סימן קס״א עומד באחד עשר סעיפים — והשולחן ערוך מכריז עליהם בעצמו : ובו י״א סעיפים. אין הוא מוסיף איסור חדש : הוא מסמן את הגבול. מכאן רבית קצוצה שהיא של תורה ובית דין מוציאה, ומכאן אבק רבית שאינה אלא של דבריהם ואין בית דין מוציאה. חילוק זה מכריע את כל הבא אחריו, עד סימן קע״ז.
נושא : הגבול שבין רבית דאורייתא לאבק רבית — רבית קצוצה, אבק רבית, נשך ותרבית, אגר נטר, דבר מסויים
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״א
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן קס״א הוא הסימן המסמן את הגבול. סימן ק״ס אמר את חומר האיסור ; זה אומר היכן עובר הקו בין מה שאסרה תורה למה שאסרו חכמים — ובין מה שבית דין מוציא למה שאינו מוציא, ואין השניים אחד. אחד עשר סעיפים, והשולחן ערוך מכריז עליהם בעצמו : ובו י״א סעיפים.
דין אבק רבית ואיזו נקרא רבית דאורייתא. ובו י״א סעיפים:
כל דבר אסור ללוות בתוספת (ואפילו) (טור בשם רמ״ה) בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית אבל אין מוציאין אותו בדיינין: הגה כללא דרבית דכל שהוא אגר נטר אסור בין שהוא דרך מקח בין שהוא דרך הלואה אלא שבדרך מקח אינו רק אבק רבית שהוא מדרבנן (לשון הטור):
אבק רבית אינה יוצאת בדיינים ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר: (מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר) (ב״י בשם תשובת הרשב״א):
אבק רבית אם תפס לוה משל מלוה מפקינן מיניה:
לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא בשאכל המלוה מדעת הלוה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו על כרחו בדיני העובדי כוכבים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם יוצאה בדיינים:
רבית דאורייתא שהוא בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים שהיו כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו אבל אין בית דין יורדין לנכסיו וכן בהלוהו על חצרו ואמר ליה על מנת שידור בו חנם או שישכרנו לו בפחות וכיוצא בו:
לקח רבית קצוצה ומת אין הבנים צריכים להחזיר אלא אם כן היה דבר מסויים כגון פרה וטלית ועשה אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת:
אם בא לעשות תשובה מעצמו להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלים ממנו ואם אינו דבר מסויים אם רוב עסקו ומחייתו ברבית אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו דרך לתשובה וכל המקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו:
מי שהיה נושה בחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה׳ מדות של חטים והיו נמכרים ד׳ בדינר צריך להחזיר לו ה׳ מדות ואם רצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אע״פ שנעשה באיסור: (ועיין לקמן סוף סימן קע״ה):
היה חייב לו דינר של רבית ונתן לו בו גלימא או כלי צריך להחזיר לו (הואיל והוא דבר מסוים) (טור):
אם המלוה שכר מהלוה חפץ באותו דינר של רבית ולא היה ראוי לשכרו אלא בחצי דינר מוציאין ממנו כל הדינר:
שטר שיש בו רבית בין של תורה בין של דבריהם גובה את הקרן לבדו והוא שיהא ניכר שהוא רבית: הגה כגון שהוא מפורש בשטר הקרן בפני עצמו (הרא״ש והמרדכי והגהות מיימוני ונ״י ותוס׳ והג״א וטח״מ סי׳ נ״ב דלא כהרמב״ן) או שלא היה נכתב בשטר רק הקרן ועדים מעידים על הרבית (טור) וכל מי שבא לידו יקרע השטר דחיישינן שמא יגבה בו הרבית (הגהות מיימוני פ״ד ותוס׳ ומרדכי והג״א בשם תוספתא) . אבל אם אינו מפורש אלא שכולל הקרן עם הרבית אינו גובה בו אפילו הקרן (ועיין בחושן המשפט סימן נ״ב):
מקור הסימן בפרק החמישי של בבא מציעא, איזהו נשך. שם מפרישה הגמרא, בתוך רשימת אבות הרבית, בין שהוא של תורה לבין שאינו אלא של דבריהם :
« עַד כָּאן – רִבִּית קְצוּצָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֲבַק רִבִּית » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
ומיד אחר לשון זו נשאלת השאלה שכל הסימן עומד עליה : מה עושה בית דין בזה ובזה ?
« אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רִבִּית קְצוּצָה נָמֵי אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
רבי יוחנן לומד את דעתו מן הפסוקים עצמם : מקבל הרבית ניתן למיתה, או למורא שמים, ולא להישבון.
« רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר, אָמַר קְרָא: ״אֶל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ – לְמוֹרָא נִיתַּן וְלֹא לְהִשָּׁבוֹן » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
« הוּקְשׁוּ מַלְוֵי רִבִּית לְשׁוֹפְכֵי דָּמִים: מָה שׁוֹפְכֵי דָּמִים לֹא נִיתְּנוּ לְהִשָּׁבוֹן – אַף מַלְוֵי רִבִּית לֹא נָתְנוּ לְהִשָּׁבוֹן » (בבא מציעא ס״א ע״ב)
והכלל הכולל הוא לשונו של רב נחמן, שהרמ״א העתיקה כמעט כלשונה לסעיף א :
« אָמַר רַב נַחְמָן: כְּלָלָא דְרִיבִּיתָא, כֹּל אֲגַר נְטַר לֵיהּ – אָסוּר » (בבא מציעא ס״ג ע״ב)
הפסוקים הם שבפרשת בהר, בכי תצא ובמשפטים ; ופסוק יחזקאל הוא שממנו למד רבי יוחנן :
« אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ » (ויקרא כ״ה:ל״ו)
« אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ » (ויקרא כ״ה:ל״ז)
« לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כׇּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ » (דברים כ״ג:כ׳)
« לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ » (שמות כ״ב:כ״ד)
« בַּנֶּ֧שֶׁךְ נָתַ֛ן וְתַרְבִּ֥ית לָקַ֖ח וָחָ֑י לֹ֣א יִֽחְיֶ֗ה אֵ֣ת כׇּל־הַתּוֹעֵב֤וֹת הָאֵ֙לֶּה֙ עָשָׂ֔ה » (יחזקאל י״ח:י״ג)
הטור פותח את הסימן בהיקף האיסור, ומביא את שני המיעוטים של הר״י — קרקע ופחות משוה פרוטה — ואת השגת הרמ״ה על השני :
« חוץ מקרקע כגון שהלוה לו חמשה גפנות טעונות בשש וחוץ מפחות משוה פרוטה » (טור יו״ד קס״א)
« והרמ״ה כתב דאפי׳ בפחות משוה פרוטה אסור מן התורה אבל אין מוציאין אותו בדיינין עד שיהא בו שוה פרוטה » (טור יו״ד קס״א)
ואחר כך נותן את מבחן הצורה, שהרמ״א יקבענו בהגהתו :
« בין אם דרך הלואה או דרך ממכר או שכירות אלא שאם הוא דרך מקח הוא מדרבנן וזהו אבק רבית אינה יוצאה בדיינין » (טור יו״ד קס״א)
ולבסוף מביא את המחלוקת שסעיף ג יכריע בה :
« וכתב הראב״ד נהי שאינה יוצאה אם תפש לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה » (טור יו״ד קס״א)
« כתב אפילו תפש לוה משל מלוה מפקינן מיניה דאחר שנתנו לוה למלוה הוא שלו » (טור יו״ד קס״א)
הבית יוסף מביא על סעיף ב את הדעה המחייבת להחזיר לצאת ידי שמים — ואת הדעה שכנגדה :
« דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר » (בית יוסף יו״ד קס״א)
« וכתב עוד שי״א שאפי׳ בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר » (בית יוסף יו״ד קס״א)
ועל סעיף ה הוא מבאר מהי בדיוק יוצאה בדיינים :
« דהא דאמרינן יוצאה בדיינים היינו לומר דכופין אותו משום מ״ע דוחי אחיך עמך ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים המצוה אבל אין ב״ד יורדין לנכסיו » (בית יוסף יו״ד קס״א)
מילים אלו חוזרות מסימן קנ״ט עד קע״ז. כאן הן מונחות פעם אחת, שכן סימן זה הוא המגדירן.
