Le Siman 163 tient en trois seifim — le Choulhan Aroukh l’annonce lui-même : ובו ג׳ סעיפים. Au siman précédent, on prêtait du blé. Ici, on doit de l’argent — et l’on convertit cette dette en blé, au prix du jour. Le mécanisme est le même, la réponse s’inverse : ce qui suffisait là ne suffit plus ici, et la raison en est qu’une somme a été prêtée d’abord.
Sujet : La dette convertie en denrée — פוסק על שער שבשוק, יש לו, יצא השער, הערמת רבית, אבק רבית
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ג
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman se lit en trois temps. (1) La conversion elle-même : une dette d’argent devient une dette de blé, et la règle qui décide. (2) La conversion répétée : le blé devient du vin. (3) Un montage entièrement licite dans chacun de ses pas, et pourtant interdit — la הערמת רבית.
דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו. ובו ג׳ סעיפים:
מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער (נ״י בשם רמב״ן והרב המגיד שם ושכן כתב רמב״ן ורשב״א) (ונאמן המוכר לומר שיש לו וא״צ ראייה לדבריו) (הגהות מרדכי דאיזהו נשך) כדלעיל סימן קס״ב:
הרי שהיה לו חטים ועשה הלואתו עליו ובא אחר זמן ואמר ליה תן לי חטים שאני רוצה למכרם וליקח בדמיהם יין א״ל צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה אם יש לו יין הרי זה מותר ואם לאו אסור (ר״ן ונ״י):
אמר לו הלויני מנה א״ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בצ׳ (ועדיין הם שוים מאה) (ב״י בשם ת״ר) אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית מאחר שא״ל תחלה הלויני מנה ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן: הגה וי״א דהוי אבק רבית (טור בשם הרמב״ן והרא״ש) וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור (המ״מ פ״ה דה״מ בשם הרמב״ן והרשב״א וכן הוא בנ״י) אפילו פרע לו פירות [אסור] (נימוק״י פ׳ א״נ):
Un homme en doit cent à un autre. Le créancier réclame : “je veux acheter du blé avec”. Le débiteur n’a pas d’argent, mais il a du blé. Il propose : “ne prends pas l’argent — comptons-le en blé, au cours d’aujourd’hui, et tu auras chez moi du blé.” La dette d’argent est éteinte ; à sa place naît une dette de blé.
« מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)
D’où la règle du seif, et ses deux “même” en sens contraire :
« אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)
« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« משום דזכי ביה מהשתא ואע״ג דלא משיך כי מייקרי ברשותיה מייקרי ולא ה״ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ג)
« פרש״י דכיון שיש לו זוכה בהו האי מהשתא ואע״ג דלא משיך ואם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הוה ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ג)
Les trois seifim viennent de deux beraïtot voisines, au chapitre איזהו נשך. La première, enseignée par Rabbi Ochaya, donne les seifim 1 et 2 ; la seconde, enseignée par Rav Safra au nom de l’école de Rabbi Hiya, donne le seif 3.
« הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְהָלַךְ וְעָמַד עַל גּוֹרְנוֹ וְאָמַר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִיקַּח בָּהֶן חִטִּין. וְאָמַר לוֹ: חִטִּין יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשָׂאֵן עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« הִגִּיעַ זְמַן חִטִּין לִמְכּוֹר, אָמַר לוֹ: תֵּן לִי חִטִּין, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמוֹכְרָן וְלִיקַּח בָּהֶן יַיִן. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי יַיִן שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשָׂאֵן עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« כּוּלָּם, אִם יֵשׁ לוֹ – מוּתָּר. אֵין לוֹ – אָסוּר. וּמַאי ״לָקַח״ – לָקַח בְּהַלְוָאָתו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
Et Rava en tire trois enseignements, dont le premier nomme l’opération :
« אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ דְּמַעֲמִידִין מִלְוֶה עַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְלָא אָמְרִינַן דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ הוּא. וּשְׁמַע מִינַּהּ: הוּא דְּיֵשׁ לוֹ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אִיתַהּ לִדְרַבִּי יַנַּאי » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: מָה לִי הֵן מָה לִי דְּמֵיהֶן » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָך » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)
« נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)
| La situation | Le din | Où c’est dit |
|---|---|---|
| Le débiteur a du blé à la mesure de la dette | Permis — même si le cours n’est pas sorti | שו״ע יו״ד קס״ג:א |
| Il n’en a pas | Interdit — même si le cours est sorti | שו״ע יו״ד קס״ג:א |
