נגיעה, השולחן, המיטה והמלאכות האסורות — להכיר ולהבין
יורה דעה · סימן קצ״ה
דְּבָרִים הָאֲסוּרִין בִּזְמַן נִדּוּתָהּ
🌱 רמת מבוא · מתחילים
✦ ❖ ✦
מבט ראשון על סימן קצ״ה : 17 הסעיפים של המחבר וההגהות של הרמ״א, טקסט עברי מנוקד וביאור בהיר. כל זמן שלא ספרה האשה ימי ספירתה וטבלה במקווה, חייבים בני הזוג בכל ההרחקות — ריחוקים מעשיים בחיי היום־יום : שלא יגע בה (נגיעה), היכר על השולחן, מיטות נפרדות, ראייה, ייחוד בגדים, תכשיט המותר, והמלאכות שדרך חבה — האסורות. הסימן מבחין בין שתי תקופות — נדה וליבון — ומברר דיני החולה. אלו הלכות למעשה, ויש ללומדן אצל רב או מורת כלה.
הנושא : ההרחקות — דברים האסורין בין בני הזוג בזמן נדותה המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קצ״ה
עריכה : הרב יוסף חיים סממה DAAT · daattorah.com
📑 מתווה הלימוד
1.טקסט המחבר : 17 הסעיפים, אחד אחד, כסדר הספר
2.רקע : מהן ההרחקות, ולמה בא הסימן
3.מושגי היסוד : הרחקה, נגיעה, היכר, דרך חבה, ליבון…
4.טבלת ההרחקות : אסור / מותר, במבט אחד
5.הש״ך והט״ז : מי הם ותפקידם ביורה דעה
6.הגהת הרמ״א (הגה) : המנהגים והקולות
7.שתי התקופות : נדה וליבון (שבעה נקיים)
8.מקרים מעשיים : חיי היום־יום, התכשיט, החולה
9.סיכום ושאלות הבנה
1. טקסט המחבר — 17 הסעיפים
הערת קריאה. הקטעים העבריים שבפרק זה הם לשון השולחן ערוך עצמה, סעיף אחר סעיף וכסדר הספר, כמות שהיא במקור. התרגום שאחר כל קטע מביא את בבותיו באותו סדר, והגהות הרמ״א (הגה) מוצגות ככאלה.
סימן קצ״ה הוא מן המעשיים שבכל הלכות הנדה. המחבר (רבי יוסף קארו) מונה בו את ההרחקות — הריחוקים שבחיי היום־יום, שמהם חייבים בני הזוג לפרוש כל זמן שהאשה נדה, דהיינו כל זמן שלא ספרה וטבלה. אין אלו איסורים מופשטים : הם נוגעים לשולחן, לכוס, למיטה, לבגדים ולמלאכות הקטנות. הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף את הגהותיו (הגה) למנהג אשכנז — דיוקים וכמה קולות בימי ליבון. נכיר את 17 הסעיפים אחד אחד, כסדר השולחן ערוך ; הקיבוץ הענייני לשש משפחות מובא להלן (פרק ב).
סעיף א — לפרוש עד הטבילה ; שלא יקל ראש, אך היחוד מותר
דברים האסורין בזמן נדותה. ובו י"ז סעיפים: חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול (ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה) תמיד היא בנדתה עד שתטבול (ב"י בשם פוסקים) ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה (אפילו בדברים) (טור וב"י בשם רשב"א מאבות דרבי נתן) שמא ירגיל לעבירה אבל מותר להתייחד עמה דכיון שבא עליה פעם א' תו לא תקיף יצריה (ל' עצמו):
כותרת הסימן :דברים האסורין בזמן נדותה. ובו י״ז סעיפים. חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה עד שתספור ותטבול. הגהת הרמ״א : ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה — תמיד היא בנדתה עד שתטבול. המשך לשון המחבר :ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה — אפילו בדברים(הגהת הרמ״א), אפילו בדיבור בעלמא — שמא ירגיל לעבירה. אבל מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה פעם אחת תו לא תקיף יצריה (שוב אין יצרו תוקפו).
