סימן ר״ו — דיני ידות הנדרים: הדיבור שהתחיל ואוסר

המילה יד משמעה יד, ואף בית אחיזה. ויד של נדר היא דיבור שהתחיל ולא נגמר ואוסר מכל מקום — ומהדורת ספריא נושאת בסעיף א הגהה האומרת זאת ממש: שהתחיל לנדור ולא גמר הדבור, ואף על פי כן הוא נאסר כאילו נדר כל הדיבור, כאדם שאוחז ביד הכלי ועל ידי כך משתמש בכלי כאילו אחז בו בעצמו. ומיד מעמיד השולחן ערוך את התנאי: והוא שיהו מוכיחות קצת על הנדר. ואלו הלכות ללימוד; וכל נדר שנאמר באמת — מביאים לפני רב.

זו שאלת הסימן המרכזית, ונחלקו בה לשלושה. המחבר, אחר הרמב״ם: כל לשון נוטלת את תוצאת שורשה — מודרני ממך אוסר לדבר עמו, מופרשני ממך לשאת ולתת, מרוחקני ממך לעמוד בארבע אמותיו. הרא״ש, הטור והר״ן: הלשון משמע הכי ומשמע הכי, ואינה מוכחת, ואין זה נדר כלל. והש״ך (ס״ק ג) והט״ז (ס״ק א) סוברים שניהם שדעה זו חסרה בהגהת הרמ״א, והט״ז אף כותב את הנוסח שהיה לו להימצא שם. והב״ח, לצד השני, סובר שאף ידים שאינן מוכיחות ידים הן. והש״ך מסיק לענין הלכה שאין להקל — ומעשה שהיה מביאים לרב.

לפי שאין הנדר מתפיס אלא בדבר שישנו (וזה כללו של סימן ר״ד). והט״ז (ס״ק ד) נותן את התצפית: הרשעים דרכן לידור, והכשרים אין דרכן לידור אלא להתנדב; ונותן את הטעם הפנימי: הנדר נאמר «הרי עלי» ומשים אחריות על הנודר, ומכאן חשש תקלה; והנדבה נאמרת «הרי זו» ואין בה אחריות. והש״ך (ס״ק ז) מוסיף: האומר «כנדרי רשעים» כאומר «ככר זה עלי כקרבן», שסתם רשע חייב בקרבן. ויש חזק מזה: האומר «כנדרי כשרים ככר זה עלי קונם» אף הוא אינו אוסר — שהמילים הראשונות מבטלות את הקונם (ש״ך ס״ק ח, ט״ז ס״ק ה).

זה ציר כל הבלוק ר״ד—ר״ו, ושלושה מקורות כותבים אותו באותה לשון: הש״ך (ס״ק ט), הט״ז (ס״ק ו) והבאר היטב (ס״ק ח). לשון נדר היא שאוסר החפץ עליו; ולשון שבועה היא שאוסר עצמו על החפץ. ו«שלא אוכל» מעמיד את הגברא במרכז: דקדוק של שבועה הוא. והתוצאה: אין זה נדר (הכיוון הפוך), ואף לא שבועה (שלא נשבע) — ולפיכך אפילו יד לא הוי. ומכל מקום, מסיק השולחן ערוך, צריך התרה, כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא — כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. וכל התרה לפני רב או שלושה, ולעולם לא ביחיד.