הרי בטבלה אחת מה שאחד עשר הסעיפים מכריעים. שני טורים נפרדים, וזה כל הסימן : קטגוריית האיסור אינה גבייתו.
| המקרה | הקטגוריה | תורה או דבריהם | האם בית דין מוציא ? | היכן |
|---|---|---|---|---|
| הלואת מעות בתוספת קצובה מראש | רבית קצוצה | תורה | כן — בכפייה על הגוף ולא בירידה לנכסים | סעיף ה |
| הלוהו על חצרו על מנת שידור בו חנם או שישכרנו בפחות | רבית קצוצה | תורה | כן | סעיף ה |
| מקח, שכירות או טובה שהמחיר בהם שכר ההמתנה | אבק רבית | דבריהם | לא — ואף על פי כן חייב להחזיר לצאת ידי שמים | סעיף א (הגהה) וסעיף ב |
| תוספת שאינה שוה פרוטה | איסור — ולרמ״ה מן התורה | נחלקו | לא | סעיף א |
| אבק רבית שתפס הלוה משל המלוה | אבק רבית | דבריהם | מפקינן מיניה | סעיף ג |
| אבק רבית שהוציאה המלוה בעל כרחו או בדיין טועה | אבק רבית | דבריהם | כן — שאין כאן דעת הלוה | סעיף ד |
| רבית שניתנה קודם ההלואה או לאחר הפרעון | רבית מוקדמת ומאוחרת | דבריהם | לא — ואף לצאת ידי שמים, לדעת ההגהה | סעיף ב (הגהה) |
| מת המלוה, ואין הרבית דבר מסויים | רבית קצוצה | תורה | לא — אין הבנים חייבים | סעיף ו |
| מת המלוה, דבר מסויים, ועשה תשובה בחייו | דבר מסויים | תורה | כן — משום כבוד אביהם | סעיף ו |
| בא מעצמו, אין הדבר מסויים, ורוב עסקו ברבית | רבית קצוצה | תורה | אין מקבלין — כדי לפתוח לו דרך לתשובה | סעיף ז |
| שטר שהקרן והרבית כתובים בו כל אחד בפני עצמו | שטר | שניהם | גובה את הקרן לבדו ; ויקרע השטר | סעיף יא |
| שטר שכלל בו את הקרן עם הרבית במספר אחד | שטר | שניהם | אינו גובה כלום — אף לא את הקרן | סעיף יא |
בסימן ששים ערכי אפרכסת : כ׳ ס״ק לש״ך, י׳ לט״ז, ט״ו לבאר היטב, י״ב לפתחי תשובה, וג׳ נקודות הכסף. כאן הם נלקחים סעיף אחר סעיף, כסדר הלשון.
הש״ך פותח בשאלה שמעורר כל דבר : האם שייכת רבית בהלואת קרקע ? נחלקו בה הפוסקים ; הב״ח החמיר, והש״ך רואה בכך דעת המחבר והרב.
« יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע וכתב הב״ח דיש להחמיר וכן נראה דעת המחבר והרב » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק א)
על « אבל אין מוציאין אותו בדיינים » : אף אם הדיינים רוצים להזדקק, אין מוציאין. והש״ך דוחה את טעם הלבוש, שתלה זאת בכלל שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה.
« נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ג)
וזו ראייתו : המחבר עצמו כתב בחושן משפט שגומרין אפילו בפחות משוה פרוטה.
« ועוד דהא כתב המחבר שם דגומרין אפילו בפחות מש » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ג)
הט״ז מעלה את מקור המיעוט : כלל ופרט שבפסוק, דבעינן גופן ממון ומטלטלין — ומכאן יצאו קרקעות ופחות משוה פרוטה.
« והוא נלמד מכלל ופרט שיש בפסוק דבעינן גופן ממון ומטלטלין יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו פחות משוה פרוטה שאין גופן ממון » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
ומעמיד את הדעה שכנגד, שהיא שנקט בה המחבר : לרמ״ה, פחות משוה פרוטה ממון מקרי, אלא שאין מוציאין אותו בדיינים.
« והרמ״ה ס״ל דפחות משוה פרוטה מקרי ממון אלא שאין מוציאין אותו בדיינים » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
ומסקנתו בעבדים : מן התורה נתמעטו בכל גווני, ומכל מקום מדרבנן אסור — כשם שבשבועה נתמעטו קרקע ועבדים מן התורה ואף על פי כן יש בהם היסת.
« דמן התורה אתמעט עבדים בכל גווני שזכרנו אלא דמדרבנן אסור » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
ודוחה את דעת חמיו הב״ח, שסבר שזו רבית גמורה.
« וכתב מו״ח ז״ל דבזה הוה באמת רבית גמור ודבריו תמוהין » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
ואף על הבית יוסף הוא משיג על לשון « אפשר » : ודאי הוא ולא אפשר.
« למה כתב לשון אפשר והלא ודאי אסור מדרבנן כמו שהוכחנו מן המשנה שזכרנו » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק א)
על הגהת הרמ״א מגדיר הט״ז את אגר נטר בכמה מילים.
