Le siman de la condition posée avant le vœu. Un homme déclare d’abord que ce qu’il s’apprête à vouer ne sera pas un vœu — et il voue. Que vaut alors son vœu ? Le Choulhan Aroukh répond en quatre seifim, et c’est de ce siman que la glose du Rama tire ce qu’elle dit de כל נדרי. Attention : ce que le siman établit est précis, et ce que les A’haronim en tirent l’est aussi. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Celui qui stipule d’avance que ses vœux ne seront pas des vœux
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״א (ד׳ סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Les simanim précédents disaient ce qui fait un vœu et ce qui l’empêche au moment où il se fait. Celui-ci recule encore : il parle de ce qu’on a dit avant. Un homme déclare que ses vœux à venir seront nuls — puis il voue. Deux situations, et le siman les sépare avec soin.
La première (seif 1) : la déclaration et le vœu sont dans le même souffle. La seconde (seif 2) : la déclaration a été faite longtemps avant, et le vœu vient plus tard. Le résultat s’inverse selon le cas, et la raison en est que celui qui se souvient de sa condition et voue quand même a défait sa condition. Le seif 3 traite du cas intermédiaire — il se souvient qu’il y a une condition mais a oublié sur quoi elle portait — et le seif 4 pose la limite de tout l’édifice.
Voici les quatre seifim, chacun d’abord en entier — tel que la source le donne, glose du Rama comprise —, puis décomposé.
Le seif pose le cas, puis sa condition de forme, puis la position contraire — et le Rama y ajoute la glose la plus connue du siman.
המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד׳ סעיפים:
האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב: הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳):
« המתנה שנדריו לא יהיו נדרים. ובו ד׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
Ici la condition et le vœu sont séparés dans le temps, et le résultat s’inverse : c’est le souvenir qui décide.
מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם:
« מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
Le cas intermédiaire, et c’est celui de la guemara : il sait qu’il a posé une condition, il ne sait plus sur quoi.
התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים:
« התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
Deux lignes, et elles bornent tout le siman.
אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום:
« אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
ביטול — l’annulation. Non pas la déliaison d’un vœu déjà fait, mais la déclaration qui l’empêche de naître. C’est tout l’objet du siman, et c’est pourquoi le seif 1 insiste sur les lèvres.
עקריה לתנאיה — « il a déraciné sa condition ». Le mot de la guemara, et la charnière du seif 2 : celui qui voue en se souvenant de sa condition la supprime par ce vœu même.
על דעת ראשונה אני נודר — « c’est selon mon intention première que je voue ». La formule du seif 3, qui empêche que le vœu se lise comme un retrait de la condition.
בלחש — à voix basse. Le mot du יש אומרים au seif 1, et le point sur lequel le Taz et le Chakh se séparent : est-ce l’inaudibilité pour soi-même, ou l’absence de public ?
כל נדרי — la déclaration de la nuit de Kippour. La glose du Rama en dit deux choses : qu’elle vaut comme une stipulation expresse, et qu’on ne s’en contente pas pour délier sans un sage.
דברים שבלב — les choses du cœur. Le principe qui ferme la porte à l’annulation purement intérieure, et qui fait le lien avec le siman précédent.
Toute la matière du siman est dans deux colonnes de Nedarim. La michna de Rabbi Éliézer ben Yaakov donne la formule ; la guemara objecte, corrige le texte de la michna, puis Rava propose une autre lecture qui donnera le seif 3.
« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, יֹאמַר לוֹ: ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר הוּא בָּטֵל״, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״א)
« וְכֵיוָן דְּאָמַר ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל״, לָא שָׁמַע לֵיהּ וְלָא אָתֵי בַּהֲדֵיהּ » (נדרים כ״ג ע״א)
« וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּימוּ נְדָרָיו כׇּל הַשָּׁנָה, יַעֲמוֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיֹאמַר: כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״ב)
« אִי זָכוּר, עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, וְקַיֵּים לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי, תָּנֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר » (נדרים כ״ג ע״ב)
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא יָדַע בַּמֶּה הִתְנָה » (נדרים כ״ג ע״ב)
« אִי זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, וְאָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — נִדְרֵיהּ לֵית בֵּיהּ מַמָּשָׁא » (נדרים כ״ג ע״ב)
« לֹא אָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וְקַיֵּים לְנִדְרֵיהּ » (נדרים כ״ג ע״ב)
« תַּנָּא קָא מְסַתֵּים לַהּ סַתּוֹמֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (נדרים כ״ג ע״ב)
Trois halakhot du Rambam recouvrent les seifim 2, 3 et 4 : la condition préalable et le souvenir, l’oubli partiel et la formule qui sauve, et la question de savoir si tout cela vaut aussi pour les serments.
