Sougya, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ס (כ״ג סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ל״ז ס״ק), ט״ז (כ״ב ס״ק), פתחי תשובה (כ״ה ס״ק), באר היטב (כ״ה ס״ק), נקודות הכסף (ו׳), בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
בבא מציעא ס״א ע״ב (רבית קצוצה ואבק רבית) · ס״ט ע״ב (שכר אמירה) · ע׳ ע״א (זוזי דיתמי) · ע״א ע״א (סמיות עיניהם) · ע״ה ע״א (תלמידי חכמים, בניו ובני ביתו) · ע״ה ע״ב (ואלו עוברין, מוקדמת ומאוחרת, רבית דברים)
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
גודל איסור הרבית ועד היכן צריך ליזהר ממנו. ובו כ״ג סעיפים:
צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי׳ הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים: הגה ואין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר (הגהות מיימוני פ״ד מהל׳ מלוה ולוה) והא דלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור וגו׳ (ר״ן פ׳ זה בורר ובנ״י פא״נ וכ״כ ר׳ ירוחם ני״ח):
ב. כל הנותן ברבית נכסיו מתמוטטים וכאלו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל:
ג. התולה מעותיו לומר שהם של עובד כוכבים ומלוה אותם ברבית הקב״ה יפרע ממנו:
ד. אפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל רבית אסור. (ומיהו אם לא היו המעות בידו דרך הלואה רק דרך מכר מותר בכה״ג) (ב״י בשם תלמידי רשב״א ובנימוקים בשם תוס׳):
ה. אפילו אם אמר ליה בשעת לקיחת הרבית אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו ממנו אבל אם לקח ממנו רבית וצריך להחזירו לו מועלת מחילה לפטרו כמו בכל גזל. (מתנה על מנת להחזיר ברבית אסור) (ר״ן פ״ב דקידושין):
ו. אסור להקדים הרבית או לאחר אותו כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משגר לו דורון (ופירש בשביל שילוהו (טור וכב״י שכ״ג מרא״ש) או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו) (שם בשם סמ״ג) בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משגר לו דורון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זו היא רבית מאוחרת ואם עבר ועשה כן ה״ז אבק רבית:
ז. צריך המלוה ליזהר מליהנות מהלוה שלא מדעתו כל זמן שמעותיו בידו אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו אבל אם נהנה ממנו מדעתו מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו ובלבד שלא יהא דבר של פרהסי׳ כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו:
ח. אפילו לבניו ובני ביתו אסור להלות ברבית אע״פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נותנו להם במתנה:
ט. לא יעשה מלאכה לחבירו על מנת שחבירו יעשה עמו אח״כ מלאכה שהיא יותר כבדה ואפי׳ לעשות עמו אותה מלאכה עצמה אסור אם הוא בזמן שהיא יותר כבדה כגון שזה מנכש (פי׳ תולש העשבים הרעים מתוך הטובים) עמו בגריד וזה מנכש עמו ברביעה: הגה ואם אחד מלוה מעות לחבירו על זמן מה כדי שיחזור וילוהו פעם אחרת כזמן הראשון יש אומרים שאסור (מרדכי ספא״נ ותשובת הרא״ש כלל ק״ח סי׳ ט״ז) ולא דמי לעושה עמו מלאכה וחוזר ועושה עמו דגבי הלוואה שכר הלוואה הוא נוטל וי״א דמותר אם אינו מלוה לו לזמן ארוך יותר ממה שהלוהו (ב״י בשם ס״ה ומרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סימן קע״ז:
י. אסור ללמד את המלוה או את בנו מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל בזה מקודם:
יא. אם לא היה רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו:
יב. לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני: הגה וכן שאר רבית דברים בעלמא אסור (טור) ואפי׳ לטובת הנאה בעלמא כמו שיתבאר בסוף הסימן. אסור לקדש אשה בהנאת מלוה כגון שהיא חייבת לו ומרויח לה הזמן כדי שתתקדש לו (גמרא פ״ק דקדושין):
יג. מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרים לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ויש אומרים שצריך גם כן שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו:
יד. אסור לומר אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני (או להקדש) (במרדכי דא״נ) אפי׳ אם אותו פלוני הוא עובד כוכבים אע״פ שאינו חייב לו (טור סי׳ קס״ט) . ורבית קצוצה (פי׳ שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו) הוא (ואין חילוק בין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה לו משום זה) (ב״י בשם תשו׳ רשב״א):
