סימן קס״ב — שלא להלוות סאה בסאה

הסעיף אומרו בשש מילים : שמא יתייקרו החיטים, ונמצא המלווה נוטל שווי גדול משנתן. « היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו » (שו״ע יו״ד קס״ב:א) והש״ך נותן מיד את דרגתו : « הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק א) ולמעשה בעניינך, שאל את רבך.

לפי שאין המטבע מתייקר : בו מתייקר כל השאר. והש״ך אומרו בשם הרשב״א. « דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד) וההיתר תחום : מטבע שנפסל חוזר להיות פרי. « לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג) ולמעשה בעניינך, שאל את רבך.

לפי שאותו מעט נחשב כנחלט למלווה מרגע ההלוואה : וההתייקרות ברשותו היא. « אפילו כולו ביחד ואצ״ל קני בזה אח״ז דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ו) והגמרא מרחיבה זאת במפורש מסאה לכמה כורין : « אָמַר רַב הוּנָא: יֵשׁ לוֹ סְאָה – לֹוֶה סְאָה. סָאתַיִם – לֹוֶה סָאתַיִם. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ סְאָה – לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה כּוֹרִין » (בבא מציעא ע״ה ע״א) ולמעשה בעניינך, שאל את רבך.

לא, וזה המכשול המצוי שבסימן. הש״ך שולל זאת במפורש, וכן הסכמת הפוסקים. « אבל מעות אפי׳ בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור כן הסכמת הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ה) והט״ז מתקרב לכך במטבע של זהב, והבאר היטב מעיר מיד על הקושי : « ולפ״ז אם היה לו מעות מותר ללות לו סאה בסאה וצ״ע דלא משמע כן מהפוסקים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ג) ולמעשה בעניינך, שאל את רבך.

הט״ז נותן את הטעם : בהיתר “יש לו”, החיטים של הלווה הן ונקנות למלווה ; ובשוק, של אחרים הן, ולא נשארה אלא הידיעה. « שאני התם דלא שייך לומר שנקנו לו למלוה דהא של אחרים הם דהיינו אנשי השוק וא״כ אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק משא״כ ביש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג) אבל לכתחילה, הוא מוסיף, צריכים שניהם לידע בשניהם : « נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר וכן בהיתר דשער שבשוק » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג) ולמעשה בעניינך, שאל את רבך.

לפי שכל עוד יכול בעל הקרקע לסלקו, מה שהוא נותן לו הקדמה לחלוקה היא ולא הלוואה. והט״ז מנסחו כך : « שבאריס יש היתר ללוות מב״ה סאה בסאה מטעם שאין כאן הלואה אלא כאלו התנה שיטול ב״ה הסאה הראשונה משדה שלו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ו) והסעיף מציין את הגבול המדויק : « במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור » (שו״ע יו״ד קס״ב:ד) ולמעשה בעניינך, שאל את רבך.