« פירוש בשביל המתנת המעות נותן לו שכר » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ב)
הבאר היטב מצרף את שניהם : הש״ך בקרקע, והט״ז בעבדים ובשטרות.
« וכתב הט״ז דה״ה בעבדים שייך רבית דרבנן ובשטרות פשיטא דשייך רבית דכשמלוה לו השטר מלוה לו ממון ועיקר ההלואה הוא הממון ופשיטא שיש בו רבית גמור » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק א)
ומעתיק את דחיית הש״ך את הלבוש.
« נראה דאפילו הדיינים רוצים להזדקק לישב בדין אין מוציאין אותו ודלא כהלבוש » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ב)
ואת הגדרת הט״ז כלשונה.
« בשביל המתנת המעות נותן לו שכר » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ג)
הפתחי תשובה מרחיב מיד את הגדר בשם חוות יאיר : אף בלא הלואה כלל ובלא מקח ממשי — שכר פעולה, חוב שהומחה — כל שמרצה את בעל החוב באגר נטר, אסור.
« שכתב דאפילו אם לא היה כאן הלואה כלל ולא בדרך מקח הנעשה בפועל מיד ליד אלא שהיה לו אצלו שכר פעולה » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק א)
« בכל אלו אם מרצה לבעל חוב באגר נטר אסור » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק א)
ומביא את השבות יעקב, והוא ממש דין קנס האיחור : לא פרע לזמנו, התרה בו המלוה שישלם את הריוח שהפסיד, ונתרצה הלוה. אגר נטר גמור הוא, ואין הפתחי תשובה סומך על הסמ״ע להקל.
« וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק א)
על « אינה יוצאה בדיינים » : המהרי״ט דן במלוה שלא גבה בעצמו את אבק הרבית אלא אחר קיבלה בשבילו. לא זכה המלוה — שהזכייה מתורת שליחות היא, ואין שליח לדבר עבירה.
« וכתב דלא זכה המלוה ויחזיר ללוה דזכיה מתורת שליחות הוא וקי״ל דאין שלד״ע » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ב)
« וכתבו התוס׳ פ״ק דמציעא דאין מעשיו כלום » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ב)
על « לצאת ידי שמים » : הבית יעקב מניח כלל שיפה כוחו הרבה מעבר לסימננו. המשלם מפני שסבור שחייב בדיני אדם בעוד שאינו חייב אלא לצאת ידי שמים, אינו משלם את מה שהוא סבור — וחייב המקבל להודיעו.
« ואפילו אם מחזיר לו סתמא צריך להודיע שהוא פטור מדיני אדם » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ג)
על « חייב להחזיר » : הרדב״ז פוסק להיפך מן המחבר, כדעת הפוסקים הפוטרים אף לצאת ידי שמים. וזו המחלוקת שהביא הבית יוסף.
« שפסק כדעת הפוסקים דגם לצאת י״ש א״צ להחזיר » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ד)
על « אם תפס לוה » : הש״ך מצמצם. אין מוציאין מן הלוה אלא במה שהוא אבק רבית לכולי עלמא ; והיכא שנחלקו הפוסקים בטיבו, אין מוציאין ממנו.
« נראה דוקא א״ר לכ״ע אבל היכא דיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א״ר או ר״ק אין מוציאין מהלוה אי תפס » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ד)
הבאר היטב מעתיקו כלשונו.
« נראה דוקא א״ר לכ״ע אבל היכא שיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי א״ר או ר״ק אין מוציאין מהלוה אי תפס » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ד)
על « לא אמרו » : מוסיף הש״ך את אבק הרבית שבשטר — מנכין אותה ואין מגבין אותה, ששטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי.
« כתב ב״י בשם בה״ת דכל א״ר דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ה)
ומרחיב את דין הדיין שטעה : והוא הדין אם פסקו לו לשלם מחמת שלא היתה בידו ראיה, ואחר כך בירר בראיה שרבית היא.
« אם פסקו לו לשלם מחמת שלא היה לו ראיה ואחר כך בירר בראיה שרבית הוא וכל כיוצא בזה » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ו)
הבאר היטב מעתיקו.
« כתב ב״י בשם בה״ת דכל א״ר דבשטרא מנכינן ליה ולא מגבינן ליה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ה)
על « ומכין אותו » : נותן הש״ך את טעם הכפייה — כדין שאר מצות עשה, וזו כתובה בפסוק וחי אחיך עמך.
