Première approche du Siman 208, cinq seifim au cœur des נדרים. Le siman précédent demandait si un mot déformé engage ; celui-ci demande ce que devient un mot imprécis. Quelqu’un dit : « ces fruits me sont comme de la viande salée » — mais quelle viande salée ? Celle de l’autel, qui est une chose vouée et rend le vœu effectif ; ou celle d’un culte idolâtre, qui est une chose seulement interdite et ne le rend pas ? Le Choulhan Aroukh répond : סתם נדרים להחמיר, on l’entend au plus sévère. Puis il passe à celui qui se rattrape après coup — « je n’ai voué que par le filet de la mer » —, à ce qu’on exige de lui, et à la pénalité de celui qui a transgressé son vœu. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Le vœu dit sans précision, et le vœu par חרם
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ח (ה׳ סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Un vœu se fait en rattachant une chose à une autre : je dis de ces fruits qu’ils me sont comme telle chose, et leur statut devient celui de la chose nommée. On appelle cela מתפיס — « rattacher ». Mais le procédé n’a d’effet que si la chose à laquelle on rattache est elle-même vouée (דבר הנדור) : une offrande, une consécration. Rattacher à une chose simplement interdite (דבר האסור) — de la viande de porc, une idole — ne fait rien.
D’où la difficulté du siman. Certaines expressions sont ambiguës : « viande salée » désigne la viande de l’autel (vouée) aussi bien que celle d’un culte idolâtre (interdite) ; « vin de libation » de même. Le premier seif tranche : sans précision, on l’entend au plus sévère. Les quatre suivants se déplacent vers un autre problème — celui qui, après avoir parlé, prétend avoir voulu dire autre chose, et celui qui a transgressé son vœu et vient le faire délier.
Voici les cinq seifim, chacun d’abord en entier — tel que la source le donne, y compris les gloses entre parenthèses et la glose du Rama —, puis décomposé.
Le seif pose la règle-titre, puis en donne le cas d’école, puis ses deux limites : celui qui s’explique est cru ; mais l’usage du lieu peut le démentir.
סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן ואין צריך שאלה ואפי׳ הוא עם הארץ ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן:
« סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« שהרי הוא מתפיס בדבר הנדור » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ויש עוד במשמע בשר מליח ויין נסך לעבודת כוכבים שאינו נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« שהרי הוא מתפיס בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואין צריך שאלה ואפי׳ הוא עם הארץ » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
« ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:א)
Le seif le plus long du siman, et il comporte deux matières. D’abord quatre hommes qui, après avoir parlé clairement, prétendent avoir voulu dire autre chose. Puis, à partir de « et s’il a transgressé le vœu », un tout autre sujet : ce qu’on exige de celui qui a transgressé avant de le délier.
נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים (פי׳ רשת שצדין בה דגים בים) בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול ויש מי שאומר שמ״מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר: הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה):
« נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים (פי׳ רשת שצדין בה דגים בים) » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי להיות נודר בו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר עליו כדי שלא יבא לידי מכשול » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ויש מי שאומר שמ״מ יש להחמיר עליו שלא להתירו בחרטה אלא בפתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« ומזה נלמוד למי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה ולא נזהר מבשר ויין ובא להתיר נדרו שמתירין לו מיד ואינו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר כיון שיש חשש מכשול בדבר: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב)
« הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה): » (רמ״א יו״ד ר״ח:ב)
Un seul membre de phrase, et il plafonne la pénalité du seif précédent.
במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום:
« במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ג)
Un second plafonnement, par un raisonnement de degré.
מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן:
« מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ד)
Le siman se referme sur un cas concret, tiré des responsa, et qui met en jeu la formulation exacte du serment.
נשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. (וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי) . (תשובת הרשב״א ותשובת הרמב״ן וריב״ש לענין הלכתא):
« נשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« (וכבר נתבאר דבשלשים יום סגי) » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
« (תשובת הרשב״א ותשובת הרמב״ן וריב״ש לענין הלכתא): » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה)
Ce siman emploie un vocabulaire technique qu’il ne définit pas. Voici les mots dont on ne peut pas se passer.