טו. יש אומרים שאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד׳ דינרין ואלוה לך מעות:
טז. מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני ואפי׳ לבן המלוה מותר לומר כן והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו: הגה י״א דאסור למלוה ליקח ממקבל זה הזוז שלא יבואו להערים (המ״מ פ״ה דה״מ) י״א דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום ששלוחו של אדם כמותו אין שליח לדבר עבירה ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ (מרדכי בשם רש״י) וכן עיקר אע״ג דיש מפקפקין בהיתר זה ומחמירים לאסרו (ב״י ובנמוקים) יש לסמוך עליו לעת הצורך ומ״מ אם הלוה קבל המעות בעצמו מן המלוה רק ששולח לו הרבית אסור (שם במרדכי) אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה ברבית ועשה שטר על שם המלוה הוה כאלו הלוה לו המלוה עצמו ואסור אפי׳ עשה השליח בלא דעת משלחו דהשטר עביד לה עיקר הלואה והוא נכתב על שם המלוה (מהרי״ק שורש י״ז):
יז. תלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש ה״ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה: הגה ויש מתירין אפילו בהתנו מתחילה כך ובלבד בדבר מועט (הגהות אשיר״י וכ״מ דעת הטור וכ״נ דעת הרב המגיד) ומכל מקום לא ירגילו תלמידי חכמים עצמם בכך מפני המון העם שלא ילמדו מהם (הגהת מיי׳ פ״ד מהל׳ מלוה וסמ״ג לאוין קצ״ג):
יח. כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים או של הקדש עניים או תלמוד תורה או צורך בית הכנסת: הגה וכן נוהגין להקל (ב״י בשם הרמב״ם והרא״ש) אע״ג דיש מחמירין דאינו מותר רק בבית דין (מרדכי דא״נ וכן משמע במהרא״י ובת״ה סימן ס״ה ובח״ה סי׳ ר״ן ורש״י פרק א״נ דף ע׳ סוף ע״א) . יש מקומות שנוהגים שאפוטרופוס מלוה מעות יתומים ברבית קצוצה ומנהג טעות הוא ואין לילך אחריו (מהרי״ל בתשובה) וכל אפוטרופוס שעושה כן עי׳ בחושן המשפט סי׳ ל״ד אם נפסל. אבל ברבית דרבנן שרי כל זמן שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כדרך שאר אנשים אע״פ שכבר הוא בן י״ג שנה הואיל ולא הגיע לכלל דעת מקרי יתום לענין זה (ב״י בשם ת״ה ודברי ב״י גופיה) מי שחייב ליתומים וכשבא לפרוע טוען שנתן להם רבית ורוצה לנכות מחובו והיתום טוען שלא קבל היתום נאמן בלא שבועה (בית יוסף בסימן קע״ו בשם תשובת רשב״א):
יט. אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה אם הלוה נטל לחלקו כל כך ריוח כמו שהתנה לתת להם חייב ליתן להם:
כ. אם עבר האפוטרופוס והלוה מעות יתומים ברבית קצוצה והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו: הגה וגם האפוטרופוס פטור מלהחזירו (תשובת הרשב״א) וה״ה מעות של הקדש עניים או שאר מצות (ב״י בשם תשובת הרשב״א) ומיהו אין המלוה נאמן לומר דמעות של הקדש היו אלא בראייה (ריב״ש סי׳ תס״ה) ועיין לקמן סי׳ קס״ט אם אפוטרופוס מותר ללוות מעובד כוכבים לצורך יתומים:
כא. אי אוזיף ק׳ בק״כ מעיקרא ק׳ בדנקא ולסוף ק״כ אסור מדאורייתא ואי אוזיף ק׳ במאה ואייקר אסור מדרבנן:
כב. מותר ללוות ברבית מפני פקוח נפש: הגה ועי״ל סי׳ קס״ט ובסי׳ קע״ג דאסור ללוות ברבית לצורך קהל ואפילו אינו רבית קצוצה כל שכן ברבית קצוצה דאסור ולא כמו אלו שנהגו להקל בקצת מקומות להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה ואין להם על מה שיסמוכו אם לא שנאמר שמחשבים צרכי קהל לפקוח נפש או לצורך מצוה כמו שיתבאר לקמן סימן קע״ב אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול (רוב הג״ה הם ד״ע):
כג. המלוה מעות על מנת שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשותה אסור: הגה ולמאן דאמר טובת הנאה הוי ממון מיקרי רבית קצוצה (כך דקדק הב״י מלשון הרא״ש) מאחר שהתנו מתחלה בכך ואפילו לא התנו מתחלה אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי אסור וכן כל טובת הנאה אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך שרי (הגהות מרדכי דא״נ והגהות מיי׳ פ״ה דה״מ):
Le seif 1 nomme quatre personnes ; la michna en nomme cinq ; le Chakh en ajoute une sixième qui n’a pas de nom propre. Ce n’est pas une énumération : c’est une distribution, et chacun ne porte pas les mêmes interdits.
« וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכוּלָּן. לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״. ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״, ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. עָרֵב וְהָעֵדִים אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)
« וְכֵן אָסוּר לְהִתְעַסֵּק בֵּין לוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁהָיָה עָרֵב אוֹ סוֹפֵר אוֹ עֵד בֵּינֵיהֶן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ב׳)
« הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית עוֹבֵר עַל שִׁשָּׁה לָאוִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ב׳)
« כתב בהגהת דרישה בשם הסמ״ג דגם הסופר עובר ע״כ וכ״כ הרמב״ם רפ״ד מהל׳ מלוה והיינו כחכמים דמתניתין ס״פ א״נ והוא מוסכם מכל הפוסקים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק א)
« אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית וכל מי שיהיה סרסור בין שניהם או שסיים אחד מהן עובר משום לפני עור וגו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק א)
« משא״כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה » (טור יו״ד ק״ס)
« והא דלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור וגו » (רמ״א יו״ד ק״ס:א)
« עיין במשנה למלך פ״ד מהלכות מלוה דין ב׳ שכתב בשם הרב בעל פני משה דהיכא דלוה חזי דהמלוה מוזיף הני דמים לישראל אחרינא ליכא משום לפ״ע כדאיתא פ״ק דעבודת כוכבים דמושיט כוס יין לנזיר לא מחייב משום לפ״ע אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק א)
« והוא ז״ל חלק עליו דלא דמי לנזיר דשם אם לא היה מושיט זה הכוס לא היה נעשה כלל האיסור לפ״ע » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק א)
« עי׳ בח״ד שכתב דה״ה העדים אין עוברים ברבית דרבנן רק משום לפני עור ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ג)
« עי׳ בתשובת מהרא״ש סימן קס״ב שנסתפק אם זהו דוקא במלוה בשטר אבל בע״פ אין העדים עוברים משום ולא תשימון או אפילו במלוה ע״פ ע״ש ובש״ג פרק איזהו נשך כתב בפשיטות דאפי׳ במלוה ע״פ עוברים ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ב)
Le siman ne se contente pas d’interdire : il classe. Deux fois il finit un seif par un nom de régime — אבק רבית au seif 6, רבית קצוצה au seif 14 —, et de ce nom dépend tout le reste : la restitution, la remise, l’argent des orphelins.
« אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: עַד כָּאן שֶׁל תּוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« עַד כָּאן – רִבִּית קְצוּצָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֲבַק רִבִּית » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רִבִּית קְצוּצָה נָמֵי אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה עוֹבְרִין עַל כָּל אֵלּוּ הַלָּאוִין אֵינָן לוֹקִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ג׳)
« קָדַם וְגָבָה הַכּל מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרִבִּית קְצוּצָה. אֲבָל אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִן הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ו׳)
« רָבָא אָמַר: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, ״מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« הוּקְשׁוּ מַלְוֵי רִבִּית לְשׁוֹפְכֵי דָּמִים: מָה שׁוֹפְכֵי דָּמִים לֹא נִיתְּנוּ לְהִשָּׁבוֹן – אַף מַלְוֵי רִבִּית לֹא נָתְנוּ לְהִשָּׁבוֹן » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« דודאי היכא דאיכא למתלי ברבית ובמתנה אסור משום דמחזי כרבית » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא וְכָל אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם וּבְנִכְסֵי יְתוֹמִים לֹא גָּזְרוּ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ד)
« ובה״ת כתב דיוצאה בדיינים ומביאו ב״י וכ״כ במרדכי בשם תשובת מהר״ם » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״ב)
« ורבית קצוצה היא. ומפקינן מיניה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ט)
« וכתב בית יוסף דצ״ע בפירש לו אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית ומביאו ד״מ והעט״ז כ׳ דהוי אבק רבית ואינה יוצאת בדיינים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ח)
Le seif 4 interdit ce que personne n’a stipulé, que personne n’a nommé, et que l’emprunteur donne de lui-même. C’est le point où le siman est le plus exposé, et il y règle une ma’hloket de Richonim en une ligne.
