Sources, ḥakira de fond, ma’hlokot des Richonim et des A’haronim,
nafka minot pour la halakha
Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ח (ה׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ט״ז ס״ק), ט״ז (ד׳), באר היטב (י׳), פתחי תשובה (ה׳), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור
Fondement :
משנה נדרים פ״ב · נדרים י״ח ע״ב · נדרים כ׳ ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳
Rédaction et iyoun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. » (משנה נדרים פ״ב מ״ד)
« סְתַם נְדָרִים לְהַחֲמִיר, וּפֵירוּשָׁם לְהָקֵל. » (נדרים י״ח ע״ב)
« וכתב הרא״ש י״מ אף ע״פ שפירושם להקל אם לא פירש אזלינן לחומרא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ולא נהירא דמה הוצרך ופירושן להקל » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וי״מ אע״פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל אם אמר בלבי היה כבשר מליח של ע״ז אזלינן בתר פירושו להקל עכ״ל » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ודברי רבינו נראה שהם כדברי פירוש אחרון שתפס הרא״ש עיקר » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל דברי הרמב״ם בפ״ב כדברי הפירוש הראשון: » (ב״י יו״ד ר״ח)
« סתם נדרים להחמיר כו׳. היינו כשלא פי׳ מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשי׳ לחומרא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ע״ל סי׳ רל״ו ס״ק א׳ הרא״ש וכן דעת הרמב״ם פ״ב מה״נ דין ז » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכן ר׳ ירוחם ני״ד ח״ג אחר שהביא דברי הרא״ש כתב וכן כ׳ הרמב״ם כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ותימה על מ״ש בית יוסף שדעת הרמב״ם פרק ב׳ מה״נ אינו כן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר. וּפֵרוּשָׁן יֵשׁ בּוֹ לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ וּכְיֵין נֶסֶךְ. אוֹמְרִין לוֹ וּמֶה הָיָה בְּלִבְּךָ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« וְאִם נָדַר סְתָם הֲרֵי זֶה אָסוּר: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ופירשו הרא״ש והר״ן דבשר מליח משמע קרבנות דכתיב בהו על כל קרבנך תקריב מלח ומשמע נמי של ע״ז » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן וּכְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ הָיָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אָסוּר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« וְאִם אָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא תִּקְרֹבֶת עַכּוּ״ם וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« ול״נ דדעת המחבר דהכא גם הרמב״ם מודה דע״כ לא מחמיר התם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל כאן יודע שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי״נ ויש במשמעותו של עבודת כוכבים או של מזבח וכל כמה דלא פריש דבוריה הולכין להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל כל שפירש ואמר דעתי היה על יי״נ של עבודת כוכבים שלא יהא נדר נאמן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ולא בא לכאן אלא לאשמועי׳ דאין צריך שאלה משום דבר הנדור ודו״ק: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ואין צריך שאלה ואפי׳ הוא עם הארץ » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« וא״צ שאלה אפי׳ בעם הארץ » (טור יו״ד ר״ח)
« כ׳ הב״ח ויש לתמוה דז״א אלא לדעת הרא״ש וטור אבל לדעת הרמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« דפסק המחבר לעיל ר״ס ר״ה כוותיה דצריך שאלה בע״ה במתפיס בדבר האסור ה״ה הכא וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« מיהו יש להחמיר כהרמב״ם וכאן נמי צריך שאלה בע״ה עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אִם הָיָה הַנּוֹדֵר תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֵדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָן הַפֵּרוֹת אֲסוּרִין וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ג)
« עם הארץ. והב״ח כתב דיש להחמיר להצריך שאלה בעם הארץ כמו בר״ס ר״ה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל הש״ך כתב דנראה עיקר דעת המחבר כאן דע״כ לא מחמרינן שם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל הכא יודע שמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי״נ ויש במשמעותו ב׳ דברים הלכך כשפירש א״צ שאלה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ואם הוא ע״ה כו׳. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזמן הזה כולי עלמא דיינינן להו כע״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« שאלה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזה״ז כ״ע דיינינן להו כע״ה. ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ומשמע לרבינו דבתר רוב בני המקום אזלינן ולא חיישינן למיעוטא כדקי״ל בכל דוכתא אזלינן בתר רוב » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ויש להקשות עליו מ״ש בסי׳ רי״ז גבי הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ואיפשר דהתם כולם מסתפקים משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הילכך כיון שכולם מסתפקים משניהם אסור בשניהם: » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ואם רוב כו׳. משמע דוקא רוב אבל בתר מיעוט לא אזלינן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« והקשה ב״י דלקמן סי׳ רי״ז סי״ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותירץ דשאני התם כיון שמסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקן מאחד » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ולא נהירא דהא התם טעמא הוא משום ספק נדרים להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ועוד דלקמן סי׳ רי״ז סעיף ג׳ כתבו הרמב״ם והמחבר היו מקצת בני אדם קורין לו כך ומקצת כך אין הולכין אחר הרוב כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אלא נראה עיקר כמ״ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליין נסך נתכוונתי מ״ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע״ל סי׳ ר״כ סעיף י״ד: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« וה״ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עבודת כוכבי׳ בשר מליח סתם וכן ליי״נ של עבודת כוכבי׳ יי״נ סתם הולכין להקל וכן ברמב״ם פ״ב: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ודבריו תמוהים דאם אנו משגיחין ברוב גם בזה נשגיח ברוב דמיעוט סיפוק של בני אדם לא ניזול בתריה » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ובאמת יש להקשות עוד על הך דהכא דאזלינן בתר רוב וכן בסי׳ ר״ך סעיף י״ד ואם המקום שנדר בו הוא קציר שעורים הולכין אחריו והיינו אפילו לקולא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ובסי׳ רי״ז סעיף ג׳ כתב לענין ספק מה מיקרי כבוש דאין הולכין בנדרים אחר הרוב אלא אמרינן להחמיר. » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« והדרא קושיא לדוכתה » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ונראה לע״ד דהכל ניחא דודאי כל שיש ספק בגוף הנאסר אזלינן לחומרא ולא אזלינן בתר הרוב והיינו חומרא דנדרים כל שאפשר שנכנס באיסור אסור אפילו הוא מיעוט בשם ההוא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אלא דאם הספק אינו בגוף הנאסר אלא נקטו לסימן אז ודאי אנו מפרשים ההוא סי׳ בתר לישנא דרובא דעלמא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכיון שבא לתת סימן ולפרש דבריו ודאי נתכוין בדבר ברור דלא מחית אינש נפשיה לספיקא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« משא״כ כאן שתולה פירות אלו בבשר מליח וכן בסי׳ ר״ך לענין קציר שאומר דבר זה יהא אסור עלי עד הקציר הרי הספק במה שתלה בו גוף הנאסר ובא לבררו במה שתלה בו אז אמרינן דלדבר ברור נתכוין והיינו הרוב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וראיה ברורה לזה מקדושין פרק האומר (דף ס״ד) מי שיש לו ב׳ כיתי בנות ואמר קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות כו׳ ר׳ יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וקיימא לן כוותיה ומפרשינן טעמא שם דלא מחית אינש נפשי׳ לספיקא פרש״י שיהא צריך לשאול איזה היא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואמרינן שם דגבי נדרים נמי הכי הוא הרי לפניך דכל שבא לתת סימן לדבריו דהיינו שאומר הגדולה אז אמרינן דלא מחית אינש לספיקא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אלא דאם בא לברר דבריו ונקטיה לסימן אז אנו הולכין אחר הרוב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וה״נ הך דהכא ממש כן נראה לע״ד נכון וברור וראיתי בזה לאחרים דברים דחוקים במאד ומה שכתבתי הוא ברור בסייעתא דשמיא: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« כתוב בהגהת פרישה דהיינו דוקא ע״ה אבל ת״ח נאמן בקל וחומר מלקמן סעיף ב » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא לקמן הת״ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב׳ לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ולכך ע״ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי״נ אם כן אין משמעו אלא לשון א׳ שהוא ל׳ נדר ודוק: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« אינו נאמן. כתב בהגהת פרישה דוקא ע״ה אבל ת״ח נאמן בק״ו מלקמן סעיף ב׳ וש״ך חולק עליו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו שנראה לו עיקר כהגהת פרישה ולא כש״ך ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« שלא ינהגו קלות ראש. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו שכתב דבפירוש הרא״ש ורוב הפוסקים משמע הטעם משום נאמנות דע״ה אינו נאמן » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ולפי דבריהם אפשר לומר דאם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר עיין שם בהשמטות: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לָהֶן פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִין אוֹתָן — כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. » (נדרים כ׳ ע״א)
« ומיהו בחרטה סגי. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי׳ ר״ה סעיף א » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« בחרטה. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סימן ר״ה ס״א: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ואין צריך לפתוח לו פתח. ענין פתח וחרטה יתבארו בסי׳ רכ״ח: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֵדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ג)
« ולענין הלכה נקיטינן ככל הנך רבוותא דשרו בל׳ יום. » (ב״י יו״ד ר״ח)
« בימים מועטים. כלומר שנהג היתר בימים מועטים אבל במרובים כלומר שנהג היתר ימים מרובים דיו ל׳ יום » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« מיהו היינו למ״ש בב״י ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דשרי בל׳ יום » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« אבל לא שת לבו לעיין בתוס׳ ספ״ב דנדרים ובהרא״ש שם ורבינו ירוחם ני״ד ח״ז שפסקו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור ככל הימים שנהג היתר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« וכן נראה דעת הטור שכתב סתם צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ולא חילק » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« דלא כהגהת דרישה שפירש דבריו בימים מועטים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« ואם כן כיון דכל הני רבוותא אוסרין וכן הראב״ד והריב״ש וכמבואר בב״י אין להקל: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« במרובים. ודעת הש״ך נוטה לפסוק כהתוס׳ ושאר פוסקים דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« גם מ״ש רמ״א דסגי בל׳ יום כבר כתבתי בס״ק ח׳ דאין כן דעת הש״ך ע״ש: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