« מִי שֶׁהִתְנָה קֹדֶם שֶׁיִּדֹּר וְאָמַר כָּל נֵדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים הֲרֵינִי חוֹזֵר בָּהֶן אוֹ הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« אִם הָיָה זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« וְיֵשׁ שֶׁמּוֹרֶה לְהַחְמִיר וְאוֹמֵר וְהוּא שֶׁיִּזְכֹּר הַתְּנַאי אַחַר שֶׁנָּדַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« מִי שֶׁהִקְדִּים אֶת הַתְּנַאי לְשָׁנָה אוֹ לְעֶשֶׂר וְאַחַר כָּךְ נָדַר וְנִזְכַּר בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי וְשָׁכַח עַל אֵי זֶה דָּבָר הִתְנָה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֵדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« וְאִם לֹא אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֵּדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« יֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמְרִים אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּנְדָרִים בִּלְבַד לֹא בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ו)
« וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרֶה שֶׁדִּין הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ אֶחָד הֵם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ו)
Le Tour donne les trois premières matières, et place בלחש non pas comme un יש אומרים mais dans le corps même de la règle. Le Beit Yossef donne la source de chaque pièce : le Rabbénou Éliézer de Metz pour le désaveu à voix basse, le Ran pour la différence entre les seifim 1 et 2, le Raavad pour le désaccord sur le délai, et le Ran au nom des Tossefot pour le seif 4.
« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר ודאי אינו נדר » (טור יו״ד רי״א)
« אבל אם חשב כך בלבו או שאומר בלחש הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (טור יו״ד רי״א)
« וכתב הרמב״ם י״א שאין התנאי קיים לבטל הנדר אא״כ יזכרנו תוך כדי דבור לנדר וא״א הרא״ש ז״ל לא חילק בזה » (טור יו״ד רי״א)
« ופי׳ הרא״מ שאם ביטל בחשאי אין ביטולו ביטול דכיון דנדר בסתם אע״פ שחשב בלבו שנדר על דעת תנאו הוו דברים שבלב ולא מוכחי ולא הוו דברים » (ב״י יו״ד רי״א)
« אבל אם ביטל בפרהסיא הוו דברים שבלב דמוכחי ומועלת מחשבתו לבטל הנדר » (ב״י יו״ד רי״א)
« תירץ הר״ן דהתם היינו טעמא לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שע״ד תנאו הוא נודר אי אפשר לומר דעקריה לתנאיה » (ב״י יו״ד רי״א)
« אבל כאן שהתנאי והנדר אינם באים כאחד שייך למימר עקריה » (ב״י יו״ד רי״א)
« וכתב עליו הראב״ד יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו » (ב״י יו״ד רי״א)
« כתב הר״ן בשם התוס׳ על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (ב״י יו״ד רי״א)
« שע״ד חבירו הוא נשבע ונודר כמי שמבטל תנאו לגמרי דמי » (ב״י יו״ד רי״א)
Dix-huit entrées : cinq du Chakh, quatre du Taz, quatre du Baer Hetev, deux du Pit’hei Techouva, trois des Nekoudot HaKessef. Elles sont citées ici toutes, dans leur ordre.