Les cinq seifim condensent deux michnayot du deuxième chapitre de Nedarim, la guemara qui les accompagne, quatre halakhot du Rambam, et la discussion du Beit Yossef. Les voici, dans l’ordre.
Le seif 1 est une michna, mot pour mot ou presque :
« סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. » (משנה נדרים פ״ב מ״ד)
« כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. » (משנה נדרים פ״ב מ״ד)
Et voici comment la guemara la donne — avec, au passage, une différence de nosaḥ qu’il faut voir :
« סְתַם נְדָרִים לְהַחֲמִיר, וּפֵירוּשָׁם לְהָקֵל. » (נדרים י״ח ע״ב)
« כֵּיצַד? אָמַר ״הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ״ ״כְּיֵין נֶסֶךְ״, אִם בְּשֶׁל שְׁלָמִים נָדַר — אָסוּר. » (נדרים י״ח ע״ב)
« אִם בְּשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר — מוּתָּר. וְאִם סְתָם — אָסוּר. » (נדרים י״ח ע״ב)
La michna de Rabbi Yehouda, dans la suite immédiate, fonde la dernière clause du seif 1 : c’est l’usage du lieu qui décide, et non une signification absolue.
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְתַם תְּרוּמָה, בִּיהוּדָה — אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל — מוּתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. » (נדרים י״ח ע״ב)
Le seif 2 s’ouvre sur la michna suivante, celle des quatre hommes qui se rattrapent :
« נָדַר בְּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« בְּקָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
« קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי » (משנה נדרים פ״ב מ״ה)
Et la michna donne ensuite la divergence dont sort tout le régime du seif — Rabbi Méir contre les Sages :
« עַל כּוּלָּן אֵין נִשְׁאָלִין לָהֶם. וְאִם נִשְׁאֲלוּ — עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. » (נדרים כ׳ ע״א)
« וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פּוֹתְחִין לָהֶן פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִין אוֹתָן — כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. » (נדרים כ׳ ע״א)
Le Rambam écrit la règle du seif 1 avec une nuance de formulation qui fera couler beaucoup d’encre : ופרושן יש בו להקל ולהחמיר — « et son explicitation peut aller dans les deux sens ».
« סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר. וּפֵרוּשָׁן יֵשׁ בּוֹ לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« הָאוֹמֵר הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ וּכְיֵין נֶסֶךְ. אוֹמְרִין לוֹ וּמֶה הָיָה בְּלִבְּךָ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר כְּבָשָׂר מָלִיחַ שֶׁל קָרְבָּן וּכְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל הַמִּזְבֵּחַ הָיָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אָסוּר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« וְאִם אָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא תִּקְרֹבֶת עַכּוּ״ם וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
« וְאִם נָדַר סְתָם הֲרֵי זֶה אָסוּר: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ז)
Il donne ensuite le critère du lieu, qui fonde la dernière clause du seif 1 :
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁמַּשְׁמָע כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שָׁם שְׁנֵי עִנְיָנוֹת. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״א)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בִּנְדָרִים אֶלָּא אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ זְמַן: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״א)
Et il traite le cas du seif 2 — mais sa conclusion sur l’עם הארץ n’est pas exactement celle du Choulhan Aroukh, et c’est de là que part la question du Ba’h :
