עשרים ושלושה סעיפים — והשולחן ערוך מכריז זאת בעצמו : ובו כ״ג סעיפים. זהו הסימן המייסד את כל בלוק הלכות רבית, הנמשך עד סימן קע״ז · 177 : לא מקרה אחד, אלא הקטגוריות שכל הסימנים הבאים ישתמשו בהן — כמה לאוין, מי עובר בהם, מה יוצא בדיינים ומה אינו יוצא, ועד היכן מגעת הזהירות כשלא נקצץ דבר. (שולחן ערוך, יורה דעה ק״ס — כ״ג סעיפים)
צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו
צריך אדם ליזהר באיסור רבית, וכמה לאוין נאמרו בו. אין הסימן פותח בהגדרה אלא במניין : אין זו עבירה אחת אלא אגודה — והמשנה מחלקת את לאוויה על חמישה בני אדם.
שולחן ערוך, יורה דעה ק״ס:ארמה 01
לשון עשרים ושלושה הסעיפים עם ביאור שוטף, סעיף אחר סעיף. חמישה העוברים, ההבחנה בין רבית קצוצה לאבק רבית, המוקדמת והמאוחרת, רבית דברים, ארבעת הצדדים ביד שלישי, מעות יתומים — עם משנת בבא מציעא, הפסוקים, הטור, הבית יוסף, הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה, נקודות הכסף והרמב״ם.
📖 ללמודרמה 02
פלפול : מניין הלאוין ודין הלווה ; גדר רבית קצוצה ואבק רבית ; מתנה מדעתו של רש״י כנגד הרא״ש, ותשובת הש״ך לחושן משפט ; מחילת הגאונים כנגד הרמב״ם ; סתם ומפרש במוקדמת ; הט״ז כנגד נקודות הכסף בבניו, פעמיים ; אין שליח לדבר עבירה וארבע ראיות הט״ז ; חומש דתלמידי חכמים ; מעות יתומים בשלוש מחלוקות ; ויסוד הסימן.
📖 ללמודרמה 03
טבלת אב לעשרים ושלושה הסעיפים, שורה לכל אחד ; טבלת רבית קצוצה ואבק רבית ; טבלת העוברים ; הסעיפים שלא נקצצו ; רבית דברים ; ארבעת הצדדים ; הדינים המיוחדים ; שבעת כללי הזהב, הסימן לזיכרון וחמישה מכשולים.
📖 ללמודרמה 04
ההלכה למעשה על פי הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה ונקודות הכסף, ואחריהם המקרים בני זמננו. הערה : אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה — רמת פסק היא, ולא ״דעת הרב״.
📖 ללמודלא. הסעיף מונה ארבעה, המשנה חמישה, והש״ך מוסיף שישי. המלווה עובר בכולן — שישה לדעת הרמב״ם ; הלווה בשלושה, ודווקא ברבית דאורייתא כלשון ההגה ; הערב והעדים בלאו אחד ; הסופר מתווסף במשנה בשם חכמים ; והש״ך מצרף את הסרסור ואת המסייע לאחד מהם משום לפני עיוור. ולמעשה, בשאלתך שאל את רבך.
« צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו ואפי׳ הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים » (שו״ע יו״ד ק״ס:א) « והא דלוה עובר דוקא ברבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור וגו » (רמ״א יו״ד ק״ס:א) « אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית וכל מי שיהיה סרסור בין שניהם או שסיים אחד מהן עובר משום לפני עור וגו » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק א)רבית קצוצה היא שנקצצה והותנתה מראש — וסעיף י״ד מגדירה במפורש. אסורה מן התורה, ובית דין מוציאה מן המלווה ומחזירה ללווה. ואבק רבית היא הדומה לרבית ולא נקצצה : אסורה מדרבנן, ואינה יוצאה בדיינים — לא מן המלווה ולא מן הלווה. ואין ״אבק״ אומרת ״קלה״ : סעיף ו קובע איסור גמור, וחותם בשתי המילים הללו. ולמעשה, בשאלתך שאל את רבך.
« ורבית קצוצה…הוא » (שו״ע יו״ד ק״ס:י״ד) « ואם עבר ועשה כן ה״ז אבק רבית » (שו״ע יו״ד ק״ס:ו) « אֲבָל אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִן הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ד׳ הלכה ו׳)סעיף ד אוסר בדיוק במקרה זה : לא הותנה דבר, הלווה נותן מדעתו בשעת הפירעון, ואינו אומר שבשביל רבית. והש״ך מבאר מדוע : היכן שאפשר לתלות את התוספת בהלוואה — מיחזי כרבית, ודי בכך. והחוות דעת אינו מקל אלא בדיעבד — מי שכבר קיבל ומצא יתרון אין צריך להחזיר ; והקבלה עצמה אסורה. וסעיף ה נועל את שער המילה ״מתנה״. ולמעשה, בשאלתך שאל את רבך.
« אפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפרעון שלא התנה עמו ואינו אומר שנותנו לו יותר בשביל רבית אסור » (שו״ע יו״ד ק״ס:ד) « אלא נראה לי דודאי היכא דאיכא למתלי ברבית ובמתנה אסור משום דמחזי כרבית » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק ד) « עיין בח״ד שכתב דדוקא לכתחילה אסור לקבל כשיותן לו יותר אבל כשכבר קיבל ומצא יתרון א״צ להחזיר » (פתחי תשובה יו״ד ק״ס ס״ק ד)כן, וזו הנקראת במשנה רבית דברים. הפסוק אומר ״נשך כל דבר אשר ישך״, והברייתא מסיקה שאף דיבור אסור. וסעיפים י–י״ב נותנים שלוש צורות : ללמד את המלווה או את בנו, להקדים לו שלום, לבקש ממנו ידיעה. ואמת המידה קבועה : מה שהיה קודם ההלוואה נמשך, ומה שמתחיל עמה — רבית. וסעיף ז מוסיף שהנראה לעין — דירה בחצרו ושימוש בעבדיו — אסור בכל עניין. ולמעשה, בשאלתך שאל את רבך.
« תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״ – אֲפִילּוּ דִּיבּוּר אָסוּר » (בבא מציעא ע״ה ע״ב) « אם לא היה רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו » (שו״ע יו״ד ק״ס:י״א) « ובלבד שלא יהא דבר של פרהסי׳ כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו » (שו״ע יו״ד ק״ס:ז)סעיף י״ח מתיר במעות יתומים, הקדש עניים, תלמוד תורה ובית כנסת כל רבית דרבנן — ולעולם לא קצוצה. וההגה קוראת מנהג טעות למנהג ההפוך, והש״ך מעיד שלא ראה את המנהג המקל בשום מקום שהיה בו. והנודע ביהודה מבאר מדוע, ומתאר את הצורה שנהג בה : שטר עיסקא שכתוב בו במפורש שמעות יתומים הן. ולמעשה, בשאלתך שאל את רבך.
« כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים או של הקדש עניים » (שו״ע יו״ד ק״ס:י״ח) « ומנהג טעות הוא ואין לילך אחריו » (רמ״א יו״ד ק״ס:י״ח) « ובכל מקומות שהייתי לא ראיתי מנהג זה וגם חקרתי ודרשתי ולא שמעתי שנוהגין כן » (ש״ך יו״ד ק״ס ס״ק כ״ו)