Sougya, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ט (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ח׳ ס״ק), ט״ז (ג׳ ס״ק), באר היטב (ז׳ ס״ק), פתחי תשובה (ז׳ ס״ק), נקודות הכסף, בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
בבא מציעא ע׳ ע״ב (המשנה, ורב הונא) · ע״א ע״א (רבינא, ורב נחמן בר יצחק) · ע״ה ע״ב (משנת ואלו עוברין)
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Le siman s’ouvre sur une permission, et le Tour en donne aussitôt la raison : l’interdit de l’intérêt est adossé à וחי אחיך עמך, et le non-Juif, on n’est pas tenu de le faire vivre. La raison est élégante — et le Taz montre qu’elle se heurte à une guemara explicite.
« דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים ברבית דטעמא דרבית דכתיב וחי אחיך עמך ועובד כוכבים לא היו מצווין להחיותו » (טור יו״ד קנ״ט)
« יש מקשים ממה דאיתא בפירקין (דף ע״א) אר״נ ב״י מי כתיב אל תקח מאתם מאתו כתיב מישראל » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק א)
« ופרש״י וכי כתיב גר ותושב לענין וחי אחיך עמך הוא דכתיב שאתה מצווה להחיותו ואל תקח מאתו נשך קאי דוקא אאחיך ולא אגר תושב עכ״ל ש״מ דאין רבית ולהחיותו תלויים זה בזה » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק א)
« רַבִּי אוֹמֵר: גֵּר צֶדֶק הָאָמוּר לְעִנְיַן מְכִירָה, וְגֵר תּוֹשָׁב הָאָמוּר לְעִנְיַן רִבִּית, אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא » (בבא מציעא ע״א ע״א)
« אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִי כְּתִיב ״אַל תִּקַּח מֵאִתָּם״? ״מֵאִתּוֹ״ כְּתִיב, מִיִּשְׂרָאֵל » (בבא מציעא ע״א ע״א)
« גר תושב - שקיבל עליו לא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות » (רש״י על בבא מציעא ע״א ע״א)
« אאחיך קאי וכי כתיב גר תושב לענין וחי עמך כתיב שאתה מצווה להחיותו » (רש״י על בבא מציעא ע״א ע״א)
« ונ״ל לתרץ דכיון דכתיב שנית וחי אחיך עמך אחר שכתב אל תקח מאתו נשך ש״מ דלענין לקיחת רבית תלתה התורה בחיותיה דבזה תחיה את אחיך ולא עובד כוכבים וגר תושב » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק א)
« אבל לענין שאר חיותו כללה התורה גם גר תושב ברישא דקרא דכתיב וחי אחיך עמך » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק א)
שמותר להלוות לעובד כוכבים ולמומר ברבית. ובו ג׳ סעיפים:
דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים ברבית וחכמים אסרוהו אם לא כדי חייו או לת״ח או ברבית דרבנן והאידנא מותר (בכל ענין) (הטור):
ב. מומר מותר להלוותו ברבית ואסור ללוות ממנו ברבית: הגה ויש מחמירין אף במומר להלוותו (המרדכי והגהות מיימוני בשם ראבי״ה ורש״י וסמ״ג ובמהרי״ל) וטוב להחמיר אם אפשר להשמט ממנו:
ג. כותיים יש להם דין מומר לעבודת כוכבים. הקראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ואין צריך לומר שאסור ללוות מהם ברבית: הגה וע״ל סימן קנ״ז וקכ״ד דין אנוסין. תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ואינו יודע מתורת ישראל כלל דינו כקראים ואסור להלוות לו ברבית (כך משמע מב״י לדעת הרמב״ם) ולכן מומרת לעבודת כוכבים שיש לה בן מן העובד כוכבים שהבן הרי הוא כמוה ונקרא מומר אסור להלוות לו ברבית (מרדכי פ׳ החולץ) דהוי כתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים:
Le décret ne porte pas sur l’intérêt : il porte sur la fréquentation. Toutes ses limites en découlent, et elles sont trois — le Rambam les donne, le Tour les développe, le Mehaber les compte.
« אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו. גָּזְרוּ שֶׁמָּא יִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו בְּרֹב יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)
« לְפִיכָךְ מֻתָּר לִלְווֹת מִן הָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)
« וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בּוֹ לִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו מֻתָּר לְהַלְווֹת לָעַכּוּ״ם בְּרִבִּית אֲפִלּוּ לְהַרְוִיחַ. וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הָעַכּוּ״ם מֻתֶּרֶת לַכּל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ב׳)
« אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ רִבִּית דְּגוֹי » (בבא מציעא ע׳ ע״ב)
« רָבִינָא אָמַר: הָכָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים עָסְקִינַן. טַעְמָא מַאי גְּזוּר רַבָּנַן – שֶׁמָּא יִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו, וְכֵיוָן דְּתַלְמִיד חָכָם הוּא – לֹא יִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו » (בבא מציעא ע״א ע״א)
« וחכמים אסרו. משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו ובת״ח ליכא למיחש להכי » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק א)
Le Tour écrit והאידנא נהגו היתר — l’usage a permis. Le Mehaber écrit והאידנא מותר — c’est permis. La différence entre ces deux formules est exactement la question de ce chapitre.
« והאידנא נהגו היתר לכל בכל מיני רבית משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם » (טור יו״ד קנ״ט)
« לכל אדם בכל מיני רבית משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ב)
« אם כן לא שייך ברבית שמא ילמוד ממעשיו טפי משאר משא ומתן » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ב)
« וא״ל למה לא גזרו גם בימי חכמי התלמוד על כל משא ומתן שלא יהיה עם עובד כוכבים שלא ילמוד ממעשיו » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ב)
« ונראה דבמשא ומתן שהיה ג״כ עם ישראל לא אמרינן שילמוד ממעשה העובד כוכבים טפי משל ישראל משא״כ ברבית שלא היה רק דוקא עם עובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ב)
« ומ״ה עכשיו שכל משא ומתן הוא עם העובד כוכבים ושייך ביה שמא ילמוד ממעשיו ואפ״ה לא גזרו גם ברבית לא גזרו » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ב)
« משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם א״כ לא שייך ברבית שמא ילמד ממעשיו טפי משאר משא ומתן. טור » (באר היטב יו״ד קנ״ט ס״ק ב)
Le seif 2 tient en huit mots et il pose deux régimes contraires pour une même personne. Toute la difficulté est que le second interdit — ne pas lui emprunter — suppose que le moumar soit tenu par l’interdit ; et le premier suppose qu’il ne le soit pas.
« מומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו ואסור ללוות ממנו ברבית דאע״פ שחטא ישראל הוא » (טור יו״ד קנ״ט)
« והנותנו לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול » (טור יו״ד קנ״ט)
« ואסור ללוות ממנו. משום לא תשיך ומשום לפני עור לא תתן מכשול » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« דהא אין אתה מצווה להחיותו ואין להקשות הא עובר על לפני עור דהמומר עושה איסור בלקיחת הרבית » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« תירץ בסה״ת דאף הוא אינו עושה איסור בלקיחת הרבית » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« דהא דישראל נאסר (בלקיח׳) [בנתינת] הרבית הוא מדכתיב ולאחיך לא תשיך פירושו אתה הלוה לא תעשה איסור שאחיך ישוך אותך » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« והמומר שאין המלוה מוזהר עליו ליקח ממנו ממילא גם הוא אינו מוזהר מלתת רבית » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« אבל להלוות ממנו ולתת לו רבית ודאי אסור שהרי הוא עושה איסור במה שלוקח ממך א״כ שייך בנותנו משום לא תשיך לאחיך דאעפ״י שחטא ישראל הוא » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« ובפרישה הקשה דהא לא נזכר בשום מקום בלוה ישראל שעובר על לפני עור אלא אשאר הכתובים בלוה ואשתמיטתיה משנה מפורשת בסוף פירקין שאמרו שעובר על לפני עור עם שאר הלאוין » (ט״ז יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)
« לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״. ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״, ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״ » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)
« וכתב עוד דצ״ע באבק רבית אם אסור למומר דאפשר לא גזרו כולי האי אך לפי דברי הרמב״ן שכתב דהוי אחיך יש לאסור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ד)
Le Rama ne tranche pas contre le Mehaber : il rapporte des rigoureux et conseille. Mais le Chakh et le Pit’hei Techouva font de ce conseil deux choses très différentes.