« הַנּוֹדֵר בְּחֵרֶם וְאָמַר לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא חֶרְמוֹ שֶׁל יָם שֶׁהִיא הַמִּכְמֹרֶת. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן לְכָל הָעָם אִסּוּר וְהוּא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְכָךְ וּלְכָךְ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« אִם הָיָה הַנּוֹדֵר תַּלְמִיד חָכָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ מַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁזֶּה נֵדֶר וְשֶׁהוּא אָסוּר וּפוֹתְחִים לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ. » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ב)
« וְאִם הָיָה עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָן הַפֵּרוֹת אֲסוּרִין וּפוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים: » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה י״ג)
Le Tour donne le seif 1 presque mot pour mot, et ajoute une clause que le Choulhan Aroukh n’a pas reprise :
« סתם נדרים להחמיר כיצד אומר הרי פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או י״נ לשמים שהוא נדר שהרי מתפיש בדבר הנדור ויש עוד במשמעו בשר מליח וי״נ לע״ז שאינו נדר שהרי מתפיש בדבר האסור אנו תולין אותו להחמיר » (טור יו״ד ר״ח)
« וא״צ שאלה אפי׳ בעם הארץ » (טור יו״ד ר״ח)
« ומי שמורה לו שאינו צריך שאלה משמתינן ליה » (טור יו״ד ר״ח)
« ודוקא בנדרים אלו שאינן אלא דרבנן » (טור יו״ד ר״ח)
Le Beit Yossef remonte à la michna, donne la raison de l’ambiguïté, puis rapporte les deux lectures du Roch — c’est le cœur du niveau Lamdan :
« משנה פרק ב׳ דנדרים (יח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד הרי הוא עלי כבשר מליח וכי״נ אם של שמים נדר אסור אם משל ע״ז נדר מותר אם סתם אסור » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ופירשו הרא״ש והר״ן דבשר מליח משמע קרבנות דכתיב בהו על כל קרבנך תקריב מלח ומשמע נמי של ע״ז » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וכתב הרא״ש י״מ אף ע״פ שפירושם להקל אם לא פירש אזלינן לחומרא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ולא נהירא דמה הוצרך ופירושן להקל » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וי״מ אע״פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל אם אמר בלבי היה כבשר מליח של ע״ז אזלינן בתר פירושו להקל עכ״ל » (ב״י יו״ד ר״ח)
Et il conclut, sur ce point, par une phrase que le Chakh contestera :
« ודברי רבינו נראה שהם כדברי פירוש אחרון שתפס הרא״ש עיקר » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל דברי הרמב״ם בפ״ב כדברי הפירוש הראשון: » (ב״י יו״ד ר״ח)
Sur la clause du רוב, le Beit Yossef pose lui-même la difficulté qui occupera le Taz et le Chakh :
« ומשמע לרבינו דבתר רוב בני המקום אזלינן ולא חיישינן למיעוטא כדקי״ל בכל דוכתא אזלינן בתר רוב » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ויש להקשות עליו מ״ש בסי׳ רי״ז גבי הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם » (ב״י יו״ד ר״ח)
« ואיפשר דהתם כולם מסתפקים משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הילכך כיון שכולם מסתפקים משניהם אסור בשניהם: » (ב״י יו״ד ר״ח)
Enfin, sur la pénalité des jours et sur le seif 5, c’est lui qui fournit la conclusion et la source :
« ולענין הלכה נקיטינן ככל הנך רבוותא דשרו בל׳ יום. » (ב״י יו״ד ר״ח)
« וכתב הר״ש בר צמח על ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים ועבר ונשא » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הו״ל כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (ב״י יו״ד ר״ח)
« אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרו ואח״כ ישאנה ומתירין לו עכ״ל: » (ב״י יו״ד ר״ח)
L’appareil de ce siman est dense : trente-sept entrées — seize ס״ק du Chakh (dix-sept paragraphes : le premier en compte deux), quatre du Taz, dix du Baer Hetev, cinq du Pit’hei Techouva, une des Nekoudot HaKessef. Nous les citons toutes, dans l’ordre, sans en résumer aucune.
C’est le commentaire principal du siman, et de loin. Trois de ses notes sont de véritables dissertations : le ס״ק ג sur le רוב, le ס״ק י״ג sur les trente jours, le ס״ק י״ד sur le נידוי.
