Le Siman 162 tient en cinq seifim — le Choulhan Aroukh l’annonce lui-même : ובו ה׳ סעיפים. Jusqu’ici, l’intérêt se comptait en argent. Ici il change de nature : on prête une mesure de blé et l’on en rend une mesure de blé, sans qu’un centime ait été stipulé — et c’est pourtant interdit. Tout le siman tient dans la raison de cet interdit, et dans les deux portes de sortie que la halakha lui ménage.
Sujet : Le prêt en nature — סאה בסאה, אבק רבית, יוקרא וזולא, יש לו, שער שבשוק, עשיית דמים, אריס
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ב
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman se lit en cinq temps. (1) L’interdit et son unique exception, la monnaie. (2) La première porte de sortie : יש לו, l’emprunteur possède déjà un peu de la denrée. (3) La seconde : שער שבשוק, la denrée a un cours au marché. (4) Un cas particulier, le métayer. (5) Le contentieux : qui doit prouver quoi, et jusqu’où va la permission.
שלא להלוות סאה בסאה. ובו ה׳ סעיפים:
אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו: הגה יש מי שכתב דבזמן הזה מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהוב בזהוב וכן נוהגין להקל ואין למחות בידם כי יש להם על מי שיסמוכו (פסקי מהרא״י סי׳ נ״ד) יש מי שאומר דמותר ללוות ככר לחם בככר לחם כמטבע של כסף דמאחר דדבר מועט הוא לא קפדי בני אדם להדדי בזה (הטור והרבה פוסקי׳ ועב״י) וכן נוהגין להקל:
אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין (ד״ע דלא כתלמידי רשב״א): הגה היה ללוה מעט מאותו המין פקדון ביד אחר הרי זה כאילו היה בידו אבל אם אחרים חייבים לו לא מקרי יש לו (ב״י וכן משמע בגמ׳ דאיזהו נשך) וכן אם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם (הגהות מרדכי) לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין יוכל המלוה להלוות לו ואינו צריך ראיה לדבריו (שם בשם ר״ת) . הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד (ריב״ש סימן י״ח):
היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה: הגה וע״ל סי׳ קע״ה איזה מקרי שער קבוע והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור (הרא״ש בתשובתו וסמ״ק וכל בו):
מלוה אדם את אריסיו (פי׳ אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות) סאה בסאה לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור:
הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר עליהם אם לא יברר המלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהיה ללוה מעט מאותו המין ישבע הלוה שלא יצא השער ושלא היה לו כלום מאותו המין ולא יפרע אלא דמים שהיו שוים בשעת הלואה (ואין המלוה יכול לומר הקניתי לו מעט משלי ע״י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה) (שם) ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה: הגה לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע״פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן (טור בשם הראב״ד ובה״ת):
Un prêt d’argent se contrôle à l’œil : j’ai donné cent, on me rend cent. Un prêt en nature paraît se contrôler de la même façon — j’ai donné une se’ah, on me rend une se’ah — et c’est une illusion. Une se’ah n’est pas une quantité stable de valeur : elle vaut quatre aujourd’hui et cinq demain. Si le blé monte entre le prêt et le remboursement, le prêteur reçoit cinq pour quatre. Personne n’a exigé ce surplus, personne ne l’a stipulé, il pouvait même aller dans l’autre sens — et pourtant il est là, et le prêt était construit pour l’accueillir. C’est ce que le Choulhan Aroukh dit en six mots.
« היוצא (אז) בהוצאה דשמא יתייקרו ונמצא שנותן לו יותר ממה שהלוהו » (שו״ע יו״ד קס״ב:א)
Mais alors : de quel degré d’interdit s’agit-il ? Le Chakh répond dès son premier mot, et sa réponse commande toute la pratique du siman.
« הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק א)
Reste la question qui ouvre le seif : pourquoi la monnaie est-elle exceptée ? Le Chakh en donne la raison au nom du Rachba, et c’est une phrase à retenir pour tout le bloc de l’intérêt.
« דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג)
Il reste alors trois manières de prêter en nature sans tomber dans l’interdit, et le siman les donne dans l’ordre : faire de la denrée une somme, posséder un peu de la denrée, ou avoir un cours au marché.