| Il n’a que de l’argent, de quoi acheter le blé | Interdit selon le Chakh, le Beit Yossef et le Ba’h ; le Taz permettrait, mais écrit “להלכה ולא למעשה” | ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק א · ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד |
| Il en a un peu, moins que la dette | Interdit pour le surplus — une vente ne porte que sur ce qui existe | ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב |
| Il affirme en avoir, sans preuve | On le croit | רמ״א יו״ד קס״ג:א |
| Le créancier donne aujourd’hui de l’argent pour du blé à livrer toute l’année | Permis si le cours est sorti, même s’il n’a pas de blé — ce n’est plus un prêt | ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד |
| Prêt d’argent avec clause : “si tu ne paies pas à telle date, tu me donneras des fruits au cours d’aujourd’hui” | Interdit — cela vient d’un prêt | ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד |
| La conversion est répétée : le blé devient du vin | Permis s’il a du vin ; interdit sinon | שו״ע יו״ד קס״ג:ב |
| Il a acheté du blé pour cent, l’a revendu au prêteur pour quatre-vingt-dix, et paie à la fin en fruits | Permis | שו״ע יו״ד קס״ג:ג |
| Le même, mais il paie en argent | Interdit — הערמת רבית, puisqu’il a dit d’abord “prête-moi un maneh” | שו״ע יו״ד קס״ג:ג |
| Il a transgressé et payé en argent : le tribunal fait-il rendre ? | Le Mehaber : non, il garde les cent ; la glose rapporte que certains y voient un אבק רבית | שו״ע יו״ד קס״ג:ג · רמ״א יו״ד קס״ג:ג |
| Ils avaient stipulé le rachat d’avance | Intérêt caractérisé — et même s’il paie en fruits | רמ״א יו״ד קס״ג:ג |
Vingt-sept entrées d’appareil : onze du Chakh, sept du Taz, six du Baer Hetev, deux du Pit’hei Techouva et une des Nekoudot HaKessef. Deux questions les occupent presque toutes : l’argent compte-t-il comme “il en a” ? et que fait le tribunal d’une ha’aramat ribbit accomplie ?
La position du Chakh, adossée au Beit Yossef, au Darkhei Moché et au Ba’h. C’est le point sur lequel le Taz le contredira au ס״ק ד.
« דוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהן חטים אסור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק א)
La comparaison explicite avec le siman 162 : là-bas un prêt, ici une vente ; un prêt s’enroule, une vente ne prend que sur ce qui est.
« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)
Pourquoi c’est permis même sans cours : le créancier acquiert le blé dès maintenant, et le vendeur qui se rétracterait tomberait sous מי שפרע.
« משום דזכי ביה מהשתא ואע״ג דלא משיך כי מייקרי ברשותיה מייקרי ולא ה״ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ג)
Deux règles de sens contraire, et c’est la même frontière. Si l’on donne aujourd’hui de l’argent contre une livraison à venir, c’est permis dès qu’un cours existe, même sans marchandise : ce n’est pas un prêt. Mais si l’on prête de l’argent en stipulant qu’à défaut de paiement on prendra des fruits au cours du jour, c’est interdit — כיון דמחמת הלואה קאתי.
« אבל אם נותן לו עתה מעות על חטים ליתנם לו כל השנה כשער של עכשיו מותר אם יצא השער אפילו אין לו חטים » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« וכתב ב״י דללוות ע״מ שאם לא יתן לו לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו אסור כיון דמחמת הלואה קאתי » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)
Cinq mots, et toute la matière du siman y tient.
« דשמא אח״כ יתייקרו והוי רבית » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ה)
Au seif 3, le blé doit avoir été tiré dans le domaine de l’emprunteur, ou acquis par un kinyan en bonne forme ; sans quoi, dit le Ba’h, la figure de l’intérêt subsiste en tout état de cause.
« דוקא משך החטים לרשותו או קנה בדרך קנין גמור הא לאו הכי משמע דנראה כרבית בכל ענין » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ו)
Alors il n’y a plus rien du tout : ni intérêt, ni même contournement. Le seif précise ועדיין הם שוים מאה précisément pour cela.
« אבל כשהוזלו קודם שחזר ולקחן היתר גמור הוא ואפילו הערמת רבית אין כאן » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ז)
Le Chakh renvoie la question au débat de Rabbénou Tam et du Rachbam sur מה לי הן מה לי דמיהן, au siman 175 — c’est-à-dire au troisième enseignement de Rava.
« והיכא דאתני לפרעו בפירות אם מותר לפרעו במעות תליא בפלוגתא דר״ת ורשב״ם בסי׳ קע״ה » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ח)
S’il avait dit “prête-moi du blé”, il n’y aurait rien eu à interdire. C’est la demande d’un prêt d’argent qui donne au montage sa figure.
« אבל אם אמר ליה הלויני חטים מותר » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ט)
Le Chakh précise la portée de la glose : même selon ceux qui y voient un אבק רבית, on peut payer en blé — simplement, on ne peut pas l’y contraindre.
