סימן קע״ג עומד בתשעה עשר סעיפים — והשולחן ערוך מכריז עליהם בעצמו : ובו י״ט סעיפים. כותרתו אומרת מה הוא : הרבה פרטי דיני רבית. אין זה סימן של עיקר אלא סימן של מקרים — והטור נותן את חוטו במשפט אחד : כשם שאסור למכור ביוקר בשביל המתנת המעות, כך אסור ליקח בזול בשביל הקדמתן.
נושא : הרבית שבמכר — טרשא, אגר נטר, שער ידוע, אחריות, קרוב לשכר ורחוק להפסד, שכר טרחו, אדם חשוב
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קע״ג
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן קע״ג הוא סימן המקרים. אין הוא מניח עיקר חדש : הוא נוטל את האיסור שהגדירוהו הסימנים שלפניו ומוליכו בתשעה עשר מצבי שוק — מכר בהמתנה, ניכיון, מכירת חוב, חלפנות, הקדמת מעות, פרי באילן, יין בחבית, הובלה, הלואה על הספינה וביטוח. תשעה עשר סעיפים, והשולחן ערוך מכריז עליהם בעצמו : ובו י״ט סעיפים.
הרבה פרטי דיני רבית. ובו י״ט סעיפים:
מכר לחבירו דבר ששוה עשרה זהובים בי״ב בשביל שממתין לו אסור אפילו אם המוכר עשיר ואינו צריך למעות ולא היתה הסחורה נפסדת אצלו במה דברים אמורים בדבר שיש לו שער ידוע או דבר ששומתו ידוע כמו פלפל או שעוה אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני ובלבד שלא יאמר לו בפירוש אם תתן לי מיד הרי הוא לך בעשרה זהובים ואם לזמן פלוני בי״ב ויש מי שאומר שאפילו אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הוה ליה כמפרש ואסור: הגה דבר הנמכר בעשרה ולפעמים כשבאים שרים לעיר נמכר בי״ב אם רגילות ברוב פעמים שבאים השרים לעיר מותר למכרו בי״ב: (הגהות מרדכי פרק א״נ):
היו לו פירות שאם ירצה למכרם בשוק וליקח דמיהם מיד מוכרם בי׳ ואם תבע אותם הלוקח לקנותם ויתן המעות מיד יקנה אותם בי״ב ה״ז מותר:
מכר לו סחורה בי״ב על מנת לפרעו לאחר זמן יכול לומר לו תפרע לי מיד ולא אקח ממך אלא עשרה: הגה ודוקא שכבר נגמר המקח בי״ב וזכה בו הלוקח כבר (בית יוסף בשם נ״י ומרדכי) אבל קודם שנגמר המקח אם אמר לו תפרע לי עכשיו י׳ שוב אסור ליקח אחר זמן י״ב (פי׳ דברי נ״י הנזכר לדעת ב״י) אם לא ירצה הלוקח ליתן עכשיו:
מי שיש לו שטר חוב על חבירו או מלוה על פה מותר למכרם לאחר בפחות ואפילו לא הגיע זמן הפרעון ואין בו משום רבית (בעל התרומות) ובלבד שיהא אחריות השטר והמלוה על הלוקח כגון אם יעני הלוה שלא יהיה לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר אבל אחריות שבא מחמת המוכר כגון שנמצא פרוע או שטרפו בעל חוב מוקדם א״צ שיהיה על הלוקח ואם יש ביד המוכר משכון של הלוה מותר למכרו ללוקח וכן מותר שיבטיחנו הלוה בערבות או במשכון ואם עבר וקבל עליו המוכר אחריות תנאו קיים ואם אינו יכול לקבל חובו מחזיר לו מעותיו ואם יש בו ריוח יהיה למוכר וכשם שיכול למכרו לאחר בפחות כך יכול למכרו ללוה בעצמו: הגה אסור לאדם לומר לחבירו הא לך עשרה דינרין ופטרני ממה שאני חייב י״ב דינרין לפלוני אע״ג דאפשר שיפטור עצמו בי׳ דינרין ודוקא שחייב י״ב דינרין אבל אם אינו חייב אלא שהמלך יטיל עליו אומנות עם שאר בני מדינתו בעד י״ב דינרין אם אומר שקול עלי לאומנות אסור אבל אם אומר מלטני מן האומנות מותר דלמא יפייס אותו בפחות (תשובת הרשב״א סימן תרפ״ו):
אם הקהל צריכים מעות ימכרו עזר היין או הבשר לשנים או שלשה מיחידי הקהל לפרוע הסך לזמנים ידועים והקונים יתחייבו לקהל בשטר ואחר כך ימכרו הקהל החוב ההוא למי שיתן להם המעות מיד:
היו חמריו ופועליו תובעים אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי דינר טבוע (פירוש דינר שיש עליו צורה ויוצא בהוצאה) לפרעם ואתן לך יותר משויו מעות שאינם טבועות שיש לי בבית מותר והוא שיש לו כל דמי הדינר: הגה ולי נראה מדברי האשיר״י והתוספות דאין צריך שיהיה כל דמי הדינר בידו אלא אפי׳ מעט מהם כמו בהלואת סאה בסאה דלעיל סי׳ קס״ב וכן הוא בקצת ספרי הטור והוא הנכון לדעתי וכל זה לא שרי אלא דינר במעות דהוי דרך מקח וממכר אבל מעות במעות דהוי בהלואה אפילו יש לו הכל אסור (טור וב״י בשם תוספות וריב״ש):
אם קונה דבר ששוה י״ב בי׳ בשביל שמקדים המעות אם ישנם ברשות מוכר אלא שאינו מצוי לו עד שיבא בנו או עד שימצא המפתח מותר ואם אינם ברשותו אסור אפי׳ יש לו מאותו דבר הקפה ביד אחרים: הגה ונאמן המוכר לומר שיש לו (הגהות מרדכי ריש איזהו נשך) וכל זה לא שרי אלא בסתם אבל אם מפרש לומר אם תתן לי עכשיו אתן לך בי׳ ואם לאחר זמן בי״ב אסור (טור בשם הר״ר ישעיה) וכל זה בדבר ששומתו ידוע אבל אם אין שומתו ידוע אפילו אין לו שרי (ב״י בשם תוספות ורא״ש) ובלבד בסתם אבל לא במפרש (שם):
המקדים לבעל הגנה מעות דמי עשר דלועים אלו שיתנם לו כשיהיו בני אמה בזוז אע״פ שעתה בני זרת בזוז מותר (הואיל וממילא קא רבו וגם כבר גדלו קצת) :
ההולך לחלוב עזיו לגזוז רחליו לרדות כוורתו ואמר לחבירו מה שעיזי חולבות מה שרחלי גוזזות מה שכוורתי רודה מכור לך המדה בכך וכך ומוזיל גביה בשביל הקדמת המעות אסור אבל אם אמר לו כל מה שעזי חולבות ורחלותי גוזזות וכוורתי רודה הן רב הן מעט מכור לך בכך וכך מותר שהוא קרוב להפסד כמו לשכר:
אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמור ויתבשל מפני שזה שמוכר עתה בעשר הוא פרי ששוה עשרים כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה (ולא דמי לדלועין דלעיל דשרי דאין דרך למכור פירות פרדס כך) (המ״מ פ״ט מה״מ ונ״י פא״נ) אבל מותר לקנות עגל בזול ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל שאם ימות או יכחיש הוא ברשות לוקח והמיתה דבר מצוי תמיד:
המקדים מעות לבעל הכרם על השריגים ועל הזמורות לכשיכרתו שהם ביוקר והוא קונה אותם בזול עד שיבשו ויכרתו אסור אלא אם כן הפך בהם כשהם מחוברים שנמצא כקונה אילן לזמורותיו:
שומרי השדות שבעלי השדות חייבים ליתן להם שכירותם מיד אחר הקציר אסור להוסיף להם בשכר כדי שימתינו אחר דישה ומירוח (פירוש טהרת התבואה מן הקש ועשותה כרים שוין פני הכרי בלוח) אלא אם כן יסייע לדוש ולהבר:
מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר על מנת שיתן לו יין טוב בניסן וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין ולהתנות עם המוכר שאם יוזיל או יתייקר עד זמן מכירת היין יהיה ברשות הלוקח ואם יחמיץ יהיה ברשות המוכר אבל אם אין הלוקח מקבל עליו אחריות הזול אסור אפילו מושכו לרשותו:
חבית של יין שהיא שוה עתה דינר ומכרה לו בשתים עד הקיץ על מנת שאם תארע בה תקלה הרי היא ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח הרי זה מותר שאם אבדה או נשברה אינו משלם כלום ואם לא מצא למכרה ולהרויח בה הוה ליה להחזירה לבעלים וכן אם מכרה לו בשתים ואמר ליה היתר על שתים יהיה בשביל שאתה מטפל למכרה ואם לא תמצא למכרה כמו שתרצה החזירה לי ה״ז מותר אע״פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות לוקח: הגה וכל זה כשקצץ קצבה לדמי החבית שמוכר אבל אם מוכר לו בלא קצבה כגון שמכר לו שבע חביות ואמר לו תשלם לי כל החבית כמו שיהיה השער בעת שתקח כל חבית שרי אע״ג דעכשיו אינו שוה כל כך: (הגהות מרדכי בשם רב האי וכן משמע מתשובת הרי״ף שהביא הב״י):
מי שיש לו סחורה שנמכרת כאן בזול ובמקום אחר ביוקר וא״ל חבירו במקום הזול תנה לי ואוליכנה למקום היוקר ואמכרנה שם ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני ואפרענה לך כפי מה ששוה שם אם האחריות בהליכ׳ על הלוקח אסור ואם האחריות על המוכר מותר והוא שיתן לו שכר טרחו על הולכתה למקום היוקר ואם המוכר אדם חשוב שפוטרין ללוקח המכס בשבילו אין צריך לתת לו שכר טרחו:
היו החטים במדינה ד׳ סאין בסלע ובכפרים שש בסלע מותר ליתן סלע לתגר כדי שיביא שש סאין מהכפר לזמן פלוני והוא שיהיו באחריות לוקח אם נגנבו או נאבדו בדרך ואדם חשוב אסור לעשות זה ובמיני סחורה אסור לכל אדם לפי שאין מיני סחורה מצויים כפירות: הגה ויש מתירין בפירות אפילו אחריות הדרך על התגר המביאם (הרמב״ם והריב״ש והרב המגיד וב״י בשם תוס׳ והמ״מ) ובלבד שיתן לו שכר טרחו ועמלו:
המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חבירו תנם לי ואני אתן שם פירות תחתיהם לזמן פלוני אם יש לו שם פירות מותר ואם לאו אסור:
להלוות דינר זהב השוה כ׳ דינרים על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובה כ״ד דינרים אסור: הגה ויש מתירין להלוות לאחד י״ב דינרין ושיקנה בהם סחורה על היריד ושיתן למלוה בשובו לביתו י״ג דינרים ובלבד שיקבל המלוה הסחורה ויוליכנה לביתו ויהיה אחריות הדרך על המלוה דהוי כמו שיש לו חלק בריוח הסחורה הואיל ומקבל עליו אחריות וכן נהגו בימי רש״י להקל (בנימין זאב סימן שס״ד):
לתת כ׳ ליטרין למי שיבטיח ק׳ שיש לו בספינה מותר:
עניינו של סימן זה בא משני מקומות בפרק החמישי של בבא מציעא, איזהו נשך. הראשון הוא כללו של רב נחמן, שהביאו הרמ״א בסימן קס״א · 161 והוא שולט בכל הפרשה — ומיד אחריו מעשה מוכר השעוה, שהוא סעיף ז שלנו.