« אם לא שיעשנו דמים שאם יתייקרו יתן לו אותם הדמים » (שו״ע יו״ד קס״ב:א)
« אם יש לו מעט מאותו המין אפילו אין המפתח בידו לוה עליו כמה סאין לפרוע סאה בסאה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ב)
« היה לאותו מין שער בשוק קבוע וידוע לשניהם מותר ללוות סאה בסאה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ג)
La matière du siman vient du cinquième chapitre de Bava Metzia, איזהו נשך. La michna y interdit une formule et en permet deux autres — et la différence entre elles est exactement le sujet du siman.
« לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ: הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ לַגּוֹרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּח » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
Hillel, dans la même michna, va plus loin et interdit même les deux formules permises :
« וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂיהָ דָּמִים, שֶׁמָּא יוּקְרוּ חִטִּין, וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
La halakha ne suit pas Hillel, et c’est ce que dit Chmouel — et c’est de là que le seif 1 tire son אפילו לא קצב לו זמן לפרעון :
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹ דִּבְרֵי הִלֵּל, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹוִים סְתָם וּפוֹרְעִים סְתָם » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
Puis la guemara donne le mécanisme du יש לו, et l’étend d’une se’ah à cent :
« אָמַר רַב הוּנָא: יֵשׁ לוֹ סְאָה – לֹוֶה סְאָה. סָאתַיִם – לֹוֶה סָאתַיִם. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ סְאָה – לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה כּוֹרִין » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
« תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק: טִיפַּת יַיִן אֵין לוֹ, טִיפַּת שֶׁמֶן אֵין לוֹ. הָא יֵשׁ לוֹ – לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה טִיפִּין » (בבא מציעא ע״ה ע״א)
Le seif 4 vient d’une autre michna, immédiatement précédente, et de la beraïta qui la précise :
« מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכוֹל » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« תָּנוּ רַבָּנַן: מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא יָרַד, אֲבָל יָרַד אָסוּר » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« בְּאַתְרָא דְּתַנָּא דִּידַן, אֲרִיסָא יָהֵיב בִּיזְרָא, בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד – כַּמָּה דְּלָא יָהֵיב בִּיזְרָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיה » (בבא מציעא ע״ד ע״ב)
« פי׳ אריס הנוטע או זורע שדה חבירו ויש לו חציו או שליש בפירות » (שו״ע יו״ד קס״ב:ד)
| La situation | Le din | Où c’est dit |
|---|---|---|
| Prêter du blé pour recevoir du blé, sans plus | Interdit — même sans terme fixé | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| Prêter une monnaie d’argent qui a cours | Permis — la pièce ne renchérit pas | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| Prêter une monnaie retirée de la circulation | Interdit — elle est redevenue une denrée | ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג |
| Fixer d’avance la valeur en argent de la denrée | Permis — la dette est devenue une dette d’argent | שו״ע יו״ד קס״ב:א |
| L’emprunteur possède un peu de la denrée | Permis — et pour n’importe quelle quantité | שו״ע יו״ד קס״ב:ב |
| Il en a en dépôt chez un tiers | Permis — c’est comme si c’était dans sa main | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| D’autres lui doivent de cette denrée | Interdit — ce n’est pas “il a” | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| Il en a ailleurs, le prêteur n’a pas de chemin pour y aller | Permis | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| L’emprunteur dit simplement qu’il en a | Permis — il n’a pas à le prouver | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| Le prêteur stipule : blé si ça monte, argent si ça baisse | Interdit — קרוב לשכר ורחוק להפסד | רמ״א יו״ד קס״ב:ב |
| La denrée a au marché un cours fixe connu des deux | Permis | שו״ע יו״ד קס״ב:ג |
| Sur le cours du marché, mais le prêteur refuse d’être payé avant terme | Interdit | רמ״א יו״ד קס״ב:ג |
| Prêter au métayer pour semer, là où c’est lui qui fournit la semence | Permis — avant comme après sa descente au champ | שו״ע יו״ד קס״ב:ד |
| Là où c’est le propriétaire qui fournit la semence, et le métayer est déjà descendu | Interdit | שו״ע יו״ד קס״ב:ד |
| Une se’ah de blé contre une se’ah de millet, au même cours | Interdit — יש לו ne vaut que d’une espèce à elle-même | רמ״א יו״ד קס״ב:ה |
Le siman porte quarante-cinq entrées d’appareil : seize du Chakh, neuf du Taz, douze du Baer Hetev, quatre du Pit’hei Techouva et quatre des Nekoudot HaKessef. Elles ne se dispersent pas : presque toutes reviennent à une seule question — que faut-il savoir, et qui doit le savoir, pour que la permission opère ?
