שנים עשר סעיפים, ושאלה אחת נשאלת שתים עשרה פעמים: עד היכן מגיעה הלשון שהוציא? הטור מכריז עליה בשורתו הראשונה — כל הנדרים הולכין אחר הלשון. האומר ״פירות האלו״ עושה את הדבר כהקדש, והאיסור עובר לחילופיהם, לגידוליהם ולמשקיהם. האומר ״מה שאני אוכל מהם״ גודר את האיסור במעשה. האומר ״ביתך״ הולך אחר הבעלות, והאומר ״בית זה״ אחר האבנים — והם מצטלבים בדיוק במכירה ובבנייה. והאומר ״זיתים״ אינו מייחד כלום: השמן נשאר מותר. (שולחן ערוך יורה דעה רט״ז — י״ב סעיפים)
קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם
קונם פירות האלו עלי — אסור בחילופיהם ובגידוליהם. הסימן פותח במקרה המכריע, מקרה הייחוד, ובשתי תולדותיו הראשונות.
שולחן ערוך יורה דעה רט״ז:ארמה א׳
שנים עשר הסעיפים בלשונם, עם ביאור ופירוק פסקה אחר פסקה: הייחוד וארבע הרחבותיו, הפועל וגבולו, אמת המידה של דבר שזרעו כלה, מעשה ידי האשה, לשון הבעלות כנגד לשון ״זה״ בנכסים, שלוש תשובות הרשב״א, הטעם, הטיפה והשם. ושישים וארבע כניסות נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — כל אחת בפני עצמה.
📖 ללמודרמה ב׳
פלפול: כלל הטור והחלוקה בין לשון תורה ללשון בני אדם; הרא״ש והתוספות כנגד הר״ן בחילופין — איסור גברא או שינוי בחפצא?; הב״ח כנגד המחבר בגידולי גידולין וקל וחומר של הט״ז; הט״ז כנגד הבית יוסף בחילופי חילופין ו״שגג בזה״ של נקודות הכסף; למה אין הגידולין בטלים וטענת מהר״ש איגר; שתי לשונות סעיף ג ותשובת הט״ז; ספק סעיף ו; ההערה הארוכה ב״בחיי ובמותי״; וצ״ע הש״ך ב״ככרי״.
📖 ללמודרמה ג׳
סיכום המסודר לפי מנגנון ולא לפי מספר: אקסיומת הלשון וארבע צורותיה, הייחוד ומה שהוא גורר, הפועל ומה שהוא גודר, קיום החפץ בעין, לשון הבעלות כנגד לשון ״זה״, הטעם והשם. ואחריהם טבלה ראשית המחזירה את שנים עשר הסעיפים לסדר הספר, שמונה המחלוקות הפתוחות, אוצר המילים, כללי הזהב והמכשולים הרגילים.
📖 ללמודרמה ד׳
ההלכה למעשה לפי הש״ך, הט״ז, הבאר היטב והפתחי תשובה, ואחריהם מקרים בני זמננו: קבלה באכילה שנטלה על עצמו, תבשיל שאין בו אלא טעם, התחייבות שנטלה על אחר, והתחייבות ציבור שלשונה נוקטת שני דברים. הערה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה — רמת פסק, לא ״דעת הרב״.
📖 ללמודהטור מכריז עליה בשורתו הראשונה, וכל הסימן נובע ממנה:
« כל הנדרים הולכין אחר הלשון אם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעותו ואם לשון בני אדם כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כוונת הנודרים » (טור יורה דעה רט״ז)ושני ענפים: לשון תורה, מה שיוצא מן המילה מעצמה, ולשון בני אדם, מנהג המקום והזמן. וסימן זה מפרש את הראשון; וסימן רי״ז · 217 יפרש את השני. ליישום למעשה — שאל את רבך.
לפי שהייחוד עושה את הדבר כהקדש:
« קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« אבל חילופי חילופיהן מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)אבל הגבול נקבע מיד: חילופי החילופין מותרים. והרא״ש, מובא בש״ך, מצמצם עוד — שאין החילופין אסורים אלא למחליף עצמו. והמחבר הולך אחר הר״ן, ואין זה מוסכם: שאל את רבך.
שתי הלשונות מצטלבות בדיוק, וזו ההוכחה היפה שבסימן:
« מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה)
« ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה)״ביתך״ מתארת יחס: המכירה מפקיעה את האיסור, והבנייה מקיימתו. ו״בית זה״ מראה חפץ: המכירה אינה מפקיעה כלום, והחורבן מפקיע את הכל. שתי לשונות שהאוזן כמעט אינה מבחינה ביניהן, ותוצאות הפוכות — ולפיכך אין מכריעין מן הזיכרון. שאל את רבך.
תלוי, שוב, בלשון שהוציא:
« אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנין בו טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט)
« ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם [בשר או] יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט)
« נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה״ג אזלינן בתר כוונתו כדלקמן סי׳ רי״ח ואסור בטעמן » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ה)אבל שורת ״מותר״ אינה אלא סתמא, שהש״ך הופכה אם טעם הבשר או היין קשה לו — שאז אזלינן בתר כוונתו. והפתחי תשובה מוסיף את שאלת הקדירה ונ״ט בר נ״ט. שלוש שכבות של תנאים: שאל את רבך.
סעיף י מוחלט, והוא נותן טעמו:
« נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טפה בחבית נאסר הכל » (שו״ע יו״ד רט״ז:י)
« מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו » (שו״ע יו״ד רט״ז:י)
« אבל בחומץ לא איכפת לן ביש לו מתירין כיון שאינו מינו ונתבאר בסי׳ ק״ב סעיף א׳ דדבר שיש לו מתירין בטל באינו מינו » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״ג)והתולדה למעשה היפוכה של הצפוי: וכיוון שהנדר ניתן להתרה תמיד, אין מבקשים לבטל אלא הולכים ומתירים. והגבול קבוע בט״ז: שלא במינו, בחומץ, פסק הכלל. ליישום למעשה — שאל את רבך.