פתיחה לסימן רכ״ו: שלושה סעיפים בלבד, ושלושים ושתיים כניסות של נושאי כלים — ובהן חמש עשרה של הש״ך, שהוא כאן בעל הסוגיה. שני אנשים שחצר להם בשותפות ונדרו הנאה זה מזה. ואין השולחן ערוך שואל תחילה מה אמרו אלא מה היא החצר: היש בה דין חלוקה? בחצר בת חלוקה הנדר חל; ובחצר שאינה בת חלוקה אינו חל, שכל אחד אומר ״לתוך שלי אני נכנס״. והם הלכות למעשה: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: שותפים שהדירו זה את זה
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ו (ג׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן רכ״א העמיד איש כנגד רעהו: ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון, ושאלו עד היכן האיסור מגיע. וכאן נשתנתה הצורה. אין שני האנשים שכנים בלבד: הם מחזיקים דבר אחד יחד, ונדרו זה מזה. ואין השאלה עוד ״מהי הנאה״ בלבד אלא ״של מי החצר בשעה שאני דורך בה?״.
והשולחן ערוך משיב באמת מידה שאינה מדיני נדרים אלא מדיני ממונות: דין חלוקה. חצר שהיא גדולה כדי שתשאיר החלוקה לכל אחד חלק הראוי לו — בת חלוקה היא; ושאינה גדולה כל כך — אינה בת חלוקה. ומכאן הכל:
ולשון הש״ך בענף השני ברירה: הפסיעה שאני פוסע מגלה למפרע שאותה קרן היתה שלי מעיקרא. ואין זו הנחה של נוחות; והש״ך מדקדק להסביר מפני מה אין ברירה זו כברירה שהתלמוד דוחה במקומות אחרים.
ואחר כך מראה סעיף ב שאין הכניסה והתשמיש שווים באמת מידה אחת, וסעיף ג — שלוש שורות — מלמד את גבול כל המהלך בדחיית דמיון אחד.
כל סעיף ניתן כמות שהוא, כלשון ספריא, ואחר כך מפורק לפסקאות. כל פסקה מובאת בלשונה, מבוארת, וכשיש בה קושי — גם נידונה. והכותרת שותפים שהדירו זה את זה. ובו ג׳ סעיפים: לשון השולחן ערוך עצמו היא.
הסימן נפתח בשני שותפין בחצר אחת שנדרו הנאה זה מזה. ואין המחבר שואל תחילה מה אמרו, אלא מה היא החצר: היש בה דין חלוקה? וכל הדין תלוי בזה. ואחר כך הוא מרחיב לאחד מן השוק — שהדיר לו אחד מן השותפין את נכסיו — ומעמיד שם תנאי שהקורא בחיפזון מחסירו: לצורך השותף. והרמ״א מוסיף את המקום בבית הכנסת ואת דבר המטלטל.
שותפים שהדירו זה את זה. ובו ג׳ סעיפים:
שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו (ד״ע ומשמעות ר׳ ירוחם) ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור: הגה וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה (ב״י סימן רכ״א בשם תשו׳ רשב״א) והוא הדין בכל כיוצא בזה וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו (טח״מ סימן ק״פ):
« שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור: » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« הגה וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)
« דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)
« אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)
« והוא הדין בכל כיוצא בזה » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)
« וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)
סעיף א דן בכניסה. סעיף ב דן בתשמיש, ומגלה ששניהם אינם הולכים אחר אמת מידה אחת: במקום שהכניסה מותרת, יש תשמישין שנשארו אסורין. ואחר כך הוא קובע את הסעד שבסימן — כופין את הנודר למכור חלקו — ותולה אותו בתנאי של לשון.
כשהדירו שניהם זה את זה אסורין להעמיד בו תנור וכירים וריחים ותרנגולים היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וכירים וריחים ותרנגולים ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל והיו כופין את הנודר למכור חלקו אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר:
« כשהדירו שניהם זה את זה אסורין להעמיד בו תנור וכירים וריחים ותרנגולים » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב)
« היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וכירים וריחים ותרנגולים » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב)
« ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב)
« והיו כופין את הנודר למכור חלקו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב)
« אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר: » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב)
שלוש שורות, ולימוד של דרך. יש לבעל זכויות בנכסים שהכניסה לו אשתו ולא יצאו מרשותה — נכסי מלוג. והיה מקום לחשוב שאחד מן השוק נכנס בהם כדרך שהוא נכנס לחצר השותפין. והמחבר דוחה את הדמיון, ופסקתו האחרונה אומרת מפני מה.
בעל שאוסר הנאתו על אחרים אסורין ליכנס בנכסי מלוג של אשתו ואינו דומה לשותף שהדיר את אחד מן השוק :
« בעל שאוסר הנאתו על אחרים אסורין ליכנס בנכסי מלוג של אשתו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ג)
« ואינו דומה לשותף שהדיר את אחד מן השוק » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ג)
כל עניין הסימן במשנה אחת שבפרק חמישי דנדרים, והשולחן ערוך הולך אחר סדרה: תחילה שני השותפין, ואחריהם התשמיש הכבד וכפיית המכר, ואחריהם אחד מן השוק.
« הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר » (משנה נדרים ה׳:א)
« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּו » (משנה נדרים ה׳:א)
« וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִים » (משנה נדרים ה׳:א)
« וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר אֶת חֶלְקו » (משנה נדרים ה׳:א)
« הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק מֻדָּר מֵאֶחָד מֵהֶם הֲנָאָה, לֹא יִכָּנֵס לֶחָצֵר » (משנה נדרים ה׳:ב)
המשנה מעמידה את חכמים כנגד רבי אליעזר בן יעקב. ובאיזה מקרה? זעירי אומרו, והגמרא מתקנת את עצמה פעם אחת: המחלוקת בחצר שיש בה כדי חלוקה, ובשאין בה — דברי הכל מותר. וזו הלשון שהשולחן ערוך נוקט כמות שהיא.
« מַחְלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה. אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (נדרים מ״ו ע״ב)
« מַחְלוֹקֶת שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר » (נדרים מ״ו ע״ב)
« אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב » (נדרים מ״ו ע״ב)
הרמב״ם מסדר את העניין בשלוש הלכות המכוונות ממש כנגד שלוש שאלות הסימן: החצר בת החלוקה ושאינה, כפיית המכר, ואחד מן השוק.
« הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר. אִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְהִכָּנֵס לָהּ עַד שֶׁיַּחֲלֹקוּ וְיִכָּנֵס כָּל אֶחָד לְחֶלְקו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ד)
« וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בְּחָצֵר זו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ד)
« שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין בְּחָצֵר וְנָדַר אֶחָד מֵהֶן שֶׁלֹּא יְהַנֶּה בּוֹ הַשֵּׁנִי כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר חֶלְקו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ה)
« הָיָה אֶחָד מִן הַשּׁוּק אָסוּר בַּהֲנָאַת אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לֶחָצֵר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ו)
הטור כותב כלשון המחבר, חוץ ממשפט אחד — ואותו משפט עשה את כל הוויכוח שבסימן: שהוא מעמיד את תנאי ״לצורך אחד מהשותפין״ בענף הראשון, בחצר שיש בה דין חלוקה. והבית יוסף תמה, והב״ח מגן על הטור, והש״ך מגן על הבית יוסף, והט״ז מגן על הטור, ונקודות הכסף סותרות את הט״ז.
« וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר » (טור יורה דעה רכ״ו)
« וכתב הרמב״ן דלא כפינן ליה אלא כשהדיר עצמו מחבירו אבל אם הדיר חבירו עליו לא כפינן ליה » (טור יורה דעה רכ״ו)
« והרמב״ם כתב להפך כשאסר חבירו עליו כופין אותו ואם אוסר על חבירו אין כופין אותו » (טור יורה דעה רכ״ו)
שלושים ושתיים כניסות לשלושה סעיפים: צפיפות של מסכת ממונות היא ולא של נדרים. וחמש עשרה מהן לש״ך, ואצלו העיקר — שלוש מכניסותיו מסכתות ממש. וכל אחת מובאת כאן בשלמותה, כסדר ספריא, עם מראה מקומה.
הש״ך הוא כאן בעל הסוגיה. הוא נותן את שיעור דין החלוקה, ואת מהלך הברירה, ומגן על המחבר כנגד הטור בלשון שאינו רגיל בה — ״וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר״ (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג).
« אם יש בו דין חלוקה. היינו ד׳ אמות על ד׳ אמות לכל אחד כמו שכתוב בחושן משפט סימן קע״א ס״ג: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק א)
« חל הנדר. ולא שרי מטעם ברירה כיון שיש לתקן בחלוקה: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ב)
« שאסור ליכנס בו. משמע אפילו לצורך אחד מהשותפין אסור וכן משמע מדנקט בסיפא נכנס לצורך השותף כו׳ משמע דברישא בכל ענין אסור וכן כתב העט״ז והטור כתב וכ״ש אם אחד מהם הדיר לא׳ מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרים ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו עכ״ל. ובבית יוסף תמה דכיון דיש בו דין חלוקה כי נכנס לצורך א׳ מהשותפין מאי הוה כו׳ וכן נראה מדברי ר׳ ירוחם עכ״ל והב״ח חלק על הבית יוסף עיין שם שהאריך וכל דבריו תמוהים לי גם מה שכתב לדעת רבינו ירוחם תימה גדולה עליו שעיין בתחלת דברי רבינו ירוחם ולא עיין בסופם עיין שם שדברי רבינו ירוחם ממש כדברי הב״י והכי מוכח דברי הרא״ש וכן דעת מהרש״ל פרק שור שנגח את הפרה סי׳ ל״ב כהמחבר וע״ש וכן מוכח דעת הרשב״א והר״ן שכתבו במתני׳ דמתיר רבי אליעזר באחד מן השוק דוקא כשנכנס לצורך השותף אלמא דכשיש בו דין חלוקה אפילו לצורך השותף אסור דהא אמרי׳ בש״ס דביש בו דין חלוקה אפי׳ ר״א מודה ע״ש וכל זה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)
« לא חל הנדר. דיש ברירה ופי׳ הרא״ש והר״ן בשם הרשב״א דכיון דעל כרחך שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את של חבירו והיינו יש ברירה דקאמרינן דכל עידן דעייל בחצר רואים כאלו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה ניקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקרו קנייה היא דהוי כמאן דזכי להיות קנוי לכל אחד בפני עצמו בשעה שידרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו וכן הסכים מהרש״ל שם ובזה יישבו הא דאמרינן בעלמא בכמה דוכתי דבדאורייתא אין ברירה אלא ודאי הך ברירה דהכא ל״ד לברירה דעלמא מטעמא דאמרן ומשמע דה״ה שאר כל תשמיש שאינו כמו תשמיש דרחיים ותנור וגידול תרנגולים מותר באין בו דין חלוקה מה״ט וכן כתב מהרש״ל שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)