« כדין שאר מצות עשה דכתיב וחי אחיך עמך » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ז)
על « אין בית דין יורדין לנכסיו » : מגביל הש״ך את החסינות. אם כבר החזיר וחזר ותפס משל הלוה בעד הרבית, שוב אין זו רבית אלא גזל, ויורדין לנכסיו.
« נראה דאם כבר החזיר הרבית על פי ב״ד או מעצמו ואח״כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ח)
כאן מניח הט״ז את חידושו הנידון ביותר : אין כופין אלא כשתבע הלוה. וסמך לו מדברי רש״י בפרק הרבית.
« נראה דוקא אם תבעו וראיה מדברי רש״י פרק הרבית » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ג)
ומוציא ממנו את הנפקא מינה, שכבר כתבה בחושן משפט : אין נושה של המלוה יכול ליטול את הרבית שבידו, כיון שאין תביעה מן הלוה.
« דכיון שאין כאן תביעה מן הלוה אין שום כפייה מהב״ד על המקבל הרבית להחזירו » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ג)
הבאר היטב מעתיק את דברי הט״ז.
« נראה דוקא אם תבעו » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ו)
ובשורה שאחריה — הגבלת הש״ך.
« כתב הש״ך נראה דאם כבר החזיר הרבית ע״פ ב״ד או מעצמו ואח״כ חזר ותפס משל לוה בעד הרבית יורדין לנכסיו » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ז)
הפתחי תשובה רושם את המחלוקת : הפנים מאירות חולק על הט״ז, וכן הכנסת הגדולה ; והשאילת יעב״ץ מקיים את דין הט״ז לפחות במקום שכבר מחל הלוה.
« פנים מאירות ח״ב סי׳ ע״ד שחולק עליו בזה » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ה)
על « אלא אם כן » : נותן הש״ך את טעם חיוב הבנים — לא חוב שירשו, אלא כבוד אביהם.
« שאז חייבים להחזיר משום כבוד אביהם » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י)
על « דבר מסויים » : מביא הש״ך את הפרישה, שאין הלשון דוקא — כל שהוא בעין דיו, כמו בגזל.
« כתב הפרישה דל״ד אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״א)
וכאן חוזרות נקודות הכסף — הש״ך המשיב לעצמו — ואומרות : דברי הפרישה דחוקים, ודבר מסוים דוקא הוא.
« מיהו לפענ״ד דברי הפרישה דחוקים דדוחק לומר דדבר מסוים לאו דוקא הוא » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
וראייתן מן הרמב״ם, שכתב « גזלה קיימת » מזה ו« דבר מסוים » מזה — שתי לשונות לשני דינים.
« וכן מבואר להדיא בדברי הרמב״ם פ״ד מהל׳ מלוה וז״ל הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
ונותנות את טעם החילוק : הרבית באה לידו מדעת הלוה, והגזלה לא.
« וטעם הדבר דרבית כיון דבא לידו מדעת הלוה בעצמו אין לקבל ממנו אלא בדבר מסוים משא״כ בגזלה » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
והט״ז נותן את מקור פטור הבנים : לא הזהיר הכתוב אלא את הנוטל ולא את בנו.
« דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ד)
הבאר היטב מעתיקו כלשונו.
« דאמר קרא אל תקח מאתו נשך לדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ח)
ומביא עם הש״ך את טעם חיוב הבנים.
« שאז חייבים להחזיר משום כבוד אביהם » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ט)
הפתחי תשובה מביא את ספקו של רבי עקיבא איגר : היוכל הלוה לנכות מן הקרן שהוא חייב ליורשים את הרבית שנתן לאב ? ומסקנתו שיכול, אלא שמטעם אחר.
« דכיון שאילו אביהם קיים לא היה יכול לגבות אין בידו להוריש זה הממון ליורשים » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ו)
ומוסיף את ספק הדגול מרבבה שכנגדו : מת הלוה, האם חייב המלוה להחזיר ליורשיו, כיון שעיקר החזרה משום וחי אחיך, והמת לא יחיה בממון זה ?
« כיון שעיקר חזרת רבית הוא משום וחי אחיך אהדר לי׳ כי היכי דיחיה וכיון שמת הלוה לא יבא לחיותו » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ו)
וההר הכרמל מרחיק עוד : שחטו היורשים את הפרה או קרעו את הטלית — חייבים לשלם ?