Le Chakh ouvre par ce qui décide tout le reste : cet interdit est rabbinique. Il faut donc s’en garder — et pourtant, s’il a été transgressé, le tribunal ne défait rien.
« הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק א)
Le mot אז du seif, que Sefaria imprime entre parenthèses, n’est pas décoratif : il exige que la monnaie ait cours au moment du prêt.
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ג)
Le Chakh donne d’abord une raison historique — au temps du Talmud les pièces d’argent étaient bonnes, et l’or valait denrée à côté d’elles ; aujourd’hui les pièces d’argent sont surtout de cuivre. Puis il cite le Rachba, dont la raison est de principe et vaut en tout temps.
« כלומר אפילו מאן דאוסר בזמן הש״ס להלות דינר זהב בדינר זהב היינו משום דבזמנם היו המטבע כסף טובים וחשובים ומעט נחשת היה בהן והיה הדינר זהב נחשב פירי לגבייהו » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ד)
Point capital, et contre-intuitif : posséder de quoi acheter toute la denrée ne vaut pas posséder la denrée. C’est cette phrase que le Taz contestera au ס״ק ב, et que le siman 163 remettra en jeu.
« אבל מעות אפי׳ בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור כן הסכמת הפוסקים » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ה)
Voici le mécanisme, en une phrase : chaque se’ah empruntée fait regarder la se’ah qu’il possède comme cédée séance tenante au prêteur ; si elle renchérit, elle renchérit chez lui.
« אפילו כולו ביחד ואצ״ל קני בזה אח״ז דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ו)
Si le mécanisme demandait une intention d’acquérir, un homme du commun qui l’ignore serait interdit. Le Chakh en conclut que la raison est ailleurs : l’interdit étant rabbinique, on s’est contenté d’un motif léger. Le Ba’h exige l’intention ; le Chakh la limite au lekhatkhila.
« ואין צריך שיהא דעתו להקנות כנגד אותו המעט דא״כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו ביה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« ונ״ל דאף לדבריו היינו לכתחלה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע״פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ז)
Le Mehaber permet les deux ; le Ba’h, avec les disciples du Rachba, ne permet que le don ou la cession — car ce qui est prêté est donné pour être dépensé, et ne peut donc rester en gage du remboursement.
« והב״ח פסק כתלמידי רשב״א דדוקא בנותן לו במתנה או מקנה לו מותר אחר כך ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ח)
Il suffit de savoir qu’un cours existe ; on n’est pas tenu d’en connaître le montant.
« דסגי כשידעו דיצא השער אע״פ שלא ידעו בכמה יצא » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט)
Contre le Raavad : sur le cours du marché, on prête même à qui n’a rien en poche. À comparer avec le siman 163, où la règle s’inverse.
« אפי׳ אין מעות ללוה כדעת ר״י ורוב הפוסקים וכ״פ ב״י וב״ח » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י)
Contre le Rambam, un terme fixé n’interdit pas. Mais le Chakh ajoute de lui-même le cas que personne n’avait posé : si le terme a été fixé parce qu’on craint une baisse, il est interdit à tous.
« ואז שרי אפילו בקבע לו זמן כן הסכמת הפוסקים והאחרונים ודלא כהרמב״ם » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
« ונ״ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ״ע בקבע לו זמן » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
Si l’acte porte que le prêteur est cru sur tout ce qui touche à la dette, il est cru ici aussi.
« ואם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ב)
Le seif met la preuve sur le prêteur ; le Chakh la limite au cas où l’on voit un côté d’intérêt — un prêt daté d’une période de bas prix. Sinon, c’est le prêteur qui est cru.
