Sougya, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ט (ה׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״ג ס״ק), ט״ז (ו׳ ס״ק), באר היטב (י״א ס״ק), בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
עבודה זרה י״א ע״ב (משנה — עיר שיש בה עבודה זרה) · י״ג ע״א (ברייתת המכס, נהנה ומהנה, והקנס) · ל״ג ע״א (ישראל החוזר מן היריד)
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Le siman ouvre sur une interdiction de lieu, et rien n’est plus difficile qu’une interdiction de lieu : de quoi exactement l’homme est-il coupable en marchant ? Deux Richonim répondent deux choses, et c’est le Taz qui met les deux réponses côte à côte.
« מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם? בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיוּחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם — אָסוּר, וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר — מוּתָּר » (עבודה זרה י״א ע״ב)
« ופירש״י דטעמא משום חשדא שיחשדוהו שהולך לשם לאליל » (טור יו״ד קמ״ט)
« ומשום הכי קאמר בירושלמי שלא אסרו אלא באכסנאי אבל בן עיר מותר » (טור יו״ד קמ״ט)
« הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה י׳)
« אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְנִקְרָה וְהָלַךְ בְּזוֹ מֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה י׳)
« אבל המעיין ברמב״ם יראה מבואר שיש לו פי׳ אחר במשנה זו » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« דהיינו שאם רוצה לילך דרך עיר האיד למקום אחר ואין דרך אחר למחוז חפצו רק דרך עיר האיד אסור לו ליהנות מאותה העיר בהליכה דרך תוכה » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« אבל אם יש עוד דרך אחר למחוז חפצו אין איסור לילך דרך עיר האיד דלאו נהנה הוא כיון שהיה יכול לילך דרך אחר » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« וא״כ גם המחבר ש״ע שכתב אסור לעבור בה ה״נ כוונתו כן שאסור לו ליהנות בהליכתו דרך שם » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« ואם כן לא היה ליה לרמ״א לכתוב על זה דהיינו שאין עוברין כו׳ שזה שייך לפי פירוש רש״י » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
Et le Taz relève encore une difficulté de rédaction chez le Mehaber lui-même :
« אלא שיש לעיין למה כתב בעל הש״ע והוא מדברי הרמב״ם ההולך ממקום למקו׳ למה נקט בכה״ג » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
דיני יריד מעובדי כוכבים. ובו ה׳ סעיפים:
עיר שעושים בה יריד ביום חגם והעובדי כוכבים מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם לכבוד עבודת כוכבים מותר לילך חוצה לה ואסור ליכנס בתוכה היתה חוצה לה מותר ליכנס בתוכה ההולך ממקום למקום אסור לעבור בה אם הדרך מיוחד לה (דהיינו שאין עוברים מאותה עיר לעיר אחרת):
ב. בד״א באכסנאי אבל בן עיר מותר ואם הולך בשיירא מותר: הגה חצר של עבודת כוכבים י״א דדינו כעיר של עבודת כוכבים (טור בשם הרשב״א) ובזמן שאין העובדי כוכבים מתקבצים שם לתרפותן מותר ליכנס שם (טור בשם ר׳ יונה והרא״ש) וי״א דבכל ענין אסור אם אין דרך עובר בו למקום אחר אבל כשדרך עובר בו למקום אחר לכולי עלמא מותר וכן המנהג פשוט לילך דרך אותו חצר למקום אחר (רשב״א) ומ״מ מדת חסידות הוא להתרחק מלילך בו אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו (ד״ע וכן משמע בספר חסידים) ועיין לעיל סימן קמ״ב:
ג. הולכים ליריד של עובדי כוכבי׳ ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות ובתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם בד״א בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס אבל הלוקח שם מן התגר אסור מפני שהוא נותן מכס (ואף אם יניחו לו המכס אסור) (טור) והמכס לאלילים עבר ולקח בהמה נושר פרסותיה מהארכובה ולמטה ואם כסות וכלים לקח ירקבו לקח מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח לקח עבד לא מעלין ולא מורידין:
ד. אם המכס הוא לכהנים ואוכלים ושותים אותו ואין קונים ממנו לא תקרובת אלילים ולא נוייה מותר. הגה וסתם יריד בזמן הזה מותר דסתמא לאו לעבודת כוכבים הוא. במקום שדרך עובדי כוכבים המוכרים לומר ועוד פשוט לאלוה מותר לקנות ממנו דאפשר שיתננו לעניי עובדי כוכבים (טור בשם ב״ה) אבל אם מפרש בהדיא לעבודת כוכבים שלו או שידוע שהוא לעבודת כוכבים או שאומר לקדש פלוני אסור לקנות ממנו (שם וכן פשוט בתוס׳ ובהגמי״י):
ה. ישראל ההולך ליריד שמוכרים שם אלילים וצרכיה אסור לישא וליתן עמו שאנו אומרים אלילים מכר ודמי אלילים ביד ישראל אסור: (אבל מותר לישא וליתן עם עובד כוכבים שהלך שם (טור):
La glose du seif 1 tient en six mots, et deux A’haronim écrivent que le Ba’h les a lus à l’envers. La question n’est pas d’érudition : elle décide dans quelle direction on regarde la carte.