היסוד המכונן : מעמד הנדה אינו פוקע לא בזמן ולא בפסיקת הראייה, אלא רק בספירת הימים ולאחריה הטבילה במקווה. עד אז בני הזוג „מתרחקים״ — וריחוק זה מכוון גם נגד אווירת הקלות ראש והקירוב, עד כדי דיבור, שמא ירגיל לעבירה. אך הסעיף עצמו מציב גבול לריחוק : היחוד מותר, והטעם מפורש בשולחן ערוך — תו לא תקיף יצריה, שהרגלם זה עם זה מפקיע את תוקף היצר. ואין זה היתר גורף : הסעיף תולה אותו בתנאי שאמר בפירוש — דכיון שבא עליה פעם א׳, שכבר בא עליה. בזוג כזה, ובהרגלו, מדבר הסעיף.
סעיף ב — שלא יגע ושלא יושיט דבר
לא יגע בה אפילו באצבע קטנה ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה שמא יגע בבשרה (וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך אסור) (ב"ז ס"ס קנ"ד והגהות ש"ד בשם מהר"ם):
לא יגע בה אפילו באצבע קטנה. ולא יושיט מידו לידה שום דבר ולא יקבלנו מידה — שמא יגע בבשרה. הגהת הרמ״א : וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך — אסור.
הנגיעה, בהרחבה. האיסור אינו מצטמצם לנגיעה „של חיבה״ : שום מגע, ואפילו באצבע קטנה. וההרחקה מתפשטת להעברת חפצים מיד ליד — ואפילו בזריקה — שהיא מקרבת את הידיים ועלולה להביא לידי נגיעה. זהו לב ההרחקות : ליצור ריחוק גופני ברור.
סעיף ג — לאכול יחד : ההיכר, ושיורי מאכלה
לא יאכל עמה על השלחן אא"כ יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה לחם או קנקן או שיאכל כל אחד במפה שלו: הגה וי"א הא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה היינו דוקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה וא"צ היכר אחר (הגהות אשירי בשם ר"י והגהות אלפסי) וכן נוהגין י"א שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה (מצא בקונטרס דהלכות נדה) כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה וכמו שיתבאר:
לא יאכל עמה על השולחן אלא אם כן יש שינוי : דבר המפסיק בין קערה שלו לקערה שלה — לחם או קנקן — או שיאכל כל אחד במפה שלו. הגהת הרמ״א : ויש אומרים שהא דצריכין הפסק בין קערה שלו לקערה שלה — היינו דווקא כשאינן אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה ; אבל אם אוכלין בקערה אחת כשהיא טהורה, סגי אם אוכלת בקערה בפני עצמה ואינה צריכה היכר אחר — וכן נוהגין. ויש אומרים שאסור לו לאכול משיורי מאכל שלה, כמו שאסור לשתות משיורי כוס שלה, וכמו שיתבאר (סעיף ד).
ההיכר — „הסימן״. מותר לשבת יחד אל השולחן, אך לא כדרך הרגיל : צריך סימן נראה לעין המזכיר לשניהם את הריחוק. לחם, קנקן בין הקערות, מפות נפרדות — לא חשוב האמצעי, העיקר שדבר־מה יסמן את ההפרדה וישמש זכר.
סעיף ד — שלא ישתה משיורי כוסה — ובמה התירו
לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא: הגה אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם (טור בשם סמ"ג) או שהורק מכוס זה אל כוס אחר אפילו הוחזר לכוס ראשון (הגהמי"י בשם רא"ם ורוקח סימן שי"ח ומרדכי ואגודה פ"ק דשבת) ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה (שם) והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא (ג"ז שם) ואם שתתה מכוס והלכה לה י"א שמותר לו לשתות המותר דמאחר שכבר הלכה אין כאן חבה (בקונטרס הנ"ל):
לא ישתה משיורי כוס ששתתה היא. הגהת הרמ״א : אם לא שמפסיק אדם אחר ביניהם, או שהורק מכוס זה אל כוס אחר — אפילו הוחזר לכוס ראשון. ואם שתתה והוא אינו יודע ורוצה לשתות מכוס שלה — אינה צריכה להגיד לו שלא ישתה. והיא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא. ואם שתתה מכוס והלכה לה — יש אומרים שמותר לו לשתות המותר, דמאחר שכבר הלכה אין כאן חבה.