« נראה דוקא אם ידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן ההלואה בשטר דהשתא כיון שיש צד רבית לפנינו וצריך לברר היתר המע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ג)
La cession d’un peu de blé à l’emprunteur par un tiers ne vaut que si l’emprunteur y consent — et ici, précisément, il soutient qu’il n’en avait pas.
« דהא דיכול להקנות ללוה היינו דוקא אם דעת הלוה מרוצה אבל אם דעת הלוה אינה מרוצה » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק י״ד)
La glose parle du millet ; la règle vaut pour toute paire d’espèces.
« וה״ה לכל שאר ב׳ מינים וכ״כ בדרישה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט״ו)
On aurait pu croire qu’un cours de marché sur les deux espèces suffit ; le Levouch, cité ici, dit que non — deux espèces sont plus graves qu’une.
« כתב העט״ז אפי׳ יצא שער של שניהם דאע״ג דאמרינן לעיל ס״ג דביצא השער של חטים לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי » (ש״ך יו״ד קס״ב ס״ק ט״ז)
Le Taz tire de la nature rabbinique de l’interdit une conséquence large : par voie de vente, la même opération est entièrement permise.
« נ״ל דדרך מקח מותר דהיינו אם מוכר לו סאה וישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה דהוה קרוב לשכר ולהפסד דאז אפי׳ בהלואה אין כאן איסור אלא מדרבנן ממילא כשהוא דרך מקח מותר לגמרי » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק א)
Chez le Taz, l’allègement de la glose n’est pas un point de droit monétaire : c’est une application du יש לו — chacun possède aujourd’hui des meubles qui valent un zahouv.
« הטעם דבזמנינו רוב בני אדם יש להם מטלטלין ברשות׳ דשוה זהב ואם היו רוצים למכרם בזול יכולים למכרם והוה כלוה סאה בסאה ויש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ב)
L’entrée la plus longue du siman. Sa conclusion est la distinction à retenir : dans le cas de יש לו, le blé est celui de l’emprunteur et il est acquis au prêteur par décision des Sages ; dans le cas du cours du marché, le blé est celui d’autrui, et il ne reste que la connaissance des deux.
« משמע מהכא דכל כהאי גוונא אפי׳ לא אמר בהדיא וטעמא דכל שיש בידו שרי משום דמעכשיו אלו שבידו הם נקנים למלוה וכשהוקרו הוקרו ברשותו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« שאני התם דלא שייך לומר שנקנו לו למלוה דהא של אחרים הם דהיינו אנשי השוק וא״כ אין היתר אלא שידעו שיש שער בשוק משא״כ ביש לו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« נראה שבאם רוצה להלות חטין בחטין מכח היתר דיש לו ודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר וכן בהיתר דשער שבשוק » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ג)
Le Taz reconstruit l’argument des disciples du Rachba, et il est net : le blé prêté est destiné à être dépensé, il ne peut donc rester en face du remboursement.
« דכל עיקר ההיתר מחמת יש לו הוא דיכול להחזיק זה הסאה לשלמה לו אח״כ במה שילוה לו וזה אינו שייך כאן דהא אותו סאה גופה ניתנה להוצאה » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ד)
La raison, puis deux conséquences pratiques : l’emprunteur n’a pas besoin d’argent, et un cours sorti dans un seul lieu suffit.
« הטעם כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלויני עד שיבוא בני » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« אפי׳ אין לו מעות כלל ללוה הוה היתר זה דיכול לקנות מן השוק באשראי או ללות מחבירו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« דאם יצא השער במקום אחד אע״פ שבמקומות שסביבותיו לא יצא סומכים על מקום ההוא » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ה)
Toute la permission tient à ce que l’opération n’est pas un prêt mais une avance sur le partage.
« שבאריס יש היתר ללוות מב״ה סאה בסאה מטעם שאין כאן הלואה אלא כאלו התנה שיטול ב״ה הסאה הראשונה משדה שלו » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ו)
Ailleurs, un acte écrit permet au prêteur de jurer et de percevoir. Ici non : les deux permissions sont rares, et l’on ne peut donc présumer que le prêteur s’y est tenu.
