אמות כן הוא במשנה וטור ופוסקים » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« וחלקו עולה לו שאם היה עביו של כותל ב׳ אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
« משמע מדברי הט״ו דדוקא כיפה אבל עבודת כוכבי׳ עצמה שכרה אסור וכ״נ דעת הרי״ף ותמה הב״ח דבש״ס (בעבודת כוכבים דף י״ט ע״ב) אמרין דאפי׳ עבודת כוכבים עצמה שכרה מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« אבל הרא״ש והר״ן והתו׳ לשם פסקו כר׳ ירמיה וכ״פ הרמב״ם ספ״ז מהלכות עבודת כוכבים דין ה׳ והרשב״א בתה״א דף קל״ח ע״א וכן כ׳ הכלבו סימן צ״ז וזהו דעת הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« משמע דהיינו כהמפרשי׳ השכר וכ״כ עט״ז ולכך פסק לחומרא דאפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והרמב״ם פרק ז׳ דין י״ז לפי שמפרש בטובה בטובת דברים ובלבד שלא יתן שכר פסק לקולא דאם היה לה ולאחרים מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« ור״ל העובדי כוכבים העובדים אותה העבודת כוכבים וכן פרש״י והר״ן והוא פשוט ודלא כהעט״ז שפירש למשרתיה שבגנה ומרחץ » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
« והב״ח פסק להחמיר היכא דלא היה מגיע זה הריוח לכומרים אם לא ע״י ישראל זה שנותנו אבל אם לא היה קונה פירות אלו או רוחץ במרחץ היו באים עובדי כוכבים וקונים פירות ורוחצים במרחץ מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ז)
« מכאן אסור לעשות חלונות לבית עבודת כוכבים דהיינו להחדר שהעבודת כוכבים בתוכו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« ואין להתיר משום איבה דכבר כתבו התוספות פ״ק דעבודת כוכבים (דף י״ט) לענין תכשיטין של אליל דאיכא לאשתמוטי למימר דאסור לנו למיעבד תכשיטין לאליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« הטעם בגמרא אפי׳ למ״ד דאליל של עובד כוכבים אסור מיד וכמו שפסק ריש סימן קל״ט מ״מ לא נקרא אליל אלא במכוש האחרון שמכה בקורנס ומכוש האחרון לית ביה שוה פרוטה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכל פורתא דעביד שרי ליה למישקל אגריה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
« וכן כתבו כל הפוסקים רק הרי״ף והטור והש״ע לא הביאו להאי רבותא דאפילו אליל עצמה שרי השכר בדיעבד ונראה טעמם שלא רצו לגלות היתר זה כדי להרחיק את האדם מכיעור עבירה זו וכדרך שאמרו בפרק מי שהחשיך עוד אחרת אמרו ולא רצו לגלותה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
« כן פסק רש״י ורמב״ם במתניתין דקתני בונה עמהם בימוסיאות דהיינו מידי דהוה תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים והתוספות חולקים וגורסים בגמרא דימוסיאו׳ ופירושו מרחצאות וכ״פ הערוך והטור הביאו במסקנא אבל תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« ונ״ל עוד דאפי׳ לרש״י ורמב״ם אין היתר אלא דרך מסייע לחוד שהרי איתא במשנה בלשון זה בונה עמהם וכן הרמב״ם שהעתיק המחבר כאן כתב בריש הסעיף אסור לבנות עם העובדי כוכבים כו׳ ועלה קאמר אבל בונה כו׳ כלומר עמהם דוקא ומצינו כמה פעמים דמסייע אין בו ממש אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« אבל למעשה ודאי ראוי לנו לפסוק כר״י שראה דברי רש״י וחלק עליהם ואליו תשמעון להרחיק מכיעור ודומה לו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« פירש״י שמעלה להם שכר ולפ״ז אסור לטחון ולאפות ברחיים ובתנור של אליל ור״ת פירש בטובה שמחזיק להם טובה אסור אבל באינו מחזיק להם טובה מותר אע״פ שנותן להם שכר כ״כ הטור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והרמב״ם כתב דבשכר גרע טפי ונראה דהכי קי״ל וכל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« וכתב רש״ל דהך שלא בטובה פירושו שכל העולם נהנין ממנה שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד אסור דאדרבה נהנה מעובד כוכבים שמהנה אותו כדלקמן סימן קמ״ט גבי מכס עכ״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« כ׳ הש״ך משמע מדברי הט״ו שאפי׳ אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל וכן משמע בש״ס וברש״י דלא כהב״ח שמתיר אם הבית עצמו אינו נעבד רק שהעמידו בו עבודת כוכבים דלא נקרא מהנה לעבודת כוכבי׳ בבנין הכותל ואין דבריו נראין כלל » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« כ׳ הט״ז ונראה דאין להתיר אלא דרך מסייע לחוד שיהא בונה עמהם אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע וכל זה להלכה אבל למעשה ודאי ראוי להחמיר ולהרחיק מהכיעור ודומה לו לאסור אף במסייע להם » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והש״ך כתב דבטובת דברים אם היה לאחרים חלק בהן מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