« בענין אם הניח פרה וטלית ושחטו אותה ואכלו בשרה או קרעו לטלית אם חייבים לשלם » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ז)
על « מעצמו » : מוציא הש״ך את היפוכו. העומד במרדו — מוציאין ממנו בעל כרחו.
« אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בע » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״ב)
וסוגר את הפתח לטעות, בשם הריב״ש : מה שאין מקבלין אינו פוטרו — חייב הוא לצאת ידי שמים.
« כתב הריב״ש דמכל מקום הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים והביאוהו האחרונים » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״ג)
הבאר היטב מצרף את שתי הערות הש״ך שבסעיף זה.
« כתב הריב״ש דמ״מ הם חייבים להחזיר לצאת ידי שמים » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק י)
על « שהמקח קיים » : המשנה למלך מחלק. אין אומרים שהמקח קיים — ושיכול להחזיר דמים — אלא היכא שקצץ תחילה ; ובלא קציצה, את החפץ עצמו צריך להחזיר. והשער המלך משיג עליו.
« דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח״כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק ט)
על « צריך להחזיר לו » : מדגיש הש״ך שהכלי דוקא ולא דמיו — שלא יאמרו על הגלימא שעליו שגלימא דרביתא היא.
« הכלי דוקא ולא תמורת כספו דלא לימרו גלימא דמכסי ביה גלימא דרביתא הוא » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ט״ו)
הט״ז אומר כן ומרחיב : וכן בכל דבר שהוא מסויים.
« דלא לימא גלימא דמכסי בה האי הוא גלימא דרביתא וכן בכל דבר שהוא מסויים » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ה)
והבאר היטב רושמו בשם הש״ך.
« הכלי דוקא ולא תמורת כספו דלא לימרו גלימא דמכסי ביה גלימא דרביתא הוא » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק י״א)
הפתחי תשובה נותן שם למניע הדין הזה : הקלון — ומכאן דיון שלם בפחת החפץ ובמחילה.
« הא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזיר משום קלון » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק י״א)
ומביא מן התפארת צבי מקרה שרבו בו הדיונים : אתרוג של רבית — יוצאין בו ?
« מה שפלפל בענין אתרוג של רבית לצאת בו » (פתחי תשובה יו״ד קס״א ס״ק י)
על « מוציאין ממנו » : מביא הש״ך את ספק הרשב״א שהביאו הבית יוסף — אמר לו כך : אתן לך שנים עשר דינרים רבית ובלבד שתשכור את חצרי, שאינה נשכרת אלא בעשרה, בשנים עשר. שמא אין מוציאין אלא עשרה, שבעיקר התנאי לא היה יכול לקבל יותר.
« שהרשב״א בתשובה נסתפק אילו אומר לו אתן לך י״ב דינרים רבית ע״מ שחצרי שאינה נשכרת אלא בי » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק ט״ז)
הט״ז מרחיב את דין הסעיף מן השכירות למקח, דלא כפרישה : הקונה באותו סך אינו נפטר בהחזרת החפץ.
« ונראה פשוט דה״ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ו)
ומסיק : אין כאן חילוק, ואף במקח מחזיר דינר שלם.
« אלא ברור שאין חילוק כאן וגם במקח צריך להחזיר לו דינר שלם » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ו)
הבאר היטב מקצר את דעת הט״ז ומצרף לה את ספק הרשב״א.
« ונראה פשוט דה״ה אם קנה ממנו חפץ או קרקע באותו סך שלקח הרבית לא די להחזיר לו המקח עכשיו דכבר נתחייב לו באותו סך המעות והא דנקטו בזה בשכירות ולא במקח » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק י״ב)
על « הקרן בפני עצמו » : מוציא הש״ך שתי תולדות שאין הסעיף אומרן. גובה אף ממשועבדים, והעדים לא נפסלו — שלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא בלוה ומלוה.
« וגבי אפילו ממשעבדי והעדים לא נפסלו אפילו ברבית דאורייתא דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא בלוה ומלוה כן כתבו התוספות והרא״ש ורוב הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״ז)
והט״ז קורא את ההגהה אחרת : אילולא נכתבה הרבית בפני עצמה, היו העדים פסולים, שחתמו על איסור.
« דאם לא כן הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ז)
ומסיק שבזה פסק הרמ״א כרמב״ן.
« ובזה פסק כרמב״ן » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ח)
על משפט זה משיבות נקודות הכסף בשתי מילים : « לא דק ». דעת הטור והשולחן ערוך והרמ״א דלא כהרמב״ן אלא כתוספות והרא״ש.