« אָמַר רַב נַחְמָן: כְּלָלָא דְרִיבִּיתָא, כֹּל אֲגַר נְטַר לֵיהּ – אָסוּר » (בבא מציעא ס״ג ע״ב)
« וְאָמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דְּיָהֵיב זוּזֵי לְקִירָאָה וְקָא אָזְלִי אַרְבַּע אַרְבַּע, וַאֲמַר לֵיהּ: יָהֵיבְנָא לָךְ חֲמֵשׁ חֲמֵשׁ, אִיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ – שְׁרֵי, לֵיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ – אָסוּר » (בבא מציעא ס״ג ע״ב)
שואלת הגמרא מה משמיע לנו דין זה, שהרי פשוט הוא — והתשובה היא בדיוק סיפת סעיף ז בהקפה ביד אחרים : כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי.
« לָא צְרִיכָא דְּאִית לֵיהּ אַשְׁרַאי בְּמָתָא » (בבא מציעא ס״ג ע״ב)
« קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דִּמְחַסְּרִי גּוּבְיָינָא – כְּמַאן דְּלֵיתַנְהוּ דָּמֵי » (בבא מציעא ס״ג ע״ב)
המקום השני הוא סוף אותו פרק, ששם מתיר רב נחמן טרשא — מכר בהמתנה ביוקר — והגמרא מקשה עליו מן המשנה, והוא משיב בתיבה המכריעה את כל סעיף א : התם קץ ליה, הכא לא קץ ליה.
« אָמַר רַב נַחְמָן: טַרְשָׁא שְׁרֵי » (בבא מציעא ס״ה ע״א)
« אֲמַר לֵיהּ: הָתָם – קַץ לֵיהּ, הָכָא – לָא קַץ לֵיה » (בבא מציעא ס״ה ע״א)
אחר כך מביאה הגמרא שני אמוראים שנהגו בעצמם בטרשא זה, ואת קושיית רב ששת לרב פפא — והיא שיביאו הש״ך והט״ז בס״ק א : אין הולכים אחר המוכר אלא אחר הלוקח.
« אָמַר רַב פָּפָּא: טַרְשָׁא דִּידִי שְׁרֵי, מַאי טַעְמָא – שִׁכְרַאי לָא פָּסֵיד, זוּזֵי לָא צְרִיכְנָא » (בבא מציעא ס״ה ע״א)
« זִיל בָּתַר דִּידְהוּ, דְּאִילּוּ הֲווֹ לְהוּ זוּזֵי – הֲווֹ שָׁקְלִי כִּי הַשְׁתָּא, הַשְׁתָּא דְּלֵית לְהוּ זוּזֵי – שָׁקְלִי כְּיוּקְרָא דִּלְקַמֵּיה » (בבא מציעא ס״ה ע״א)
סעיף ח וסעיף ט באים מדף אחד, והגמרא עצמה מעמידה שם את שני המקרים זה כנגד זה : הדלועים, שנוטלים בהם מה שגדל ממה שהיה ; והחלב, שכי שקלת להאי אתי אחרינא בדוכתיה.
« הַאי מַאן דְּיָהֵיב זוּזֵי לְגִינָּאָה אַקָּרֵי, וְקָא אָזְלִי עֲשָׂרָה קָרֵי בְּנֵי זַרְתָּא, וַאֲמַר לֵיהּ: יָהֵבְינָא לָךְ בְּנֵי גַרְמִידָא, אִיתַנְהוּ – שְׁרֵי, לֵיתַנְהוּ – אָסוּר » (בבא מציעא ס״ד ע״א)
« הָתָם לָאו מִינֵּיהּ קָא רָבוּ, דְּשָׁקְלִי לֵיהּ לְהַאי וְאָתֵי אַחֲרִינָא בְּדוּכְתֵּיהּ. הָכָא מִינֵּיהּ קָא רָבו » (בבא מציעא ס״ד ע״א)
סעיף י״ג בא מדברי אביי בחבית של יין, ומן התשובה הכוללת את הלשון המכרעת : כיון דמקבל עליה זולא, קרוב לזה ולזה הוא.
« שָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, הֵילָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי אַחָבִיתָא דְחַמְרָא, אִי תָּקְפָה – בִּרְשׁוּתָךְ, אִי יָקְרָא אִי זִילָא – בִּרְשׁוּתַי » (בבא מציעא ס״ד ע״א)
« הַאי קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד הוּא. אֲמַר לֵיהּ כֵּיוָן דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ זוֹלָא, קָרוֹב לָזֶה וְלָזֶה הוּא » (בבא מציעא ס״ד ע״ב)
ולבסוף, שלושת סעיפי ההולכה — ט״ו, ט״ז וי״ז — באים מברייתא אחת ומן הסוגיה שעליה. שם מצוי הטעם שבגללו מוצא המוליך את שלו, ושם מקורה של פרישת האדם החשוב.
« הַמּוֹלִיךְ חֲבִילָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: תְּנָהּ לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲלִין לְךָ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם » (בבא מציעא ע״ב ע״ב)
« הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ פֵּירוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אִם יֵשׁ לוֹ פֵּירוֹת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם – מוּתָּר, וְאִם לָאו – אָסוּר » (בבא מציעא ע״ג ע״א)
« רַב פָּפָּא אָמַר: נִיחָא לְהוּ דִּמְגַלּוּ לְהוּ תַּרְעָא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: נִיחָא לְהוּ דְּמוֹזְלִי גַּבַּיְיהו » (בבא מציעא ע״ג ע״א)
« יָהֵיב רַב זוּזֵי לְחַמָּרֵי וּ[מְ]קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא דְאוֹרְחָא, וְשָׁקֵיל מִינַּיְיהוּ חַמְשָׁה. וְנִשְׁקוֹל שִׁיתָּא! אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי » (בבא מציעא ע״ג ע״א)
« פַּרְדֵּיסָא, רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. רַב אָסַר, כֵּיוָן דִּלְקַמֵּיהּ שָׁוְיָא טְפֵי – מִתְחֲזֵי כִּי אֲגַר נְטַר לֵיה » (בבא מציעא ע״ג ע״א)
« אֲמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל לְהָנְהוּ דְּשָׁבְשִׁי שִׁבְשָׁא, הֲפוֹכוּ בְּאַרְעָא, כִּי הֵיכִי דִּקְנֵי לְכוּ גּוּפָא דְאַרְעָא, וְאִי לָא – הָוְיָא לְכוּ כְּהַלְוָאָה וְאָסוּר » (בבא מציעא ע״ג ע״א)
« אִינְהוּ נָמֵי אַחַמְרָא קָא יָהֲבִי, אַחַלָּא לָא קָא יָהֲבִי – מֵעִיקָּרָא דְּחַמְרָא חַמְרָא, דְּחַלָּא חַלָּא » (בבא מציעא ע״ג ע״ב)
« הֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, וְאָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת וַאֲפַרְנְסֵם, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ יָפֶה דִּינָר וּטְרֵיסִית מִמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי. אִם יֵשׁ לוֹ מָעוֹת – מוּתָּר, וְאִם לָאו – אָסוּר » (בבא מציעא מ״ו ע״א)
הטור פותח את הסימן במשפט הנותן את כל טענתו, והשולחן ערוך מניחו ואינו חוזר עליו :
« כשם שיש רבית בהלואה כך יש רבית במכר » (טור יו״ד קע״ג)
ובאמצע הסימן, המשפט השני — המחבר את שני הצדדים והנותן לרמה השלישית את מתכונתה :
« וכשם שאסור למכור ביוקר בשביל המתנת המעות כך אסור ליקח בזול בשביל המתנת המעות » (טור יו״ד קע״ג)
עוד מוסיף הטור בסעיף א דקדוק שהמחבר העתיקו בלשון דעת יחיד — « ויש מי שאומר » : ובטור, הטור עצמו הוא האומרה.