« אינו נדר. משמע אף על פי שזוכר התנאי בשעת הנדר דבכהאי נוונא הנדר קיים לקמן סעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« הכא בטל מטעם שכתב הר״ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכן משמע בטור וכמ״ש הב״ח ופסק כן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« אבל לקמן התנאי והנדר אינם באים כאחד ושייך לומר עקריה לתנאיה » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« וכתוב בפרישה לכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« אלא העיקר הוא באם מתנה ואומר בפירוש למחר או לאחר שנה אנדור שלא לאכול בשר והריני מבטלו מעתה ה״ז בטל דהרי התנה בפירוש על זה הנדר » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« משא״כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדור » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק א)
« וי״א דאפילו אמר כן בלחש. הרא״ש בשם רא״מ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« וכ׳ הב״ח מיהו נראה דלא אמרינן אמירה בלחש הוי דברים שבלב אלא היכא דאינו משמיע לאזניו » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« אבל במשמיע לאזניו שפיר חשיב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בדין ק״ש ותפלה » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« ולא משמע כן בהרא״ש דא״כ הדרא קושיית הרא״ש לדוכתא דלישני בהשמיע בלחש לאזניו וחבירו לא שמע » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« גם מלשון שכתב הרא״ש אבל אם ביטל בפרהסיא הוי דברים שבלב דמוכחא ומועלת מחשבתו לבטל הנדר » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ד ח״ג וז״ל מבטל בחשאי בלבו כל נדר שעתיד לדור אחריו לא הוה ביטול והוי נדרו נדר אא״כ ביטל בקול רם בפרהסיא » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« אלמא דוקא ביטול בקול רם בעינן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« והא דאמרינן כו׳. הג״ה זו שייכא בסעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתוב בתשו׳ מהר״מ גלאנטי סי׳ י״ח דה״ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע״פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אא״כ יזכרנו אחר הנדר תוך כדי דיבור לנדר כו׳ [כצ״ל » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי״ו סי״ב » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ה)
« בטור כתב בזה ודאי אינו נדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« וכוונתו דבמשנה איתא הרוצה לידור חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטיל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ופריך בגמרא כיון דשמע חבירו ודאי לא שמע ליה ולא אזיל לאכול » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ומשני חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו נדרי זרוזין הוא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« משמע מדברי המקשן שפשוט הוא שאין הנדר חל כיון שבתחילה אמר לבטלו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« תירץ הר״ן הביאו בית יוסף דשאני הכא שהתנה בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שעל תנאו הוא נודר על כן הנדר בטל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אבל כאן שאין התנאי והנדר באים כאחד שייך למימר עקריה » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ונראה דלאו דוקא שיאמר בפירוש בשעת הנדר שעל תנאו הוא נודר דהא הטור לא זכר זה הדבר אלא כיון שסומך הנדר לתנאי הוה כאומר בפירוש » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ונ״ל דמיירי שרוצה לנדור נדר גמור בפני חבירו להטעותו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« וזה רוצה לבטל אותו הנדר צריך שיבטלו בפירוש דוקא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« ולא ידעתי מקום לדברים אלו דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו׳ כמ״ש בסמוך דאם זכר לתנאי ונדר הרי עקריה לתנאו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אלא דהכא מיירי כמ״ש הר״ן לעיל דמתנה בשעת הנדר וכ״כ בד״מ דהכא מיירי בשעת הנדר דוקא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק א)
« אמר כן בלחש כו׳. פי׳ שאין נשמע לאזנו וכ״כ מו״ח ז״ל והביא ראייה מק״ש ותפלה דאם השמיע לאזניו חשיב שפיר אמירה » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ב)
« הטור כתב כן בשם הרמב״ם ואסיק עליה שהרא״ש לא חילק כן » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ובאמת יש כאן מקום עיון דהא בסעיף ג׳ כתב ונזכר על מה התנה והתם מהני אף אם נזכר לאחר זמן הרבה כמ״ש הר״ן ונזכר אח״כ ולמה צריך כאן ההזכרה תוך כדי דבור לנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואם לא זוכר התנאי אלא אחר שנדר אע״פ שקיבל התנאי בלבו וקיים התנאי הרי הנדר בטל » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואע״פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתב הראב״ד וז״ל יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר בטל נדרו את תנאו לפי שצריך לומר בלבו על תנאי אני סומך » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« מבואר כוונת הראב״ד דלא אכפת לן כלל בתוך כדי דיבור לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה צריך שתוך כדי דיבור לאותו זכירה ישים על לבו לקיים התנאי » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« ואם כן לא היה לש״ע לקבוע הלכה דבעינן תוך כדי דיבור לנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אלא תוך כדי דיבור של זכירה וצריך עיון » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אם אומר בשעת הנדר כו׳. פירוש ובשעת הנדר הוא זוכר התנאי רק שאינו יודע על מה התנה וכן הוא ברמב״ם ובר״ן בהדיא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« ומ״ה צריך שיאמר על דעת ראשונה אני נודר דאל״כ לא היה לו לידור סתם כיון שזכר שיש תנאי » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אבל אם לא זכר בשעת הנדר כלל מתנאי פשיטא שדינו כמו בסעיף ב׳ דאחר כך כשיזכור התנאי בטל הנדר » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אינו. כתב הש״ך משמע אפילו זוכר התנאי בשעת הנדר דבכה״ג הנדר קיים לקמן ס״ב הכא בטל מטעם שכתב הר״ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« והט״ז כתב שלא ידע מקום לדברי הפרישה דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו׳ » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« ובנה״כ מסכים לדעת הפרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק א)