« (וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי) » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ד)
« אין קונסין כו׳. כיון שאין צריך שאלה אלא מדרבנן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י)
« ואין קונסין אותו לנהוג כו׳. כן כתב הטור בכל מידי דרבנן וכן הביא ב״י בשם ריב״ש דבנידוי שהוא דרבנן אין צריך לנהוג איסור כימים שזלזל באיסור בהנידוי וכ״כ בש״ע כאן סעיף ד » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותימה על הש״ע בסי׳ של״ד סעיף כ״ח שפסק אפי׳ בזלזל בנידוי צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ופסקיו סותרים אהדדי » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ומו״ח ז״ל בסי׳ של״ד הרגיש בזה ג״כ וכתב דכאן מיירי שעבר בענין שא״א לו לקיים נדרו כגון שנדר מהדגן שא״א לו לחיות בלי דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת אונס » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אבל לקמן מיירי שאפשר לקיים אלא שמזלזל בו ע״כ. » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותמוהין דבריו דאם הוא אנוס אפי׳ בנדר דאורייתא אין צריך לנהוג איסור כמ״ש כאן בהדיא שיבוא לידי מכשול: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« מי שעבר על נידוי כו׳. תימה דלקמן סי׳ של״ד סכ״ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« והב״ח שם תירץ דהכא מיירי כשעבר במזיד מפני שא״א לו לקיים נדרו כגון שנדר מן הדגן שא״א לו להיו׳ בלא דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת כמו אנוס » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו שאומר איני חושש לנדוי ולחרם החמירו בו שצריך לנהוג איסור עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ואי אפשר לומר כן דהא מדכתב בסעיף ב׳ בסיפא ואם יש מכשול בדבר כו׳ שאינו יכול ליזהר כו׳ וגם מדיהיב טעמא מפני שנידוי דרבנן מכלל דמיירי בדבר שאפשר לו לקיים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« דאם לא כן אפי׳ בנדר דאורייתא אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים הראשונים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אלא נ״ל לתרץ שהרי דין זה לקוח מהריב״ש שבבית יוסף » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« שאין צריך שינהוג נידוי כלל אפי׳ שעה אחת דקי״ל דבנדרים דרבנן אין קונסין וה״נ שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא הן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ושנשבע עליו בנידוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירים עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהן היתר עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ור״ל דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« והלכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בו היתר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ואם כן בסימן של״ד סכ״ח מיירי כהך סיפא דהריב״ש דהיינו שזלזל בנדוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« (סי׳ ר״ח ט״ז ס״ק ג׳) ותימה כו׳. עיין בש״ך ס״ק י״ד ישוב לזה: » (נקודות הכסף יו״ד ר״ח)
« מפני שהנידוי הוא דרבנן. אבל אם היה שם שבועה צריך לנהוג איסור כימים כו׳ ועמ״ש מזה בסעיף ב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל אם קבל עליו דבר בנידוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא הוי מדאורייתא שהרי נידוי וחרם נופיה דאורייתא הוא » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« מפני שנידוי. עיין באר היטב מה שכתב שהרי נידוי וחרם גופיה הוא דאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בתשובת נו״ב חלק אבן העזר סוף סי׳ ע״ז שהוכיח ג״כ מדברי הר״ן שהחרם הוא דאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו״ד סימן קמ״ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ולענין ספיקא נראה לי דספיקו לקולא ושוב הוכיח כן מדברי הרמב״ן ע״ש וכ״כ עוד בחלק אה״ע סימן ח׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« הוי לו כנשבע. עיין בשו״ת עבודת הגרשוני סימן ב׳ שהוכיח מזה דאם הטילו הקהל חרם שלא לקבל שום רב בעירם אשר יש לו קרובים שם ועברו וקיבלו רב אחד שיש לו קרובים בעירם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ועיין בשו״ת זכרון יוסף חלק ח״מ סימן ב׳ שהוכיח ג״כ מזה אודות הש״ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר ללמוד מתוכם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש״ס אין בכלל זה אלא מה שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא״כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« וכתב הר״ש בר צמח על ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הו״ל כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרו ואח״כ ישאנה ומתירין לו עכ״ל: » (ב״י יו״ד ר״ח)
« נשבע שלא ישא כו׳ והשבועה חלה בכה״ג אף על גב דמתבטל ממצות פריה ורביה כדלקמן סי׳ רל״ט סעיף ח׳ בהג״ה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« וע״ש שכתבתי בשם א״ז דאין השבועה חלה ולפי זה אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« דנשאל ומתירין כו׳. ונפטר מידי שבועתו כדלקמן סי׳ רל״ח ס״ך: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ז)
« שיגרשנה. כתב הש״ך ולפי מ״ש בסימן רל״ט ס״ח בשם א״ז דאין השבועה חלה משום דמתבטל ממצות פריה ורביה אפשר להקל כאן שא״צ לגרשה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
« עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל מ״ש בשם מהריב״ל מי שנשבע שלא ישא אשה אחרת כו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ועיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן קכ״ו במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם תשהה עשר שנים ולא תלד יהיה פטור משבועתו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״ח · ♥ Soutenir