סימן רכ״ז — דין מי שאסר עצמו מכל ישראל

הסימן דן במקרה זה ממש, ואינו דוחהו כדיבור בעלמא:

« מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)

« לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)

מפני שאסור לו ליהנות — ולא מפני שראוי לעונשו:

« אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)

« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)

לאו, וזה המכשול השכיח. והש״ך אומרו פעמיים, בשני כיווני הנדר:

« אבל שוה בשוה אסור בכל ענין » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)

« דוקא ולא שוה בשוה וכ״ש בפחות דאסור » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)

כאן הן — וזה היפך סימן רכ״א · 221:

« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)

« אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)

« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)

הן, והטעם נאה:

« מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)

« רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי תְּרוּמָה, דְּהַיְינוּ טַעְמָא דְּיִטְּלוּ עַל כׇּרְחוֹ — מִשּׁוּם דִּתְרוּמָה לָא חַזְיָא אֶלָּא לְכֹהֲנִים, וְכֵיוָן דְּקָא אָתֵי לְמֵיסְרָא עֲלַיְיהוּ, שַׁוְּיָא עַפְרָא בְּעָלְמָא » (נדרים פ״ה ע״א)

« ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)