« ההולך ממקום למקום אסור לעבור בה אם הדרך מיוחד לה » (שו״ע יו״ד קמ״ט:א)
« דהיינו שאין עוברים מאותה עיר לעיר אחרת » (שו״ע יו״ד קמ״ט:א)
« כלומר דל״ת שמהעיר שיצא אינו אלא דרך אחד אבל כשיש בדרך שיצא מהעיר שני דרכים שרי » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ג)
« אלא ר״ל שאין עוברים מאותה העיר שבה האליל לעיר אחרת אבל כשעוברים משם והלאה שרי » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ג)
« וכן פרש״י (בסוף דף י״א) והר״ן וכ״כ הפרישה דלא כהב״ח שהפך הדברים ולא עמדתי על סוף דעתו » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ג)
« וכן משמע בהשגות הראב״ד פ״ט מהלכות עבודת כוכבים כדפירש » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ג)
« וכן מבואר בפי׳ רש״י במתניתין וז״ל שאין דרך יוצא מאותה העיר לילך לעיר אחרת ודרך הכבוש מכאן לאותה העיר מיוחד לאותה העיר לבדה » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« אבל מו״ח ז״ל פי׳ דהאי מאותה העיר שכתב רמ״א היינו ממקום שיצא » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« והוא שלא בדקדוק דהא אנן קיימינן שבודאי הולך לאותה העיר של האיד » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« וכ״כ בהשגות הראב״ד בפי׳ וז״ל שאם הולכים משם למקום אחר מותר לעבור מתוכה למקום אחר לכתחלה » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
Le seif 2 du Mehaber tient en une ligne ; la glose qui le suit est la plus longue du siman, et elle range trois avis dans un ordre qui n’est pas indifférent.
« חצר של עבודת כוכבים י״א דדינו כעיר של עבודת כוכבים » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
« ובזמן שאין העובדי כוכבים מתקבצים שם לתרפותן מותר ליכנס שם » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
« וי״א דבכל ענין אסור אם אין דרך עובר בו למקום אחר » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
« אבל כשדרך עובר בו למקום אחר לכולי עלמא מותר וכן המנהג פשוט לילך דרך אותו חצר למקום אחר » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
Enfin la mesure de piété, qui n’est pas une loi :
« ומ״מ מדת חסידות הוא להתרחק מלילך בו אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
« זה למד הרב בד״מ מעיר » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ו)
Le Chakh ajoute que le premier avis vaut même hors du jour de la fête :
« ואפילו שלא ביום האיד. פרישה וב״ח » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ה)
Le Tour rapporte du Rachba une extension qui arrête le lecteur : même pour sauver une vie. Le Chakh la rapporte à son tour, puis rapporte la réponse du Ran, et signale que le Rama a tranché ailleurs.
« ואפשר אפילו על עסקי רבים ואפילו על פקוח נפש אמור ליכנס שם » (טור יו״ד קמ״ט)
« כ׳ הטור בשם הרשב״א דאפשר אפילו על עסקי רבים ואפילו על פיקוח נפש אסור ליכנס בו כדאמרינן גבי מעיין » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« אבל הר״ן חולק דבסכנת נפשות שרי דלא דמי למעיין דנראה כעובד משא״כ הכא שאינו נראה אלא כהולך לעבוד » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« ואפשר עוד דאף במעיין היכא דאיכא סכנה ודאי שרי כיון שאינו אלא משום מראות העין » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« וכ״כ הרב לקמן סימן ק״נ ס״ג וע״ל ס״ס קנ״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« אפילו שלא ביום האיד וכתב הרשב״א גבי עיר דאפילו על עסקי רבים ואפי׳ על פיקוח נפש אפשר דאסור ליכנס בו אבל הר״ן ס״ל דבסכנת נפשות שרי » (באר היטב יו״ד קמ״ט ס״ק ד)
La baraïta place le Juif devant deux issues et les nomme toutes deux d’un mot. Le Tour choisit l’une des deux pour expliquer l’incise du seif 3 ; le Taz montre que Rachi et les Tossefot en avaient choisi une autre.
« רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: יוֹם שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה מַנַּחַת בּוֹ אֶת הַמֶּכֶס, מַכְרִיזִין וְאוֹמְרִים: כׇּל מִי שֶׁנּוֹטֵל עֲטָרָה וְיַנִּיחַ בְּרֹאשׁוֹ וּבְרֹאשׁ חֲמוֹרוֹ לִכְבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה — יַנִּיחַ לוֹ אֶת הַמֶּכֶס » (עבודה זרה י״ג ע״א)
« יְהוּדִי שֶׁנִּמְצָא שָׁם מָה יַעֲשֶׂה? יַנִּיחַ — נִמְצָא נֶהֱנֶה, לֹא יַנִּיחַ — נִמְצָא מְהַנֶּה » (עבודה זרה י״ג ע״א)
« ואף אם יניחו לו המכס אסור » (שו״ע יו״ד קמ״ט:ג)
« שאם יתן מידי מהני לאליל ואם לא יתן הרי זה נהנה ממנה שמנחת לו המכס » (טור יו״ד קמ״ט)
« ופרש״י נמצא נהנה מן הריח של העשבים של העטרה ועל נמצא מהנה פי׳ שנותן מכס » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« וכתבו התוספות על שלא פי׳ גם בנמצא נהנה ג״כ שמניח לו המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מעבודת כוכבים כיון שהמעות שלו » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« וע״כ תימה על הטור שכתב נמצא נהנה שמניח המכס שלא כדעת רש״י ותוספות » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« ולע״ד נראה דדוקא באותו ענין שנקט בגמרא שכל מי שיניח העטרה יניחו לו המכס ונמצא שאינו צריך לבקש מהם שיניחו לו המכס רק מעצמו הוא הולך בלא מכס » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« משא״כ בנושא ונותן ביריד של עובדי כוכבים שהולך ומבקש מהם שיניחו לו המכס והם אומרים לו ביחידות שמניחין לו המכס ע״כ הוה שפיר נהנה ממנה » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
Et le Taz ajoute une observation qui vaut pour son temps :
« וכתוב בשלטי הגבורים דבמקום שמניחין המכס סתם לכל אדם כמו שעושים היום לירידים שלנו שעושין חירות לכל אדם בשוק אינו נראה כנהנה מעבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« שהרי נהנה שמנחת לו המכס. טור והר״ן. ופסק הב״ח דהיינו דוקא ביחידים אבל כשעושים חירות לכל אדם בשוה אין בזה איסור » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ח)
« אבל אם אין מניחין המכס אלא כשמניח עטרה בראשו לכבוד עבודת כוכבים אפילו מניחין לכל אדם אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ח)
« ובהניחו המכס ליחיד דאסור משום שנהנה נראה מדברי הב״ח דסגי בהולכת הנאת המכס ליה״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ט)
Le seif 3 permet d’aller à la foire ; mais le seif 1 interdisait d’entrer dans la ville le jour de leur fête. Le Roch résout la tension par une notion étrangère au siman : la perte.
« כתב הטור בשם הרא״ש דאפילו ביום חגם שרי משום דדלמא לא משכח ליה אלא ביריד והוה ליה דבר האבוד » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ז)
« וכתב הר״ן דהיינו דוקא בדברים שצריך להם לעצמו אבל להשתכר בהן לא דהנאת ריוח לא מקרי דבר האבוד » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ז)
La distinction du Ran affine encore : un objet dont on a besoin pour soi est une perte ; une marchandise qu’on revendrait avec bénéfice n’en est pas une.
Et le Chakh recouvre tout cela d’une phrase :
« מיהו כל זה מדינא אבל האידנא הכל שרי כמ״ש הרא״ש וטור ושאר פוסקים דלאו עובדי עבודת כוכבים הן » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ז)
Le Ba’h va plus loin encore, et le Chakh le rapporte :
« וכ״כ הב״ח ס״ס זה דהאידנא אין חוששין לשום דבר ונהגו היתר אף ביריד ביום אידם ואפילו נותנים מכס לכומרים » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ז)
« וסתם יריד בזמן הזה מותר דסתמא לאו לעבודת כוכבים הוא » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ד)
« נ״ל פשוט שאין בכלל זה במקום ששם מתקבצים עובדי כוכבים הרבה ואומרים ששם מוחלים להם עונותיהם שזה ודאי לשם אליל הוא ואסור לשאת ולתת עמהם שם » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ד)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קמ״ט · ♥ Soutenir