« משא״כ כאן בהלואת פירות שאין היתר אלא ביש לו או שער שבשוק ומצוי הרבה ששניהם אינם על כן יברר דוקא » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ז)
Le Taz compare au prozboul, où l’on acquiert pour autrui en son absence parce que l’institution est rabbinique — et notre interdit l’est aussi. Il conclut par un צ״ע, auquel les Nekoudot HaKessef répondront.
« קשה לי מאי שנא מפרוזבול בח״מ סי׳ ס״ז סעיף כ״ב דמהני אפילו שלא בפניו דהקילו בו כיון שהוא מדרבנן וכאן נמי הוא מדרבנן דהא סאה בסאה הוא מדרבנן » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ח)
Deux espèces ne sont pas toujours au même prix : leur rapport bouge en plus du prix de chacune.
« הטעם בסה״ת כיון שהם שני מינים ולפעמים אינם שוות » (ט״ז יו״ד קס״ב ס״ק ט)
Les Nekoudot HaKessef sont la réponse du Chakh au Taz, et sur ce siman elles ne parlent que de lui. Deux sont brèves ; la troisième renvoie le terouts du Taz à un raisonnement plus simple ; la quatrième répond à son צ״ע.
« עיין בש״ך ס״ק ט׳ דלא ק״מ » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« כבר קדמו הב״ח בזה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« תירוץ זה דחוק אבל פשוט דלא ק״מ וכמבואר בתשו׳ הרא״ש גופיה שממנו מקור דין זה » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« דבריו תמוהין דמה ענין מדרבנן לכאן דהא אדרבה ההיתר הוא מדרבנן דהיינו שהם תקנו הפרוזבול והכא איסור ההלואה סאה בסאה הוא מדרבנן » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
« ועוד נראה דאפי׳ אם תמצא לומר דה״ה בעלמא אמרינן הכי כמו בפרוזבול היינו דוקא דומיא דפרוזבול דהחוב שנמשך ממנו אינו בא מיד רק אח״כ כשיגיע השמטה משא״כ הכא במה שמקנה לו בא חובתו מיד דאפשר שיתייקר מיד » (נקודות הכסף יו״ד קס״ב)
Deux d’entre elles resserrent l’usage de la solution du seif 1, et la dernière tranche la question laissée ouverte par le Taz — contre les Nekoudot HaKessef.
« עיין בתשובת דרכי נועם חי״ד סימן כ״ד באורך ועי׳ בתשובת רדב״ז סי׳ ת״ע » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק א)
« דע״כ לא שרינן אלא בהתנה בפירוש שיפרע לו מעות אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ב)
« שהאריך להוכיח דדוקא חטים הוא דנוטל אבל אסור ליתן לו דמים שהיה שוה בשעת הלואה רק בהוקרו אבל בהוזלו לא » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« ועיין בתשובת יריעות האהל סי׳ ל״ח שהשיג על נה״כ והעלה דהדין עם הט״ז בזה » (פתחי תשובה יו״ד קס״ב ס״ק ד)
Le Baer Hetev ne tranche pas : il met en regard, entrée par entrée, ce que disent le Chakh, le Taz, le Ba’h, le Levouch et les Nekoudot HaKessef. C’est le meilleur endroit pour voir d’un coup l’état d’une question.