« ואפילו לפ״ז אם רוצה לפרוע לו חטין מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע חטים כדי להוציא מידו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י)
Le Ba’h nuance la formule de la glose : le langage des décisionnaires suggère une ressemblance d’intérêt caractérisé, non l’intérêt caractérisé lui-même. La nuance décide de ce que le tribunal fait rendre.
« והב״ח כתב דלשון הפוסקים משמע דאינו אלא כמין רבית גמור ולא רבית גמור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י״א)
Le Taz explique le mécanisme du siman 162 pour montrer qu’il ne peut pas s’appliquer ici : là-bas, la goutte se recompose à chaque prêt ; ici, une vente ne s’enroule pas.
« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)
La raison de Rachi, rapportée en propre par le Taz.
« פרש״י דכיון שיש לו זוכה בהו האי מהשתא ואע״ג דלא משיך ואם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הוה ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ג)
Le Taz réunit Rachi, le Roch, le Tour et la guemara pour établir que l’interdit ne vise que celui qui n’a ni blé ni argent ; il explique aussi pourquoi la règle diffère de celle du siman 162 — là-bas on a prêté des fruits, ici on a prêté de l’argent. Et il conclut par une réserve qui décide de tout.
« מדכתב אין בידו במה יקנה משמע דאפילו מעות אין לו וכ״כ הרא״ש בהדיא אין לו מעות ולא חטין » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« תירץ הרא״ש דהתם הלוהו פירות סאה בסאה ולא מחזי כרבית כי הכא שהלוהו מעות תחילה » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« והנראה לע״ד כתבתי להלכה ולא למעשה להקל כיון שהוא מחמיר » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
Si l’argent n’était pas venu comme un prêt mais comme un prix payé d’avance, on peut ensuite fixer un prix sur le vin sans en avoir — pourvu que l’on “adosse le vin au blé” et qu’on n’ait pas converti le blé en une somme.
« הא דאסור באין לו יין היינו דוקא כיון שמתחילה נקנו לו החטין מחמת הלואה משום הכי בעינן בכל מה שיקח ממנו אח״כ שיש לו דוקא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ה)
Sans cette précision il n’y aurait rien à discuter ; et si, à l’inverse, le blé n’avait valu que quatre-vingt-dix dès le départ et qu’il le lui ait donné pour cent, ce serait un intérêt caractérisé, non un contournement.
« ואם מתחלה היו שוים תשעים ונותנם לו במאה הוה רבית גמור » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ו)
Pour le Taz, l’interdit ne vise que l’opération faite d’un seul tenant ; si le rachat intervient après un intervalle, c’est un allègement complet. Les Nekoudot HaKessef le contesteront.
« ונ״ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה אחת נעשה כן אבל אם לאחר שעה שלקח החטין במאה חזר ומכרן לו בתשעים היתר גמור הוא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ז)
Elles ne parlent, sur ce siman, que du dernier point du Taz — et elles le refusent : la comparaison avec le siman 174 ne tient pas, parce qu’il s’agissait là d’une vente, tandis qu’ici l’homme a commencé par demander un prêt.
« לא דק דהתם כיון דהוי מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח פירות אבל הכא דא״ל תחלה הלוני מנה ודאי איכא הערמת רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ג)
« ובנה״כ כתב דלא דק דהתם כיון דהוה מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח הפירות אבל הכא דא״ל תחלה הלויני מנה ודאי איכא הערמת רבית או א״ר להרמב״ן » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ו)
La seconde est la plus intéressante : le Hatam Sofer y lit le mot כמו שהוא השער du seif comme une précision d’exclusion — au cours, et non en dessous.
« והא דכתב בש״ע סי׳ קס״ג ס״ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער דהוא לדיוקא לאפוקי אם השער הוא בזול אסור » (פתחי תשובה יו״ד קס״ג ס״ק ב)
Le Baer Hetev met en regard, entrée par entrée, le Chakh, le Taz et les Nekoudot HaKessef ; sur les deux points contestés du siman, c’est lui qui donne l’état exact du débat.
« ודוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהם חטים אסור » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק א)
« וט״ז פסק אם יש לו מעות שרי ומסיק כנ״ל להלכה ולא למעשה להקל » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק א)
« דוקא משך החטים לרשותו או קנה בדרך קנין גמור הא לא״ה משמע דנראה כרבית בכל ענין » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« ובנה״כ כתב דלא דק דהתם כיון דהוה מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח הפירות אבל הכא דא״ל תחלה הלויני מנה ודאי איכא הערמת רבית או א״ר להרמב״ן » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ו)
Le Rambam de ce bloc est הלכות מלווה ולווה. Notre siman s’y trouve à deux endroits, et la séparation est instructive : le seif 1 est la dernière halakha du chapitre 10 — celui qui porte tout le siman 162 —, tandis que le seif 3 est au chapitre 5, parmi les règles générales de l’intérêt, sous le titre exact de הערמת רבית.
