Sougya, sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha et analyse des chitot
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קס״ג (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״א ס״ק), ט״ז (ז׳ ס״ק), באר היטב (ו׳ ס״ק), פתחי תשובה (ב׳ ס״ק), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור
Fondement talmudique de la sougya :
בבא מציעא ס״ב ע״ב (ברייתת רב ספרא ברבית דבי רבי חייא) · ס״ג ע״א (ברייתת רבי אושעיא, ושלוש השמע־מינה של רבא)
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Le seif emploie le mot בהלוואה : “tu auras chez moi du blé, en prêt”. Et pourtant le Chakh et le Taz expliquent tous deux la règle par le fait qu’il s’agit d’une vente. Les deux qualifications sont dans le texte, et le chapitre entier tient à savoir laquelle commande.
« מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)
« אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער » (שו״ע יו״ד קס״ג:א)
« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)
דין הפוסק חיטין לחייבו כשער של עכשיו. ובו ג׳ סעיפים:
מי שהיה נושה בחבירו מעות ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים א״ל צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה לך אצלי חטים בהלוואה אם יש לו חטים כשיעור מעותיו מותר אפי׳ לא יצא השער ואם לאו אסור אפי׳ יצא השער (נ״י בשם רמב״ן והרב המגיד שם ושכן כתב רמב״ן ורשב״א) (ונאמן המוכר לומר שיש לו וא״צ ראייה לדבריו) (הגהות מרדכי דאיזהו נשך) כדלעיל סימן קס״ב:
ב. הרי שהיה לו חטים ועשה הלואתו עליו ובא אחר זמן ואמר ליה תן לי חטים שאני רוצה למכרם וליקח בדמיהם יין א״ל צא ועשה אותם עלי יין כשער שבשוק עתה אם יש לו יין הרי זה מותר ואם לאו אסור (ר״ן ונ״י):
ג. אמר לו הלויני מנה א״ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בצ׳ (ועדיין הם שוים מאה) (ב״י בשם ת״ר) אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית מאחר שא״ל תחלה הלויני מנה ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן: הגה וי״א דהוי אבק רבית (טור בשם הרמב״ן והרא״ש) וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור (המ״מ פ״ה דה״מ בשם הרמב״ן והרשב״א וכן הוא בנ״י) אפילו פרע לו פירות [אסור] (נימוק״י פ׳ א״נ):
La différence entre les deux simanim tient à une propriété du יש לו du siman 162 : il s’enroule. Le Taz décrit ce mouvement mieux que personne, et c’est en le décrivant qu’il montre pourquoi il ne peut pas avoir lieu ici.
« ולא דמי להלוואת סאה בסאה דסימן קס״ב סעיף ב׳ דסגי אפי׳ במעט דהתם אנו חושבין אותה טיפה כאילו היא נחלטת למלוה נגד טיפה שמלוה לו » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« ול״ד לדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב דביש לו מעט מאותו המין לוה עליו כמה סאין דהתם כיון שלוה סאה אנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם אבל במכירה אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ב)
La permission ne dépend pas du marché : elle dépend d’un transfert. Le Chakh et le Taz rapportent tous deux la raison de Rachi, et elle repose sur une notion inattendue — מי שפרע, la malédiction rituelle qui pèse sur celui qui se rétracte d’une vente non encore parfaite.
« משום דזכי ביה מהשתא ואע״ג דלא משיך כי מייקרי ברשותיה מייקרי ולא ה״ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ג)
« פרש״י דכיון שיש לו זוכה בהו האי מהשתא ואע״ג דלא משיך ואם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הוה ליה רבית » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ג)
C’est la question la plus disputée du siman, et elle a une particularité rare : celui qui plaide pour l’allègement refuse lui-même d’en tirer une conséquence pratique.
« דוקא אם יש לו חטים אבל אם יש לו מעות כשיעור שיכול לקנות בהן חטים אסור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק א)
« מדכתב אין בידו במה יקנה משמע דאפילו מעות אין לו וכ״כ הרא״ש בהדיא אין לו מעות ולא חטין » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« תירץ הרא״ש דהתם הלוהו פירות סאה בסאה ולא מחזי כרבית כי הכא שהלוהו מעות תחילה » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« והנראה לע״ד כתבתי להלכה ולא למעשה להקל כיון שהוא מחמיר » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« וט״ז פסק אם יש לו מעות שרי ומסיק כנ״ל להלכה ולא למעשה להקל » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק א)
« משמע דדוקא ביש לו חטים שרי אבל אם אין לו חטים אע״פ שיש לו מעות כיון שזה לא נתנם לו עכשיו אסור » (בית יוסף יו״ד קס״ג)
La beraïta de Rabbi Ochaya ne donne pas seulement la règle : Rava en tire trois principes, et les trois se retrouvent, un à un, dans les trois seifim du siman.