« לא דק דאדרבה דעת הטור וש״ע ורמ״א דלא כהרמב״ן אלא כדעת התוס׳ והרא״ש ומרדכי והג״א ושאר פוסקים דהעדים לא נפסלו בכך » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
הבאר היטב מציב את שתי הקריאות זו בצד זו בלא להכריע : הט״ז תחילה, ואחריו הש״ך.
« הרי העדים פסולים דרשעים הם שמעידים שחתמו על איסור » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק י״ג)
על « וכל מי שבא לידו » : מגביל הש״ך את חובת הקריעה — ארישא קאי, ולא במקום שלא נכתב אלא הקרן.
« ארישא קאי אבל כשלא נכתב בשטר רק הקרן פשיטא דלא יקרענו » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״ח)
ומרחיב את החשש עד סופו : אף שטר שנתפרשה בו רבית דאורייתא — קורעין, שמא יטעה בית דין.
« מסיק דאפי׳ מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב״ד טועין » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק י״ט)
הט״ז עוסק כאן בגירסה עצמה : הטעם בהגהות אשר״י, « לפי שהוא עובר בקיומו » — ולפני הבית יוסף היתה נוסחה מוטעית.
« והטעם בהגה׳ אשר״י לפי שהוא עובר בקיומו » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק ט)
נקודות הכסף מסכימות, אך מחזירות את הקדימה : כבר קדמו הב״ח, וכן הוא להדיא בספר התרומות.
« כבר קדמו הב״ח בזה וכן הוא להדיא בספר התרומות שער מ״ו ריש חלק ב » (נקודות הכסף יו״ד קס״א)
הבאר היטב מקצר את דין הקריעה וגבולו.
« ואפילו מפורש בו רבית דאורייתא חיישינן לב״ד טועין שיגבו בו הרבית » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק י״ד)
על « אפילו הקרן » : נותן הש״ך את הטעם — גזירה שמא יגבה את הרבית בתורת קרן — ואחר כך את הסייג : היכא שהלוה מודה, יש אומרים שגובה.
« דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י״א דגובה » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק כ׳)
וחותם את הסימן במשפט הראוי לזכירה : אין הלוה חייב כלום מן הריוח שהרויח במעות המלוה, ואפילו הרויח הרבה — אלא שראוי לקנסו ליתן מן הריוח לעניי העיר.
« ליתן שום דבר מהריוח שהרויח במעות של המלוה אפילו הרויח הרבה אלא שראוי לקנסו ליתן מהריוח לעניי העיר » (ש״ך יו״ד קס״א ס״ק כ׳)
הט״ז מדגיש שאין המניעה אלא מכוח השטר : אם מודה הלוה בקרן, חייב לשלמו. ודוחה את הדעה שכנגד שהובאה בחושן משפט.
« מבואר בב״י בשם מהרי״ק דהיינו מכח השטר אבל אם לוה מודה בקרן חייב לשלם הקרן » (ט״ז יו״ד קס״א ס״ק י)
הבאר היטב חותם את האפרכסת בהצבת הש״ך והט״ז זה מול זה, פעם אחרונה.
« דגזרינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן ומיהו היכא דהלוה מודה י״א דגובה » (באר היטב יו״ד קס״א ס״ק ט״ו)
עניינו של סימן זה אינו בהלכות מאכלות אסורות ולא בהלכות עבודה זרה : הוא בהלכות מלווה ולווה — פרק ד׳ לעיקרו, ופרק ו׳ להגדרתו. והבית יוסף אומרו במפורש :
« וגם הרמב״ם כתב דין זה בפ״ד מהלכות מלוה ולוה » (בית יוסף יו״ד קס״א)
הרמב״ם פותח במה שהניח סימן ק״ס — היקף הלאוין :
« הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית עוֹבֵר עַל שִׁשָּׁה לָאוִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ב׳)
ואחר כך הלשון המבארת מפני מה אין לוקין, והיא יסוד כל סימננו :
« אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה עוֹבְרִין עַל כָּל אֵלּוּ הַלָּאוִין אֵינָן לוֹקִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ג׳)
ומיד דין סעיף ה ודין סעיף ו :
« שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אִם הָיְתָה רִבִּית קְצוּצָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זוֹ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִן הַמַּלְוֶה וּמַחְזִירִין לַלּוֶֹה. וְאִם מֵת הַמַּלְוֶה אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַבָּנִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ג׳)
סעיף ו בשלמותו :