« ונראה שאפי׳ אינו מפרש בהדיא אין היתר אלא במעלהו מעט » (טור יו״ד קע״ג)
והוא הנותן בסעיף ו את צמצום הרא״ש שהמחבר קבעו בגוף ההלכה — והוא עצמו שהרמ״א יחלוק עליו :
« וכתב א״א הרא״ש ז״ל שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר » (טור יו״ד קע״ג)
הבית יוסף בסעיף א מקבל כשלו את הדקדוק שהמחבר יביאנו בלשון דעת יחיד — האוסר עילוי מרובה אף בלא לשון מפורשת :
« ונראה שאפילו אינו מפרש בהדיא וכו׳ היא סברת רבי׳ ונכונה היא דכל שמעלהו הרבה הו״ל כמפרש » (בית יוסף יו״ד קע״ג)
והוא הקורא את התוספות והרא״ש בסוגיית מוכר השעוה ומוציא מהם את ההיתר שיקבענו הרמ״א בסוף סעיף ז — ושהט״ז ילחם בו באריכות :
« משמע מדבריהם שאם הוא דבר שאין שומתו ידועה אע״פ שאין לו מותר להקדים לו מעות כדי לקנות ממנו בזול » (בית יוסף יו״ד קע״ג)
והוא נותן גם, בשם הריב״ש, את הטעם שבגללו מספיקה רשות המוכר — והוא שיביאוהו הט״ז והבאר היטב :
« משום דכיון דמעות קונות מן התורה ואם חוזר בו מקבל מי שפרע ה״ז לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור » (בית יוסף יו״ד קע״ג)
מילים אלו חוזרות מסימן קנ״ט · 159 עד קע״ז · 177, אלא שכאן הן עובדות יותר מכל מקום. כל אחת מהן מבחן, ואין הסימן אלא מחילן זו אחר זו.
הטור נתן את המתכונת : למכור ביוקר מפני שממתין, ולקנות בזול מפני שמקדים. הרי בטבלה אחת שלושים וארבע ההכרעות שבתשעה עשר הסעיפים — ערוכות לפי הצדדים ולא לפי סדר הכתוב.
| המקרה | הצד | המכריע | מותר או אסור | היכן |
|---|---|---|---|---|
| פלפל או שעוה הנמכרים בשנים עשר בהמתנה תחת עשרה במזומן | מכר ביוקר | יש לחפץ שער ידוע | אסור | סעיף א |
| טלית הנמכרת ביוקר בהמתנה בסתם | מכר ביוקר | אין שומתה ידועה, והעילוי מועט | מותר | סעיף א |
| עשרה עכשיו, שנים עשר לזמן, בכל חפץ שהוא | מכר ביוקר | המפרש בהדיא — קציצה | אסור | סעיפים א, ז |
| למכור בשנים עשר לזמן מה שמוזיל בשוק בעשרה מחמת הדחק | מכר ביוקר | המחיר האמיתי שנים עשר, והעשרה הנחה | מותר | סעיף ב |
| תפרע לי מיד ולא אקח אלא עשרה | מכר ביוקר | כבר נגמר המקח בשנים עשר | מותר | סעיף ג |
| להוסיף לשכר השומרים כדי שימתינו עד הדישה | מכר ביוקר | כבר הגיע זמן השכר | אסור | סעיף י״ב |
| אותו הדבר, אם מסייעים לדוש ולהבר | מכר ביוקר | אין שכירות משתלמת אלא בסוף | מותר | סעיף י״ב |
| להקדים עשרה עבור סחורה בשווי שנים עשר המצויה אצל המוכר | לקיחה בזול | יש לו — המעות קונות | מותר | סעיף ז |
| אותו הדבר, כשאין למוכר כלום — אף שיש לו הקפה ביד אחרים | לקיחה בזול | מחוסר גבייה : אין זה יש לו | אסור | סעיף ז |
| להקדים מעות על דלועים קטנים לקבלם גדולים | לקיחה בזול | ממילא קא רבו, וכבר ישנם | מותר | סעיף ח |
| מה שעיזי חולבות, המדה בכך וכך | לקיחה בזול | החלב הנלקח מתחלף : אין דבר גדל | אסור | סעיף ט |
| כל מה שעזי חולבות, הן רב הן מעט | לקיחה בזול | קרוב להפסד כמו לשכר | מותר | סעיף ט |
| לקנות פרי הפרדס קודם בישולו | לקיחה בזול | אין דרך בכך : אין לו מחיר היום | אסור | סעיף י |
| לקנות עגל בזול ולהניחו ביד המוכר עד שיגדל | לקיחה בזול | המיתה מצויה : האחריות על הלוקח | מותר | סעיף י |
| להקדים מעות על זמורות שייכרתו | לקיחה בזול | אלא אם כן הפך בהם כשהם מחוברים | אסור | סעיף י״א |
| לפרוע על היין בשעת הבציר, והמוכר מקבל אחריות החימוץ | לקיחה בזול | אחריות הזול נשארת על הלוקח | מותר | סעיף י״ג |
| אותו הדבר, כשאין הלוקח מקבל עליו את הזול | לקיחה בזול | קרוב לשכר ורחוק להפסד | אסור | סעיף י״ג |
| חבית הנמסרת למכירה, האבדה על המוכר, ובידו להחזירה | לקיחה בזול | אין זה מכר גמור אלא פקדון למכירה | מותר | סעיף י״ד |
| המחיר הולך אחר שער יום הנטילה ולא אחר סכום קצוב | לקיחה בזול | בלא קצבה אין מה למדוד | מותר | סעיף י״ד (הגהה) |
| להוליך את הסחורה למקום היוקר, ואחריות הדרך על המוליך | לקיחה בזול | כבר עכשיו יש כאן הלואה | אסור | סעיף ט״ו |
| אותו הדבר, האחריות על המוכר ושכר טרחה ניתן | לקיחה בזול | אין המכר נגמר אלא בהגעה | מותר | סעיף ט״ו |
| ליתן סלע לתגר להביא שש סאין מן הכפר | לקיחה בזול | האחריות על הלוקח : התגר שליח הוא | מותר | סעיף ט״ז |
| אותו הדבר, בידי אדם חשוב, או במיני סחורה | לקיחה בזול | טובה שמקבל, או שוק שאינו מתמיד | אסור | סעיף ט״ז |
| לקבל את הסחורה כאן ולפרוע בעין שם | לקיחה בזול | צריך שיהא לו שם — ואם לאו, מחיר ההמתנה | אסור | סעיף י״ז |
| למכור חוב של שנים עשר בעשרה | לא זה ולא זה | אחריות העניות עוברת ללוקח | מותר | סעיף ד |
| אותו הדבר, והמוכר משייר את האחריות | לא זה ולא זה | שוב אין זה מכר אלא הלואה | אסור | סעיף ד |
| הא לך עשרה ופטרני משנים עשר שאני חייב לפלוני | לא זה ולא זה | החוב קיים כבר : רבית גמורה | אסור | סעיף ד (הגהה) |
| מלטני מן האומנות שיטיל עלי המלך | לא זה ולא זה | אין חוב עדיין אלא אונס | מותר | סעיף ד (הגהה) |
| הקהל מוכר את עזר היין, ואחר כך מוכר את החוב | לא זה ולא זה | שתי מכירות : כל חצי כשר לעצמו | מותר | סעיף ה |
| דינר טבוע כנגד מעות שאינן טבועות אצל השולחני | לא זה ולא זה | שני מינים : מכר הוא, בזמן שיש לו | מותר | סעיף ו |
| מעות במעות, אף שאינן טבועות | לא זה ולא זה | מין אחד : הלואה היא, אף שיש לו הכל | אסור | סעיף ו (הגהה) |
| להלוות עשרים כנגד עשרים וארבעה בשוב הספינה | לא זה ולא זה | זוזי יהיב וזוזי שקיל : ההלואה עומדת | אסור | סעיף י״ח |
| אותו הדבר, אם מקבל המלוה את הסחורה ונושא באחריות הדרך | לא זה ולא זה | ממונו נוסע ולא מעותיו | מותר | סעיף י״ח (הגהה) |
| לתת עשרים למי שיבטיח את המאה שיש לו בספינה | לא זה ולא זה | אין מה להחזיר : כעין מכר הוא | מותר | סעיף י״ט |
הסימן נושא מאה ושמונה כניסות : ל״ד ס״ק לש״ך, ל״ב לט״ז, כ״ז לבאר היטב, י׳ לפתחי תשובה וה׳ לנקודות הכסף. והרי הן כאן סעיף אחר סעיף, כסדר הכתוב.
הש״ך פותח בנקודה שהסברה הראשונה נרתעת ממנה : למה אין עושרו של המוכר מועיל. אף שהיה יכול להשהות את הסחורה עד שעת היוקר ואין לו ריוח במקח זה — אין הולכים אחר המוכר אלא אחר הלוקח.
« ומוכר לו דבר שעתיד להתייקר כמו שיהיה בשעת היוקר דהשתא אין ריוח לעשיר בזה הקנין » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק א)
« כיון שאם היה מעות ללוקח היה קונה כשער של עכשיו והשתא בשכר המתנת המעות לוקח כיוקרא דלקמיה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק א)
הט״ז אומר כן, ומוציא מזה תולדה שהבאר היטב יעתיקנה : אף אם הלוקח עצמו רוצה להניחו עד שעת היוקר — אסור, שהרי בשעה שהוא נוטלו נוטלו באיסור.