« סתם נדרים להחמיר כו׳. היינו כשלא פי׳ מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשי׳ לחומרא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ע״ל סי׳ רל״ו ס״ק א׳ הרא״ש וכן דעת הרמב״ם פ״ב מה״נ דין ז » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכן ר׳ ירוחם ני״ד ח״ג אחר שהביא דברי הרא״ש כתב וכן כ׳ הרמב״ם כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ותימה על מ״ש בית יוסף שדעת הרמב״ם פרק ב׳ מה״נ אינו כן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ רנ״ו דף קי״ח ע״ג מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרי דנדר ודשבועה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכ״ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק וע״ש: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואפי׳ הוא ע״ה. » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« כ׳ הב״ח ויש לתמוה דז״א אלא לדעת הרא״ש וטור אבל לדעת הרמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« דפסק המחבר לעיל ר״ס ר״ה כוותיה דצריך שאלה בע״ה במתפיס בדבר האסור ה״ה הכא וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« מיהו יש להחמיר כהרמב״ם וכאן נמי צריך שאלה בע״ה עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ול״נ דדעת המחבר דהכא גם הרמב״ם מודה דע״כ לא מחמיר התם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל כאן יודע שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי״נ ויש במשמעותו של עבודת כוכבים או של מזבח וכל כמה דלא פריש דבוריה הולכין להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל כל שפירש ואמר דעתי היה על יי״נ של עבודת כוכבים שלא יהא נדר נאמן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ולא בא לכאן אלא לאשמועי׳ דאין צריך שאלה משום דבר הנדור ודו״ק: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ואם רוב כו׳. משמע דוקא רוב אבל בתר מיעוט לא אזלינן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« והקשה ב״י דלקמן סי׳ רי״ז סי״ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותירץ דשאני התם כיון שמסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקן מאחד » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ולא נהירא דהא התם טעמא הוא משום ספק נדרים להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ועוד דלקמן סי׳ רי״ז סעיף ג׳ כתבו הרמב״ם והמחבר היו מקצת בני אדם קורין לו כך ומקצת כך אין הולכין אחר הרוב כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אלא נראה עיקר כמ״ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליין נסך נתכוונתי מ״ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע״ל סי׳ ר״כ סעיף י״ד: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« לבשר מליח שלקדשים כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« וה״ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עבודת כוכבי׳ בשר מליח סתם וכן ליי״נ של עבודת כוכבי׳ יי״נ סתם הולכין להקל וכן ברמב״ם פ״ב: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« כתוב בהגהת פרישה דהיינו דוקא ע״ה אבל ת״ח נאמן בקל וחומר מלקמן סעיף ב » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא לקמן הת״ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב׳ לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ולכך ע״ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי״נ אם כן אין משמעו אלא לשון א׳ שהוא ל׳ נדר ודוק: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« בחרמו של ים. פי׳ ברשתות של ים: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ו)
« הרי עצמי קרבן. דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד כו » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ז)
« ואם הוא ע״ה כו׳. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזמן הזה כולי עלמא דיינינן להו כע״ה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« ומיהו בחרטה סגי. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי׳ ר״ה סעיף א » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« אין קונסין כו׳. כיון שאין צריך שאלה אלא מדרבנן: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י)