« בין שהוא צריך לשותף כו׳. והב״ח כתב בח״מ סימן ק״פ דמדברי הטור והרא״ש משמע דלא שרי אלא כשנכנס לצורך השותף שהשותף צריך לו וכן משמע מדברי רבינו ירוחם: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ה)
« מקום בב״ה כו׳. היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל כן כתב העט״ז וכן הוא בתשובת הרשב״א שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ו)
« לא כוון אלא כו׳. ומ״מ אם פירש עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית הכל לפי פירושו (וכדלעיל ר״ס ר״ח) רשב״א שם וע״ל ר״ס רנ״ח: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ז)
« אסורים להעמיד. אפילו אין בו דין חלוקה וכן כתב העט״ז דאע״ג דקי״ל דשותפין דרכן שאין מקפידין זע״ז מ״מ אי קפדי יכולין למחות (כמו שנתבאר בח״מ סימן קס״א ס״י) והכא גבי מודר הנאה ודאי קפדי ואסורים עכ״ל וכ״כ בהגהת פרישה ולא כוונו יפה דהתוס׳ והר״ן ס״ל כיון דאי קפדי יכולין למחות א״כ אפי׳ לא קפדי מהני ליה מחמת שלא עיכב ואסור ע״ש כך מוכח מדבריהם להדיא מיהו התוס׳ שם כתבו עוד טעם אחר בשם י״א דכשהעמיד רחיים באים רוב עם לשם וממלאים חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר. ולפ״ז משמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון להניח ולשטוח פירות בכל החצר וכה״ג אסור וכ״כ מהרש״ל שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ח)
« הוא אסור בהעמדת כו׳. אפילו באין בו דין חלוקה: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ט)
« והיו כופין את הנודר כו׳. ואפילו באין בו דין חלוקה דאף ע״פ דשרי למודר ליכנס מ״מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של אסור כגון העמדת תנור כו׳ וכ״כ הרא״ש והר״ן ומביאם ב״י וכ״נ דעת הרמב״ם פ״ז מה״נ והסמ״ג לאוין רמ״ב מיהו דעת רש״י ותוס׳ דהיכא דמותר ליכנס בחצר אין כופין ורבי׳ ירוחם ני״ד ח״ה כתב דאפי׳ באין בו דין חלוקה כופין וי״א דאין כופין וראשון נראה עיקר ע״כ ונראה דכשרוצים לחלק או כשרוצים בגוד או אגוד באין בו דין חלוקה אין כופין אלא יעשו כמו שירצו וכ״כ הב״ח איש בה דין חלוקה ומינה באין בה דין חלוקה בגוד או אגוד: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י)
« את הנודר כו׳. כתב הר״ן דוקא הכא בנודר א׳ מהם כופין כיון דאיהו אסור וחבירו מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן דכל חד וחד מידכר באיסורי׳ עכ״ל וכ״כ בעט״ז אבל הרא״ש וטור ח״מ סי׳ ק״פ כתבו דאם נדרו הנאה זה מזה וא׳ מהן רגיל כופין את הרגיל למכור וכ״כ רבי׳ ירוחם (ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מקרי רגיל ומביאו הר״ן) ונראה שטעמם הוא דאין כופין כשנדרו הנאה זה מזה משום דכיון דשניהם נדרו מאי אולמיה דהאי מהאי הלכך אין כופין: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״א)
« הנודר כו׳. מסתימת המחבר משמע שפוסק כהרא״ש והטור דבין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו כופין וכ״כ בעט״ז: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ב)
« למכור. כתב הב״ח ונראה דדוקא במוכר לאחר אבל לשותף אסור למכור אע״פ שלא אמר אלא חצירי וכ״כ הריב״ש בתשובה סי׳ שנ״ז דלנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו עכ״ל ודבריו תמוהין דלמה לא ימכור לשותף שלא נדר והריב״ש שם לא כתב אלא דבאומר קונם מביתך אסור למכור הבית להנודר ונ״ל שגם הב״ח ה״ק אם אותו השותף שלא נדר רוצה למכור חלקו אסור למכור להנודר: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ג)
« בלשון חצרי. אבל אם אמר חצר זה מאי מהני כפייה למכור כיון שאסור גם לאחר שימכור וכדלעיל סי׳ רט״ז ס״ה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ד)
« ואינו דומה לשותף כו׳. דשותף טעמא משום ברירה ולא שייך ברירה זו בנכסי מלוג. שם: » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ט״ו)
ס״ק א של הט״ז הוא הארוך שבסימן: הגנה על הטור והרא״ש כנגד הבית יוסף, מהלך אחר מהלך, והמסקנה היתר למעשה. ונקודות הכסף יסתרוהו שורה אחר שורה.