סעיף ה — שלא ישב במיטתה ולא על ספסל מתנדד ; הליכה דרך טיול
לא ישב במטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה: הגה ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדדת ואינה מחוברת לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו (מרדכי פ"ק דשבת בשם צפנת פענח בשם רש"י) ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהם (אגודה פ' התינוקת ות"ה סימן רנ"א) וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת אם הולך רק דרך טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אף על פי שהוא ואשתו הם לבדן ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה (כל זה בת"ה סימן רנ"א):
לא ישב במיטה המיוחדת לה אפילו שלא בפניה. הגהת הרמ״א : ואסור לישב על ספסל ארוך שמתנדדת ואינו מחובר לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו. ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהם. וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת אם הולך רק דרך טיול, כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה ; אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו — מותר, אף על פי שהוא ואשתו לבדן, ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה.
מפני מה הספסל המתנדד ? הסעיף אינו נותן טעם — הוא אומר את האיסור ופוסק. הטעם הוא במקור שהרמ״א מציין בצדו, המרדכי (פ״ק דשבת) בשם הצפנת פענח בשם רש״י : ספסל שאינו מחובר לכותל נד מחמתה, והיושב עליו חש בתנועה — ובזה הספסל מקרבם. ומכאן הגבול שהסעיף עצמו קובע : ואינו מחובר לכותל. ספסל קבוע, שאינו נד מחמתה, אינו בכלל.
סעיף ו — שלא יישן עמה במיטה
לא יישן עמה במטה אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה: הגה ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו (ב"י דלא כר' ירוחם) ואפילו אם שוכבים בב' מטות והמטות נוגעות זו בזו אסור (מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ):
לא יישן עמה במיטה, אפילו כל אחד בבגדו ואין נוגעין זה בזה. הגהת הרמ״א : ואפילו יש לכל אחד מצע בפני עצמו ; ואפילו שוכבים בשתי מיטות והמיטות נוגעות זו בזו — אסור.
הפרדת המשכבים. איסור המיטה חמור : לא די בלבוש, לא די במצעים נפרדים, ואף לא בשתי מיטות צמודות. המעשה למעשה : שתי מיטות נפרדות (לרוב במרווח קטן), כל אחת ומצעיה. פרטי ההפרדה המדויקים נקבעים אצל רב או מורת כלה.
סעיף ז — שלא יסתכל במקומות המכוסים
לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה: (אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלוים אע"פ שנהנה בראייתה) (ב"י בשם הרמב"ם):
לא יסתכל אפילו בעקבה ולא במקומות המכוסים שבה. הגהת הרמ״א : אבל מותר להסתכל בה במקומות הגלויים, אף על פי שנהנה בראייתה.
סעיף ח — ייחוד בגדים לימי נדותה
ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה:
ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה, כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה.
סעיף ט — התכשיט, שהותר „בקושי״
בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה:
בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה — ורק כדי שלא תתגנה על בעלה.
מתח מכוון. שתי מגמות נפגשות כאן : מצד אחד הבגדים המיוחדים מזכירים תדיר את מעמד הנדה (סעיף ח) ; מצד שני התכשיט הותר (סעיף ט) כדי לשמור על אהבת בני הזוג ושלא תתגנה. הראשונים הכריעו לטובת התכשיט — אך „בקושי״, כלומר במידה.
סעיף י — מזיגת הכוס : היכר ביד שמאל או על הכר
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לו חוץ ממזיגת הכוס שאסורה למזוג הכוס (בפניו) (ב"י וכן משמע ממרדכי פ"ק דשבועו' וכ"מ מדברי הפוסקים) ולהניחו לפניו על השלחן אא"כ תעשה שום היכר כגון שתניחנו על השלחן ביד שמאל או תניחנו על הכר או על הכסת אפילו ביד ימינה:
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה — נדה עושה לו, חוץ ממזיגת הכוס : אסורה למזוג הכוס בפניו ולהניחו לפניו על השולחן — אלא אם כן תעשה היכר, כגון שתניחנו על השולחן ביד שמאל, או שתניחנו על הכר או על הכסת — ואז אפילו ביד ימינה.
הכלל הגדול : כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה — נדה עושה לו, חוץ משלוש מלאכות שהן דרך חבה.