« ויש מחמירין אף במומר להלוותו (המרדכי והגהות מיימוני בשם ראבי״ה ורש״י וסמ״ג ובמהרי״ל) וטוב להחמיר אם אפשר להשמט ממנו » (רמ״א יו״ד קנ״ט:ב)
« ובמומר להכעיס שלא יצא מן הכלל אעפ״י שהוא היה מן המורידין וכדלעיל סימן קנ״ח מ״מ יש להחמיר בו טפי ממומר שיצא מן הכלל ואין להלוות לו ברבית. ב״ח » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ד)
« ואעפ״י שאין דבריו מוכרחים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ד)
« גם בתשו׳ הגאונים דפוס פראג סי׳ רפ״ד מצאתי שאלה מהו להלוות ברבית למומרים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ד)
« תשו׳ הרי״ף אומר שמעתי מרבותי אם הוא מומר דשביק היתרא ואכיל איסורא אז הוא מותר אבל במומר לתיאבון אסור עכ״ל מ״מ יש להחמיר » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ד)
« עיין בתשובת תפארת צבי שם שכתב דעכ״פ ודאי דאסור להלוות לו בלא רבית וכן מוכח לשון רמ״א שכתב אם יכול להשמט אבל בלא רבית אסור רק לא ילוה כלל » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ד)
« בתשובת תפארת צבי חי״ד סי׳ ס״ג אות ה׳ כתב אף להפוסקים המחמירים במומר לעבודת כוכבים דאסור להלוות לו ברבית דהוי אחיך מ״מ אם לקח ממנו רבית לא יחזיר » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« דאף אם עבר על הלאו בזה לא קיים העשה וחי אחיך דאינו מוזהר ע״ז » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
« אולם נסתפקתי אם לקח רבית מישראל ואח״כ נעשה הלוה מומר לעבודת כוכבים אם יחזור לתקן הלאו הראשון שכבר עבר או דלמא בזה לא יתוקן הלאו דהרי אינו מצווה עתה להחיותו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ג)
Le Mehaber écrit une phrase sur les Koutim. Le Chakh y lit une conséquence implicite, la conteste, et pose au passage une règle générale sur le statut des décrets.
« ולענין הכותים בהדיא אמרו בפרק אין מעמידין דירושלמי שמותר להלוותן ברבית דלפי שקלקלו מעשיהם לא חשיב להו כישראל » (בית יוסף יו״ד קנ״ט)
« משמע דאסור להלוות מהן ברבית וכן משמע יותר בהעט״ז וצ״ע דהא קי״ל בכמה דוכתי שגזרו על הכותים ועשאום כעובדי כוכבים גמורים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ה)
« ודוחק לומר דוקא להחמיר שתהא שחיטתן אסורה ויינם יי״נ אבל לא להקל דכיון שעשאום כעובדי כוכבים גמורים משמע דלגמרי עשאום כעובדי כוכבי׳ גמורים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ה)
« אלא ודאי הם עובדי כוכבים גמורים לכל דבר ואם כן מותר להלוות מהן גם כן ברבית » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ה)
« ועיין בתשובת תפארת צבי שם שתמה עליו דנהי דעשאום כעובדי כוכבים אף להקל מ״מ מי הפקיע אותם מהמצות דנימא דאינם מצווים שום דבר דלא נעבור על לפ״ע והעלה להחמיר דאסור ללוות מהם ברבית » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ה)
« עבה״ט בשם ש״ך ועיין בח״ד שכ׳ דמ״מ ללוות מהן יש לאסור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ו)
Le seif 3 range les Karaïtes du côté des frères. Le Beit Yossef s’appuie sur le Rambam ; le Chakh dit ne rien trouver de tel dans le Rambam ; et les Nekoudot HaKessef — c’est-à-dire le Chakh lui-même — retrouvent le passage.