« וכל שכן אם אחד מהם כו׳. בטור כתב כאן אם לא לצורך א׳ מהשותפין בחצר ותמה בית יוסף על זה כיון דיש בו דין חלוקה חל הנדר וכי נכנס לצורך השותפין מאי הוה הא מכל מקום נהנה מדריסת הרגל וכדאמרינן גבי מודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו וצריך עיון עכ״ל מ״ה כתב כאן בשולחן ערוך סתם אסור והיינו אפילו לצורך אחד מהשותפין ובדין שבסיפא שאין בו דין חלוקה כתב הטור לא חל הנדר בין הדירו זה את זה ובין שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו עכ״ל כתב בית יוסף אפשר שנתחלף לרבינו בין מקום למקום דכאן היה לו לכתוב שמותר דוקא שנכנס לצורך אחד מהשותפין שכן כתב הר״ן בשם הרשב״א ע״כ כתב בסיפא דוקא לצורך השותפין ולי נראין דברי רבינו הטור כמשמען והם נמשכין מדברי אביו הרא״ש שכתב וז״ל ורבינו שמשון כתב בשם ר״י דהלכתא בדאורייתא יש ברירה כדמוכח הכא כו׳ ולפום הך פיסקא שותפים שהדירו זה את זה מדריסת הרגל מותרין ליכנס לחצר ואם הדיר אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר דויתור אסור ומשום ברירה אין להתיר בשותפין בשיש בה דין חלוקה דלא שרי ראב״י משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכל שכן אינש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ראב״י במתני׳ לאינש דעלמא נ״ל דמיירי לצורך אחד מבני חצר עכ״ל. מבואר מדבריו דדוקא ביש בה דין חלוקה הצריך שיהיה לאותו הנכנס צורך לאחד מהשותפין שהרי כתבו דוקא אדין זה וממילא באין בה דין חלוקה מותר אפילו לצורך עצמו ומ״ש תחילה ואם הדיר אחד מן השוק אסור כו׳ זה לא קאי אשותפין אלא אאינש דעלמא ובא לאפוקי מפי׳ ר״ת שמביא לפני זה שהוי הפיסקא אם הדירו זה את זה מדריסת הרגל אסורים ליכנס בחצר ואם הדיר בעל החצר א׳ מן השוק מותר ליכנס לחצר דויתור מותר בהנאה ע״כ כ׳ דשני דברים הם להפך לפסק רבינו שמשון וזה מבואר למעיין שם. וכך הוא ברמזים שחיבר הטור וז״ל השותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרים ליכנס לחצר דקיימא לן יש ברירה ודוקא אם אין בו דין חלוקה אבל יש בו לא וכ״ש אם היה אחד מן השוק מודר מהם שלא לכנוס אלא לצורך אחד מבני החצר עכ״ל הרי שכתב האיסור לאחד מן השוק אחר דין שיש בו דין חלוקה דא״ל דקאי נמי ארישא דהיאך שייך לומר על זה כ״ש דמה ק״ו יש כאן אלא ודאי דאסיפא קאי וכך הם דבריו כאן בטור ונראה טעם לדינים אלו דכל שאין בו דין חלוקה אין כאן נדר לגמרי על חצר זה אפילו הדיר אחד מן השוק דיכול לומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך וכן כתב הרמב״ם בפ״ד דהלכות נדרים והוא דברי ראב״י במתני׳ והיינו באין בה דין חלוקה ובזה אמרינן יש ברירה אבל ביש דין חלוקה לא יכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס כיון שיש מקום לחלוק אין הרשויות מעורבים וזה פשוט אלא דמ״מ כשהוא לצורך אחד מהשותפין יכול ליכנס מטעמא אחרינא שזכר הר״ן וז״ל כתב הרשב״א דוקא כשנכנס לצורך השותף בין שהוא צריך להשותף או שהשותף צריך לו לפי שהחצר קנוי לכל א׳ מהם ולכל מי שצריך להם אבל ליכנס לתוכו אחד מן השוק לעצמו אסור שאם הקנו זה את זה החצר לדריסת רגליהם ולכל מה שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם עכ״ל. וקצת מדברים אלו הביא גם הרא״ש בשם ר״ש בר אברהם צרפתי והוא הרשב״א מזה מבואר דכל שצריך לחצר אפי׳ לטובת עצמו על ידי השותף יש היתר שהחצר קנוי לו לזה אם כן אפילו ביש בו דין חלוקה יש היתר זה שיאמר לתוך שלי אני נכנס דהיינו בחלק חבירך יש לי זכות כדאמרינן דע״כ לא מחמרינן ביש דין חלוקה אלא מחמת שאפשר בתקנה אז לא אמרינן יש ברירה וזה דוקא בשותפין עצמן שנדרו זה מזה כיון שבידם לכוף כל אחד את חבירו משא״כ באחד מן השוק הברירה מועלת לו גם בזה כיון שהוא לאו בר חלוקה עם הנודר ממנו וא״כ מה לי יש בו דין חלוקה ומה לי אין בו דין חלוקה וזה ברור לכל מבין והשתא אתי שפיר מה שיש לכאורה להקשות בדברי הרא״ש שהבאתי דפריך והא דשרי ראב״י במתני׳ כו׳ דהיה לו לתרץ דראב״י מיירי באין בו דין חלוקה ובזה התיר דוקא לאחד מן השוק כמו ברישא דהשותפין שנדרו מיירי באין דין חלוקה כמו שזכרתי בסי׳ רכ״ד ובאמת לא קשיא דהרא״ש בא ללמדנו דהך בבא במתני׳ דהיה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם דראב״י מתיר מיירי בכל חצר אפי׳ ביש דין חלוקה כל שיש צורך לאחד מהשותפין דבזה הוה אפי׳ יש דין חלוקה כמו אין דין חלוקה דחד טעמא הוא שאין בידו לחלוק והחצר קנוי לו לזה. נמצאו דברי הטור מכוונים שפיר דביש בו דין חלוקה אסור לאחד מהשוק ליכנס לצורך עצמו