סעיף יא — הצעת המיטה בפניו
אסורה להציע מטתו בפניו ודוקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חבה אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חבה שרי ושלא בפניו הכל מותר אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם:
אסורה להציע מטתו בפניו — ודווקא פריסת סדינים והמכסה שהוא דרך חבה ; אבל הצעת הכרים והכסתות שהוא טורח ואינו דרך חיבה — מותר. ושלא בפניו הכל מותר, אפילו הוא יודע שהיא מצעת אותם.
סעיף יב — יציקת מים לרחיצתו
אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו ואפילו הם מים צוננים:
אסורה ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו — אפילו אינה נוגעת בו, ואפילו מים צוננים.
אמת המידה : דרך חבה. הנדה עושה הכל, חוץ ממעשים שמבטאים חיבה : מזיגת כוסו, פריסת סדיני מיטתו, יציקת מי רחיצתו. לעומת זאת מה שאינו אלא טורח (הצעת הכרים) — מותר, והכל מותר שלא בפניו. ההיכר שנקט הסעיף העשירי הוא בהנחה ולא באופן המזיגה : שתניחנו על השולחן ביד שמאל, או שתניחנו על הכר או על הכסת — ושם אפילו ביד ימינה. אבל המזיגה עצמה בפניו אסורה.
סעיף יג — הדדיות : אף הוא לא ימזוג ולא ישלח לה כוס
כשם שאסורה למזוג לו כך הוא אסור למזוג לה ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו לית לן בה:
כשם שאסורה למזוג לו (סעיף י), כך הוא אסור למזוג לה. ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין המיוחד לה — אסור, לא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר. אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו (והיא שותה אחריהם) — לית לן בה.
הרחקת הכוס היא הדדית וסימטרית : לא היא מוזגת לו ולא הוא מוזג לה ; ואף שליחת כוס המיוחד לה היא מעשה של קירוב — ולכן נדחית. ההיכר (אדם אחר, עירוי לכוס אחר) מתיר.
סעיף יד — ההרחקות בנדה ובליבון
כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי ליבונה שהם כל ימי ספירתה ואין חלוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאת כתם: הגה וי"א דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמה בקערה (הגה במרדכי בשם ראבי"ה) וכן נוהגין להקל בזה ויש להחמיר:
כל אלו ההרחקות צריך להרחיק בין בימי נדותה בין בימי ליבונה — שהם כל ימי ספירתה (שבעת הנקיים). ואין חילוק בכל אלו בין רואה ממש למוצאת כתם. הגהת הרמ״א : ויש אומרים שאין להחמיר בימי ליבונה בעניין איסור אכילה עמה בקערה — וכן נוהגין להקל בזה, ויש להחמיר.
נדה / ליבון — שתי התקופות. נדה : ימי הראייה, עד פסיקתה. ליבון („הלבנה״) : שבעת הנקיים שסופרת אחר כך לפני הטבילה. ההרחקות נוהגות בשתיהן ; הרמ״א מציין רק קולה במנהג בליבון (קערה משותפת).
סעיף טו — הוא חולה ואין מי שישמשנו
אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו רק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו:
אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה — מותרת לשמשו, רק שתיזהר ביותר שתוכל להיזהר מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומהצעת המיטה בפניו.
סעיף טז — היא חולה והיא נדה
אשה חולה והיא נדה אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה (וי"א דאם אין לה מי שישמשנה מותר בכל (הגהות ש"ד והגהות מרדכי פ"ק דשבת בשם הר"מ) וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך):
אשה חולה והיא נדה — אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. הגהת הרמ״א : ויש אומרים שאם אין לה מי שישמשנה — מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך.
סעיף יז — הבעל רופא והדופק
אם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק: הגה ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה כ"ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה (כך דקדק הב"י מלשון הרמב"ן סי' קכ"ז) ועיין בא"ח סימן פ"ח אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת ולהתפלל:
אם בעלה רופא — אסור למשש לה הדופק. הגהת הרמ״א : ולפי מה שנתבאר (שנוהגין היתר אם צריכה אליו שמשמשה), כל שכן שמותר למשש לה הדופק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה. ועיין באורח חיים סימן פ״ח — אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת ולהתפלל.