« חוץ מדגן. אבל אם לא פרט חוץ מדגן הוי נדר שוא ואינו נדר כלל כדלקמן סי׳ רל״ב סעיף ה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״א)
« ועבר עליה כו׳. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י״א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר כדלקמן סי׳ רכ״ח סעיף ט״ו ס״ק כ״ז: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ב)
« בימים מועטים. כלומר שנהג היתר בימים מועטים אבל במרובים כלומר שנהג היתר ימים מרובים דיו ל׳ יום » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« מיהו היינו למ״ש בב״י ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דשרי בל׳ יום » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« אבל לא שת לבו לעיין בתוס׳ ספ״ב דנדרים ובהרא״ש שם ורבינו ירוחם ני״ד ח״ז שפסקו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור ככל הימים שנהג היתר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« וכן נראה דעת הטור שכתב סתם צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ולא חילק » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« דלא כהגהת דרישה שפירש דבריו בימים מועטים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« ואם כן כיון דכל הני רבוותא אוסרין וכן הראב״ד והריב״ש וכמבואר בב״י אין להקל: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ג)
« מי שעבר על נידוי כו׳. תימה דלקמן סי׳ של״ד סכ״ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« והב״ח שם תירץ דהכא מיירי כשעבר במזיד מפני שא״א לו לקיים נדרו כגון שנדר מן הדגן שא״א לו להיו׳ בלא דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת כמו אנוס » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו שאומר איני חושש לנדוי ולחרם החמירו בו שצריך לנהוג איסור עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ואי אפשר לומר כן דהא מדכתב בסעיף ב׳ בסיפא ואם יש מכשול בדבר כו׳ שאינו יכול ליזהר כו׳ וגם מדיהיב טעמא מפני שנידוי דרבנן מכלל דמיירי בדבר שאפשר לו לקיים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« דאם לא כן אפי׳ בנדר דאורייתא אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים הראשונים » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אלא נ״ל לתרץ שהרי דין זה לקוח מהריב״ש שבבית יוסף » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« שאין צריך שינהוג נידוי כלל אפי׳ שעה אחת דקי״ל דבנדרים דרבנן אין קונסין וה״נ שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא הן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ושנשבע עליו בנידוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירים עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהן היתר עכ״ל » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ור״ל דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« והלכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בו היתר » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« ואם כן בסימן של״ד סכ״ח מיירי כהך סיפא דהריב״ש דהיינו שזלזל בנדוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק י״ד)
« נשבע שלא ישא כו׳ והשבועה חלה בכה״ג אף על גב דמתבטל ממצות פריה ורביה כדלקמן סי׳ רל״ט סעיף ח׳ בהג״ה » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« וע״ש שכתבתי בשם א״ז דאין השבועה חלה ולפי זה אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ו)
« דנשאל ומתירין כו׳. ונפטר מידי שבועתו כדלקמן סי׳ רל״ח ס״ך: » (ש״ך יו״ד ר״ח ס״ק ט״ז)
Le Taz n’écrit que quatre notes, mais la première est la plus longue page de tout le siman : il y reprend la difficulté du Beit Yossef sur le רוב et propose une solution d’ensemble, appuyée sur un passage de Kiddouchin.