שאין החצר קנוי לו לזה ואינו יכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס דכשהוא נכנס לצורך עצמו יש לכל אחד מהם כח למחות מצד הדין עליו על כן יש לו גם כן כח לאסור עליו דהרי אין יכול לומר לתוך שלי אני נכנס משא״כ בלצורך אחד מהשותפין אין לו כח למחות על כן אין יכול גם כן לאסור עליו דהוה כאומר לתוך שלי אני נכנס משום הכי בנכנס לצורך אחד מהשותפין ויש בו דין חלוקה הוה דינו כאין בו דין חלוקה ונכנס לצורך עצמו ובתרווייהו אלו שרי דיכול לומר לשל חבירך אני נכנס כמו שאמרנו ונסתלקה קושית בית יוסף מאי שנא מנכנס לבקרו דכאן ההיתר משום דיכול לומר לשל חבירך אני נכנס אבל הרשב״א ודאי סבירא ליה דגם באין דין חלוקה אין היתר רק בצריך לשותפים כמבואר בתשובת הרמב״ן סימן רמ״ב והם דברי הרשב״א כמו שכתב בית יוסף בהקדמת ספרו על כן פסק כאן שפיר בש״ע דבאין בו דין חלוקה מותר דוקא בנכנס לצורך אחד מהשותפין. ועדיין צריכין אנו למודעי בהיתר זה דצריך אחד מן השוק לאחד מן השותפין דנראה ברור דהיינו שצריך לאחד מבני החצר זולת הנודר אבל כל שצריך לנודר ודאי איסור גמור הוא וכן משמעות הלשון של רשב״א שזכרנו שכתב שהוא צריך לשותף ורצה לומר השותף השני והוא מילתא בטעמא דהא עיקר הטעם ברשב״א שהחצר קנוי לכל העולם שצריך להשותף בשבילו וזה לא שייך בנודר דנהי דהיה קנוי לו בשבילו מכל מקום הוא יכול לאסור את שלו על חבירו ומו״ח ז״ל ראיתי שכתב דאם נכנס לצורך המדירו דמותר דודאי מצרכו לא אדריה כו׳ איני רואה כלל דברים אלו דודאי המדיר חבירו מנכסיו מדירו אפילו מצרכיו באם יצטרך לו כמבואר בסימן רכ״א סעיף ד׳ חלה בנו אינו נכנס כלל כו׳ והרי אין לך צורך גדול מזה אלא דוקא מחיותיה של עצמו אמרינן שם דלא הדירו אבל לא משאר צרכיו ובדברי הטור האריך גם כן מו״ח ז״ל לפרש מה שכתב באין בו דין חלוקה שמותר בהדירו לאחד מן השוק היינו גם כן דוקא בצריך לאחד מהשותפין ואין זה במשמעות הלשון כלל שהרי כתב לא חל הנדר ואם כדבריו הא חל הנדר לענין שאחד מהשוק אסור אם נכנס שלא לצורך אחד מהשותפין ואף ע״ג דכאן בש״ע כתב גם כן לא חל הנדר אין ראייה מזה שהוא נגרר אחר לשון הטור והוסיף אחר כך עליו והנלע״ד ברור בדברי הרא״ש והטור כתבתי ובמה שכתב תחילה ביש בה דין חלוקה בסתם לאיסור ולא מהני צריך לשותפין יש לסמוך להקל בצריך לאחד מהשותפין כיון שהרא״ש והטור כתבו כן בפירוש. ותימה גדולה על הבית יוסף שלא ראה אחרי דברי הרא״ש הללו ואלו ראה אותם לא היה כותב דנתחלף לרבינו בין מקום למקום כן נראה לע״ד וכן פסק מו״ח ז״ל להלכה: » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק א)
« וכן הדין בשנים כו׳. סדר הג״ה הזאת אינה מדוקדקת דדין זה הוא מתשובת הרשב״א שהביא בית יוסף סוף סימן רכ״א ושם כתב דבשותפות מקומות אלו אין בו חלוקה וכיון שכן אינו יכול לאסור כלל על חבירו אלא דבמקום שאדם יכול לאסור על חבירו יש חילוק בין אומר הקדש לך או לאו וכמו שכתב כאן רמ״א ואם כן צריך לומר דרמ״א מיירי כאן במקומות שיש בהם דין חלוקה וכל זמן שלא חלקו ואחד מהם הקדיש הוה חילוק בין לך או לא ואם כן מה לו לתלות חילוק זה בשנים שיש להם בשותפות כו׳ אלא היה לו לכתוב חילוק זה סתם במי שאוסר מקומו על אחד מן השוק ושותפות מאי בעי הכא: » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ב)
« לא כוון אלא שיהא הקדש לעניים. שם בתשובה דמ״מ אחר פיו אנו הולכין אם אומר מה היה כוונתו דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ולהחמיר עד כאן ונראה דהיינו בלא אומר לך אבל באומר לך לא מועיל מה שמפרש להקל דלשון לך הוי כמפרש להקדש ממש כמבואר שם: » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ג)
« והיו כופין את הנודר כו׳. דחיישינן שמא יכשל חבירו על ידי נדרו ובטור כתב בזה ב׳ דעות הרמב״ן סבירא ליה דלא חיישינן למכשול חבירו אלא למכשול הנודר ורמב״ם סבירא ליה אדרבה הנודר יזכור שנדר ויזהר משא״כ במודר שלא הוציא נדר מפיו אפשר שישכח לפיכך חייב למכור: » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ד)
« אם נאסר בלשון חצירי וכו׳. עיין מ״ש סי׳ רי״ו ס״ו: » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ה)
« ואינו דומה לשותף כו׳. דהתם הטעם משום ברירה שהוברר הדבר שנכנס לתוך חלק חבירו וזה אין שייך בנכסי מלוג כ״כ רשב״א הביאו ב״י ס״ס רכ״א: » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ו)
הבאר היטב מקצר, וקיצורו יש בו ערך לעצמו: הוא אומר בשלוש שורות היכן עומדת המחלוקת, ומודיע — וזה נדיר — שנקודות הכסף חזר בו.