מדרג הקולות בחולי :הוא חולה → מותרת לשמשו, ותיזהר ממלאכות החיבה (סעיף טו). היא חולה ונדה → אינו נוגע בה, אלא בצורך ובהיעדר אחר (סעיף טז). הבעל רופא → אין למשש הדופק, אלא בסכנה ובהיעדר רופא אחר (סעיף יז). בכל מדרגה, ככל שהצורך חמור — מקילים יותר ; אך הרב (והרופא) הם המכריעים במעשה.
2. רקע — מהן ההרחקות
הסימנים קפ״ג–קצ״ד הניחו את יסודות הלכות הנדה : מתי נעשית אשה נדה, הכתמים, הווסת, ספירת שבעת הנקיים והטבילה. סימן קצ״ה מוציא מהם את המסקנה המעשית לחיי הזוג : כל זמן שלא טבלה, מאילו מעשי יום־יום יש לפרוש ? התשובה היא ההרחקות — מערכת „ריחוקים״ השומרים על קדושת הבית (סייג לעריות) ומטפחים, מתוך החיסרון, את הקשר הזוגי.
שש משפחות ההרחקות
המשפחה
סעיפים
העיקר
היסוד והנגיעה
א-ב
לפרוש עד הטבילה ; שלא יגע ושלא יושיט דבר
השולחן והשתייה
ג-ד, יג
היכר על השולחן ; לא משיורי כוסה ; מזיגה ושליחה
המיטה והישיבה
ה-ו
מיטות נפרדות ; שלא ישב במיטתה או על ספסל מתנדד
ראייה, בגדים, תכשיט
ז-ט
שלא יסתכל במכוסים ; ייחוד בגדים ; תכשיט מותר
מלאכות החיבה
י-יב
מזיגת כוס, הצעת מיטה, יציקת מי רחיצה — אסורות
שתי תקופות וחולה
יד-יז
נדה וליבון ; קולות כשאחד מהם חולה
הרעיון המשותף : ההרחקה אינה עונש — היא שמירה. ביצירת ריחוק נראה לעין (שלא לגעת, היכר על השולחן, מיטות נפרדות) היא מזכירה בכל רגע את מעמד הנדה, מרחיקה קלות ראש וקירוב, ומכינה את החידוש שלאחר הטבילה. אלו הלכות חיים, שיש לחיותן בעדינות.
3. מושגי היסוד של הסימן
כדי להבין את סימן קצ״ה, צריך לשלוט באוצר מילים קטן המתאר את טבע ההרחקות והגיונן.
הרחקה (רבים : הרחקות) — „ריחוק / הפרדה״ : מכלול מעשי היום־יום שמהם פורשים בני הזוג כל זמן שהאשה נדה. אלו סייגים השומרים על האיסור היסודי.
לפרוש — „לפרוש / להתרחק״ : החובה שבסעיף א, להתרחק מן האשה עד שתספור ותטבול. כל זמן שלא טבלה — נשארת נדה, בלא תלות בזמן שעבר.
נגיעה — „מגע״ : כל נגיעה, ואפילו באצבע קטנה, נדחית (סעיף ב). וההרחקה מתפשטת להעברת חפצים מיד ליד, אפילו בזריקה.
היכר / שינוי — „הסימן / השינוי״ : סימן נראה לעין (לחם או קנקן בין הקערות, מפות נפרדות, הנחת הכוס ביד שמאל) המסמן את ההפרדה ומשמש זכר — בשולחן, בכוס ובמלאכה.
דרך חבה — „דרך החיבה״ : אמת המידה המבחינה בין המלאכות האסורות (מזיגת כוס, פריסת סדינים, יציקת מי רחיצה) לטורח בלבד (כהצעת הכרים), המותר.
נדה / ליבון — שתי התקופות : נדה, ימי הראייה ; ליבון, שבעת הנקיים הנספרים לפני המקווה. ההרחקות נוהגות בשתיהן, עם קולה במנהג (רמ״א) באכילה בקערה אחת בליבון.
שני מושגי יסוד.טבילה — הטבילה במקווה המסירה את מעמד הנדה : היא, ולא הזמן ולא פסיקת הראייה, חותמת את התקופה. וסכנה — משעה שחולי מעמיד סכנת נפשות, ההרחקות מתקילות (סעיפים טו-יז), בהנחיית הרב והרופא.
4. טבלת ההרחקות — אסור / מותר
עיקר הסימן נכלל בטבלה. לכל מעשה בודקים אם הוא אסור, מותר, או מותר על ידי היכר.