« ואם רוב אנשי כו׳. הקשה בית יוסף ממה שכתוב סי׳ רי״ז הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקם מאחד מהם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ותירץ דהתם כולם מסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקם מאחד מהם הלכך כיון שכולם מסתפקין משניהם אסור בשניהם עכ״ל » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ודבריו תמוהים דאם אנו משגיחין ברוב גם בזה נשגיח ברוב דמיעוט סיפוק של בני אדם לא ניזול בתריה » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ובאמת יש להקשות עוד על הך דהכא דאזלינן בתר רוב וכן בסי׳ ר״ך סעיף י״ד ואם המקום שנדר בו הוא קציר שעורים הולכין אחריו והיינו אפילו לקולא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ובסי׳ רי״ז סעיף ג׳ כתב לענין ספק מה מיקרי כבוש דאין הולכין בנדרים אחר הרוב אלא אמרינן להחמיר. » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ומו״ח ז״ל כתב בסי׳ ר״ך לתרץ ההיא דסי׳ ר״ח גבי מליח דקדשים דהולכין אחר הרוב היינו משום דהרוב קורין לו מליח סתם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אבל גבי שמן בסימן רי״ז דאין הולכין אחר הרוב מיירי שקורין לשניהם שמן סתם אלא שהרוב הם מסתפקין מאחד מהם » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« והדרא קושיא לדוכתה » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ונראה לע״ד דהכל ניחא דודאי כל שיש ספק בגוף הנאסר אזלינן לחומרא ולא אזלינן בתר הרוב והיינו חומרא דנדרים כל שאפשר שנכנס באיסור אסור אפילו הוא מיעוט בשם ההוא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אלא דאם הספק אינו בגוף הנאסר אלא נקטו לסימן אז ודאי אנו מפרשים ההוא סי׳ בתר לישנא דרובא דעלמא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכיון שבא לתת סימן ולפרש דבריו ודאי נתכוין בדבר ברור דלא מחית אינש נפשיה לספיקא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« מ״ה בההיא דסי׳ רי״ז גבי שמן וגם גבי כבוש שהוא גוף הנאסר אזלינן לחומרא אפילו בתר מיעוטא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« משא״כ כאן שתולה פירות אלו בבשר מליח וכן בסי׳ ר״ך לענין קציר שאומר דבר זה יהא אסור עלי עד הקציר הרי הספק במה שתלה בו גוף הנאסר ובא לבררו במה שתלה בו אז אמרינן דלדבר ברור נתכוין והיינו הרוב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וראיה ברורה לזה מקדושין פרק האומר (דף ס״ד) מי שיש לו ב׳ כיתי בנות ואמר קידשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות כו׳ ר׳ יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וקיימא לן כוותיה ומפרשינן טעמא שם דלא מחית אינש נפשי׳ לספיקא פרש״י שיהא צריך לשאול איזה היא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואמרינן שם דגבי נדרים נמי הכי הוא הרי לפניך דכל שבא לתת סימן לדבריו דהיינו שאומר הגדולה אז אמרינן דלא מחית אינש לספיקא » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אלא דאם בא לברר דבריו ונקטיה לסימן אז אנו הולכין אחר הרוב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וה״נ הך דהכא ממש כן נראה לע״ד נכון וברור וראיתי בזה לאחרים דברים דחוקים במאד ומה שכתבתי הוא ברור בסייעתא דשמיא: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ואין צריך לפתוח לו פתח. ענין פתח וחרטה יתבארו בסי׳ רכ״ח: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ואין קונסין אותו לנהוג כו׳. כן כתב הטור בכל מידי דרבנן וכן הביא ב״י בשם ריב״ש דבנידוי שהוא דרבנן אין צריך לנהוג איסור כימים שזלזל באיסור בהנידוי וכ״כ בש״ע כאן סעיף ד » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותימה על הש״ע בסי׳ של״ד סעיף כ״ח שפסק אפי׳ בזלזל בנידוי צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ופסקיו סותרים אהדדי » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ומו״ח ז״ל בסי׳ של״ד הרגיש בזה ג״כ וכתב דכאן מיירי שעבר בענין שא״א לו לקיים נדרו כגון שנדר מהדגן שא״א לו לחיות בלי דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת אונס » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« אבל לקמן מיירי שאפשר לקיים אלא שמזלזל בו ע״כ. » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ותמוהין דבריו דאם הוא אנוס אפי׳ בנדר דאורייתא אין צריך לנהוג איסור כמ״ש כאן בהדיא שיבוא לידי מכשול: » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« מפני שהנידוי הוא דרבנן. אבל אם היה שם שבועה צריך לנהוג איסור כימים כו׳ ועמ״ש מזה בסעיף ב » (ט״ז יו״ד ר״ח ס״ק ד)
Le Baer Hetev suit le seif pas à pas et abrège le Chakh ; il le nomme d’ailleurs presque à chaque fois. C’est le meilleur fil conducteur pour qui veut lire vite.