« בלחש. כ׳ הב״ח דהיינו דוקא היכא דלא השמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשוב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בק״ש ותפלה » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ב)
« והש״ך כתב דלא משמע כן בהרא״ש אלא דוקא ביטול בפרהסיא בעינן ול״ד לק״ש ותפלה וכ״מ ברבי׳ ירוחם דלא הוי ביטול אא״כ ביטל בקול רם בפרהסיא » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ב)
« לנדר. והט״ז חולק ע״ז דלא איכפת לן כלל בתוך כ״ד לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה שצריך תוך כ״ד לאותה זכירה להשים על לבו לקיים התנאי » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכאן שייך הג״ה דבס״א המתחלת והא דאמרי׳ כל נדרי וכו׳ » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתוב בתשובת מהר״מ גלאנטי דה״ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע״פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי כן כתב מהרי״ו סי״ב » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ד)
« כן בלחש. [עבה״ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר״ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב״ח דלא כש״ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל » (פתחי תשובה יו״ד רי״א ס״ק א)
« והנדר בטל. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סימן ה׳ וסימן ו׳ אי גם מה שנדר בחלום יבטל על ידי זה » (פתחי תשובה יו״ד רי״א ס״ק ב)
« מקומן ניכר דלאו דוקא מתנה בשעת הנדר אלא ה״ה אם מתנ׳ בפירוש על נדר זה שאדור למחר או לאחר זמן כיון שפורט הנדר הוי כמתנה בשעת הנדר » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ולא קאמר הר״ן מתנה בשעת הנדר אלא באומר בסתם נדר שאני עתיד לידור » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« פירוש שאין נשמע כו׳. ז״א כמ״ש בש״ך ס״ק ב׳ ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« לא קשה מידי דהתם אומר בשעת הנדר ע״ד ראשונה אני נודר » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ועוד דהתם מה שאינו זוכר התנאי מיד לאו משום דעקריה לתנאיה אלא משום דאינו זוכר על מה התנה מה שאין כן הכא » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« גם מה שדחק בפירוש ד׳ הרמב״ם ודאי ליתא דפשט דבריו משמע כמו שהבין הטור וש״ע » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
« ומ״ש השלחן ערוך ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי היינו משום דמשמע ליה דגם להרמב״ם צריך שיאמר בלבו שהוא סומך על התנאי דאל״כ מה מועיל זכירתו וכל זה ברור » (נקודות הכסף יו״ד רי״א)
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle décide |
|---|---|---|
| א | « האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | Le désaveu dit dans le même souffle emporte le vœu |
| א | « בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | À condition qu’il soit sorti des lèvres |
| א | « אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | Pensé seulement, il ne défait rien |
| א | « וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב » (שו״ע יו״ד רי״א:א) | Position contraire : dit à voix basse, c’est encore une chose du cœur |
| א | « הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א) | Glose : כל נדרי vaut comme une stipulation expresse |
| א | « ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א) | Glose : mais on ne délie pas sans un sage, sinon pour un grand besoin |
| ב | « מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | La condition posée pour une période, et le vœu fait dans cette période |
| ב | « אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | S’il s’en souvient en vouant, le vœu tient : il a déraciné sa condition |
| ב | « ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | S’il ne s’en souvient pas, la condition tient et le vœu tombe |
| ב | « ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב) | Position contraire : il faut se la rappeler aussitôt et s’y appuyer en son cœur |
| ג | « התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | Il se souvient d’avoir stipulé, sans savoir sur quoi |
| ג | « אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | La formule « selon mon intention première » sauve la condition |
| ג | « ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג) | Faute de cette formule, la condition tombe et le vœu tient |
| ד | « אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד) | Tout cela ne vaut que pour un vœu ou un serment qu’il s’est imposé lui-même |
| ד | « אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד) | Un vœu imposé par autrui n’est pas atteint par cette annulation |
C’est le cas du seif 1, et il est simple à condition que la déclaration soit sortie des lèvres. Encore faut-il savoir si « à voix basse » suffit : le Ba’h, le Taz et le Levouché Serad l’admettent dès qu’il s’est entendu lui-même ; le Chakh exige le public.
Elle ne joue que si l’homme ne l’avait pas en tête au moment de vouer. S’il l’avait en tête et a voué tout de même, le seif dit qu’il a défait sa condition.
C’est le seif 3. La formule על דעת ראשונה אני נודר conserve le bénéfice de la condition ; son absence le fait perdre.
La glose du Rama dit deux choses, et il faut les tenir ensemble : la déclaration vaut comme une stipulation expresse, et l’on ne s’en contente pas pour permettre sans passer devant un sage, sauf grand besoin. Le Chakh ajoute que la glose relève du seif 2, et qu’elle vaut aussi pour le naziréat.
Le seif 4 est net : l’annulation préalable n’y fait rien. Le Chakh ajoute un cas particulier — le serment prêté en tenant un objet —, dont il écrit qu’il ne nous est pas établi que כל נדרי y serve.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman רי״א · ♥ Soutenir