המעשה
הדין
סעיף
לגעת בה, ואפילו באצבע קטנה
🔴 אסור
ב
להושיט חפץ מיד ליד (אף בזריקה)
🔴 אסור
ב
לאכול על שולחן אחד
🟡 מותר עם היכר
ג
לשתות משיורי כוסה
🔴 אסור (אלא בהפסק / עירוי)
ד
לישון במיטה אחת / מיטות צמודות
🔴 אסור
ה-ו
להסתכל במקומות המכוסים
🔴 אסור (בגלויים : מותר)
ז
להתקשט (שלא תתגנה)
🟢 מותר „בקושי״
ט
למזוג כוסו / להציע מיטתו / ליצוק מי רחיצה
🔴 אסור (דרך חבה)
י-יב
להציע כרים / לשמש שלא בפניו
🟢 מותר (טורח)
יא
לשמשו כשהוא חולה ואין אחר
🟢 מותר (תוך הימנעות מחיבה)
טו
ההיגיון במשפט אחד : אסור מה שמקרב או מבטא חיבה (נגיעה, שותפות בכוס, במיטה, מלאכות חיבה) ; מותר מה שאינו אלא טורח או נעשה שלא בפניו ; וההיכר יכול להפוך מעשה של קירוב למעשה ניטרלי.
5. הש״ך והט״ז — גדולי המפרשים
ביורה דעה אין לומדים את השולחן ערוך לבדו. שני מפרשים גדולים מלווים אותו בכל עמוד ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. אלו הם נושאי הכלים שביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, המפרש רק על אורח חיים). בהלכות הנדה נוספים עליהם חיבורים ייחודיים כסדרי טהרה וחכמת אדם.
הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות שפתי כהן, לרבי שבתי הכהן (ליטא, המאה הי״ז). זהו פירוש היסוד על יורה דעה, בעל עומק עיוני רב. בסימננו מברר את טבע ההרחקות ומשלים מפוסקי הנדה.
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות טורי זהב, לרבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה הי״ז). פעמים רבות בדו־שיח — ולעתים במחלוקת — עם הש״ך. מאיר את הנגיעה, ההיכר שעל השולחן, המיטה, המלאכות, הליבון והחולי.
פתחי תשובה — מכרה לסימן זה
נוסף על הש״ך והט״ז, הפתחי תשובה (רבי אברהם צבי הירש איזנשטט, המאה הי״ט) מלקט כאן את תשובות האחרונים במקרים מעשיים מאוד : העברת חפץ או תינוק, שינה, ההיכר שבשולחן, החולה, הרופא. דרכו ניגשים אל ספרות ההלכה העשירה של הסימן.
ניכרת השיטה : הש״ך והט״ז אינם חוזרים על המחבר — הם מבארים את המנגנון של כל הרחקה (מה עושה מעשה לדרך חבה ? מה משנה ההיכר ?) ומכריעים את המנהג. בדיוק זאת מעמיקים ברמת הלמדן, ומיישמים ברמת ההלכה למעשה עם פוסקי הדורות.
6. הגהת הרמ״א (הגה)
הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על טקסט המחבר הגהות המשקפות את מנהג אשכנז ומדייקות את המעשה. הנה התערבויותיו הבולטות בסימננו.
על סעיף א — נשארת נדה עד הטבילה
הגהת הרמ״א : ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה תמיד היא בנדתה עד שתטבול — היסוד של כל הסימן : רק הטבילה מסירה את המעמד.
על סעיף ב — אף על ידי זריקה
הגהת הרמ״א : וכן על ידי זריקה מידו לידה או להיפך אסור — הרמ״א מרחיב את הרחקת הנגיעה להעברת חפצים, עד מעשה הזריקה.
על סעיפים ה-ו — ספסל מתנדד ושתי מיטות צמודות
הרמ״א מדייק שאסור לשבת על ספסל ארוך שמתנדדת שהיא יושבת עליו, ואפילו שתי מיטות הנוגעות זו בזו אסורות. ומציין את הדעה המתירה כשאדם אחר מפסיק.
על סעיף יד — קולת המנהג בליבון
הגהת הרמ״א : ויש אומרים דאין להחמיר בימי ליבונה בענין איסור אכילה עמה בקערה… וכן נוהגין להקל — אחת ההבחנות המעטות שבין שתי התקופות.