« להחמיר. היינו כשלא פי׳ מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא כ״כ הרא״ש וכ״ד הרמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וכתב בתשובת מבי״ט מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרא דנדר ודשבועה וכ״ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק א)
« עם הארץ. והב״ח כתב דיש להחמיר להצריך שאלה בעם הארץ כמו בר״ס ר״ה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« אבל הש״ך כתב דנראה עיקר דעת המחבר כאן דע״כ לא מחמרינן שם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל הכא יודע שמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי״נ ויש במשמעותו ב׳ דברים הלכך כשפירש א״צ שאלה עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« כתב בהגהת פרישה דהיינו דוקא עם הארץ אבל ת״ח נאמן בק״ו מלקמן ס״ב » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא שם הת״ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב׳ לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« לכך ע״ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי״נ סתם א״כ אין משמעו אלא לשון א׳ שהוא נדר » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« וה״ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עובד כוכבים בשר מליח סתם וכן ליי״נ של עובד כוכבים יי״נ סתם הולכין להקל. » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« והב״י הקשה דהא בסי׳ רי״ז סי״ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ונראה עיקר כמ״ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליי״נ של עובד כוכבים נתכוונתי מש״ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע״ל סי׳ ר״כ ס״ד עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« שאלה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזה״ז כ״ע דיינינן להו כע״ה. ש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« בחרטה. והב״ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סימן ר״ה ס״א: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« קונסין. כ״כ הטור בכל מידי דרבנן אין קונסין אותו: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ו)
« יעבור. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י״א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר וע״ל סי׳ רכ״ח סט״ו עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ז)
« במרובים. ודעת הש״ך נוטה לפסוק כהתוס׳ ושאר פוסקים דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ח)
« שנידוי. כתב הש״ך תימה דלקמן סימן של״ד סכ״ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« ונ״ל לתרץ דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« אבל אם קבל עליו דבר בנידוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא הוי מדאורייתא שהרי נידוי וחרם נופיה דאורייתא הוא » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« וא״כ בסי׳ של״ד מיירי שזלזל בנידוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת עכ״ל: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק ט)
« שיגרשנה. כתב הש״ך ולפי מ״ש בסימן רל״ט ס״ח בשם א״ז דאין השבועה חלה משום דמתבטל ממצות פריה ורביה אפשר להקל כאן שא״צ לגרשה » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
« גם מ״ש רמ״א דסגי בל׳ יום כבר כתבתי בס״ק ח׳ דאין כן דעת הש״ך ע״ש: » (באר היטב יו״ד ר״ח ס״ק י)
Le Pit’hei Techouva apporte ce que les autres n’ont pas : les responsa des Aharonim. Ici, le Radbaz, le Ḥavot Yaïr, le Noda BiYehouda, l’Avodat HaGerchouni et le Zikhron Yossef — et l’un de ces cas est devenu célèbre.
« עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל מ״ש בשם מהריב״ל מי שנשבע שלא ישא אשה אחרת כו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« ועיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן קכ״ו במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם תשהה עשר שנים ולא תלד יהיה פטור משבועתו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« וילדה בתוך הזמן ולד של קיימא ומת ושהתה אחר מיתת הולד עשר שנים ולא ילדה אם הוא פטור משבועתו או לא ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק א)
« אינו נאמן. כתב בהגהת פרישה דוקא ע״ה אבל ת״ח נאמן בק״ו מלקמן סעיף ב׳ וש״ך חולק עליו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו שנראה לו עיקר כהגהת פרישה ולא כש״ך ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ב)
« שלא ינהגו קלות ראש. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו שכתב דבפירוש הרא״ש ורוב הפוסקים משמע הטעם משום נאמנות דע״ה אינו נאמן » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« ולפי דבריהם אפשר לומר דאם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר עיין שם בהשמטות: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ג)
« מפני שנידוי. עיין באר היטב מה שכתב שהרי נידוי וחרם גופיה הוא דאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בתשובת נו״ב חלק אבן העזר סוף סי׳ ע״ז שהוכיח ג״כ מדברי הר״ן שהחרם הוא דאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו״ד סימן קמ״ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« ולענין ספיקא נראה לי דספיקו לקולא ושוב הוכיח כן מדברי הרמב״ן ע״ש וכ״כ עוד בחלק אה״ע סימן ח׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ד)
« הוי לו כנשבע. עיין בשו״ת עבודת הגרשוני סימן ב׳ שהוכיח מזה דאם הטילו הקהל חרם שלא לקבל שום רב בעירם אשר יש לו קרובים שם ועברו וקיבלו רב אחד שיש לו קרובים בעירם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« דמותרים להחזיקו אצלם דכיון שלא החרימו שלא להחזיק אצלם שום רב שיש לו קרובים בעיר רק שלא לקבלו ועכשיו שכבר קבלוהו מה שעבר עבר ומותרים להחזיקו אצלם. » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« וע״ש עוד לענין אם מחוייבים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« ועיין בשו״ת זכרון יוסף חלק ח״מ סימן ב׳ שהוכיח ג״כ מזה אודות הש״ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר ללמוד מתוכם » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש״ס אין בכלל זה אלא מה שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא״כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
« והביא עוד ראיה מהא דהשביע יהושע שלא יבנה יריחו ואחד עבר על החרם ובנאה ואפ״ה היו ישראל דרים בה לאחר שבנאה כמבואר בש״ס בכמה דוכתי ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד ר״ח ס״ק ה)
Les Nekoudot HaKessef sont la réponse du Chakh au Taz. Elles n’ont ici qu’une ligne, et cette ligne renvoie le lecteur au Chakh lui-même.
