סימן קצ״ה — דיני ההרחקות

כל זמן שהאישה נדה ועדיין לא טבלה, חייבים בני הזוג לפרוש זה מזה. השולחן ערוך (יו״ד קצ״ה) מפרט את ההרחקות שבחיי היומיום: שלא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יושיט דבר מיד ליד (אפילו בזריקה); בשולחן — לאכול רק עם היכר, דבר המפסיק בין הקערות (פת, כד) או כל אחד על מפה שלו; שלא ישתה משיורי כוסה; לישון במיטות נפרדות; וכן הוא לא ימזוג לה ולא ישלח לה כוס המיוחד לה. אלו הלכות למעשה שלומדים בדיוק אצל רב ומורת כלה.

כל ההרחקות נוהגות בין בימי נדה ובין בימי ליבון — השבעה נקיים — בלא הבדל בין רואה לכתם, שכן כל זמן שלא טבלה היא בטומאתה. הרמ״א מביא יש אומרים המקילים בימי ליבון בדבר אחד (כגון לאכול בקערה אחת), אך עיקר המנהג להחמיר. פרטי מה שנשתנה, או לא נשתנה, בין שתי התקופות נלמדים אצל הרב ומורת הכלה, המוסרים את המנהג המדויק של בני הזוג.

כן. השולחן ערוך מלמד שבקושי התירו לאישה נדה להתקשט (כחל ופרכוס) בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה. לעומת זאת מייחדים לה בגדים מיוחדים לימי נדתה, כדי ששניהם יזכרו את מצבה, ושומרים על צניעות הראייה. זו רוח הסימן: לשמר את החיבה וכבוד הבית תוך שמירת הפרישה. הגבולות המעשיים נקבעים עם הרב ומורת הכלה.

הסימן (סעיפים טו-יז) דן בדיני החולה. אם הבעל חולה ואין לו אחר שישמשנו, אשתו הנדה רשאית לשמשו, ותיזהר משירותי חיבה (למזוג לו, להציע מיטתו בפניו). אם היא חולה ונדה, אינו נוגע בה לשמשה — ויש אומרים שבהיעדר אדם אחר הקלו. ואם הבעל רופא, אסור לו למשש את הדפק של אשתו הנדה, אלא במקום סכנה ובהיעדר רופא אחר. כל אלו שאלות שיש לשאול, בלא דיחוי, את הרב — והמצב הרפואי את הרופא.