על סעיפים טז-יז — החולה והרופא
הרמ״א ממתן את החומרה : אם היא חולה ואין אחר — מותר בכל לפי המנהג אם הצורך גדול (סעיף טז) ; ואם הבעל רופא — כל שכן שמותר למשש לה הדופק בסכנה ובהיעדר רופא אחר (סעיף יז, ושם מפנה לאורח חיים סימן פ״ח — אם מותר לנדה ליכנס לבית הכנסת ולהתפלל).
הרמ״א מבחין בקפידה בין הדין היסודי (המחבר) למעשה הנוהג : הוא סוגר פרצות (הזריקה, המיטות הצמודות) אך שומר על קולות ממוקדות (הקערה בליבון, החולי, הסכנה). זהו כל איזון ההרחקות.
7. שתי התקופות — נדה וליבון
סעיף יד — צירו של הסימן — קובע כלל פשוט לאמירה אך כבד בתוצאותיו : ההרחקות נוהגות בשתי התקופות.
והמחבר מוסיף : אין חילוק בין רואה ממש למוצאת כתם — ההרחקות שוות.
השאלה
התשובה
האם ההרחקות נוהגות בליבון ?
🔴 כן, כבנדה (סעיף יד)
חילוק רואה / כתם ?
🟢 אין, לעניין ההרחקות
קערה משותפת בליבון ?
🟡 מנהג להקל (רמ״א)
חלוקת נדה / ליבון אינה מקילה את ההרחקות : מתרחקים שווה לאורך כל התקופה, עד הטבילה. הקולה היחידה שמציין הרמ״א היא הקערה המשותפת בליבון — ואף זאת מבררים אצל רב או מורת כלה.
8. מקרים מעשיים בני זמננו
כיצד מתגלמות ההלכות הללו בחיי ימינו ? הנה ארבעה מצבים נפוצים לאור סימננו. כל אחד נחתם באותו משפט : ההכרעה המעשית שייכת לרב או למורת הכלה.
מקרה 1 — חיי היום־יום בנדה
לאורך היום נזהרים בני הזוג שלא לגעת זה בזה ולא להעביר חפצים ישירות מיד ליד (סעיף ב) ; על השולחן מציבים היכר — לחם, קנקן, מפות נפרדות (סעיף ג) ; ישנים במיטות נפרדות (סעיפים ה-ו) ; ואין מוזגים זה לזה לשתות (סעיפים ד, י, יג). מעשים אלו נעשים מהר טבעיים — אך אופן קיומם הנכון נלמד אצל רב או מורת כלה.
מקרה 2 — הבגדים המיוחדים והתכשיט
ייחוד בגדים לימי הנדה (סעיף ח) עוזר לשני בני הזוג לזכור את המעמד, בצניעות ובלי לעשותו אות בולט. במקביל התכשיט מותר — „שלא תתגנה״ (סעיף ט) : להסתרק, להתאפר, להישאר מטופחת לבעלה. האיזון המדויק בין הזיכרון לבין ההתייפות נקבע אצל רב או מורת כלה.
מקרה 3 — שתי התקופות (נדה ושבעה נקיים)
ההרחקות מלוות את כל התקופה, מימי הנדה הראשונים ועד תום שבעת הנקיים, בלא הפסק (סעיף יד). הרמ״א מציין קולה במנהג בליבון — הקערה המשותפת — אך זהו עניין של מנהג שיש לאששו. לדעת מה משתנה, או לא, בין התקופות, נסמכים על רב או מורת כלה.
מקרה 4 — החולי
כשאחד מבני הזוג חולה, ההרחקות מתקילות במדרגות : הוא חולה בלא אחר → מותרת לשמשו, תוך הימנעות ממלאכות חיבה (סעיף טו) ; היא חולה ונדה → אינו נוגע בה, אלא בצורך ממשי (סעיף טז) ; הבעל רופא → אין למשש הדופק, אלא בסכנה ובהיעדר רופא אחר (סעיף יז). מצבים אלו, ובמיוחד בסכנה, נחתכים לגופם עם הרב — והרופא.
החוט המקשר את ארבעת המקרים : ההרחקות הן הלכות חיות, שנועדו להיחיות בעדינות ולא להיאמר בשפה רפה. קודם עושים — לומדים ; בספק — ותמיד בחולי או בסכנה — שואלים. ההכרעה המעשית שייכת תמיד לרב או למורת הכלה.