« דאזלינן בתר לוקח דאי הוה ליה זוזי היה יכול עכשיו לקנות בזול » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק א)
« ונראה פשוט דאע״פ שגם אם הלוקח רוצה להניחו עד שעת היוקר דאסור דעכ״פ בשעה שהוא נוטלו ממנו נוטלו באיסור » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק א)
« כתב הט״ז ונראה פשוט דאף על פי שהלוקח רוצה להניחו עד שעת היוקר אסור » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק א)
על דבר « שאין שומתו ידוע » מרחיב הש״ך את ההיתר לתחום שלם : הקרקע, שאין בה אונאה ואינה נמכרת בשוק — ובאותה שעה מניח את הגבול שיעמוד לכל הסימן : המפרש אסור בכל מקום.
« וכתב ה״ה ובעל התרומות דבקרקע כיון דאין אונאה לקרקעות » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ב)
« כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר אא״כ פירש בפירוש אם מעכשיו בכך וכך אם לזמן פלוני בכך וכך שאז אסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ב)
« ובקרקעות כיון דאין אונאה לקרקעות וגם אין כיוצא בזה נמכר בשוק כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ב)
אחר כך מביא הש״ך בשם רבנו תם לשון המצילה את העסקה בלא הסתרה : לא יאמר « עשרה או שנים עשר » אלא « באייר, כשער של אייר ». ההולך אחר השער אין לו מחיר קצוב, ומותר אף בדבר שיש לו היום שער ידוע.
« אלא א״ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר בין שיהיה אותו זמן יוקר או זול מותר אע״פ שדרכן להתייקר באייר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ג)
« ומשמע דאפי׳ יש להן עכשיו שער ידוע מותר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ג)
נשאר לדעת מה דינו של מי שעבר. הש״ך, בשם הרמב״ם והבית יוסף, משיב בשתי פסיעות : אבק רבית הוא, ומשום שדרך מכר הוא ולא הלואה.
« וכ׳ הרמב״ם שאם עבר ומכר באם מעכשיו בכך וכך כו׳ הרי זה א״ר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ד)
« וכ׳ ב״י דכיון שאינו אלא דרך מכר אינו אלא מדרבנן » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ד)
על « ויש מי שאומר » המצמצם את ההיתר לעילוי מועט מפנה הש״ך לתשובות שהחילו אותו, והפתחי תשובה נותן את השיעור : הבית אפרים בשם כנסת הגדולה מעמידו על חמישית.
« וכיוצא בזה כתב בה״ת וכן משמע בתשובת מבי״ט דף ק״ה סימן ה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ה)
« עיין בתשובת בית אפרים שם שכתב בשם כנה״ג דעד שוה ה׳ מקרי מעלהו מעט ע״ש » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ד)
הפתחי תשובה פותח את הסימן במעשה שלא נתיישן : החתם סופר נשאל במי שגרם שיקנה אחר יי״ש כדי שיטלנו הימנו אחר כך בהמתנה וביוקר. וכבר הכריע הרלב״ח כיוצא בו : המתווך שאינו קונה אלא להמציא מעות לחבירו הרי הוא כמפרש.
« דכיון דשמעון לאו בר קונה צמר הוא רק להמציא מעות לראובן והו״ל כמפרש ואסור ע״ש » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק א)
עוד מעיר הפתחי תשובה על טעות דפוס בציוני הט״ז, ומחיל את דין הסעיף על החלפת מטבעות של מדינה אחרת — מקרה שהבית אפרים מדמהו לקרקע : אין להם שער ידוע ואין שומתם ידועה.
« בט״ז נרשם כאן סק״ב מותר למוכרו. בב״י פירש בהמתנה. והוא ט״ס » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ב)
« דהני מטבעות של מדינה אחרת אין דינם כמטבע היוצא ואין בהם דין אונאה ודמי לקרקע ועוד דאין שומתן ידוע » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ג)
ולבסוף הגהת הרמ״א בשרים הבאים לעיר. הט״ז נותן את שיעורה המדויק : כל הסעיף בהמתנה מדבר, ולא במכר במזומן ביוקר.
« פי׳ בהמתנה וכן סעיף שאחר זה ודין שכירות קרקע שמותר להוסיף בהמתנה יתבאר בסימן קע״ז סעיף ז » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ב)
ס״ק אחד, והוא נושא את כל הסעיף : הש״ך בשם הבית יוסף מבאר ששנים עשר הוא המחיר האמיתי ועשרה הנחה מחמת הדחק. אחר כך הוא מביא מחלוקת בני דורו במבנה קרוב — הלואה שעמה חיוב לקנות מן המלוה סחורה ביותר משוויה.
« למכרם לו לזמן בי״ב מאחר שהם שוים עכשיו י״ב שכן יקנם כל הבא לקנותם » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ו)
« אלא שהמוכר בשוק בפחות אוזלי הוא דקא מוזיל מפני שצריך למעות » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ו)
« במי שהלוה לחבירו מעות ע״מ שיקנה ממנו סחורה ידועה ביותר משוויה במעות בעין אי הוי רבית קצוצה או א״ר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ו)
הש״ך מבאר את הגהת הרמ״א מדברי הב״ח : משנגמר המקח בשנים עשר, שוב אין סירוב הלוקח לשלם פחות מיד נראה כרבית, שהרי המחיר בשנים עשר נקצב בסתם.
« לא מחזי כרבית כיון דמתחלה פסק עמו בסתם בי״ב ונגמר המקח. ב״ח. ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ז)
הפתחי תשובה מוסיף חומרא מן התפארת למשה : אף אם היתה הסחורה שוה שנים עשר באמת, כיון שנתרצה המוכר בעשרה — נטילת שנים עשר אחר כך מחיר ההמתנה היא.
« דאפילו שוה י״ב אסור דמ״מ כיון שנתרצה ליקח יו״ד הרי אילו היה לו מעות לקח ביו״ד ובשביל המתנה נותן לו י״ב » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ה)
הש״ך פותח במעשה ההקנאה : אינה נעשית בדיבור בעלמא. צריך שיסתלק המלוה ויזכה בו הקונה במעמד שלושה, ואם יש שטר — שימסרנו לו עם לשון הקנין.
« דבעינן שהמלוה יסלק מן החוב ויזכה בו הקונה במעמד ג׳ ואם יש לו שטר עליו ימסרנו לקונה ויכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודיה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ח)
בשיעור האחריות מחמיר הש״ך בשני מקומות : אף קבלת אחריות הדמים שקיבל מן הלוקח בלבד אוסרת, ואין חילוק בין מוכר מקצת חובו למוכר כולו.
« משמע אפי׳ לא מקבל עליו רק אחריות הדמים שקבל מהלוקח אסור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« וכ׳ בת״ה סימן ש״ג דאין חילוק בין מוכר מקצת חובו למוכר כל חובו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« וכ׳ הש״ך משמע דאפי׳ אין עליו רק אחריות הדמים שקבל מהלוקח אסור ואין חילוק בין מוכר מקצת חובו או כל חובו » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ג)
הט״ז נותן בשורה אחת את טעם כל התנאי — והיא המשפט שראוי לזכור מן הסעיף.
« דאל״כ אין כאן מכר אלא הלואה ויש כאן רבית מה שקבל יותר » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ג)
באחריות « הבאה מחמת המוכר » מרחיב הש״ך בשם הרשב״א : אף גזרת המלך המונעת גבייה אחריות היא שרשאי המוכר לקבל עליו. והט״ז מבאר את הדוגמה השנייה של המחבר, בעל חוב מוקדם, ואת השלישית, החזרת הדמים.
« דה״ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י)
« וה״ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר. תשו׳ הרשב״א » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ד)
« פי׳ שהמוכר שיעבד לבעל חוב שלו כבר מטלטלי אגב מקרקעי ובשטרות לית בהו משום תקנת השוק » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ד)
« דהוה כשטר שיש בו רבית שגובה את הקרן » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ה)
על הגהת הרמ״א — « ופטרני ממה שאני חייב » — מותח הש״ך את הקו : הלוה הנותן פחות למלוה עצמו קונה את חובו, וזה מותר ; והנותן פחות לאחר כדי שישלם הלה למלוה — רבית גמורה עושה.
« שהלוה נותן למלוה עצמו פחות ממה שחייב לו לפטור מחובו זהו שרי דהוי כלוקח ממנו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״א)
« אבל הלוה אסור ליתן לאחר פחות מחובו כדי שישלם הוא למלוה חובו כשיגיע זמן דזה הוי רבית גמור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״א)
הט״ז מבאר בשם הרמב״ן מהי אותה « אומנות » של מלך, ומדוע הותרה הלשון השנייה במקום שנאסרה הראשונה : בזה יש חוב הקיים כבר, ובזה אין אלא אונס העתיד לבוא.
« פירש הרמב״ן שנותן לו עכשיו מאתים זהובים שיכנס תחתיו לאומנות המלך שהיא עליו בשוה ג׳ מאות זהובים אסור » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ו)
« פירש הרמב״ן שנותן לו עכשיו ר׳ זהובים שיכנוס תחתיו לאומנות המלך שהוא עליו בשוה ש׳ זהובים אסור » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ה)
« דהוי ליה כנותן מעות לחבירו שיציל אותו מן האונס דהא אין כאן חוב עליו רק אונס מן המלך » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ז)
הפתחי תשובה מחיל את הסעיף על שטרות הבנק של זמנו שירדו מערכם הנקוב : הנותן מאה בשטרות כדי לקבל מאה במעות בעין לאחר זמן — אין זו מכירת חוב, ויש בו איסור רבית.