« ואפי׳ אם הלוה נותן לו מדעתו יותר וכו…גבי רבינא יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי כופיתא וכו׳ א״ל אחולי קא מחלי גבך » (בית יוסף יו״ד ק״ס)
« ופירש״י הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נתנו לך ואין מזכירין לומר בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלינו מתנה בעלמא הוא » (בית יוסף יו״ד ק״ס)
« אסור אע״פ שרש״י מתיר בזה וגם הרמב״ם כתב להיתירא לא נהירא לא״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד ק״ס)
« אִם בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה חַיָּב לְהַחְזִיר וְאִם לָאו מַתָּנָה הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹ גְּזֵלָה הָיְתָה לוֹ בְּיָדוֹ וְהִבְלִיעַ לוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י׳)
« וְאָמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דְּאוֹזֵיף פְּשִׁיטֵי מֵחַבְרֵיהּ וְאַשְׁכַּח בֵּיהּ טוּפְיָינָא, אִי בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה – מִיחַיַּיב לְאַהֲדוֹרֵיהּ לֵיהּ, וְאִי לָאו – מַתָּנָה בְּעָלְמָא הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ » (בבא מציעא ס״ג ע״ב)
« הקשה בפרישה דבח״מ סי׳ רל״ב אמרינן דמי שלקח מעות מחבירו ומצא בו יתרון בכדי שאין הדעת טועה א״צ להחזירם לו דאמרינן מתנה יהיב ליה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« אבל קשה דהטור (והמחבר שם סעיף ב׳) כתב דה״ה בהלואה דינא הכי » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« אלא נראה לי דודאי היכא דאיכא למתלי ברבית ובמתנה אסור משום דמחזי כרבית ובח״מ איירי בגוונא דלא מחזי כרבית כגון שהיו המעות בידו דרך מכר » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« ומכאן תמיה לי טובא על מה שכתב הטור בריש סי׳ ק״ס דאם הלוה נותן לו יותר מדעתו הרמב״ם מתירו דהא לא התיר כאן כן אלא בת״ח ודבר מועט ודבר מאכל » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ב)
« ונראה ליישב דבאמת הא דכתב הטור לעיל בשם רמב״ם להתיר הוא מ״ש רמב״ם פ״ח דמלוה גבי מכירה ומכירה קיל טפי דלא הוי רק רבית דרבנן אבל בהלואה אין הכי נמי דמודה דאסור » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ב)
« עיין בח״ד שכתב דדוקא לכתחילה אסור לקבל כשיותן לו יותר אבל כשכבר קיבל ומצא יתרון א״צ להחזיר ובהכי ל״ק מח״מ סימן רל״ב ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ד)
Le seif 5 tient en deux propositions qui se contredisent presque : la parole “en cadeau” ne vaut rien, et la remise vaut. Entre les deux, il y a un point de bascule — le moment où l’intérêt cesse d’être un intérêt et devient une dette.
« והגאונים כתבו שאם מחל הלוה למלוה רבית שלקח או שעתיד ליקח אע״פ שקנו מידו או נתנה לו במתנה אינו כלום שכל רבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו » (טור יו״ד ק״ס)
« יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הוֹרָאָה זוֹ נְכוֹנָה אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁאוֹמְרִים לַמַּלְוֶה לְהַחְזִיר לוֹ וְיָדַע הַמַּלְוֶה שֶׁדְּבַר אִסּוּר עָשָׂה וְיֵשׁ לוֹ לִטּל מִמֶּנּוּ אִם רָצָה לִמְחל מוֹחֵל כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹחֵל הַגֵּזֶל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ג)
« וא״א ז״ל כתב ודאי אם לקח ממנו רבית וצריך להחזירה לו מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל אבל בשעת לקיחת הרבית אפי׳ אם אמר אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו » (טור יו״ד ק״ס)
« הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן כְּדֵי לִפְתֹּחַ לָהֶן דֶּרֶךְ לִתְשׁוּבָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ה׳)
« וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן מִכְּלָל שֶׁהַמְּחִילָה מוֹעֶלֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ג)
« מועלת מחילה. ואפי׳ ברבית דאורייתא וע״ל סי׳ קע״ד ס״ק ד » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ז)
« עיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן קמ״ז שכתב דדוקא מחילה בפירוש מהני אבל שתיקה לחוד לא מהני דדלמא גברא אלמא הוא » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ו)
« ושוב חזר החכם השואל והאריך לבאר דיש כאן איסור תורה ור״ק היוצא בדיינים ובעל המחבר הודה לו והביא לזה עוד ראיות ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ה)
Le seif 6 décrit un homme qui envoie un présent à celui dont il espère un prêt. Rien n’est dit ; rien n’est promis. Faut-il qu’il ait précisé pour que ce soit un intérêt ? Et si oui, est-ce alors un intérêt fixé ?
« רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מוּקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאוּחֶרֶת. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי – זוֹ הִיא רִבִּית מוּקְדֶּמֶת » (בבא מציעא ע״ה ע״ב)
« ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלח לו אבל בסתם מותר והרמב״ם אסר אפי׳ בסתם » (טור יו״ד ק״ס)
« נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ סִבְלוֹנוֹת בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵהוּ זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״א)
« והרמב״ם בפרק ה׳ מה״מ אסר אפילו בסתם כדמשמע מלשונו בפרק הנזכר שכתב בשביל שילוהו ובשביל מעותיו בלשון נסתר במקום מה ששנינו בשביל שתלויני ובשביל מעותיך לנוכח » (בית יוסף יו״ד ק״ס)
« נ״ל דהכא קאי אזהרת האיסור על הלוה שהוא יודע שהוא שולח בשביל ההלואה שילוה ממנו ורחמנא בוחן לבבות » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ג)
« ובזה ס״ל לדעה ראשונ׳ דאפ״ה אין איסור אא״כ מפרש והרמב״ם אוסר אפי׳ בסתם אם מכוין לכך » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ג)
« או שהוא מתנה מרובה דמסתמא הוי כאילו פירש לו » (רמ״א יו״ד ק״ס:ו)
« אבל מתנה מועטת בסתמא מותר דל״ד לדלעיל סעיף ד׳ דבסתם אסור דהתם בשעת פרעון הוא » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)
« ונראה דבפירש אפי׳ מועטת אסור אפילו מופלגת הרבה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)
« ונראה לי דהכל לפי הענין ולפי מה שניכר בדעת משלח ועל פי זה יש לומר דלא פליגי הפוסקים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י)
« ארבית מוקדמת ומאוחרת קאי וכתב בית יוסף דצ״ע בפירש לו אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ח)
« אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו וכשלא ילוה לו יתחייב להחזיר המתנה אז כשמלוה לו בשביל זה בודאי הוא רבית קצוצה » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ז)
Le seif 8 tient en une ligne, et le Taz y trouve deux difficultés ; sur les deux, les Nekoudot HaKessef — c’est-à-dire le Chakh — lui répondent, et brièvement. C’est le plus net des échanges du siman.
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוּתָּר לוֹ לָאָדָם לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בְּרִבִּית, כְּדֵי לְהַטְעִימָן טַעַם רִבִּית. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְמִיסְרַךְ » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
« אָסוּר לְאָדָם לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּרִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד וּמַתָּנָה הוּא שֶׁנּוֹתֵן לָהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁמָּא יַרְגִּילֵם בְּדָבָר זֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ח׳)
« ומ״ש אח״כ ובודאי נותן להם במתנה ר״ל שחוזר ונותן להם או שאינו לוקח מהם כלל וזה דוחק לפרש כן » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« ומ״ש אסור להלות פירושו לעשות הלואה מהם וכן העתיק בלבוש אסור להלות מבניו כו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« בחנם דחק דסיפא מיירי כשהוא לוה מהם » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« ובאמת נתחלף לו בין דברי הטור לש״ע שבדרישה כ׳ כן בדברי הטור שלא כ׳ וכן ללות מהם אבל בש״ע אתי הכל כפשטיה וק״ל » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« להטעימן - שידעו כמה מצטער ומיצר הנותנו ויבינו כמה עונשו גדול » (רש״י על בבא מציעא ע״ה ע״א)
« ונראה דהרמב״ם מפרש הגמרא שאם רוצה אדם להרגיל בניו שיהיה להם מחיה בהלואת עובדי כוכבים ברבית ירגיל אותם במה שיתן להם רבית וידעו שהיא מחיה טובה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ד)
« פירוש זה ודאי ליתא אלא הרמב״ם מפרש להטעימן טעם רבית שיש ריוח בנתינתו וא״כ הפסד גדול הוא הנותנן וק״ל » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« ואע״ג דאפילו אומר אני נותנו לך במתנה אסור לעיל סעיף ה׳ התם ה״ט משום דאנן סהדי דמשום שהלוה לו נותן לו במתנה אבל בבני ביתו אע״פ שנותן להם במתנה מפני שאינו מקפיד עליהם אסור » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)
Une permission rapportée au nom de Rachi ; le Beit Yossef qui la déclare apocryphe ; le Levouch qui demande qu’on l’efface du Choul’han Aroukh ; le Taz qui apporte quatre preuves ; le Rama qui la maintient ; le Chakh qui la défend en une entrée démesurée ; et les Nekoudot HaKessef qui répondent aux quatre preuves une à une.