9. סיכום סימן קצ״ה
עיקרו של סימן קצ״ה בכמה משפטים :
צריך לפרוש עד שתספור ותטבול ; נשארת נדה עד שתטבול ; אין קלות ראש, אפילו בדברים (סעיף א).
אין נוגעים, ואפילו באצבע קטנה, ולא מעבירים חפץ מיד ליד, אף בזריקה (סעיף ב).
על השולחן צריך היכר ; לא שותים משיורי כוסה ; אף אחד אינו מוזג / שולח כוס המיוחד (סעיפים ג-ד, יג).
אין יושבים במיטתה, ולא על ספסל מתנדד שהיא יושבת עליו, וישנים במיטות נפרדות, אף צמודות (סעיפים ה-ו).
אין מסתכלים במקומות המכוסים (סעיף ז) ; מייחדת בגדים לנדה (סעיף ח) ; התכשיט מותר „בקושי״ (סעיף ט).
עושה הכל חוץ משלוש מלאכות חיבה (דרך חבה) : מזיגת כוסו, הצעת מיטתו בפניו, יציקת מי רחיצתו (סעיפים י-יב).
ההרחקות נוהגות בנדה ובליבון (שבעה נקיים), בלא חילוק רואה / כתם ; קולת מנהג בקערה בליבון (סעיף יד).
קולות החולי : הוא חולה → משמשתו (בלי חיבה) ; היא חולה → אינו נוגע, אלא בצורך ; בעל רופא → לא הדופק, אלא בסכנה (סעיפים טו-יז).
טבלת זיכרון
המעשה
הדין
נגיעה / העברת חפץ
🔴 אסור (אף בזריקה)
אכילה על שולחן אחד
🟡 מותר עם היכר
שיורי כוסה
🔴 אסור (אלא בהפסק / עירוי)
מיטה אחת / מיטות צמודות
🔴 אסור
להתקשט לבעלה
🟢 מותר („בקושי״)
מזיגת כוס / הצעת מיטה / יציקת מים
🔴 אסור (דרך חבה)
ההרחקות בליבון
🔴 כן (חוץ מקערה : מנהג להקל)
לשמש בן זוג חולה (בלי אחר)
🟢 מותר (לפי המדרגה) — שאל את הרב
שאלות הבנה
בדוק את הבנתך :
מה מסיר את מעמד הנדה (סעיף א) — הזמן, פסיקת הראייה, או הטבילה ?
האם איסור הנגיעה מתפשט להעברת חפץ ? ולזריקה (סעיף ב) ?
מהו היכר על השולחן ? תן שתי דוגמאות (סעיף ג).
האם מותר לשתות משיורי כוסה ? מה מתיר (סעיף ד) ?
מדוע אין די במיטות נפרדות אם הן נוגעות זו בזו (סעיפים ה-ו) ?
יישב בין סעיף ח (בגדים מיוחדים) לסעיף ט (תכשיט מותר). מה מבקש כל אחד ?
מהי דרך חבה ? אילו שלוש מלאכות אסורות, ומה נשאר מותר (סעיפים י-יב) ?
האם ההרחקות שונות בין נדה לליבון ? מהי הקולה היחידה במנהג (סעיף יד) ?
תאר את מדרג הקולות בחולי (הוא / היא / רופא), סעיפים טו-יז.
באילו מקרים הסכנה משנה את הדין ? בידי מי ההכרעה הסופית ?
להעמיק עוד
אם תרצה להעמיק בסימן זה :
📚 רמה 2 — למדן : הפלפול — טבע ההרחקות (דאורייתא / דרבנן / סייג), נגיעה כדרך תאוה, הגיון ההיכר, אמת מידת הדרך חבה, קולות הרמ״א בליבון
✨ רמה 3 — סינתזה : הטבלאות המשוות (אסור / מותר / עם היכר), כללי הזהב והזיכרון המהיר של 17 הסעיפים
⚖️ רמה 4 — דעת הרב והלכה למעשה : מסורת חב״ד (הצמח צדק) והפסיקה המעשית (ש״ך, ט״ז, סדרי טהרה, חכמת אדם, ערוך השולחן, טהרת הבית, שבט הלוי) במקרים המעשיים