« ואינו אלא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק א)
« לאפוקי אם אינו יוצא אז אע״פ שהיתה יוצאת מקודם ונפסלה המטבע אסור » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ב)
« ולפ״ז אם היה לו מעות מותר ללות לו סאה בסאה וצ״ע דלא משמע כן מהפוסקים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ג)
« והט״ז כתב דודאי לכתחלה צריך שידעו שניהם שיש היתר כמ״ש הב״ח אלא בדיעבד אם הלוה סאה בסאה ויש לו אפילו אם הלוה בעצמו לא היה יודע שיש לו מותר כיון שנקנה לו ע״פ חכמים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ד)
« והב״ח חולק ע״ז ופסק דוקא אם נותן לו במתנה או מקנה לו מותר אח״כ ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור וכ״פ הלבוש » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ה)
« וגוף טעם ההיתר בשער שבשוק איתא בט״ז כיון דשכיחי למזבין דמי לאומר הלוני עד שיבא בני » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ו)
« ואז שרי אפילו בקבע לו זמן וכתב הרא״ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללות על שער שבשוק אבל ביש לו חטין אפילו בהא אין לאסור » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ז)
« ואפילו אינו אומר עד שעת היוקר אלא שאומר לא אקבל עד הזמן אע״פ שאין ידוע אם יתייקר השער אסור דדמי להלוני כור חטים עד הגורן » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ח)
« מיהו אם הוא במקום שהאריס נותן הזרע וכל כמה דלא יתן יכול הבעה״ב לסלקו בזה יכול להלות אע״פ שירד כבר כיון שאינו יכול לקיים מה שמוטל עליו » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק ט)
« ובנה״כ כתב שתירוץ זה דחוק אלא דהחילוק מבואר בתשובת הרא״ש גופיה דהכא ליכא למימר שביק היתירא וכו׳ דלא סליק אדעתיה שיוקרו החטים » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י)
« ובנה״כ כתב דלק״מ דשם אמרינן זכין לאדם וכו׳ אף שנמשך מזה חוב שנתחייב בכך לפרוע ואין שביעית משמטתו אפ״ה אמרי׳ דזכות הוא מטעם נעילת דלת בפני לוין » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י״א)
« וה״ה לכל שאר ב׳ מינים וכתב הלבוש אע״ג דאמרינן לעיל ס״ג דביצא השער של חטין לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי » (באר היטב יו״ד קס״ב ס״ק י״ב)
Depuis le siman 159, le Rambam de référence n’est plus les הלכות עבודה זרה mais les הלכות מלווה ולווה. Pour notre siman, le renvoi est plus précis encore : le chapitre 10 tout entier est le siman 162, seif par seif. Le chapitre 9, qui le précède, traite du פוסק על הפירות — la forme vendeur-acheteur du même mécanisme, que le Choulhan Aroukh traitera au siman 175.
« כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לַמּוֹכֵר לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק כָּךְ מֻתָּר לִלְווֹת הַפֵּרוֹת סְתָם וּפוֹרְעִין סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן עַל הַשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה א׳)
« הָיָה לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁלָּוָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְווֹת סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן וּפוֹרֵעַ סְתָם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשַּׁעַר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ סְאָה בִּלְבַד לוֶֹה עָלֶיהָ כַּמָּה סְאִין » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ב׳)
« וְכֵן בִּשְׁאָר הַפֵּרוֹת לֹא יַלְוֶה אוֹתָן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָן דָּמִים. וְאִם לָוָה וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן [דָּמִים] וְהוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת כַּמִּדָּה שֶׁלָּוָה אוֹ כַּמִּשְׁקָל. וְאִם הוּקַר נוֹטֵל דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ב׳)
« לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּים וַאֲנִי אַחְזִיר לְךָ כּוֹר לַגֹּרֶן אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא הַמַּפְתֵּח » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ג׳)
« לָוָה פֵּרוֹת עַד זְמַן קָבוּעַ אִם הוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע וְאִם הוּקְרוּ נוֹתֵן לוֹ דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַהַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ד׳)
« מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּרַד הָאָרִיס לַשָּׂדֶה בֵּין אַחַר שֶׁיָּרַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאָרִיס אֶת הַזֶּרַע » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ה׳)
« אֲבָל אַחַר שֶׁיָּרַד לַשָּׂדֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם וְאָסוּר לְהַלְווֹתוֹ חִטִּים בַּחִטִּים לְזֶרַע אֲבָל מַלְוֵהוּ סְתָם עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ה׳)
| Le Rambam | Le Choulhan Aroukh | Le sujet |
|---|---|---|
| פרק י׳ הלכה א׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ג | Le cours du marché |
| פרק י׳ הלכה ב׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ב · קס״ב:א | יש לו, puis l’exigence de עשיית דמים |
| פרק י׳ הלכה ג׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:א | La michna : “jusqu’à ce que mon fils vienne” |
| פרק י׳ הלכה ד׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:א | Hausse et baisse : ce qui se rend |
| פרק י׳ הלכה ה׳ | שו״ע יו״ד קס״ב:ד | Le métayer |
| פרק י׳ הלכה ו׳ | שו״ע יו״ד קס״ג:א | La dette convertie en blé — le siman suivant |
« כתב הרמב״ם הא דשרי ללוות סאה בסאה כשיש לו או כשיצא השער דוקא כשלא קצב לו זמן הפרעון אבל אם קצב לו זמן אסור בכל ענין וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה » (טור יו״ד קס״ב)
C’est exactement le cas de la michna, et l’usage rapporté par la glose du seif 1 s’applique ici : les gens ne se formalisent pas pour de petites quantités, et l’on est indulgent. Reste que la question ne se pose que si le voisin n’a lui-même rien de la denrée, ce qui est rare — et le seif 2 suffirait alors à permettre. Pour la mise en pratique, consulte ton Rav.