« ולענין הקראים נ״ל דלהרמב״ם בפי׳ מתניתין קמייתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין העכו״ם אסור להלוותם ברבית » (בית יוסף יו״ד קנ״ט)
« והוא דלא יהבינן דין תינוק שנשבה אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם אבל מי שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של עכו״ם מן המורידים הוא » (בית יוסף יו״ד קנ״ט)
« לא שבקינן דברי הרמב״ם המפורשים בשביל דברי נימוקי יוסף » (בית יוסף יו״ד קנ״ט)
« ואני בעניותי עיינתי בדברי הרמב״ם שם ולא מצאתי שום משמעות אדרבה כתב להיפך » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ו)
« ובמומר למדו הפוסקים דמותר להלוותן ברבית וא״כ ה״ה הקראים וכ״כ מהרש״ל דקראים דינם כמומר ומותר להלוותן ברבית ומביאו הדרישה » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ו)
« מיהו בחיבור היד כ׳ הרמב״ם ריש פ״ג מה׳ ממרים להדיא כן ומ״מ לענין דינא צ״ע וכמ״ש בש״ך » (נקודות הכסף יו״ד קנ״ט)
« אֲבָל בְּנֵי הַתּוֹעִים הָאֵלֶּה וּבְנֵי בְּנֵיהֶם שֶׁהִדִּיחוּ אוֹתָם אֲבוֹתָם וְנוֹלְדוּ בֵּין הַקָּרָאִים וְגִדְּלוּ אוֹתָם עַל דַּעְתָּם. הֲרֵי הוּא כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּינֵיהֶם » (רמב״ם הלכות ממרים פרק ג׳ הלכה ג׳)
« לְפִיכָךְ רָאוּי לְהַחְזִירָן בִּתְשׁוּבָה וּלְמָשְׁכָם בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְאֵיתָן הַתּוֹרָה » (רמב״ם הלכות ממרים פרק ג׳ הלכה ג׳)
« אבל מומר שיש לו בן מן העובדת כוכבי׳ הבן כמוה מרדכי שם ומביאו ד״מ וכ״כ הרב בא״ע סי׳ ט״ז סעיף ב » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ז)
« אפי׳ למאן דמתיר בהלוות למומר היינו דוקא למומר עצמו שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו אבל זה שנתגדל בין העובדי כוכבים הוא כשוגג » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ח)
« ובנ״י פ׳ א״נ כתב בשם ר״ת דמותר להלוות לו כו׳ וכ׳ בד״מ כיון דהב״י כ׳ בקראים דלא כוותיה ה״ה בהא וצ״ע לפמ״ש בסמוך דגם בקראים דברי הב״י אינם מכוונים » (ש״ך יו״ד קנ״ט ס״ק ח)
« ועיין בתשובות הרדב״ז ח״א סימן י״ב שכתב דהיכא דאיכא ספיקא אם בן מומר זה הוא מן העובדת כוכבים או ממומרת מותר להלוות ברבית » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ז)
« דאע״ג דאיכא למימר ספיקא דאורייתא לחומרא מ״מ כיון דאיכא פלוגתא בבני המומרים והוי נמי ספיקא אזלינן לקולא » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ט ס״ק ז)
« לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כׇּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃ » (דברים כ״ג:כ׳)
« לְאָחִיךְ אָסוּר וְלִשְׁאָר הָעוֹלָם מֻתָּר. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשִּׁיךְ לְעַכּוּ״ם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה א׳)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קנ״ט · ♥ Soutenir