« אָמַר רָבָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: הֵילָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי וְאוֹזְפֵיהּ לִפְלָנְיָא זוּזֵי, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה » (בבא מציעא ס״ט ע״ב)
« וְאָמַר רָבָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ ״שְׁקֹל לָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי וֶאֱמוֹר לֵיהּ לִפְלוֹנִי לְאוֹזֹפַן זוּזֵי״. מַאי טַעְמָא – שְׂכַר אֲמִירָה קָא שָׁקֵיל » (בבא מציעא ס״ט ע״ב)
« וּמֻתָּר לְאָדָם לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ דִּינָר כְּדֵי שֶׁיַּלְוֶה לִפְלוֹנִי מֵאָה דִּינָרִין שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה י״ד)
« וכתוב במרדכי דמטעם זה התיר רש״י שיאמר ישראל לחבירו לוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית וגם תביא לו הרבית ולא מיתסר משום דשלוחו כמותו דהא אין שליח לדבר עבירה וכתב שאין לפרסם הדבר » (בית יוסף יו״ד ק״ס)
« דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא » (רמ״א יו״ד ק״ס:ט״ז)
« וכן עיקר אע״ג דיש מפקפקין בהיתר זה ומחמירים לאסרו…יש לסמוך עליו לעת הצורך » (רמ״א יו״ד ק״ס:ט״ז)
« ותימה על זה דמשנה מפורשת בסוף פרק איזהו נשך ברבית מוקדמת ומאוחרת אמרינן היה משלח לו בשביל שתלויני מעותיך » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« ועוד קשה מאי שנא ממודר הנאה מחבירו דאמרינן בסי׳ רכ״א סעיף ח׳ דאסור ליתן לו ע״י שלוחו ולא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« ועוד ראיה מהא דאמרינן בפ׳ איזהו נשך…הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן בהו חזינן גבר׳ מהימן ויהבינן ליה בבי דינא קרוב לשכר ורחוק מהפסד » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« לפי שלא נתן לאפוטרופוס שיעכב לעצמו אלא יתן להאלמנה או לבעל המעות והאפטרופוס הוא סרסורא דחטא׳ כו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« הם לא דברו אלא כשהלוה בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ב)
« ומ״מ אם הלוה קבל המעות בעצמו מן המלוה רק ששולח לו הרבית אסור » (רמ״א יו״ד ק״ס:ט״ז)
« דבשלמא היכא שלא קיבל הלוה המעות בעצמו מן המלוה א״כ כיון דאמרינן אין שליח לד״ע הו״ל כאילו לוה המעות מן השליח והרבית ששלח למלוה לאו רבית הוא דהרי לא לוה מן המלוה כלום » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« גם מ״ש ותימה ע״ז דמשנה מפורשת בס״פ איזהו נשך כו׳ לק״מ דהתם מקבל הלוה המעות בעצמו מן המלוה וכמ״ש בש״ך ס״ק כ״ב » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« גם מ״ש וע״ק מ״ש ממודר הנאה כו׳ לק״מ דס״ס הוא נהנה ממנו » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« ומה שהביא ראיה מזוזי דיתמי כו׳ ל״ק דהא בלאו הכי איכא נמי תקנתא אחריתי אלא דנקט בש״ס חדא מינייהו » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« ומה שהביא מתשובת הרשב״א לפי שלא נתן לאפוטרופוס כו׳ לאו מלתא היא דאפוטרופוס כבע״ד גופיה דמי » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« אלא דבר ברור הוא דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה לא מהני אלא לענין לפוטרו מחיוב כרת » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« אבל מ״מ איסור יש שהוא עושה איסור ונתקיימה מחשבתו ע״י השליח פשיטא שזה אסור » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״א)
« ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו׳ רש״י הלזו דשרי לעשותו ע״י שליח » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ד)
« מיהו דוקא כששולח ע״י ישראל אבל ע״י עובד כוכבים אסור דלא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל ואין העובד כוכבים עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית » (באר היטב יו״ד ק״ס ס״ק י״ד)
« אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה ברבית ועשה שטר על שם המלוה הוה כאלו הלוה לו המלוה עצמו ואסור אפי׳ עשה השליח בלא דעת משלחו » (רמ״א יו״ד ק״ס:ט״ז)
« ועיין בתשובת חינוך ב״י סימן ס״ג שהעלה כדעת הלבוש והט״ז שאין זה היתר כלל » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק י״ז)
Le seif 17 permet ce que tout le siman interdit, et la glose permet un peu plus. La question est de savoir ce qui autorise : une connaissance qui vaut constatation, ou une confiance qui vaut dispense.
« וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מוּתָּרִים לִלְווֹת זֶה מִזֶּה בְּרִבִּית. מַאי טַעְמָא – מִידָּע יָדְעִי דְּרִבִּית אֲסוּרָה, וּמַתָּנָה הוּא דְּיָהֲבִי אַהֲדָדֵי » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
« אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לַאֲבוּהּ בַּר אִיהִי: הַלְוֵינִי מֵאָה פִּלְפְּלִין בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִין פִּלְפְּלִין, וַאֲרִיךְ » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
« תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה וְנָתַן לוֹ יֶתֶר עַל מַה שֶּׁהִלְוָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא מַתָּנָה שֶׁהֲרֵי הֵן יוֹדְעִין חֹמֶר אִסּוּר הָרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ט׳)
« זהו לשון הרמב״ם וס״ל דלא הותר אפי׳ בת״ח לקצוץ תחילה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ב)
« נראה דהרמב״ם מפרש לשון ואריך בענין זה דה״ק אם יהיה טוב ונכון לעשות כן לפי ראות עיני וממילא לקח לעצמו הברירה תחילה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ב)
« ויש מתירין אפילו בהתנו מתחילה כך ובלבד בדבר מועט » (רמ״א יו״ד ק״ס:י״ז)
« ופי׳ ב״י דטפי עדיף התנו ליתן בתורת מתנה מלא התנה כלל ומביא ראיה אח״כ מתשובה אשכנזית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)
« אבל באמת תמהתי על ב״י שאותה תשובה אשכנזית היא תשובת מהרי״ל סי׳ ל״ז והתם קאי באחד שהיה בידו מעות יתום חורגו על רבית קצוצה » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)
« מבוארת כוונתו דהתנה הוא גרע טפי » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ג)
« ומכאן תמיה לי טובא כו׳. כבר קדמו הב״ח בזה » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« כתב בעל התרומות דוקא שיהיו שניהם ת״ח הלוה והמלוה » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ד)
« ומכל מקום לא ירגילו תלמידי חכמים עצמם בכך מפני המון העם שלא ילמדו מהם » (רמ״א יו״ד ק״ס:י״ז)
« עד חומש. מלגיו כגון ק׳ בק״כ כן מוכח בש״ס ופוסקים » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ה)
« ואפ״ה אסור אם אינו דבר מאכל » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ב)
Les seifim 18 à 20 forment un bloc, et chacun porte une contestation : la coutume, ce que les orphelins prennent, et la croyance sans serment.
« מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים מוּתָּר לְהַלְווֹתָן קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד » (בבא מציעא ע׳ ע״א)
« קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד – רָשָׁע. קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר – חָסִיד » (בבא מציעא ע׳ ע״א)
« אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן גַּבְרָא דִּמְשַׁפּוּ נִכְסֵיהּ, וּמְהֵימַן, וְשָׁמַע דִּינָא דְאוֹרָיְיתָא וְלָא מְקַבֵּל שַׁמְתָּא דְרַבָּנַן, וְיָהֲבִינַן לְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּבֵי דִינָא » (בבא מציעא ע׳ ע״א)
« נִכְסֵי יְתוֹמִים מֻתָּר לִתֵּן אוֹתָם לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים טוֹבִים קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ד)
« וכן נוהגין להקל…אע״ג דיש מחמירין דאינו מותר רק בבית דין » (רמ״א יו״ד ק״ס:י״ח)
« ובכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ו)
« ג״ז לא שמעתי בשום מקום אלא שמהרי״ל כתב כן בזמנו ואחריו נמשך הרב » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ז)
« ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סימן מ׳ שכתב דכן יש לנהוג דאף דלדעת רש״י שצריך ב״ד משום שכח בידם להפקיר נכסי המקבל נגד היתומים אזי צריך ב״ד חשוב ועכשיו אין לנו ב״ד חשוב » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ)
« וכתב וכן נהגתי אני כמה פעמים שנתתי זוזי דיתמי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכתבתי בשטר עיסקא שעשיתי עם המקבל שזה זוזי דיתמי שקבל קרוב לשכר כו׳ ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ)
« ונ״ל שהוא נוטל החצי מכל מה שהרויח המקבל אפילו הרבה מהקציצה רק שינכה לו שכר טרחו » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק י״ז)
« אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח דאטו משום דאתנו באיסורא יפה כחם. ב״י » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל״א)
« וכ״כ בתשובת אמונת שמואל סימן כ״ט בשם מורו הגאון מהר״ר יעקב מלובלין ז״ל דאפי׳ לא הרויח אלא כמה שהתנה מחוייב גם כן ליתן להם ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק כ״ד)
« ותמוהין מאד דבריו דהא בסימן קס״ט פסקינן בסעיף כ״ה דאם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל בטענה זו שטוען הלוה לקחת ממני רבית » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ט״ז)
« והבא לפסוק כהג״ה זאת עליו להביא ראיה בפרט להוציא ממון בלא שבועה כנלע״ד » (ט״ז יו״ד ק״ס ס״ק ט״ז)
« אבל שיהא חילוק בין יתום לשאר בני אדם לא משמע מידי דהך דתשובת הרשב״א מעשה שהיה ביתום כך היה וה״ה בשאר ב״א דאין טעם לחלק » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ל)
« לק״מ על הרשב״א דר״ל דא״צ לישבע קודם הפרעון אפילו א״ל אשתבע לי וכמ״ש בש״ך ס״ק ל » (נקודות הכסף יו״ד ק״ס)
« וה״ה לגדול שמת אביו ואינו יודע להתעסק בשלו חשוב כיתום » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ט)
« כל זמן שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כדרך שאר אנשים אע״פ שכבר הוא בן י״ג שנה הואיל ולא הגיע לכלל דעת מקרי יתום לענין זה » (רמ״א יו״ד ק״ס:י״ח)
Reste à dire ce qui tient ensemble vingt-trois seifim aussi dissemblables : une transgression comptée en six interdits, un salut du matin, l’argent d’un orphelin, la valeur d’une monnaie, et la clientèle d’un artisan.
« אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ ״רָשָׁע״ – יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. וְהֵם מְבִיאִין עֵדִים וְלַבְלָר וְקוּלְמוֹס וּדְיוֹ, וְכוֹתְבִין וְחוֹתְמִין: פְּלוֹנִי זֶה כָּפַר בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (בבא מציעא ע״א ע״א)
« כָּל הַכּוֹתֵב שְׁטַר רִבִּית הֲרֵי זֶה כְּכוֹתֵב וּמֵעִיד עָלָיו עֵדִים שֶׁכָּפַר בַּה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ז׳)
« אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך שרי » (רמ״א יו״ד ק״ס:כ״ג)
« אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה וכן בערב ובעדים ובכל המתעסקין בדבר » (טור יו״ד ק״ס)
« ועיין לקמן סימן קע״ז » (רמ״א יו״ד ק״ס:ט)
« וכל אפוטרופוס שעושה כן עי׳ בחושן המשפט סי׳ ל״ד אם נפסל » (רמ״א יו״ד ק״ס:י״ח)
« ועי״ל סי׳ קס״ט ובסי׳ קע״ג דאסור ללוות ברבית לצורך קהל » (רמ״א יו״ד ק״ס:כ״ב)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ק״ס · ♥ Soutenir