« חלוקה. דהיינו ד׳ אמות על ד׳ אמות לכל א׳ כמ״ש בח״מ ס׳ קע״א ס״ג: » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק א)
« ליכנס. משמע אפילו לצורך א׳ מהשותפים אסור (מדנקט בסיפא נכנס לצורך כו׳ מכלל דרישא בכל ענין אסור) ודלא כדעת הטור וזה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר עכ״ל הש״ך ודעת הט״ז דיש לסמוך להקל בצריך לא׳ מן השותפים ע״ש שמאריך בדין זה: » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ב)
« צריך. והב״ח כתב בח״מ סי׳ ק״פ דמדברי הרא״ש והטור משמע דלא שרי אלא כשנכנס לצורך השותף שהשוחף צריך לו וכ״מ מדברי ר׳ ירוחם ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ג)
« מקום. היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל כ״כ הלבוש וכן הוא בתשובת הרשב״א: » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ד)
« כוון. ומ״מ אחר פיו אנו הולכין למה נתכוין אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית שם בתשובה וכתב הט״ז ונראה דהיינו בלא אמר לך אבל באומר לך לא מועיל מה שמפרש להקל דלשון לך הוי כמו מפרש להקדש ממש: » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ה)
« אסורים. אפי׳ אין בו דין חלוקה ומשמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון לשטוח פירות בכל החצר וכה״ג אסור וכ״כ מהרש״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ו)
« בהעמדת. אפילו אין בו דין חלוקה ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ז)
« והיו כופין. כ׳ הש״ך ואפילו אין בו דין חלוקה דאף ע״פ דשרי למודר ליכנס מ״מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של איסור כגון העמדת תנור וכו׳ ומיהו דעת רש״י ותוספות דהיכא דמותר ליכנס בחצר אין כופין ונראה כשרוצין לחלוק או בגוד וכו׳ יעשו כמו שירצו וכתב הר״ן דוקא בנודר א׳ מהן היו כופין אבל אם שניהם נדרו אין כופין דכל חד וחד מידכר באיסוריה אבל הטור ח״מ סי׳ ק״פ כ׳ דאם נדרו הנאה זה מזה וא׳ מהם רגיל היו כופין את הרגיל למכור ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מקרי רגיל גם משמע דאין חילוק בין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו לעולם כופין למכור וכתב הב״ח וצריך למכור לאחר דוקא אבל לשותף אסור למכור אע״פ שלא אמר אלא חצירי ודבריו תמוהין וכו׳ (אבל בנה״כ חזר בו וכ׳ שדבריו נכונים ע״ש): » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ח)
כניסה אחת, והיא מפנה לתשובה: וסימן הוא שהשאלה נשאלה למעשה ולא בבית המדרש בלבד.
« חלוקה. [עש״ך סק״ד ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ז מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ו ס״ק א)
נקודות הכסף הן הגהות הש״ך על הט״ז. הראשונה סתירה גמורה לס״ק א הארוך של הט״ז; והשנייה נדירה ממנה — הש״ך חוזר בו מדברי עצמו: ״עתה ראיתי שדבריו נכונים״ (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו).
« (סימן רכ״ו בט״ז ס״ק א) האריך להשיג על הב״י ומסיק ותימה גדולה על הב״י שלא ראה אחרי דברי הרא״ש כו׳. ונמשך במקצת אחר דברי חמיו הב״ח ז״ל ונ״ל דדבריהם אינם נכונים ואדרבה הב״י ראה ד׳ הרא״ש אלו ומשם ראיה לדברי הב״י ובתחלה אבא לסתור דברי הב״ח ואח״כ דבריו ומ״ש הב״ח ואני שמעתי ולא אבין דכיון דס״ל הב״י דבאין בו כדי חלוקה שרי לאחד מהשוק ליכנס לצורך אחד מהשותפים כמ״ש בשם הרשב״א אם כן למה יגרע ביש בו כד״ח שלא יכנס לצורך א׳ מהשותפים כו׳ דבריו תמוהין דלדבריו מה מקשי על מה שהביא ב״י בשם הרשב״א לקשי אש״ס גופיה דפסיק הלכתא כראב״י דשרי לו לא׳ מן השוק ליכנס וכ״פ כל הפוסקי׳ אלא ודאי התם הטעם כיון שאין בו כדי חלוקה אמר דשרי מטעם ברירה אבל ביש בו כ״ח הואיל ויש תקנה בחלוקה אסור א״כ שפיר קמקשי הב״י וכי עדיף האחד מן השוק מן השותף עצמו דהשותף עצמו אסור ביש בו צד חלוקה כ״ש אחד מן השוק דגרע טפי כיון שאין לו חלק בחצר דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה וכ״כ בדרישה דכ״ש הוא דלא עדיף מהשותף (וכן משמע מתוספות ופי׳ הרא״ש וברטנורה ז״ל במתניתין קמייתא דהשותפין במ״ש דסיפא דא׳ מהשוק לרבי אליעזר איצטריך דאף ע״פ שאין לו חלק בחצר שרי וכן משמע מדברי הטור גופיה במ״ש וכ״ש אם אחד מהן הדיר לאחד מן השוק כו׳ אלמא דאחד מן השוק גרע טפי מהשותף עצמו) אם כן כיון דהשותף עצמו אסור ביש בו כ״ח כ״ש אחד מן השוק עוד כ׳ הב״ח דמדברי הרא״ש מוכח דלאינש דעלמא אף באין בו כדי חלוקה לא שרי אלא לצורך אחד מן השותפים כו׳ ודאי דכן הוא ומ״מ ודאי דמוכח נמי דביש בו כדי חלוקה אפילו לצורך אחד מהשותפין אסור דהא קאמר בהדיא בש״ס ומביאה הרא״ש בשאין בו כדי חלוקה אבל בשיש בו כדי חלוקה אפי׳ ר״א מודה דאסור אלמא דאפי׳ בנכנס לצורך אחד מהשותפין דבכה״ג דוקא הוא דשרי באין בו כדי חלוקה אבל ביש בו כדי חלוקה אסור ודוחק גדול לומר דבש״ס לא קאי אלא ארישא