« כּוּלָּם, אִם יֵשׁ לוֹ – מוּתָּר. אֵין לוֹ – אָסוּר. וּמַאי ״לָקַח״ – לָקַח בְּהַלְוָאָתו » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ דְּמַעֲמִידִין מִלְוֶה עַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְלָא אָמְרִינַן דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ הוּא. וּשְׁמַע מִינַּהּ: הוּא דְּיֵשׁ לוֹ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: אִיתַהּ לִדְרַבִּי יַנַּאי » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: מָה לִי הֵן מָה לִי דְּמֵיהֶן » (בבא מציעא ס״ג ע״א)
« הא דאסור באין לו יין היינו דוקא כיון שמתחילה נקנו לו החטין מחמת הלואה משום הכי בעינן בכל מה שיקח ממנו אח״כ שיש לו דוקא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ה)
« אבל אם נותן לו עתה מעות על חטים ליתנם לו כל השנה כשער של עכשיו מותר אם יצא השער אפילו אין לו חטים » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)
« וכתב ב״י דללוות ע״מ שאם לא יתן לו לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו אסור כיון דמחמת הלואה קאתי » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק ד)
La beraïta de Rav Safra emploie deux mots qui, mis côte à côte, disent tout : מותרין — permis — et ואסור לעשות כן — et il est interdit de faire ainsi. La question du chapitre est de savoir ce que ce second interdit pèse.
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָך » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)
« נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית » (בבא מציעא ס״ב ע״ב)
« יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ הַלְוֵנִי מָנֶה אָמַר לוֹ מָנֶה אֵין לִי חִטִּים יֵשׁ לִי בְּמָנֶה וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מָנֶה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ מֵאָה בְּדִין שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ה׳ הלכה ט״ו)
« ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו ק׳ בדין שאפי׳ אבק רבית אין כאן » (שו״ע יו״ד קס״ג:ג)
« וי״א דהוי אבק רבית » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג)
« והרמב״ן כתב שאבק רבית הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קס״ג)
« וכיון שהרשב״א מסכים לדעת הרמב״ם הכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד קס״ג)
« ואפילו לפ״ז אם רוצה לפרוע לו חטין מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע חטים כדי להוציא מידו » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י)
La glose ajoute deux choses : ce que devient l’opération si le rachat a été convenu d’avance, et le fait que même un paiement en fruits ne la sauve plus. Deux A’haronim viennent aussitôt nuancer, chacun d’un côté différent.
« וכל זה לא מיירי אלא כשלא התנו מתחילה על כך אבל אם התנו מתחילה לקנות ממנו בפחות הוי רבית גמור » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג)
« אפילו פרע לו פירות [אסור » (רמ״א יו״ד קס״ג:ג)
« והב״ח כתב דלשון הפוסקים משמע דאינו אלא כמין רבית גמור ולא רבית גמור » (ש״ך יו״ד קס״ג ס״ק י״א)
« ונ״ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה אחת נעשה כן אבל אם לאחר שעה שלקח החטין במאה חזר ומכרן לו בתשעים היתר גמור הוא » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ז)
« לא דק דהתם כיון דהוי מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח פירות אבל הכא דא״ל תחלה הלוני מנה ודאי איכא הערמת רבית » (נקודות הכסף יו״ד קס״ג)
« ובנה״כ כתב דלא דק דהתם כיון דהוה מכירה א״כ שפיר אוכל הלוקח הפירות אבל הכא דא״ל תחלה הלויני מנה ודאי איכא הערמת רבית או א״ר להרמב״ן » (באר היטב יו״ד קס״ג ס״ק ו)
« והא דכתב בש״ע סי׳ קס״ג ס״ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער דהוא לדיוקא לאפוקי אם השער הוא בזול אסור » (פתחי תשובה יו״ד קס״ג ס״ק ב)
« ואם מתחלה היו שוים תשעים ונותנם לו במאה הוה רבית גמור » (ט״ז יו״ד קס״ג ס״ק ו)
Les sept chapitres reviennent au même fait. Dans le siman 162, on prêtait la denrée ; ici, on a prêté de l’argent, et la denrée n’arrive qu’ensuite. Ce simple ordre change trois choses.
| La question | Siman 162 — on prête la denrée | Siman 163 — on a prêté l’argent |
|---|---|---|
| Combien faut-il en avoir ? | Une goutte suffit | La mesure entière |
| Un cours au marché suffit-il ? | Oui, même sans un sou | Non, même si le cours est sorti |
| L’argent en poche compte-t-il ? | Non (ש״ך קס״ב ס״ק ה) | Non en pratique — le Taz seul l’envisage |
| Et si l’argent est donné, non prêté ? | Le siman ne s’en occupe pas | Permis dès qu’un cours existe (ש״ך ס״ק ד) |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman קס״ג · ♥ Soutenir