« מִי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָעוֹת וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִקַּח בָּהֶן חִטִּים. אָמַר לוֹ צֵא וַעֲשֵׂה אוֹתָן עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו וְיִהְיֶה לְךָ אֶצְלִי חִטִּים בְּהַלְוָאָה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ו׳)
« אִם יֵשׁ לוֹ חִטִּים כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו מֻתָּר וְאִם אֵין [לוֹ] אוֹתוֹ הַמִּין הֲרֵי זֶה אָסוּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק י׳ הלכה ו׳)
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ הַלְוֵנִי מָנֶה אָמַר לוֹ מָנֶה אֵין לִי חִטִּים יֵשׁ לִי בְּמָנֶה וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מָנֶה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ מֵאָה בְּדִין שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
| Le Rambam | Le Choulhan Aroukh | Le sujet |
|---|---|---|
| פרק י׳ הלכה ו׳ | שו״ע יו״ד קס״ג:א | La dette convertie, et la condition כשיעור מעותיו |
| פרק ה׳ הלכה ט״ו | שו״ע יו״ד קס״ג:ג | La ha’aramat ribbit, et le sort de ce qui a été fait |
| פרק ט׳ הלכה א׳ | שו״ע יו״ד קע״ה · 175 | פוסק על הפירות — la forme vendeur-acheteur |
« משמע דדוקא ביש לו חטים שרי אבל אם אין לו חטים אע״פ שיש לו מעות כיון שזה לא נתנם לו עכשיו אסור » (בית יוסף יו״ד קס״ג)
« והרמב״ן כתב שאבק רבית הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ג)
« וכיון שהרשב״א מסכים לדעת הרמב״ם הכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד קס״ג)
C’est exactement le seif 1. La question à poser n’est pas “le prix est-il juste ?” mais “a-t-il la marchandise, maintenant, pour le montant entier de la dette ?”. S’il l’a, le prix du jour suffit ; s’il ne l’a pas, aucun cours de marché ne rattrape. Pour la mise en pratique, consulte ton Rav.
Le Chakh l’écarte expressément au ס״ק ד : כיון דמחמת הלואה קאתי. La clause suspensive ne change rien à ce que l’opération est — un prêt d’argent qui pourra se dénouer en denrée dont le prix aura bougé. Pour la mise en pratique, consulte ton Rav.
Ce n’est plus notre siman, et c’est ce que le Chakh souligne au ס״ק ד : là où l’argent est donné pour la marchandise, et non prêté, il suffit qu’un cours existe. Toute la difficulté est de savoir de quel côté de cette ligne on se trouve. Question de Rav.
C’est la figure du seif 3, et c’est aussi celle de beaucoup de montages financiers modernes. Le siman n’en juge pas la licéité pas à pas — il juge la figure. Et il ajoute deux repères : si le rachat était convenu d’avance, la qualification est plus grave ; si le paiement final se fait en marchandise, elle est plus légère. Question de Rav.
Le seif 3 et la glose donnent deux réponses opposées, et c’est un des rares endroits du bloc où la question du remède est expressément disputée : le Mehaber tient que le créancier garde les cent, la glose rapporte l’avis qu’il s’agit d’un אבק רבית. Le Beit Yossef, lui, conclut comme le Rambam. Question de Rav.
| Seif | La clause | Ce qu’elle décide |
|---|---|---|
| 1 | « מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה » (שו״ע יו״ד קס״ג:א) | L’opération : la dette d’argent devient une dette de blé |
| 1 | « אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער » (שו״ע יו״ד קס״ג:א) | La règle, et ses deux “même” en sens contraire |
| 1 | « ונאמן המוכר לומר שיש לו וא״צ ראייה לדבריו » (רמ״א יו״ד קס״ג:א) | La parole du débiteur suffit |
| 2 | « א״ל צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה אם יש לו יין הרי זה מותר ואם לאו אסור » (שו״ע יו״ד קס״ג:ב) | La conversion répétée suit la même règle |
| 3 | « אמר לו הלויני מנה א״ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בצ » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג) | Le montage, pas à pas |
| 3 | « אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית מאחר שא״ל תחלה הלויני מנה » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג) | La sortie : payer en fruits ; l’interdit : payer en argent |
| 3 | « ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג) | S’il a transgressé : il garde les cent |
| 3 | « וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג) | Stipulé d’avance : intérêt caractérisé |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קס״ג · ♥ Soutenir