Une seule entrée sur ce siman, et elle renvoie à la question du salaire :
« עיין ב״ח ובש״ך סק״ד הטעם למה השמיטו הטור והמחבר הא דר׳ ירמיה בש״ס דאפילו שכר עבודת כוכבים עצמה מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ג ס״ק א)
Le Mehaber disait « sa part est permise au profit » ; le Rama complète d’après le Tour : la part de l’idole est interdite, et si l’on ne peut pas reconnaître ses pierres, tout est interdit. Le Tour l’écrit ainsi :
« וחלקו מן העצים והאבנים אם מכירן מותרין ואם לאו הכל אסור ובאותם ד׳ אמות שהרחיק יעשה בהם דברים שלא תהנה מהם האליל ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים » (טור יו״ד קמ״ג)
Cette glose vient du Ran, que le Beit Yossef rapporte avec sa réserve : le Yerouchalmi lit « moitié-moitié » comme un partage des pierres ; le Ran ajoute qu’on peut de toute façon vendre sa part ; et le Beit Yossef « hésite à se montrer strict » — mais le Rama retient la permission de vendre :
« וכתב הר״ן אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרינן נדון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה״מ במכיר האבנים שכנגדו אבל כשאינו מכירו הכל אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
Le Mehaber ne parle que de la voûte ; le Rama, au nom du Kol Bo, étend la permission du salaire à l’idole elle-même. Le Chakh (ס״ק ד) montre que c’est la guemara même (19b), suivie par le Roch, le Ran, les Tossefot, le Rambam et le Rachba — et le Rambam l’écrit en toutes lettres :
« הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׂכָרוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר וּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן שֶׁגּוֹמְרָהּ אֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ה׳
C’est la glose la plus lourde du siman : le Rama rapporte Rabbenou Tam, pour qui l’interdit du bain et du jardin ne vaut que dans la cour même de l’idole, et conclut ויש לסמוך על זה להקל. Les Tossefot le disent au sujet des fours et des moulins de leur temps :
« ועוד נראה לר״ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים וטוחנין בריחים של מים שלהם ודאי ליכא למיחש דלא מיבעיא בשכר דשרי דאין אנו מחזיקין להם טובה אלא אפילו שלא בשכר נמי מותר כיון שאין התנור והריחים בבית העבודת כוכבים עצמו כמו הכא מרחץ של אפרודיטי » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
Deux gloses jumelles, d’après le Yerouchalmi et le Tour : ce qui tombe dans la caisse de la ville est permis, même si la ville finance ensuite le culte. Le Tour en donne le mécanisme :
« וגבאין של אליל אסור ליתן להם ואם היו מעלין שכר למדינה אע״פ שגובין לאליל מותר ליתן להם פירוש שבני המדינה לוקחין לעצמן מה שגובין ומספיקין צרכי האליל מותר כיון שאם ירצו יקחו לעצמן כל מה שגבו ומה שנותנין לאליל כאילו נתנו מכיסן » (טור יו״ד קמ״ג)
En une phrase : comme il est interdit de jouir d’une idole, il est interdit de la faire jouir ; et pour savoir si on la fait jouir, le siman pose toujours la même question — à qui va ce que je fais, ou ce que je paie ?
| Ce que dit le siman | En hébreu | Retenir |
|---|---|---|
| Le mur mitoyen effondré | כונס לתוך שלו ובונה | Reculer de quatre coudées |
| L’espace laissé libre | ממלאו קוצים או צואה | Ne pas agrandir la maison d’idoles |
| Le mur mitoyen | ידון מחצה למחצה | Sa part permise ; sans reconnaître, tout interdit |
| La voûte | אסור לבנות | Accessoire direct de l’idole |
| Le salaire | שכרו מותר | Le dernier coup de marteau ne vaut rien |
| La salle et la cour | בונה הוא לכתחילה | Permis — mais le Taz s’en abstient |
| Le jardin et le bain | שלא בטובה מותר, בטובה אסור | Payer ou devoir une faveur aux prêtres |
| Les adorateurs | מותר אפילו בטובה | Les fidèles ne sont pas l’idole |
| Hors de la cour | יש לסמוך על זה להקל | La porte du Rama |
| Flûtes, boutiques, taxe | כשנופל לכיס בני המדינה שרי | À la ville, oui ; à l’idole, non |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קמ״ג · ♥ Soutenir