« ושוב דחה זה והעלה שיש בזה איסור רבית אך אם הוא ר״ק או א״ר תלוי במחלוקת » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ו)
שתי כניסות בלבד, ושתיהן אומרות דבר אחד : המילה עזר היא שמה העברי של תקנה שהט״ז והבאר היטב קוראים לה בשמה הפולני — חכירת היין או הבשר לאחד מבני הקהל בלבד.
« שלא היה רשות לשום אחד מהקהל למכור יין רק זה החיש הקונה זכות זה מן הקהל וזה היה דרך תקנה ביניהם » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ח)
« פי׳ כמו אורנד״י במדינת פולין שלא יהיה רשות לשום א׳ מהקהל למכור יין או בשר רק זה הקונה » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ו)
הש״ך פותח בצמצום של הרמ״ה שהבית יוסף דחאו : ההיתר הוא של השולחני שדרכו בכך ; אדם אחר צריך לומר בפירוש שהוא עושה דרך מקח וממכר.
« דוקא שולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחרינא אסור עד דא״ל בפירוש דרך מקח וממכר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« כתב הטור דוקא לשולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחריני אסור עד דא״ל בפירוש דרך מקח וממכר » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ז)
« היוצא בהוצאה ועיין בתשו׳ מהר״מ אלשקר סימן נ » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ג)
אחר כך באה נקודת הסעיף : מדוע מצריך המחבר שיהיו מעות הבית שאינן טבועות ? לפי שאין נדונות כפירי אלא מעות שאין עליהן צורה. והש״ך רואה בזה דעת הרמב״ן, הנימוקי יוסף, התוספות והרא״ש, כנגד הפרישה.
« משמע דוקא שאינן טבועות דהוי כפירי וכמו שכתב ב״י בשם תלמידי רשב״א בשם הרמב״ן » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ד)
« אבל טבועות אע״פ שהן מין אחר דמי להלואה ואסור וכן נ״ל שהוא דעת התוס׳ והרא״ש » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ד)
« דהיינו מעות שאין עליהם צורה וה״ל כפירות וכיון דיש לו מותר » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« דמעות שאינן טבועות ה״ל כפירות וכיון דיש לו מותר ב״י בשם הרמב״ן » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ח)
כאן נפתחת המחלוקת הגדולה הראשונה של הסימן : הרמ״א כותב שאין צריך שיהיו כל דמי הדינר בביתו. הט״ז תמה על כך באריכות, הלבוש והב״ח והדרישה חולקים, והבאר היטב מעמיד כנגדו את מהרש״ל והלבוש והב״ח והט״ז.
« ובעיני יפלא מאד מה שכ׳ רמ״א ז״ל ול״נ מדברי התוספות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« ומהרש״ל והלבוש והב״ח והט״ז חולקים על הרב בזה דלא דמי זה להלואת סאה בסאה דהא נותן לו יותר משוי » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« הלכך צריך שיהיה לו כל דמי הדינר בביתו » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ט)
הש״ך מביא את ההשגות — ומגן על הרמ״א. הב״ח תמה איך פסק לקולא כנגד לשון מפורשת בטור ; והש״ך מחזיר לו את התמיהה, שהרי הרמ״א כתב במפורש שבקצת ספרי הטור הגירסה להיפך.
« והעט״ז השיג על הרב בזה דכיון דהוה מטבע כפירות דרך מקח וממכר אינו יכול להוזיל גביה אלא מה שיש לו בבית » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט״ו)
« תמהני מאד על תמיהתו שהרי הרב כ׳ שבקצת ספרי הטור הגירסא להיפך ושהוא הנכון » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט״ו)
נקודות הכסף — שהן תשובת הש״ך לט״ז — מתקנות את הט״ז בשתי נקודות באותו ס״ק עצמו : בייחוס לתוספות, ובעצם התמיהה.
« ולא כמ״ש התוספות כו׳. זה אינו דאף דעת התוס׳ כן וכמ״ש בש״ך ס״ק י״ד » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
« ובעיני יפלא כו׳. כבר קדמוהו האחרונים בזה » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
הפתחי תשובה מביא שהיריעות האוהל דחה את הקולא והעלה כדעת הט״ז : כשאין לו אין שום היתר ; וכשיש לו — מותר אף שאין המלוה יודע.
« והעלה כדעת הט״ז שאין שום היתר להלוות על זקוקים היכא דאין לו ומיהו היכא דיש לו מותר אף שהמלוה אינו יודע » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ז)
ולבסוף חציה השני של ההגהה, השווה לכל הסימן : לא הותר אלא מפני שהם שני מינים ; ובשני דברים ממין אחד — הלואה היא, ואין היתר אלא סאה בסאה.
« אבל מעות במעות אע״פ ששניהם אינם טבועות כיון ששניהם מין א׳ וכן פירות בפירות אסור דה״ל הלואה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט״ז)
« ולא שרי אלא סאה בסאה אבל לא עודף כן משמע בפוסקים » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ט״ז)
« ומשמע דהיינו בסתמא אבל אם אמר בפירוש הלוה לי שהוא דרך הלואה אפי׳ פירות בפירות של ב׳ מינים אסור » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י)
הט״ז נותן את הטעם שבגללו מספיק « ישנם », והוא דק : מן התורה מעות קונות — ונמצא שלענין רבית הרי הוא כאילו קנאם קנין גמור. ואין איסור מכירת פירות שאינם ברשותו אלא מדרבנן.
« כיון דמן התורה מעות קונות ואם חוזר בו מקבל מי שפרע הוה לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י)
« אבל כשאין לו אנו חוששין שמא יתייקר ומרויח בהקדמת המעות וגם המוכר יצטרך לקנותם ביוקר » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י)
« הטעם כיון דמן התורה מעות קונות הוי לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור כ״כ ב״י בשם הריב״ש » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״א)
הש״ך מוסיף כאן צמצום שהאחרונים יאחזו בו : ההיתר למכור בפחות הוא דוקא כשיצא השער. וכל שלא הוקבע השער — אסור למכור מה שאין ברשותו אפילו בשווים, שמא יתייקר.
« למכור בפחות ודוקא כשיצא השער אבל לא הוקבע השער אפי׳ בשווים אסור למכור כשאינו ברשותו דשמא יתייקר והוי רבית » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ז)
« ולפ״ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי׳ באין לו נמי ביצא השער בדוקא היא דלא כדמשמע בעט״ז » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ז)
על ההקפה ביד אחרים מעמיד הש״ך את הפקדון כנגדה : המופקד ביד אחר עדיין שלי, והחוב שלי אינו שלי.
« אבל פקדון מותר כדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב בהג״ה וכן משמע בבית יוסף שם » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ח)
« אבל פקדון מותר כדלעיל סי׳ קס״ב ס״ב בהג״ה ודוקא כשיצא השער הוא דאינו אסור אלא בפחות » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« וכ״כ הרב לעיל סי׳ קס״ב ס״ב וסי׳ קס״ג ס״א וסי׳ קס״ט סי״ח ע״ש » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק י״ט)
הט״ז מבאר למה המפרש כאן חמור מבמקום אחר — ולמה סבר הטור להיפך : אין השהייה « עד שיבא בני » המתנה, שהרי המקח מזומן בידו.
« ונראה טעמא דאע״פ דבריש סי׳ זה אסור במפרש לכ״ע שאני התם שהלוקח מבקש זמן להמתין לו המעות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״א)
« מה שאין כן כאן שהמקח יש ביד מוכר מזומן אלא שממתין עד שיבא בנו אין זה קרוי המתנה » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״א)
כאן באה המחלוקת הגדולה השנייה : סוף ההגהה, המתירה בדבר שאין שומתו ידועה אף באין לו. הט״ז פותח בשתי מילים הנותנות את הטון, ואחר כך עולה לסוגיית רב נחמן ולקושיית התוספות והרא״ש.
« דברים תמוהים יש כאן ונעתיק המקור » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« והקשו בתוס׳ והרא״ש ממאי דאמר רב נחמן גופיה טרשא שרי » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« וי״ל כיון דאזלי הכא ארבע בזוזי הוה כמפרש אם מעכשיו בפחות » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ב)
« הנה בט״ז האריך בראיות לחלוק על הרמ״א ומסקנתו דבכ״מ שיש חשש שמא יתייקר יש לאסור באין לו » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ג)
נקודות הכסף משיבות לט״ז במשפט אחד, ומפנות לצמצום שהניח הש״ך שלושה סימני קטן קודם : כיון שאין ההיתר אלא ביצא השער, קושיית הט״ז מתיישבת מאליה.
« האריך להקשות על הב״י והרמ״א ולפמ״ש בש״ך ס״ק י״ז לק״מ ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
הפתחי תשובה מפנה על « ששומתו ידוע » לתשובה, ומביא מן התשב״ץ את התולדה הממונית של העבירה : המקח שנעשה באיסור בטל לגמרי אם לא נעשה בו קנין, וחייב להחזיר את המעות מיד.
« עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו״ד סימן ט״ז » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ט)
« כיון שנעשה המקח באיסור בטל לגמרי ולא מקבל עליו מי שפרע » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ח)
« וחייב להחזיר לו מעותיו מיד ואינו יכול לומר אתן לך הסחורה כשער של היתר לזמן שקבעתי » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק ח)
צמצום אחד, ושלושת המאספים נושאים אותו יחד : אין ההיתר אלא באותם דלועים שהיו בשעת הפיסוק. ליתן אחרים — אסור.