« (סי׳ ר״ח ט״ז ס״ק ג׳) ותימה כו׳. עיין בש״ך ס״ק י״ד ישוב לזה: » (נקודות הכסף יו״ד ר״ח)
Tout le siman dans une grille : le seif, la clause décisive, et ce qu’elle décide.
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle décide |
|---|---|---|
| א | « סתם נדרים להחמיר כיצד אמר פירות אלו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים שהוא נדר » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | Le cas d’école est choisi pour son ambiguïté : les deux expressions désignent chacune deux choses fort différentes. |
| א | « ואם הוא אומר שדעתו כבשר מליח ויין נסך של עבודת כוכבים נאמן » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | La rigueur ne vaut que faute de précision. |
| א | « ואם רוב אנשי המקום קורים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין [נסך] סתם אינו נאמן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:א) | La dernière clause retourne tout : si l’usage local a fixé le sens, l’expression n’est plus ambiguë, et la déclaration de l’homme ne peut plus rien contre elle. |
| ב | « אם הוא תלמיד חכם נאמן ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | Le savant est présumé savoir ce qu’il dit, et l’on ne le soupçonne pas de chercher une échappatoire. |
| ב | « ואם הוא עם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | La raison donnée n’est pas le soupçon mais la pédagogie : שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. |
| ב | « ומיהו בחרטה סגי וא״צ לפתוח לו פתח » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | Puisque l’exigence n’est que pédagogique, la forme la plus légère de dissolution suffit. |
| ב | « ואם עבר על הנדר אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעבר על הנדר ונהג בהם היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | Pas de pénalité des jours pour les vœux de ce chapitre, qui ne sont que de rabbinique. |
| ב | « אבל הנודר נדר גמור דאורייתא ועבר עליו (במזיד) קונסין אותו ואין מתירין לו אלא א״כ ינהוג איסור כימים שעבר עליו ונהג בו היתר » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | La pénalité vaut pour un vœu véritable transgressé sciemment. |
| ב | « ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר בדבר שאינו יכול ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד » (שו״ע יו״ד ר״ח:ב) | L’exception : quand le vœu est intenable, le maintenir revient à fabriquer des fautes. |
| ב | « הגה מיהו אם נראה לחכם שיוכל לעמוד על עצמו ולא יעבור עוד אין מתירים לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר (מרדכי ריש שבועות שתים ובתשובת הרמב״ן סי׳ רכ״ה): » (רמ״א יו״ד ר״ח:ב) | Le Rama restreint l’indulgence : elle vaut pour celui qui ne peut pas tenir, non pour celui qui ne veut pas. |
| ג | « במה דברים אמורים שצריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר בימים מועטים אבל במרובים דיו ל׳ יום: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ג) | La pénalité est proportionnelle, mais plafonnée. |
| ד | « מי שעבר על נידוי אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר מפני שנידוי הוא דרבנן: » (שו״ע יו״ד ר״ח:ד) | Le raisonnement est simple : la pénalité des jours n’est due que pour ce qui est de la Torah. |
| ה | « אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה הוה ליה כנשבע על הככר ואכלה דנשאל ומתירין לו » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה) | Si le serment portait sur un acte, l’acte est passé : il n’y a plus rien à empêcher, et le serment se délie comme n’importe quel serment déjà transgressé. |
| ה | « אבל אם אמר לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהם קלות ראש בנדרו. » (שו״ע יו״ד ר״ח:ה) | Si le serment portait sur un état, l’état dure encore, et la transgression se poursuit chaque jour. |
Cinq situations, prises dans l’ordre du siman. Chacune se clôt sur le même renvoi : la conduite réelle revient au Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״ח · ♥ Soutenir