דמתניתין בשותפים שנדרו ולא אסיפא דאחד מן השוק. עוד כתב דמהרמב״ם והסמ״ג משמע דבאחד מן השוק אין חילוק בין יש בו כדי חלוקה או לא אלא בין נכנס לצורך השותפים או לא. וליתא שהרי לא הוזכר בדבריהם שום דבר מנכנס לצורך השותפים או לא אלא סתמו דבריהם כלשון המשנה וכמו שמפרשים המשנה כך יש לפרש דבריהם. עוד כתב הב״ח אכן מדברי רבינו ירוחם ני״ד ח״ה משמע דגם לגבי א׳ מהשוק לא התיר אלא כשאין בו כדי חלוקה אבל ביש בו כדי חלוקה אסור כו׳ ואין שומעין למשמעות שאינו מפורש בדברי רבינו ירוחם שסותר דברי הרא״ש והטור והמפרשים ותו דבאין בו כדי חלוקה משמע דמתיר רבינו ירוחם אפי׳ נכנס לצורך עצמו והרי אף ב״י גופיה כ׳ דאין בו כדי חלוקה לא שרי אלא כשנכנס לצורך השותפים הלכך ליתא להך דרבינו ירוחם אלא כהרא״ש וטור נקטינן הלכה למעשה ודלא כש״ע עכ״ל ותימה גדולה שעיין בתחלת דברי רבינו ירוחם שכתב שם וז״ל השותפים שנדרו הנאה זה מזה מותרים ליכנס לחצר וכן הדין אם הדיר אחד לחבירו וכן אם היה אחד מהשוק מודר הנאה מאחד מהם מותר ליכנס לחצר ודוקא בחצר שאין בו דין חלוקה אבל בחצר שיש בו דין חלוקה הכל אסור עכ״ל. ע״כ כתב אכן מדברי ר׳ ירוחם משמע כו׳ ואין שומעין למשמעות שאינו מפורש בדברי ר׳ ירוחם כו׳ ותו דבאין בו כדי חלוקה משמע דמתיר רבינו ירוחם אפילו ליכנס לצורך עצמו כו׳ ואלו הספיק לעיין בסוף דברי רבינו ירוחם לא כ׳ כן. שכתכ אח״כ אחר שהפסיק בדינים אחרים בינתים וז״ל והא דאמרינן היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהן מותר ליכנס לחצר דוקא כשנכנס לצורך חבירו אבל לצורך עצמו אסור עכ״ל הרי מפורש בהדיא ברבינו ירוחם דלצורך עצמו אסור וגם מפורש בהדיא בדבריו דבשיש בו כדי חלוקה אפילו לצורך חבירו אסור דהא מחלק ברישא בין יש בו כדי חלוקה או לא ואם איתא דלצורך חבירו מותר אין חילוק. ואם כן דברי הטור ממש כדברי רבינו ירוחם ומ״ש הב״ח כהרא״ש וטור נקטינן כו׳ כבר כתבתי למעלה דאדרבה דברי הרא״ש מוכיחי׳ כרבינו ירוחם ובעל כרחך צריך לומר כמו שכתב ב״י דטעות סופר הוא בטור והאי אם לא לצורך השותפין צריך לומר בסיפא באין בו כדי חלוקה ועוד נ״ל שאין צריך להגיה רק אות א׳. וכן צריך להיות וכ״ש אם אחד מהן הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מן השותפים בחצר אם אין בו כדי חלוקה שלא חל הנדר ומותרים כו׳ ואם כן דבריו ממש כדברי ר׳ ירוחם. וכן מוכח בטור ח״מ סימן ק״פ וז״ל שותפין שנדרו הנאה זה מזה ויש להן חצר בשותפות אם יש בו כדי חלוקה אסורין ליכנס בו ואם אין בו כדי חלוקה מותרין ליכנס בו הדיר אחד מהן א׳ מהשוק אסור ליכנס בו לצרכו עכ״ל ודוחק גדול דהאי הדיר א׳ מהשוק כו׳ קאי ארישא. כל זה כתבתי כבר בספרי והעתקתיו לכאן לפי שמתוך מה שכתבתי יש להקשות גם על הטורי זהב. גם מ״ש הטורי זהב לפרש בדברי הרא״ש ודאי ליתא דלדבריו מ״ש הרא״ש ומשום ברירה אין להתיר משותפין בשיש בהן דין חלוקה דלא שרי ראב״י כו׳ אין לו הבנה כלל והכי הוה ליה למימר ומשום ברירה אין להתיר ליכנס בחצר השותפין ביש בה כדי חלוקה דלא שרי ראב״י להשותפין משום ברירה כו׳ ועוד קשה דהא בכל ספרי הרא״ש איתא משום ברירה אין להתיר משותפין כו׳ במ״ם ואיך העתיק הוא בשותפין בבי״ת. ועוד קשה לדבריו למה ליה להרא״ש לומר כלל האי מילתא ומשום ברירה אין להתיר כו׳ דהיאך סלקא דעתך להתיר משום ברירה ביש בו כדי חלוקה דהא אפילו בשותפין גופייהו ביש בו כדי חלוקה ליכא ברירה. ועוד קשה מ״מ מנא ליה להרא״ש להקשות דילמא כפשוטו דהא דשרי ראב״י במתניתין היינו דוקא באין בו כדי חלוקה וכדעת הרשב״א אלא הדבר ברור דכך הם המשך דברי הרא״ש דמתחלה כ׳ בשם ר״י דאם הדיר אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר והשתא קשי׳ ליה אמאי קאמר ר״י דאסור ומשמע דקאי אמתניתין בחצר השותפין שהדיר אחד מהן לאחד מהשוק באין בו כדי חלוקה דהא מתניתין באין בו כדי חלוקה מיירי וכדקאמר בש״ס דבשיש בה כדי חלוקה אפילו ראב״י מודה וא״כ באין בו כדי חלוקה בלאו הכי לישתרי משום ברירה וקאמר דמשום ברירה אין להתיר באין בו כדי חלוקה משותפין ביש בו כדי חלוקה כו׳ כלומר דילפינן משותפים כשיש בה כ״ח דלא שרי ראב״י משום ברירה כיון שיש תקנה לחלוק ולא יכנוס לחצר חבירו בחנם אלמא דהיכא דאפשר בתקנתא לא שרי ר״א וכ״ש הכא באינש דעלמא באין בה כ״ח דאפילו תקנה לא צריך דלמא יכנס בחצר והא דשרי ר״א במתניתין באין בו כדי חלוקה באינש דעלמא צריך לומר דמיירי לצורך אחד מבני החצר זהו ברור כשמש פשט דברי הרא״ש. ומ״ש וכן הוא ברמזים כו׳ אדרבה ברמזים משמע כדפרישית דאל״כ הוה ליה לאשמועינן דבא׳ מן השוק מותר באם אין בו כדי חלוקה אפילו לצורך עצמו והכי הל״ל וכ״ש אם היה אחד מן השוק מודר מהם שלא יכנס אלא לצורך אחד מבני החצר כשיש בו כדי חלוקה אלא ודאי הכי קאמר אבל יש בו כדי חלוקה לא דכיון דאפשר לחלוק יחלוק ולא יכנס וכ״ש אם היה אחד מן השוק כו׳ שלא יכנס אפי׳ באין בו כדי חלוקה דהא א״צ לתקנתא דחלוקה ולמה יכנוס בחנם אם לא לצורך אחד מבני החצר. וגם קשה לדבריו דהא בטור ח״מ סימן ק״פ משמע להדיא דאפילו אין בו כדי חלוקה לא שרי לצרכו וכמ״ש לעיל אלא ודאי דברי הב״י ברורים וגם דעת הטור כן וכמ״ש למעלה: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)