« ודוקא אם נותן לו אותן שהיו בשעת פיסוק אבל אחרות אסור. הגהת מרדכי » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ)
« כתב ד״מ בשם הגהות מרדכי דוקא שנותן לו הנהו דלועין שהיו לו בשעת פיסוק » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ג)
« כ׳ הד״מ דוקא שנותן לו הנהו דלועין שהיו לו בשעת פיסוק אבל אם נותן לו אחרות אסור » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ד)
הש״ך והט״ז נותנים כל אחד בלשונו את ההפרש מן הדלועים — והוא לשון הגמרא : שם מה שגדל אחר כך מכח מה שהיה גדל ; וכאן, כי שקלת להאי חלב אתי אחרינא.
« דהכא מה שגדל אחר כך אינו גדל מכח מה שהיה בבהמה בשעת מכר דהא כי שקלת להאי כולה לגמרי אתי אחריני » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״א)
« חילוק שבין דלועין לחלב דבדלועין כיון דגדל כבר קצת ומזה גדל השאר אח״כ » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ד)
« דל״ד לדלועין דלעיל דהכא מה שגדל אח״כ אינו גדל מכח מה שהיא בבהמה בשעת מכר » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ט״ו)
הט״ז מבאר למה נמלטים הדלועים ממה שמחייב את הפרדס — וזו שאלה של דרך השוק : הדלועים נקנים בקטנם, והמחיר ששולם הוא מחירם.
« אבן דלועין דרך ליקח בקטנן ונמצא שעתה כשהוא קונה אותם כך הם נמכרים בשוק וזהו שויין » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט״ו)
אחר כך הוא מביא את קושיית התוספות : מה בין פרדס למשכנתא דסורא, ששם אף הוא אוכל פירות ? והתשובה תלויה בקניין : שם קונה את הקרקע לפירותיה, וכאן אינו זוכה בכלום.
« דשאני התם שקונה הקרקע מעכשיו לפירותיה אבל פרדס אינו זוכה בשום דבר והוה זוזי הלואה גביה עד הבציר » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט״ו)
« הא דאסור בפרדס כאן יותר ממשכנתא דסורא דשאני התם שקונה הקרקע מעכשיו לפירותיה » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק ט״ז)
« עיין בפוסקים עוד חילוקים אחרים » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ב)
הט״ז מעמיד את הזמורות עם הפרדס, ומוסיף — בס״ק אחד השווה גם לסעיף שאחריו — את טעם היתר השומרים : כל זמן שהמלאכה נמשכת לא הגיע זמן השכירות, ומה שניתן להם אז הנחה הוא ולא רבית.
« גם בזה אין דרך למכור כן והוה כמו פרדס דבסמוך » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט״ז)
« אלא אם כן יסייעו לדוש דלא נגמר השכירות עד אותו זמן ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט״ז)
אין לסעיף י״ב סימן קטן משלו בחמשת המאספים : הט״ז טיפל בו בחציו השני של ס״ק ט״ז שהובא בסעיף הקודם, וזה הפירוש היחיד לסעיף זה בכל האפרכסת. והטעם שנתן שם — אוזיל הוא דקא מוזיל גבייהו — הוא טעם הגמרא עצמה.
« ואף אם יתנו אז יותר ממה שמגיע להם שכירות בעד דישה והברה אוזיל הוא דקא מוזיל גבייהו » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ט״ז)
הש״ך נותן תחילה את טעם רש״י, והוא טעם כל הסעיף : היין העתיד להחמיץ כבר קלקולו בתוכו, ולא קנה הלוקח יין זה מעולם.
« פירש רש״י דהיינו בלא יצא השער ויש לו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ג)
« וזה שהחמיץ מעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ג)
« פרש״י נוטלין יין טוב ואי הוה שקלי ליה מתשרי דילמא היה מחמץ » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ז)
« פירש״י דהיינו בלא יצא השער ויש לו ול״ד לדלקמן סי׳ קע״ה ביש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ז)
כאן באה המחלוקת החולקת את כל הסעיף : איזו אחריות רשאי המוכר לקבל ? הש״ך בשם הטור מגבילה לחימוץ ; ואם קיבל אף אחריות השער — אסור. והוא דוחה במפורש את הדרישה שהפכה את הדברים.
« ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות. טור » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« אבל אם המוכר מקבל עליו גם כן אחריות דיוקרא וזולא אסור וכן מוכח בבית יוסף » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« והדרישה הפך הדברים והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ח)
« ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור. וכ״מ בתוס׳ והרא״ש » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ח)
על תיבת « בניסן » נפגשים הש״ך והט״ז בנקודה נדירה : בגמרא כתוב טבת, והטור כתב ניסן. הש״ך מבאר שהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין ; והתוספות מרחיקים לכת וסוברים שכל ימות השנה שווים.
« ויש פוסקים עד טבת ונראה דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
« והתוס׳ כתבו דטבת לאו דוקא אלא ה״ה כל ימות השנה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
« וכב״י כיון דמידי דרבנן הוא נראה דסמכינן על דברי התוספות ומביאו ד״מ ומ״מ יש להחמיר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
« וכתב ב״י שבגמרא של הטור היתה הגירסא בניסן או שסובר הטור דלאו דוקא עד טבת אלא אפי׳ עד ניסן » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ח)
הש״ך מבאר מה מוסיף חלקו השני של הסעיף על הראשון, ומפנה לענין אחריות החימוץ לחושן משפט.
« קמ״ל הכא דאפי׳ בשאר ימות השנה שרי א״נ קמ״ל דאפילו חבית ידוע שרי » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ו)
« עיין בח״מ סי׳ רל״ב » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ז)
ולבסוף טעם האיסור שבסוף הסעיף — לוקח שאינו מקבל עליו את הזול. הט״ז נוקב בשמה, והבאר היטב מעתיקה כלשונה : זו הצורה האסורה של הסימן.
« אפי׳ (לא) משכו דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד כן נראה לענ״ד » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק י״ט)
« דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד. ט״ז » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק י״ט)
ס״ק כ״ט של הש״ך הוא מן המופלאים שבסימן. הוא פותח בקביעה שכל הסעיף לשון הרמב״ם הוא, ושכל האחרונים נדחקו בישוב דבריו.
« כל הסעיף הוא ל׳ הרמב״ם והב״י והאחרונים נדחקו בישוב דבריו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
הוא מביא את תירוץ הפרישה ואת תירוץ הב״ח, ודוחה את שניהם במילה — ומציע את שלו, שאינה ביאור אלא הגהה בגוף הספר : המשפט « שאם לא מצא למכרה » נעתק ממקומו, וצריך לקראו אחר הדין השני.
« הפרישה כתב דבדין הא׳ מיירי שהמקבל מחזיק המעות עד הקיץ ומרויח בו ושם הלואה עליו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« והב״ח כתב דברישא אינו מקבל אחריות אלא עד הזמן אבל אחר שהגיע הזמן הרי היא ברשות הלוקח לכל דבר » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« וכל זה איננו שוה לי ולבי אומר לי שטעות נפל בספרי הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« והאי שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה כו׳ צריך להיות אחר סוף דין השני » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« כ׳ הש״ך דכל סעיף זה הוא לשון הרמב״ם והב״י וכל האחרונים נדחקו ביישוב דבריו » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ)
והט״ז הביא את ביאור הלבוש והקשה עליו ; ואחר כך הציע את קריאתו שלו, העושה את הסעיף לדרך שבה מבאר הרמב״ם את טרשא דרב נחמן.
« ובלבוש נתן טעם להיתר זה דלאו משום המתנת המעות אוקיר גביה אלא משום שאם אבדה או נשברה לא ישלם לו כלום » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ)
« ונראה לענ״ד פירוש דברי הטור בדרך זה כי הרמב״ם כ׳ דברים אלו לפרש טרשא דר״נ » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ)
נקודות הכסף מכריעות ביניהם, והש״ך הוא המנצח את הט״ז.
« דבריו דחוקים בישוב דברי הרמב״ם והנכון כמ״ש בש״ך ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
הט״ז מעיר תחילה על פרט שבגמרא שאינו קל : אף המוכר עצמו היתה לו דעה להוליכם לשם — ואף על פי כן מותר, אם האחריות עליו.
« בגמרא איתא בהדיא אע״פ שגם המוכר עצמו היה לו ג״כ דעה להוליכם לשם » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״א)
« בש״ס איתא בהדיא אע״פ שגם המוכר עצמו היה לו ג״כ דעה להוליכה לשם » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״א)
« בטור כתוב מיד כשתמכור אפרעך וכוונת המוכר להראות שמאמיני׳ לו » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ב)
אחר כך בא טעם הדין, והט״ז מנסחו יפה מכולם : אם האחריות על הלוקח, כבר עכשיו יש כאן הלואה והמותר פירותיה ; ואם על המוכר, אין ההלואה מתחלת אלא משעת המכירה, וכל מה שנתייקר בדרך של הבעלים הראשונים הוא.
« דהשתא הוה מלוה גביה ויהיב ליה מותרות ברבית » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ג)
« משא״כ אם אחריות על המוכר דלא מתחלת ההלואה עד שעה שימכרנה וכל מה שימכרנה ביוקר הרי היא של בעלים הראשונים » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ג)
נשאר שכר הטרחה, ובו נחלקו למעשה. הש״ך קורא בבית יוסף שצריך שכר שלם, עמלו ומזונו ; והט״ז סובר שאף בדבר מועט סגי, והבאר היטב מעמיד את שתי הדעות זו מול זו.