« הִנִּיחַ לָהֶם פָּרָה וְטַלִּית שֶׁל רִבִּית וְכָל דָּבָר הַמְסֻיָּם חַיָּבִים לְהַחְזִיר מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ד׳)
סעיף ז :
« הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן כְּדֵי לִפְתֹּחַ לָהֶן דֶּרֶךְ לִתְשׁוּבָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ה׳)
« אִם הָיְתָה גְּזֵלָה קַיֶּמֶת וְהָרִבִּית דָּבָר הַמְסֻיָּם וַהֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ מְקַבְּלִין מֵהֶן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ה׳)
סעיף יא :
« שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רִבִּית בֵּין קְצוּצָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ו׳)
ובאותה הלכה עצמה — דין סעיף ב בצורתו החדה ביותר : אבק רבית אינה עוברת בדין לא לצד זה ולא לצד זה :
« אֲבָל אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִן הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ו׳)
ופרק ו׳ נותן את ההגדרה שסעיף ה חוזר עליה, על שני תנאיה :
« כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַלְוָאָה בְּתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
« וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה א׳)
ופעמיים הוא אומר מה מעביר מקרה מרבית דאורייתא לאבק רבית — העדר הקציצה בשעת ההלואה :
« וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרוֹ » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ב׳)
« הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא קָצַץ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ו׳ הלכה ג׳)
ולבסוף, הלשון הקצרה מכל שקדם :
« שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא וְכָל אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה י״ד)
אין הסימן מדבר בבנקים, אך קטגוריותיו מכריעות מצבים רגילים לגמרי. כל שורה כאן היא כיוון לימוד ולא פסק : למעשה — שאל את רבך.
| המצב | מה שהסימן אומר עליו | המקור |
|---|---|---|
| קנס איחור שנקבע עם בעל החוב לאחר זמן הפרעון. | השבות יעקב רואה בו אגר נטר גמור, והפתחי תשובה אינו סומך על הסמ״ע להקל. הצורה — « נזק » ולא « רבית » — אינה מעלה ואינה מורידה : המבחן הוא אגר נטר. | סעיף א ; פת״ש ס״ק א |
| ספק הנותן דחייה בתשלום, והמחיר עולה כנגד הדחייה. | זו דרך מקח ולא דרך הלואה : אבק רבית מדרבנן. ואף על פי כן אסור — ואין בית דין מוציאו, אך הבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר. | סעיף א (הגהה) ; סעיף ב |
| שכר דירה מופקע ביודעין, הנִתן למלוה על מקום ששוה פחות. | זהו ממש דין סעיף י, ומוציאין מן המלוה את כל מה שנטל ולא את התוספת בלבד. והט״ז הוסיף לזה את המקח. | סעיף י ; ט״ז ס״ק ו |
| חוזה שהקרן והתמורה נכתבו בו במספר אחד כולל. | אם העסק דין רבית לו, נפסל השטר לכל : שוב אין גובין בו אף את הקרן, שאי אפשר להפריש. וזה טעם הצורך ששטר יישאר קריא. | סעיף יא |
| היורש מגלה שהממון שקיבל בא מהלואה ברבית. | הדין ברור : אינו חייב כלום — אלא בדבר שעדיין קיים בעין, ובלבד שהתחיל אביו לתקן. והאחרונים דנו במכרוהו היורשים או שכילוהו. | סעיף ו ; ש״ך ס״ק י ; פת״ש ס״ק ו-ז |
| אדם רוצה לתקן, אך החזרת הכול תמוטטנו. | סעיף ז פותח לו דרך : אין מקבלין ממנו. אלא שהש״ך מזכיר שתי הגבלות — עומד במרדו, מוציאין ממנו בעל כרחו ; והקולא היא של בית דין ולא של שמים. | סעיף ז ; ש״ך ס״ק י״ב-י״ג |
| המלוה החזיר, וחזר ותפס לעצמו משל הלוה. | שוב אינו בדין רבית : גזל הוא, ובזה יורדין לנכסיו. | ש״ך ס״ק ח |
| הלוה אינו תובע, ואחר רוצה שיוציאו את הרבית. | שאלה פתוחה. הט״ז סובר שאין כפייה בלא תביעת הלוה ; והפנים מאירות והכנסת הגדולה חולקים. ענין לבית דין הוא ולא להכרעה פרטית. | ט״ז ס״ק ג ; פת״ש ס״ק ה |
מה מכריע סימן קס״א, בשש שורות.