« (סימן רכ״ו בש״ך ס״ק י״ג) ודבריו תמוהין כו׳. עתה ראיתי שדבריו נכונים דעל כרחך מיירי הכא שהדיר את חבירו דהיינו שאמר יאסר חצרי עליך דאי באסר עצמו מחלק חבירו ודאי אפי׳ כשאמר חצר זה כופין אותו כדי שיהיה כולו של חבירו ולא יכנוס בו כלל וכן משמע באשר״י דמיירי בשהדיר את חבירו ע״ש גם לשון חצרי שכתבו הרא״ש וטור משמע כן וא״כ דכשמיירי שהדיר את חבירו אסור למכור להשותף כמ״ש הריב״ש ואע״ג דהריב״ש קאי אהדיר עצמו מנכסי חבירו ה״ה בהדיר חבירו מנכסיו דחד טעמא אית להו וכן הר״ן מדמי להו להדיא להדדי ומביאו בית יוסף בסי׳ זה: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)
כל פסקאות הסימן כסדר הספר, עם מראה מקומן המדויק. והטבלה לשמש למצוא פסקה בלא לקרוא את העמוד כולו.
| סעיף | לשון | ביאור |
|---|---|---|
| א | « שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | שנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זה מזה |
| א | « אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו |
| א | « עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו |
| א | « וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו |
| א | « ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו |
| א | « בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו |
| א | « ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | ודוקא כשאותו מן השוק שהוא מודר נכנס לצורך השותף |
| א | « בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | בין שהוא צריך לשותף בין שהשותף צריך לו |
| א | « אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור: » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א) | אבל ליכנס בו שלא לצורך השותף אסור: |
| א | « הגה וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א) | הגה וכן הדין בשנים שהיה להם יחד מקום בבית הכנסת ואמר אחד לחבירו חלקי יהא לך הקדש |
| א | « דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א) | דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו |
| א | « אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א) | אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה |
| א | « והוא הדין בכל כיוצא בזה » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א) | והוא הדין בכל כיוצא בזה |
| א | « וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א) | וכן אם היו שותפין בדבר המטלטל אם יש בו דין חלוקה אסורין בו ואם אין בו דין חלוקה מותרין בו |
| ב | « כשהדירו שניהם זה את זה אסורין להעמיד בו תנור וכירים וריחים ותרנגולים » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב) | כשהדירו שניהם זה את זה אסורין להעמיד בו תנור וכירים וריחים ותרנגולים |
| ב | « היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וכירים וריחים ותרנגולים » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב) | היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו הוא אסור בהעמדת תנור וכירים וריחים ותרנגולים |
| ב | « ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב) | ואסור ליכנס בו אם יש בו דין חלוקה וחבירו מותר בכל |
| ב | « והיו כופין את הנודר למכור חלקו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב) | והיו כופין את הנודר למכור חלקו |
| ב | « אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר: » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב) | אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר: |
| ג | « בעל שאוסר הנאתו על אחרים אסורין ליכנס בנכסי מלוג של אשתו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ג) | בעל שאוסר הנאתו על אחרים אסורין ליכנס בנכסי מלוג של אשתו |
| ג | « ואינו דומה לשותף שהדיר את אחד מן השוק » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ג) | ואינו דומה לשותף שהדיר את אחד מן השוק |
ארבעה מצבים שסימן רכ״ו נשאל בהם היום. ואין אלו פסקים אלא השאלות שיש להביא לרב, והמקום שבלשון שהן נופלות בו.
אין סימן רכ״ו נקרא לעצמו. הוא ממשיך את סימן רכ״א · 221 — נדר איסור ההנאה מחבירו — ומעמידו בנכס המוחזק בשותפות, ומכין את סימן רכ״ז · 227, שהאיסור בו אינו כנגד שותף אלא כנגד ציבור שלם.
מקורות הדף, ניתנים לבדיקה בהקשה אחת. כל לשון הקודש שהובאה כאן הוצאה מן הטקסטים שלהלן, ולא הועתקה ביד.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ו · ♥ תמיכה