« בבית יוסף משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם וע״ל סימן קע״ז » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל)
« כ״כ התוס׳ והרא״ש מטעם דאל״כ הרי הוא טורח לו בהליכה בשביל הלואה שאח״כ » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« ולע״ד נראה דבזה לא יצאנו עדיין מאיסור רבית אלא טעמא דהלוקח טרח בשביל עצמו כדי שיגיע מעות לידו ואין זה שכר הלואה » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
« בב״י משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם ולא די בדבר מועט אבל הט״ז כתב דאפילו בדבר מועט סגי » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ב)
ולבסוף פטורו של האדם החשוב : הט״ז מדייק שהמכס שנפטר ממנו הלוקח — בחזרתו הוא, שאם לא כן מה הנאה יש לו.
« פירוש בחזרתו דאם לא כן מה הנאה יש לו » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
« פי׳ בחזרתו דאל״כ מה הנאה יש לו. ט״ז » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ג)
הש״ך מבאר למה הצריך המחבר זמן : בלעדיו אין כאן הלואה כלל אלא שליחות בעלמא, ואין שאלת הרבית עולה כל עיקר.
« שאם לא היו מתנין ליתן לזמן פלוני אין כאן הלואה אלא שליחות הוא » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״א)
הט״ז נותן את שני טעמי הגמרא שבגללם התגר מוצא בזה את שלו — מגלין לו את השער, או מוזילין לו — ומוציא מזה תולדה למעשה שהבאר היטב יאחזנה : אם נותן לו שכר טרחא, שרי.
« ואמרינן בגמרא דניחא לתגר דמגלין ליה תרעא » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ו)
« ולפ״ז נראה אם נותן לו שכר טירחא על ההבאה שרי והוא פשוט לענ״ד » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ו)
« כ׳ הט״ז נראה דאם נותן לו שכר טרחא על ההבאה שרי אפילו בלא אחריות » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ד)
על האדם החשוב מוסיף הש״ך בשם הריב״ש תנאי כפול המסלק את המניעה, והט״ז מבאר מדוע יצאו מיני סחורה : אין שני טעמי הגמרא נוהגים אלא במקום שהמסחר מתמיד.
« וכשמקבל עליו אחריות ונותן לו ג״כ שכר טרחו אפי׳ אדם חשוב שרי. ריב״ש מביאו ב״י » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ב)
« דדוקא בתבואה יש להנהו תרי טעמי שזכרנו דתבואה מידי דשכיחא דאזלי ואתו אותן סוחרים כל שעה » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ז)
על « ויש מתירין » של הרמ״א טוען הש״ך שאין כאן מחלוקת כלל : הרמב״ם והמחבר מודים לזה, ולא דיברו אלא באינו נותן שכר טרחו. וזו מן השורות המועילות שבסימן, שהרי היא שווה אף לסעיף י״ח.
« אין כאן מחלוקת דגם הרמב״ם והמחבר מודים לזה כדמשמע בהרב המגיד וב״י אלא דמיירי באינו נותן לו שכר טרחו » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ג)
« וכן לקמן סעיף י״ח שכ׳ הרב ויש מתירין אינם חולקי׳ אסברא ראשונה וכה״ג בדוכתא טובי » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ג)
« דאף על גב דהיה ראוי לאסור שמשקבל את המעות ואילו צריך להוציאם היה מוציא אותם » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ח)
« והש״ך כ׳ דאין כאן מחלוקת דגם הרמב״ם והמחבר מודים בזה אלא דהם אמרו באינו נותן לו שכר טרחו » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ה)
הערה אחת, ובה טעם שני חצאי הסעיף : אם יש לו שם, כבר מעכשיו הועמד ברשותו ואין כאן אלא סאה בסאה ; ואם אין לו, מה שנותן במקום היוקר מחיר ההמתנה הוא.
« דמהשתא אוקימנא ברשותיה ואע״ג דלא משך דסאה בסאה אבק רבית הוא וביש לו לא גזרי » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
« ואין לו אסור דבשכר המתנתו נותן לו במקום היוקר » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק כ״ט)
הש״ך נותן את טעם האיסור בלשון הגמרא עצמה — זוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרא בעינייהו — ואחר כך קושר לטעם זה את סעיף י״ט : שם אין הלואה כלל.
« אע״פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה דזוזי יהיב וזוזי שקיל » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ד)
« לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר בעד סך ההוא שנותן לו זה » (ש״ך יו״ד קע״ג ס״ק ל״ד)
« ומה שנוהגין לתת כ׳ לטרין למי שיבטיח ק׳ לטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ו)
הט״ז מוסיף את חילוק הריב״ש המכריע את החומרה : אם קיבל עליו אחריות, אינו אלא אבק רבית ; ואם לא קיבל, רבית קצוצה. ומגיה על הלבוש שלא עיין בדברי עצמו בסימן קע״ו · 176.
« ואם לא קיבל עליו האחריות הוי רבית קצוצה כן כתב ריב״ש סימן ש״ח » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל)
« ובלבוש כתב כאן דאפילו אם קבל עליו אחריות הוה רבית קצוצה ושגגה היא דלא עיין בגוף הדין » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל)
הפתחי תשובה מעמיד כנגד הריב״ש תשובת הרדב״ז : לדעתו רבית קצוצה גמורה היא, לפי שאסמכתא לא קניא, ולא היה המלוה מפסיד באמת.
« וכ׳ שדבר זה אסור משום ר״ק ואף שהריב״ש בתשובה סי׳ ש״ת כתב דהוא אבק רבית » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
« נמצא שלא היה מפסיד המלוה והרי הוא ר״ק ויוצא בדיינים » (פת״ש יו״ד קע״ג ס״ק י)
על הגהת הרמ״א תמה הט״ז תחילה — ואחר כך חוזר בו, שהרי מנהג ימי רש״י מקרה אחר לגמרי הוא : שם מכר גמור, והריב״ש מודה בו.
« גמגום חזינא כאן דמשמע מלשון זה שיש מתירין אלו חולקין עם הריב״ש דלעיל ולא נראה כן » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״א)
« ונ״ל פשוט שגם הריב״ש מודה בזה דכאן אין שום הלואה אלא מכר גמור » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״א)
« גם כאן כתב הש״ך דגם המחבר מודה בזה דכאן אין שום הלואה אלא מכר גמור » (באר היטב יו״ד קע״ג ס״ק כ״ז)
נקודות הכסף חותמות את הדיון בהפניה לסימן הקטן שבו כבר אמר הש״ך את הכל.
« גמגום חזינא כו׳. לק״מ כמ״ש בש״ך ס״ק ל״ג » (נקודות הכסף יו״ד קע״ג)
ס״ק האחרון של הט״ז מבאר למה אין הקדמת העשרים משנה : המקבלם קנאם מתחילה, והמאה שישלם אם יארע היזק אינם מחיר המתנה אלא נשיאת אחריות.
« שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות מאה ליטרין » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״ב)
« שידוע שאין נותן לו מאה ליטרין בשביל הקדמת ך׳ ליטרין אלא מפני ההפסד שקבל עליו » (ט״ז יו״ד קע״ג ס״ק ל״ב)
עניינו של סימן זה נקבע בהלכות מלווה ולווה — בפרק השמיני לצד המכר, ובתשיעי לצד הקדמת המעות. הפרק השמיני נפתח בדינו של סעיף א, והרמב״ם נותן מיד את הגדרתו ואת תולדתו הממונית :
« אָסוּר לְהַרְבּוֹת עַל הַמֶּכֶר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה א׳)
« הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית שֶׁזֶּה דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁנּוֹטֵל עֶשְׂרִים בִּשְׁבִיל שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַד זְמַן פְּלוֹנִי » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה א׳)
« וּכְשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ בַּדִּין אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן אֶלָּא מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר אוֹ יַחְזִיר מִמְכָּרוֹ מִיָּדוֹ אִם הָיָה קַיָּם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה א׳)
ההלכה שאחריה היא סעיף ג, ושלאחריה סעיף י״ד — הקטע שהש״ך יאמר עליו שנפלה בו טעות סופר :
« הֲרֵי זֶה רַשַּׁאי לוֹמַר לוֹ תֵּן [לִי] מִיָּד בְּפָחוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה ב׳)
« וְאִם לֹא מָצָא לְמָכְרָהּ וּלְהַרְוִיחַ בָּהּ הָיָה לוֹ לְהַחְזִירָהּ לַבְּעָלִים » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה ג׳)
אחר כך באים כסדרם סעיף ב, סעיף י וסעיף י״א :
« שֶׁאֲפִלּוּ הֵבִיא זֶה מְעוֹתָיו עַתָּה בִּשְׁנֵים עָשָׂר הָיָה קוֹנֶה אוֹתָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה ד׳)
« אָסוּר לִקְנוֹת פְּרִי הַפַּרְדֵּס קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר וְיִתְבַּשֵּׁל » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה ה׳)
« שֶׁהֲרֵי אִם מֵת אוֹ כָּחַשׁ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ הוּא וְהַכַּחַשׁ וְהַמִּיתָה דָּבָר מָצוּי תָּמִיד » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה ה׳)
« הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהַפֵּךְ בָּהֶן כְּשֶׁהֵם מְחֻבָּרִים שֶׁנִּמְצָא כְּקוֹנֶה אִילָן לִזְמוֹרוֹתָיו » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה ו׳)
סעיף י״ב, שהרמב״ם נוקב בו בטעם שהט״ז יביאנו — השכר שנעשה, בהעדר מלאכה, כמלוה ביד הבעלים :
« וְאִם לֹא עָשׂוּ כָּךְ נִמְצֵאת הַשְּׂכִירוּת אֵצֶל הַבְּעָלִים כְּמִלְוֶה וְזֶה שֶׁלָּקְחוּ בְּזוֹל מִפְּנֵי שֶׁאִחֲרוּ שְׂכָרָן עַד הַגֹּרֶן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה ז׳)
סעיף י״ג, ועמו הלשון שהניחה הגמרא והרמב״ם מחילה כאן ככתבה :
« שֶׁכֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַזּוֹל הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְשָׂכָר וּלְהֶפְסֵד » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה י׳)
« שֶׁלֹּא קָנָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא יַיִן טוֹב וְאֵלּוּ שֶׁהֶחְמִיצוּ מִתְּחִלָּה הָיוּ רְאוּיִין לְהַחְמִיץ אֲבָל לֹא נוֹדַע הַדָּבָר עַד אַחַר הַזְּמַן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה י׳)
ובאותו פרק עצמו, הצורה האסורה של הסימן בשמה המלא — הרמב״ם נוקטה בצאן ברזל, והטעם שהוא נותן הוא בדיוק טעם סעיף י״ג :
« הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי בַּעַל הַצֹּאן קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה י״ב)
« לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַצֹּאן שֶׁאִם הוּקְרוּ אוֹ הוּזְלוּ אוֹ אִם נִטְרְפוּ הֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח׳ הלכה י״ב)
הפרק התשיעי נושא את הצד השני. סעיף ט מצוי שם בלשון הברייתא עצמה, וסעיף ח חותם את הפרק :
« אֲבָל אָמַר לוֹ מַה שֶּׁעִזַּי חוֹלְבוֹת כָּךְ וְכָךְ מָכוּר לְךָ בְּכָךְ וְכָך » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ט׳ הלכה ג׳)
« הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי הוּא מַנִּיחָן וְהֵם גְּדֵלִים מֵאֲלֵיהֶן וְאִלּוּ קִצְּצָן עַתָּה כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים לֹא הָיוּ בָּאִים אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ט׳ הלכה י׳)
סעיף ז מקבל שם את ניסוחו הברור מכל — שהמחוסר גבייה כאילו אינו :
« הָיוּ לוֹ חִטִּים חוֹב אֵצֶל אֲחֵרִים וְנָטַל הַמָּעוֹת עַד שֶׁיִּגְבֶּה חִטָּיו וְיִתֵּן לוֹ אָסוּר שֶׁהֲרֵי הֵן מְחֻסָּרִין גְּבִיָּה וּכְאִלּוּ אֵינָם » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ט׳ הלכה ו׳)
ולבסוף סעיפים ט״ז, ט״ו וי״ז, שהרמב״ם נותנם זה בצד זה כשולחן ערוך :
« וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ. אִם אָבְדוּ בַּדֶּרֶךְ אוֹ נִגְנְבוּ אָבְדוּ לוֹ. וְאָדָם חָשׁוּב אָסוּר לַעֲשׂוֹת זֶה » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ט׳ הלכה ז׳)
« ובְּמִינֵי סְחוֹרָה אָסוּר לְכָל אָדָם לְפִי שֶׁאֵין מִינֵי סְחוֹרָה מְצוּיִין כְּפֵרוֹת » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ט׳ הלכה ז׳)
« אִם הָיְתָה בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם מֻתָּר וְאִם הָיְתָה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ אָסוּר » (רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ט׳ הלכה ט׳)
הסימן מדבר בדלועים ובחביות יין, אבל חמשת מבחניו מכריעים מצבים רגילים ביותר. כל שורה כאן היא כיוון לימוד ולא פסק : ליישום למעשה, שאל את רבך.
| המקרה | מה שהסימן אומר בו | המקור |
|---|---|---|
| ספק מציג שני מחירים : « במזומן » ו« לשלושים יום », והשני גבוה. | זהו בדיוק המקרה שסעיף א אוסר בסחורה שיש לה שער ידוע, וכל שכן ששני המחירים כתובים זה כנגד זה : זו הקציצה עצמה. והדרך שמורה הש״ך בשם רבנו תם אחרת היא : מחיר אחד, ההולך אחר שער יום הפרעון. | סעיף א ; ש״ך ס״ק ג |
| ניכיון של שני אחוזים ללקוח המשלם את החשבונית לפני זמנה. | חילוקו של סעיף ג מכריע כאן, והוא תלוי בנקודה אחת : האם כבר הוצאה החשבונית בסכומה המלא ? אם כן, ההנחה מחילת חוב היא. ואם הודיעו על הניכיון בהצעה, קודם גמר המקח, הרי הוא הברירה שאסר סעיף א. | סעיף ג ; ש״ך ס״ק ז ; פת״ש ס״ק ה |
| חברה מוכרת את חובות לקוחותיה לחברת מימון תמורת תשעים וחמישה אחוז מערכם. | זהו סעיף ד, והתשובה תלויה כולה בחוזה : אם חברת המימון נושאת בעניות החייבים, מכירת חוב היא ומותרת. ואם שמרה לעצמה חזרה על המוכר — לא קנתה כלום, אלא הלוותה, וחמשת האחוזים רבית. והש״ך מחמיר עד הסוף : אף אחריות הדמים שקיבל בלבד אוסרת. | סעיף ד ; ש״ך ס״ק ט ; ט״ז ס״ק ג |
| קהל צריך מזומנים ומבקש « למכור » הכנסות עתידיות. | סעיף ה נותן את המבנה המדויק, והוא בשלושה שלבים : למכור זכות ממשית כנגד תשלומים לשיעורין, להחתים על שטר, ואחר כך למכור את החוב בניכיון. וכל אחד משלושתם כשר ; ואין זו הלבשה אלא עסקה אחרת. | סעיף ה ; ט״ז ס״ק ח |
| חלפן מקבל מטבע חלש כנגד מטבע חזק בהפרש שער. | הפתחי תשובה דן בזה בסעיף א : אין למטבע של מדינה אחרת דין מטבע היוצא, ואין בו אונאה, והרי הוא כקרקע — ומכאן שאין שומתו ידועה. אבל סעיף ו מניח את הגבול : בשני דברים ממין אחד הלואה היא ולא מכר. | סעיפים א, ו ; פת״ש ס״ק ג ; ש״ך ס״ק ט״ז |
| הזמנה מוקדמת המשולמת מראש בהנחה על מוצר שעדיין לא יוצר. | סעיף ז הוא המסגרת, ותנאו שיהא המקח כבר ברשות המוכר. והש״ך מוסיף תנאי שהאחרונים אחזו בו : אף במקום שאין השומה ידועה, ההיתר הוא ביצא השער דוקא. והט״ז מחמיר עוד ודוחה את קולת הרמ״א, והבאר היטב מסיק כשניהם. | סעיף ז ; ש״ך ס״ק י״ז ; ט״ז ס״ק י״ב ; באה״ט ס״ק י״ג |
| חוזה קונסיגנציה : הסחורה נמסרת, ומשולמת רק אם נמכרה. | זהו סעיף י״ד, והוא מותר בשתי הצורות שמתאר הרמב״ם. והמצילן היא הרשות להחזיר את שלא נמכר : שאם לא כן היה המקבל קשור למחיר שאולי לא ישיגנו, והמותר היה נעשה מחיר המתנה. | סעיף י״ד ; ש״ך ס״ק כ״ט |
| חוזה יבוא שבו הקונה משלם מראש והיצואן נושא בהובלה. | סעיפים ט״ו וט״ז משיבים זה לזה, והכלל שהם מרכיבים אחד הוא : הנושא באחריות הוא הבעלים. והרמ״א בסעיף ט״ז מתיר אף את המקרה ההפוך — האחריות על המוליך — בתנאי מפורש שיינתן שכר הטרחה. ובשיעורו של שכר זה מצריך הש״ך את כולו, והט״ז מסתפק בדבר מועט. | סעיפים ט״ו, ט״ז ; ש״ך ס״ק ל ; ט״ז ס״ק כ״ד ; באה״ט ס״ק כ״ב |
| הלואה שפרעונה מוגדל אם יצליח מיזם ומתבטל אם ייכשל. | סעיף י״ח מונעו, וטעמו אינו תלוי בשיעור הסיכון : זוזי יהיב וזוזי שקיל, ואין אלו אותם. והט״ז בשם הריב״ש עושהו אבק רבית כשקיבל את האחריות ; והרדב״ז, שמביאו הפתחי תשובה, רואה בו רבית קצוצה, לפי שאסמכתא לא קניא. | סעיף י״ח ; ט״ז ס״ק ל ; פת״ש ס״ק י |
| דמי ביטוח המשולמים לכיסוי ערכו של מטען. | סעיף י״ט מתירם, והש״ך נותן את הטעם בשם הריב״ש : אין כאן הלואה כלל אלא כעין מכר — קונים אחריות. ואין הקדמת התשלום משנה בזה כלום. | סעיף י״ט ; ש״ך ס״ק ל״ד ; ט״ז ס״ק ל״ב |
| קנס פיגורים הקבוע בחוזה ונדרש מלקוח המשלם באיחור. | אין הסימן דן בו במפורש, אבל הוא נותן את הכלי : אין השאלה מה שם הסכום אלא על מה הוא משלם. אם הוא מכסה נזק שנגרם באמת — אין זה אגר נטר ; ואם הוא גדל עם הזמן שעבר — הרי הוא הוא. וזה ענין לרב ולא לקריאה. | כללא : בבא מציעא ס״ג ע״ב ; סעיף א |
מה שמכריע סימן קע״ג, בשבעה משפטים.