La règle du siman ne connaît pas de liste de denrées : וכן כל דבר. Tout ce dont le prix bouge y est soumis, ce qui, hors monnaie, est à peu près tout. Les deux permissions restent disponibles, et la plus simple demeure de fixer d’avance la valeur en argent. Pour la mise en pratique, consulte ton Rav.
Le seif excepte la monnaie parce qu’elle ne renchérit pas. La raison du Rachba est formelle sur ce point, et le Chakh au ס״ק ג montre en même temps que l’exception est bornée par un fait — une monnaie qui n’a plus cours n’en bénéficie plus. La question d’une monnaie qui a cours mais perd rapidement sa valeur n’est pas posée dans notre siman ; elle ne se règle pas ici. Question de Rav.
C’est la forme la plus courante du problème aujourd’hui, et c’est aussi celle où la glose du seif 2 mord : dès que l’une des deux parties se réserve l’option — marchandise si cela monte, argent si cela baisse —, on est dans le קרוב לשכר ורחוק להפסד, et le Pit’hei Techouva (ס״ק ב) ajoute que la clause d’option aggrave au lieu de réparer. Question de Rav.
C’est la conséquence pratique du ס״ק א du Chakh : s’agissant d’un interdit rabbinique, le tribunal ne fait rien restituer. Ce qui ne dit pas que rien n’est à faire — cela dit seulement que ce qui reste à faire n’est pas du ressort du tribunal. Question de Rav.
| Seif | La clause | Ce qu’elle décide |
|---|---|---|
| 1 | « אסור ללוות סאה בסאה אפילו לא קצב לו זמן לפרעון וכן כל דבר חוץ ממטבע כסף » (שו״ע יו״ד קס״ב:א) | L’interdit, son universalité, et sa seule exception |
| 1 | « ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלואה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו » (שו״ע יו״ד קס״ב:א) | Ce qui se rend quand rien n’a été fixé : la valeur si ça monte, la denrée si ça baisse |
| 2 | « ואם אין לו כלום מאותו המין יתן לו המלוה מעט מאותו המין או ילוהו לו ואחר כך ילוה לו כמה סאין » (שו״ע יו״ד קס״ב:ב) | Comment créer un יש לו quand il n’y en a pas — et le Ba’h y résiste |
| 2 | « הא דמותר להלוות לו כשיש לו מאותו המין היינו סתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חטים ישלם לו חטים ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויים כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד » (רמ״א יו״ד קס״ב:ב) | La limite : pas d’option laissée au prêteur |
| 3 | « והא דיכול ללוות על שער שבשוק היינו דהלוה יכול לפרוע לו אימת שירצה אבל אם התנה שלא יקבל פרעון עד שעת היוקר אסור » (רמ״א יו״ד קס״ב:ג) | Le cours du marché ne vaut que si le remboursement reste libre |
| 4 | « במה דברים אמורים במקום שנהגו שיתן האריס הזרע אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן הזרע אם כבר ירד האריס לשדה אסור » (שו״ע יו״ד קס״ב:ד) | Le critère du métayer : le propriétaire peut-il encore le renvoyer ? |
| 5 | « ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים יקרים יותר במקום התביעה לא ישלם לו אלא כשויין במקום ההלואה » (שו״ע יו״ד קס״ב:ה) | La géographie ne crée pas de créance : on paie au cours du lieu du prêt |
| 5 | « לא התירו ללוות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אע״פ שהן בשער אחד ויש לו דוחן » (רמ״א יו״ד קס״ב:ה) | יש לו ne franchit pas la frontière d’une espèce |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קס״ב · ♥ Soutenir